הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-10 בפברואר, 2005 75 תגובות

על ציונות וקולוניאליזם, על בובר ובורוכוב


אתה מתנגד בתוקף לקשר בין הציונות לקולוניאליזם. אבל השאלה הנוקבת היא, מה זכות היתה לציונים (אפילו הם היו אידיאליסטים כדבריך) לבוא לפלסטינה ולדחוק עם אחר, לבוא במקומו, ולהפוך את הפלסטינים לעם פליטים? לעניות דעתי הציונות מעולם לא הצליחה להשיב על זה תשובה מספקת מבחינה מוסרית, מבחינת צדק אנושי אלמנטרי, מבחינת החוק הבינלאומי, מבחינת זכות ההגדרה העצמית של העמים, מבחינה הומאנית אוניברסלית.

לכן התפתחה אפולוגטיקה ציונית מסועפת. קו ההגנה הראשון בפני טענת צדק אוניברסלי היה תמיד (מאחר שלא יכלו לערער על אלה) להמעיט ולהפחית עד כמה שאפשר מעצם ערכם או תקפותם של מושגים אלה. לכן באה הטענה ש"אין צדק מוחלט", ש"תמיד נעשה עוול למישהו", ומכל מקום המקרה הציוני הוא יוצא מן הכלל. הוא "ייחודי", עקרונות אוניברסליים לא חלים עליו.


המגן הגדול שהשתמש בסוג טיעונים זה היה דווקא ההומניסט מרטין בובר, הוא כתב:


"מפעל התיישבותנו, שהיה למעשה כיבוש בדרכי שלום".. לפי שבאנו להבטיח מקום לדורותינו הבאים, נאלצים היינו לצמצם את המקום לדרות הבאים של העם הערבי".
 
ומה ההצדקה ל"כיבוש בדרכי שלום" או ל"נאלצנו" וכו’? הנה:


"מספרים כי נורדאו בא פעם להרצל בבהלה וקרא: ‘שמעתי שיש בארץ-ישראל תושבים ערביים. אם כן הרי אין הצדק על צדנו’; אם נכונה אמרה זו מתגלה בה נאיביות מופלאה. החיים, מעצם היותם חיים, כרוך בהם עוול. אנכסימדרוס היה סבור אפילו, כפי הנראה, כי עצם העובדה של מציאותנו האישית יש בה עוול כלפי הווייתו של ‘הכול’, ושאנו חייבים כפרה עליה לכל שאר הברואים. על-כל-פנים אין חיים בלא השמדת חיים. אם נתבונן היטב, נראה, כי בכל רגע גוזל כל אחד ממי שהוא את ‘מרחב מחייתו’, … אין אנו יכולים להימנע מעשיית עוול…"(5)


הדברים מדברים בעד עצמם – בובר מקעקע את מושג הצדק הארצי-ריאלי כאשר הוא הופך אותו לאבסטרקטי ובלתי אפשרי. הוא ממציא מושג של צדק אתנו-יהודי (האם יש פלסטיני אחד בעולם שיוכל לקבלו?), יוצר מודל בוברי לשימוש מולטי-לאומי לכיבוש ודחיקה של אוכלוסייה ילידית, וכל זאת בשם חכמת החיים! ולמה להסתמך על פילוסוף יווני קדום? לרעיון ה"פילוסופי" של זכות החזק על החלש יש מספיק סימוכין בזמננו. הביטוי "מרחב מחייה" בהקשר זה הוא בכלל שערורייתי אם לומר את המעט. בובר הולך פה בדרך סלולה, הוא לא הראשון שלמען הגנה על הציונות יקריב את עקרונות האוניברסליים למיניהם. הצד האפל באפולוגטיקה זו, עליו היא נסמכת בעצם, הוא אלמנט הכוח: אנחנו בעלי העוצמה ואנחנו קובעים! לא רק את העובדות ("נאלצנו להזיז") הרי "יצירת עובדות" היתה סיסמה ציונית מרכזית מאז ומעולם, אלא גם את קני המידה הפילוסופיים להצדקתם. אנחנו איננו צריכים לשאול את הערבים להסכמתם, הלוא ברור שבדרכי שלום לא יסכימו מעט "להצטמצם", למסור קצת "מרחב חיים". הזלזול הקולוניאלי באוכלוסיית הארץ ניתן להבלטה ע"י השאלה הפשוטה האם בובר (או הרצל או הציונות בכללה) היו מעלים כלל על דעתם לבוא לפלסטינה לו היתה מיושבת נניח ע"י צרפתים או גרמנים?
 
ל"צמצם את הדורות הבאים שלהם" זו שפה קולוניאלית מצמררת המתאימה רק לילידים (חלשים כמובן). שפתם של מנהיגים ציונים אחרים לא היתה נקייה יותר. הלוא ידועים דברי נורדאו על האסיאנים "המנוונים"(6) , או דבריו של הרצל על "הקמת מבצר של הציביליזציה האירופית כנגד הברבריות המזרחית"(7). אפילו אחד העם התבטא כדבר מובן מאליו על "עצלות הערביים"(8). בובר גם לא חידש בדבריו. הגנה דומה כזו על הקולוניאליזמים מצויה בכל השפות. ובכל זאת יש להעריך את דברי בובר במובן זה: הוא הבין שיש כאן בעיה מוסרית ומצפונית מדרגה ראשונה ואי אפשר להתעלם ממנה כפי שעושים עד כה רוב האפולוגטים. הוא החליט להתעמת איתה בגלוי ובלי יפיופים. כמה מצער שאיש שכמותו ינק את תשובתו ממקורות כה דלוחים.


לצערי, ובעניין זה בניגוד לבובר, אתה טוען טענות המתעלמות מן הקשר הקולוניאלי הריאלי. אתה כותב: "לא היתה פה ארץ ריקה. אך היה מקום לעוד הרבה פלחים וגם להתיישבות היהודית". זה נשמע כאילו עסקנו בבעיה טכנית של איזה ועדה ממשלתית העוסקת בפיתוח. אתה מתעלם מן הקשר הפוליטי שהוא לב העניין. כלומר מה היתה דעתם של התושבים במקום על כך. ההתיישבות הציונית הלא נעשתה בניגוד לדעת התושבים, הרי בכך מתבטא האופי הקולוניאלי של הציונות, וכך התקבלה הצהרת בלפור – בניגוד לדעת תושבי הארץ. כאן אני אכנע לייצר ואשאל שאלה קצת פרובוקטיבית: מה דעתך על החזרת מיליון פליטים פלסטיניים למדינת ישראל? הלא תסכים איתי שכושר הקליטה של ישראל יאפשר עוד קליטת מיליונים רבים בעתיד, לא כן?


נדמה לי שלמקרא הדברים לעיל תטען שאני מדגיש ערכים הומניסטיים כלליים אבל היכן הממד המעמדי? על זאת אענה כאן בקיצור נמרץ: ראשית – המרקסיזם מבוסס על הערכים ההומניסטיים הכללים – וצריך להמשיך לבססם ולקדמם. כל אימת שהתעלם מכך הוא נענש קשות. שנית – הממד המעמדי בסיטואציה זו הוא המאבק נגד קולוניאליזם ואימפריאליזם. 


קו הגנה שני של הציונות הוא טשטוש וערפול של הסוגיות. למשל לפנינו מאבק "בין צדק לצדק", או הסיסמה הפייסנית (מבית מדרשה של מפ"ם כמדומני) של "זכות העם היושב בארצו ושל העם השב לארצו". כאן אנו מתוודעים לכך שיש שני מיני צדק, וגם לסוגיית ה"זכויות ההיסטוריות". גם אתה כותב: "תנועות לאומיות מן הסוג המצוי, בתנאי הקפיטליזם, כרוכות בהכרח בקונפליקטים, אי צדק ומלחמה" ולהציב רק "תנועה אחת כהתגלמות הרע, וזה כמובן מאוד לא היסטורי ולא דיאלקטי".


לא ידידי, יש תנועות לאומיות צודקות ובלתי צודקות (כדי לסבר את האוזן אפשר להוסיף את המלה ב"עיקרן") בקפיטליזם. סוציאליסטים, ממרקס ואילך, בחנו יפה אילו מן התנועות הלאומיות צודקות ואלו אינן צודקות. הם כלל לא היו ניטרליים ופילוסופיים כמוך. בתנועות הצודקות תמכו, בבלתי צודקות נאבקו. בעיני לפחות זה מאוד "היסטורי ודיאלקטי" לציין תנועות צודקות מול בלתי צודקות, דווקא משום שבמאבק ביניהן הן מפעילות לא פעם אמצעים לא מוצדקים כגון טרור נגד אזרחים. אף כי בסופו של עניין קורבנות בנפש של המדוכאים [ובמיוחד של אזרחים] עולים עשרות מונים על אלה של המדכא.


אשר לזכויות ההיסטוריות ("העם השב לארצו") הן לא מעניקות זכויות על חשבון טריטוריה של עם אחר. לו היו מוכרות זכויות מסוג זה היה העולם כולו נכנס לאנדרלמוסיה ענקית ולמלחמה "היסטורית" אחת גדולה. שכן אין קץ לזכויות היסטוריות שלאומנים תובעים מן הזולת.


הבה נדון מעט על בורוכוב ומה שמסביב לו. במבוא לכתביו באנגלית מצוין כבר שבורוכוב לא התמצא ב"בעיה הערבית". כותב המבוא הרגיש כנראה (בצדק!) שהתייחסות רצינית לערבים חסרה בכתביו. יש לבקר את בורוכוב בכך שלרוב התעלם מתושבי פלסטינה. אולי חש שהתעמקות בנושא זה היתה מחייבת אותו למתוח את המחשב המרקסיסטי יתר על המידה כדי להצדיק הגירה לפלסטינה.


אתה כותב "בורוכוב לא היה קולוניאליסט יותר ממרקס" ואתה מסביר שאז האמינו שהעמים יתמזגו לישות עולמית. אני מצטער לחלוק על דעתך, אולם יש אולי שמץ של הצדקה להזכיר בהקשר זה את מרקס משום שאפשר למצוא אצלו ביטויים שהיום לא יתקבלו כ"פוליטקלי קורקט". אדוארד סעיד ואסכולה שלמה תלו בו את חטא ה"אירוצנטריות". אולם – לדעתי אתה לא מבחין בעידן ההיסטורי השונה בו חיו מרקס ובורוכוב. מרקס מת ב-1883, כלומר רק בראשית תקופת האימפריאליזם המודרני. (הובסבם טוען שאצל מרקס עדיין לא מופיע כלל הביטוי "אימפריאליזם"9). אך אינני מבין איך אפשר להזכיר בהקשר זה ש"מרקס שיבח את הבורגנות שמביאה קדמה לרחבי לעולם", זה לדעתך היה שבח לקולוניאליזם או לאימפריאליזם? מכך משתמע שמרקס היה מצדיק את הקולוניזציה הציונית המביאה את הפרוגרס ואת הבורגנות לפלסטינה? האם זו הצדקה לתורת בורוכוב? על הבורגנות בקשר לקולוניאליזם כתב מרקס:
 
"הצביעות העמוקה והברבריות האינהרנטית של הציביליזציה הבורגנית מתגלה לנגד עינינו, כאשר היא עוזבת את ביתה, שם היא שומרת על גינונים חיצוניים, ופונה אל מושבות, ובה היא מופיעה במערומיה"(10).
 
האם אפשר לשער שמי שכתב דברים אלה היה מתייחס בחיוב לקולוניזציה אירופית במושבות? אבל נחזור לבורוכוב, הוא נולד בתקופת האימפריאליזם (1881). בשונה ממרקס, הוא חי בעיצומה של תקופת האימפריאליזם המודרני. ואתה כותב "שהוא היה מאוד הדוק במארקסיזים שלו".


כדי לבחון את בורוכוב כמרקסיסט בהקשר הקולוניאלי-אימפריאליסטי ראוי להשוות אותו למרקסיסטים שפעלו באותה תקופה בה הגיע האימפריאליזם לשיא כוחו. רוזה לוקסמבורג, לנין והילפרדינג, אותם אתה מזכיר – שלושתם עסקו באימפריאליזם כבאחת הסוגיות החשובות ביותר בפעילותם. שלושתם גינו כידוע את האימפריאליזם והקולוניאליזם בצורה החריפה ביותר. ההישג ההיסטורי של לנין היה בהתוויות אסטרטגיה של שילוב המאבק לשחרור עמים מעול קולוניאלי עם המאבק של הפרולטריון במטרופולין. ובכך מתבטא לדעתי גם הקשר בין ביקורת על הציונות והראייה המעמדית – שלדעתך חסרה אצלי. ביקורת הקולוניזציה הציונית כביקורת על הקולוניאליזם היא ההיבט המעמדי המרכזי. הקשר בין הקולוניאליזם והציונות היה אחת הסיבות לשלילת הציונות ע"י המרקסיסטים כמעט מראשיתה.


למרות חילוקי הדעות בין הקלאסיקנים המרקסיסטים כמו פלכנוב, לנין ולוקסמבורג בסוגיות שונות – בעניין שלילת הציונות הם היו מאוחדים. קומוניסטים וטרוצקיסטים לחמו איש ברעהו בשצף קצף, אך בעניין הציונות הם היו תמימי דעים. וכך זה נשאר עד עצם היום הזה – מרקסיסטים אינם ציונים.


על יחסו של בורוכוב לפלסטינים דאז אפשר ללמוד גם מתוך מאמרו "הטרוריסט והשומר".
 
..בתנאים הברוטאליים ועקשניים של ארץ שוממה הוא (השומר) נאלץ לאחוז בנשק כנגד שכניו הסמי-ברבריים (ההדגשה שלי)11.
 
איני מכיר "אנטי קולוניאליסט" (ובוודאי לא מרקס) שהשתמש בלשון כזו כלפי התושבים המקומיים. לעומת זאת היה סגנון כזה שגור בפי כל הקולוניאליסטים בכל העולם.


על מנת להבין את עומק ההתעלמות וההתכחשות האידיאולוגית צריך להשוות בין השקפותיו של בורוכוב ביחס להגירת יהודים למערב אירופה ולארה"ב לבין עמדתו כלפי הגירה-עלייה לפלסטינה. בורוכוב התנגד להגירה היהודית למערב:


..שכן האיום שיציגו המהגרים על "כר העבודה" של הפועלים הילידים יעורר את לאומנותם ויגרום להם לקום ולהגן על הטריטוריה שלהם"(12).


מתברר אם כן שבורוכוב ידע משהו על מאבקים של פועלים נגד פולשים לתחומם. אלא זה נתפס אצלו כך רק לגבי פועלים בארץ מערבית – לא בהקשר לפועלים (או פלחים) ערביים. מהם לא ציפה להתנגדות, הלוא עליהם כתב:


"אלה אינם עצמאיים מבחינה כלכלית או תרבותית, הם אינם אומה, לא יהפכו כזאת למשך תקופה ארוכה"(13).


אם זו לא היתה ראייה שינקה מהשקפות קולוניאליות של אותה תקופה, אינני יודע השקפה קולוניאלית מהי.








  1. Martin Buber in: Unease in Zion. Ed. Ehud Ben Ezer. Am Oved.Tel Aviv 1986. pp.61-2.(in Hebrew).


  2. Max Nordau, Speech to the First Zionist Congress (1897). In Arthur Hertzberg. The Zionist Idea. pp.240-241. Doubleday, New York. 1959


  3. Theodor Herzl, A Jewish State In: The Nationalism Reader, Edited by O. Dahbour and M.Ishai, Humanities Press, New Jersey,1995 p.128


  4. Achad Ha`am, At the Crossroads. Dvir, Tel Aviv. P.48.(In Hebrew)


  5. K. Marx and F. Engels. The First Indian War of Independence 1857-1859.


  6. Foreign Languages Publishing House, Moscow p.37


  7. Ber Borochov, Nationalism and the Class Struggle,(Selected Writings) Ed. M. Cohen. Published by: Poale Zion-Zeire Zion of America, New York. 1937 P. 122


  8. Ber Borochov, In: Yoav Peled , Class and Ethnicity in the Pale. Hakkibbutz Hmeuchad,1997,p.99 (in Hebrew)


  9. Ber Borochov, Nationalism and the Class Struggle. Duker in the Introduction, p. 39

תגובות
נושאים: מאמרים

75 תגובות

  1. ראובן הגיב:

    אשמח אם שמואל אמיר יוכל לתת את מראה המקום המלא לציטטה מס, 10:

    Foreign Languages Publishing House, Moscow p.37

    תודות מראש

  2. נתן. הגיב:

    כותב שמואל עמיר:

    "אשר לזכויות ההיסטוריות ("העם השב לארצו") הן לא מעניקות זכויות על חשבון טריטוריה של עם אחר. לו היו מוכרות זכויות מסוג זה היה העולם כולו נכנס לאנדרלמוסיה ענקית ולמלחמה "היסטורית" אחת גדולה. שכן אין קץ לזכויות היסטוריות שלאומנים תובעים מן הזולת."
    ***

    אכן מילים כדורבנות, אני שמח שגם אנטי ציוני כמן עמיר שולל לחלוטין את זכות השיבה של הפלשתינאים למדינת ישראל.
    ישר כח.

  3. מיכאל שרון הגיב:

    שני המאמרים מדהימים, חכמים ועמוקים. הקריאה היתה מרתקת.

  4. ציוני הגיב:

    הבעיה בטעון היא כמובן השטות שהיה פה עם שהציונות דחקה את רגליו. הפלשתינים הגדירו עצמם כדרום סוריה עד אמצע שנות ה-50 כלומר, עד אחרי הקמת מדינת ישראל. בכל הזמן בין העליה הראשונה ועד מלחמת השחרור הקפידה התנועה הציונית לקנות את האדמות עליהם הוקמו ישובים. לכן, ככל שמדובר עד למלחמת השחרור כל טענת נישול או כיבוש היא לא סתם טענת הבל אלא בפשטות שקר מוחלט. על התקופה מהחלטת האו"ם ב-ב1947 ועד היום אפשר לדון וצריך לחלק זאת לכמה תקופות אבל גם שם צריך יותר מהרבה רצון רע כדי לטעון שרק ישראל אשמה.

  5. מראה מקום הגיב:

    מראה המקום המלא לציטטה מופיע מתחת למאמאר, אלא שחל שיבוש קטן: 9 ו-10 הם מראה מקום אחד.
    אני מקווה שעכשיו תוכל למצא את הציטטה.(אגב תאריך ההוצאה אינו מצוין בספר).
    ש. א.

  6. טוביה הגיב:

    עניין ההגדרה העצמית של האוכלוסיה הערבית בשטח ישראל (השם "ישראל" רק לצורך הדיון) הוא מאוד רלוונטי מפני שלא הייתה הגדרה כזו.
    מכאן בעצם שהגדרת העם הפלסטיני מקורה בכלל בכיבוש עצמו. לא שזו נקודה לטובת הכיבוש אבל בכל זאת ראוי לציין זאת.

  7. איתי אמיר הגיב:

    תראה, בתור בן 14 אני חושב שיהיה מעניין לספר לך בקיצור נמרץ קצת רקע היסטורי על המדינה.

    עד שהתחילו לבוא פה היהודים, הארץ הזאת הייתה שממה. כשהגיעו לפה היהודים הם התחילו לקנות שטחי אדמה מערבים, ולפתח אותם. כמובן, היו פה ערבים. מיעוט של המיעוט. ברגע שהיהודים התחילו לפתח את הארץ כל הנוודים התרכזו פה – מהסיבה הפשוטה שפה היה להם יותר טוב כשהיהודים עיבדו את הקרקע. הדרישה שלהם – ושוב, בגדול – היא לקבל את מה שניקנה מהם ופותח על ידנו. הגיוני? אני לא חושב.

  8. חיים הגיב:

    "אתה מתנגד בתוקף לקשר בין הציונות לקולוניאליזם. אבל השאלה הנוקבת היא, מה זכות היתה לציונים (אפילו הם היו אידיאליסטים כדבריך) לבוא לפלסטינה ולדחוק עם אחר, לבוא במקומו, ולהפוך את הפלסטינים לעם פליטים?"

    השאלה התוהה שלי היא מה הקשר בין דחיקת הפלסטינים והפיכתם לפליטים ובין קולוניאליזם?
    ישראל היא קולוניה של איזו מדינת אם בדיוק?
    למעשה פלסטינה הייתה קולוניה טורקית ואחר כך קולוניה בריטית, המאבק הלאומי הציוני בא"י הוא מאבק של מהגרים שהגיעו לקולוניה, רכשו בה קרקעות, בנו בה את ביתם, פיתחו אותה והוציאו אותה ממעמד הקולוניה למעמד של מדינה ריבונית ואף שמרו על השטח מנסיונות כיבוש חוזרים ונשנים של מצריים, סוריה וירדן הרואות בשטח קולוניה פוטנציאלית.

    המלחמה הלאומית בין המהגרים היהודים ותושבי הארץ היהודים במהגרים הערבים ותושבי הארץ הערבים היא מלחמה לאומית כמו בבלקן או בקפריסין ובוודאי אין לה שום קשר לקולוניאליזם.

    מדוע אם כן נדרשים בגדה לקולוניאליזם אחת לשבועיים בערך? בשל העצלות. מתעצלים חברינו למצוא מודל המתאים למצב המורכב להפליא בו אנו חיים והם מעדיפים להתלות במודל פשטני בו יש רעים וטובים, כובשים ונכבשים, שחורים ולבנים ושאר דיכוטומיות המקילות על ההבנה ומאפשרות לצדקנות לזרום זרימנית יותר.

  9. אבירם הגיב:

    הכותב מיתמם ומציג את המציאות באור מניפולטיבי.
    כבר בפסקה הראשונה נטען שהציונות לא נותנת תשובה מספקת מבחינת זכות ההגדרה העצמית של העמים. ובכן, מכיוון שלא הייתה שום הגדרה עצמית בפלסטין הרי ששאלה זו אינה רלוונטית, אינך יכול ליטול מאדם את מה שאין לו.

    "ההתיישבות נעשתה בניגוד לדעת התושבים" – איך אפשר לשאול את "דעת התושבים" כאשר אלו אינם מאורגנים או מאוגדים? את מי תשאל? מי ישאל בכלל??
    ועוד, באיזה מקום על פני כדור הארץ היו תושבים כלשהם מקבלים בפרחים קבוצת אנשים בעלת גודל פוטנציאלי של מליונים שמבקשת הגדרה עצמית באותו מקום? לאן שלא תפנה תהיה תשובת המקומיים שלילית לעניין כזה. לכן ברור שעדיף להתיישב במקום בו לא תהיה סתירה עם הגדרה עצמית של קבוצה מקומית, מה גם שפלסטין היא המקום המתבקש והטריויאלי מבחינה היסטורית.
    לאחר מכן שואל המחבר האם הציונות הייתה בוחרת להתיישב בפלסטינה אם הייתה מיושבת ע"י צרפתים או גרמנים. גם שאלה זו מיותרת מפני שראינו מה היה סופם של יהודים במקומות בהם יש גרמנים וצרפתים, לא כל שכן אם היו מנסים לתחום שם טריטוריה.
    המסקנה מאלפי שנים של עלילות ורדיפות ברורה: יש להתיישב במקום בו יש "טאבולה ראסה" לגבי יהודים, וגם אם אין, אז לפחות צריך ליצור יחס מספרי כזה שבו אנטישמיות לא תהיה רלוונטית.
    הכותב מיתמם, ברור לכל שליהודים יש זכות מלאה להגדרה עצמית (בתור לאום) הכוללת טריטוריה. ואותה טריטוריה חייבת להיות מן הסתם לא תפוסה ע"י קבוצה אחרת שהגדרתה מבוססת על אותו שטח.
    עוד פסקה בעייתית במאמר היא לגבי הגישה המתנשאת של ראשי הציונות לגבי התושבים הערבים: (ציטוטים כגון: "אסיאנים מנוונים", "ברבריות המזרחית", "עצלות הערבית") שוב מדובר במשהו לא רלוונטי. זו הייתה הגישה הארופאית בכללותה כלפי המזרח התיכון, המזרח הרחוק ואפריקה. מנהיגי הציונות לא שונים בעניין זה מכל אירופאי ממוצע.
    לעניין התנועות הלאומיות הצודקות והלא צודקות: בכל תנועה לאומית יש גרעין של צדק ולמרבה הצער התנגשות של שתי תנועות כאלה יניב הרבה אי צדק (ציונות מול פלסטינים – כיבוש מכאן, טרור משם). חוטא הכותב בכך שהוא משייך צדק לתנועה אחת ואי צדק לשניה.
    אין דבר כזה.

  10. גלילי הגיב:

    ברוח איתי אמיר –
    המרכסיזם מבוסס על ערכים הומניים – הצחקת אותי , המרכסיזם הביא לעולם רצח שרק הנאצים מתחרים לו . עמי מזרח אירופה וחבר המדינות טרם התאוששו מהכיבוש של המרכסיסטים .מיליוני האסירים הרוסיים שישבו בגולגים ישבו בשל הערכים ההומניים של המרכסיזם .
    ולפיסקא אחרת …יש חילוקי דעות בקרב הקלסיקנים המרכסיסטיים , בעניין הציונות הם תמימי דעים .
    מזכיר לי – מדינות ערב וארגוני הטרור מסוכסכים בינהם , נלחמים האחד בשני דבר אחד מאחד אותם השנאה לציונות.
    אני גאה על שאמיר הגדול יכול לכתוב את כל העולה על רוחו נראה אותו כותב מילה רעה על מוחמד באחת מארצות ערב הנאורות ( ראה מקרה רושדי )ונשאר בחיים .

  11. נורמה לי הגיב:

    לא ברור לי למה שמואל אמיר טוחן כל הזמן מים בנושאים שההיסטוריה הכריעה לגביהם עוד לפני הרבה מאוד זמן.

    יש עם יהודי, אין עם יהודי – זה סוג הוויכוחים כמו מה סובב סביב מה: הירח של כדור הארץ סביב הירח של צדק, או אולי להיפך.

    ה’מדעיות’ של ההיסטוריה שכותב שמואל אמיר בשאלה הזאת מזכירה את ה’מדעיות’ של הביולוגיה של ליסנקו בימי סטאלין: קודם נקבע את המטרה בצלמנו כדמותנו ה’מארקסיסטים’ ואח"כ נצייר את המעגלים סביבה.

    כך גם גיבוב הדברים על ‘הציונות הקולוניאלית’: נמציא כאלה הגדרות שיתאימו ליישות הציונית ואז נכריז עליה כעל ‘קולוניאליזם’ כמו שאמיר הכריז על היהודים כ’לא עם’.

    אני רק לא מבין איך אמיר מגדיר את עצמו כ’פטריוט ישראלי’ כמו שהוא עשה באחת התגובות שלו. ואיך מפלגתו הקומוניסטית חגגה במשך עשרות שנים את חג העצמאות שלנו, הציונים, בצבעי כחול לבן – אפילו צבעי הדפוס של בטאונה.

    אולי זה שייך ל’דיאלקטיקה’, אולי ל’איפכא מסתברא’ ו’לנהפוך הוא’ הנשגב מבינתם של בני תמותה רגילים – להוציא קומץ של קומוניסטים תמהוניים המנסים להתקיים כדינוזאורים בעולם משונה שמתנהל לפי חוקים אחרים וגוזר עליה כלייה.

  12. יורם גת הגיב:

    לא ברור לי אם הטיעון הוא שהציונות נהגה בפלשתינאים באכזריות ובנבזות (אמת היסטורית) או שהטיעון הוא שאין ליהודים צורך לגיטימי במדינה משלהם (טענה תיאורטית שאמיתותה מפוקפקת בעיני – הציונות אינה שונה באופן מהותי מכל תנועה לאומית אחרת).

    כי אם נקבל את הטענה שיש ליהודים צורך לגיטימי במדינה, אז צריך להכיר בכך שבוודאות קרובה מילוי הצורך הזה יגרום לפגיעה בציבור כלשהו. אפשר לנסות למזער את הפגיעה (משהו שהציונות לא עשתה), אך לבטלה לחלוטין לא ניתן.

  13. יצחק שפי הגיב:

    הסתירה בין יהדות לבין ציונות היא כל-כך גדולה עד שאפשר לראות באותה ציונות שהקימה את המדינה דרך אלגנטית והדרגתית להתבולל. הפחד מאבדן זהות אישית של חלק מהמ?ת?ח?ל?נים (באירופה, בהתחלת המאה ה-20) הביאה להצטרפותם לתנועה הציונית, שהיתה כאילו זרם ביהדות, אבל גם למעשה וגם במהות-באידיאולוגיה-באמונה היא היתה דת ח?לו?פית, משהו לגמרי אחר.

    והיו כאלה שלא פחדו מה תעשה להם התחלנו?תם, ולכן הם הגיעו לארץ רק אחרי עליית, חלקם אחרי נפילת הנאציזם, כשהם חדו?רי-אמונה בדת חדשה אחרת, דת השואה, ציונות מז’אנר הלא-עוד, שגם בינה לבין היהדות אין שום קשר.

    לורד בלפור היה חסיד של אותה גירסה של הנצרות שעל פיה יש לעם היהודי יעו?ד אלוהי-משיחי להיות אור לגויים מתוך ארץ-ישראל (אמונה מהסוג שאפשר למצוא היום אצל המורמונים בארה"ב). האמונה שלו בהחלט השפיעה על החלטתו, שהיה בה כמובן גם מרכיב גיאו-פוליטי, אבל אין להקל ראש במרכיב האמו?ני שבהצהרתו.

    ירושלים של הדת הנקראת ציונות היא עיר מלאכותית, חסרת הצדקה גיאוגרפית-כלכלית, נישאת על גבם של כספי ציבור, שלא לומר כספים פוליטיים, מוסד סוציאלי בן למעלה מחצי מיליון חוסים.

    וסליחה ממי שמוצאו "מזרחי" וממי שמוצאו דתי, על שלא התייחסתי בתגובתי זאת לשורשים האישיים-משפחתיים שלו.

    ולסיום רציתי להגיד ששתי הרשימות האלה של שמואל אמיר היו לי מרתקות ומאירות עיניים, בלי קשר להשקפות המשתקפות מהן.

  14. יעקב הגיב:

    לשמואל,

    יש להזכיר לך שבובר דגל במדינה דו-לאומית. הוא התנגד למדינה יהודית, בדיוק כמוך. לידיעתך
    היהודים לא "דחקו את העם הערבי שישב כאן (המונח
    עם פלשתיני לא היה קיים אז, משום שלא היה עם כזה). היהודים ישבו בחברון, צפת, פקיעין, ירושלים, טבריה במשך מאות שנים לפני בוא הציונות המדינית. על סמך מה אתה יכול לשלול מהם את זכות ההגדרה העצמית? אילו קיבלו הערבים את החלוקה אף ערבי לא היה צריך להפוך לפליט,
    והייתה היום מדינה פלשסתינית לצידה של ישראל.
    קולוניאליזם מחייב מדינת אם השולחת את אזרחיה ליישב ארץ רחוקה על מנת לנצל את אוצרותיה. בשום מקרה לא היה כל קשר היסטורי בין העם של ארץ האם והקולוניה. ברור לך שלא הייתה כל מדינת אם ששלחה את חובבי ציון, הבילויים, והציונים לפלשתינה. ואפילו אתה לא יכול לשלול את הקשר ההיסטורי בין עם ישראל לארץ ישראל.
    הדבר המפליא ביותר הוא שאתה ממשיך להתגורר
    במדינה היהודית, לשלם לה מיסים ואולי אפילו
    לשרת במילואים. אם אני הייתי חושב שאני קולוניאליסט שדחק עם אחר מארצו, לא הייתי נשאר
    פה אפילו יום אחד.

  15. ליורם גת הגיב:

    טענתך שהציונות ‘נהגה בפלשתינאים באכזריות ובנבזות’ מוזרה מאוד.

    עד למלחמת העצמאות התיישבו היהודים באדמות שרכשו בכספם ומס’ הערבים שעברו עקב כך למקומות אחרים היה זעום.

    מאידך, מס’ הערבים בא"י שולש בתקופת המנדט כאשר כמחציתם מגיעים כמהגרים מהארצות השכנות לפלסטינה-א"י כדי לעבוד ולהתפרנס במשק שהוקם ע"י הציונים (וקצת ע"י שלטונות המנדט הבריטי). זה, כמו שאתה אומר, אמת היסטורית.

    כל אותה התקופה התנהגו הציונים בדחילו ורחימו כלפי הערבים. אפילו על התקפות הטרור והרצח שלהם הם הגיבו במשך תקופה ארוכה בהבלגה ועברו להתקפות נגד רק כשעצם קיומם הועמד בסכנה (מאורעות תרפ"ט, טבח חברון וגלי הטרור הערבי של שנות ה-30).

    למרות זאת הסכימו רוב הציונים לפשרה ולחלוקת הארץ – אפילו כשהובטחו להם רק 14% מהשטח כמו בוועדת פיל ב-1937.

    גם במלחמת העצמאות שבה תקפו הערבים את הישוב היהודי במטרה לחסלו ולמנוע את הקמת המדינה נהגה הציונות בצורה מתונה בהרבה מה’מקובל’ בסכסוכים לאומיים בעולם, בוודאי בהשוואה למה שקרה למשל עם הגרמנים במז’ אירופה אחרי מלה"ע ה-2 או בהודו ופקיסטן אחרי קבלת העצמאות – או בקפריסין היכן שכל האוכלוסיה הטורקית גורשה מהשטח היווני, ולהיפך.

    מעשי הטבח מהצד היהודי היו מעטים וגם הגירושים היו מצומצמים. רוב הערבים נמלטו כתוצאה מתבוסותיהם בקרבות והתעמולה הערבית וההנהגה הישראלית הגיבה בהפתעה על הבריחה ההמונית של הערבים כפי שניתן לקרוא מדיוני מועצת העם בקיץ 48′.

    לעומת זה כל מקום שנכבש ע"י הצד הערבי טוהר עד היהודי האחרון – ע"י טבח המוני (כמו בגוש עציון) או ע"י גירוש כללי (כמו בירושלים העתיקה).

    הצד החיובי בתגובתך הוא הכרתך – בניגוד לשמאלנים אחרים – בצורך היהודים למדינה משלהם. אתה צודק שצריך למזער את הפגיעה באחרים (כלומר הפלסטינים), אבל זה דבר הנתון בידי שני הצדדים. אם הצד הפלסטיני יפנה שוב למלחמה כדי להשיב את הגלגל אחורה לתקופה שמלפני 48′ הוא מסתכן בתבוסה ובהחמרת מצבו, כפי שקרה באינתיפאדה הנוכחית.

    לכן הדרך להתגבר על מכאובי העבר וההווה היא קודם כל לזנוח את האלימות ולגשת למו"מ שבו שני הצדדים יצטרכו לעשות פשרות כואבות.

  16. מיכאל שרון: ראשית הציונות הסלקנית ויסודות סטליניזם בישראל הגיב:

    הנושא מוצג באופן בהיר יותר וכולל בקישור הבא:

    ראשית הציונות הסלקנית ויסודות סטליניזם בישראל:

    — קישור —

  17. יורם גת הגיב:

    לאנונימי שענה לי:

    אני לא אשיב לטענותיך המרובות בעניין העדינות המופלגת שהיהודים הפגינו כביכול כלפי הפלשתינאים – התיעוד ההיסטורי המעיד שהתיאור שלך הוא דימיוני לחלוטין רחב מכדי שאפשר יהיה להכנס אליו כאן.

    אסתפק בשתי הערות:

    אחת הינה ציטוט מיומניו של בן גוריון (מופיע בתרגום לאנגלית בספרו של נעם חומסקי fateful triangle, עמוד 182 ובמקומות רבים ברשת):

    There is no question as to whether a reaction is necessary or not. The question is only time and place. Blowing up a house is not enough. What is necessary is cruel and strong reactions. We need precision in time, place and casualties. If we know the family — strike mercilessly, women and children included. Otherwise the reaction is inefficient. At the place of action there is no need to distinguish between guilty and innocent.
    1.1.1948

    הערתי השניה היא בנושא הפליטים: גם אם נקבל את הטענה (המופרכת) שהפלשתינאים ברחו מבתיהם ללא כל סיבה רציונלית לחשוש מאלימות כלפיהם, הרי שמדובר באזרחים פליטים מאזור לחימה. ברור שהמדיניות הישראלית הרשמית שמנעה מהם לחזור לבתיהם לאחר המלחמה, והכחישה כל אחריות למצבם או כל צורך לפצותם על אובדן בתיהם ורכושם, מדיניות זו היתה ועודנה נבזית ואכזרית.

  18. מיכאל שרון: הנייטיביזצייה של דמות הערבי בשרות הציונות הסלקנית הגיב:

    הנייטיביזצייה של דמות הערבי (דימויו כ"יליד פראי") בשרות הסלקנות:

    כאן יש לשים לב לעובדה בולטת וקשה. במידה שהיו בארצות אחרות קולוניאליזם או התיישבות שפיתחו לתקופת זמן כלשהי מגמות סלקניות – וזאת בניגוד למגמות ניצול-יתר משעבדות ודכאניות גרידא, כפי שהיה הקולוניאליזם הקלאסי – הרי שמושאיהם היו תמיד מקומיים שניתן היה בנקל לתפסם כ"ילידים פרימיטיביים ופיראיים". זאת בהתייחס להיבטים של שימוש בטכנולוגייה וכלים, מנהגי הפולחן (כגון הקרבת קרבנות אדם, במקרה של בני המאיה בדרום אמריקה), מידת הסתרת הגוף על ידי הלבוש (חזה נשי חשוף, איזור חלציים), ומורכבות והיקף תוצרי התרבות וכד`. זהו למשל המקרה של האינדיאנים בצפון אמריקה – השמדתם או הרחקתם לשמורות; בני המאיה והאצטקים בדרום אמריקה (כולל האינקויזיציה שהיפעילה הכנסיה כלפיהם במאות ה-15-18 ) ; האבוריג`ינים באוסטרליה וכד`.

    מאידך, בניגוד בוטה לסוג סלקני זה של התיישבות תוך מגמות איון כלפי ה"ילידים", הרי שהחלוצים בני העלייה השנייה טיפחו גישות סלקניות דווקא ביחס לעם השונה מהותית מאלה ברמת תרבותו והתפתחותו. שהרי הערבים הם בני תרבות רבת שנים, ואף היו תקופות שרמת תרבותם והתפתחותם הטכנולוגית והמדעית עלתה על זו האירופית (תור הזהב של החליפויות, תקופת צ`לאח א דין, תור הזהב התרבותי בספרד).

    בוודאי שהחלוצים לא פגשו בירידתם מהאוניות בנמל יפו "פראים" חגורי איזור חלציים ונשים חשופות חזה, אלה אוכלוסיה עירונית, רבים מהם לבושי חליפות, שעמדו לרשותם מסגרים, נגרים, חייטים, נפחים, שהיו להם עיתונאים והוצאות ספרים, ושנהנו מהשירה הערבית והספרות הניפלאים הנוצרים בעולם הערבי, בפרט במצרים, סוריה ולבנון. היתה זאת אוכלוסיה שדמתה אולי מבחינות רבות לאוכלוסיית ספרד, אלבניה, יוון או סיציליה בראשית המאה ה-20. "ילידים פרימיטיביים" בוודאי שלא היו.

    ועל כן, לשם "הרחקה" עליה מתבססת דהומניזצייה למטרות סלקנות, פיתחו בני עלייה ב` דימויים ילידיים-ברבריים של הערבים (בניגוד לבני עלייה א`) והעצימו אותם, ואלה שוררים בישראל עד ימנו, ומונעים את ראיית המציאות לאשורה.

    זאת באופן הדומה מבחינה זאת לדימויי הדהומניזצייה שהעתירו הנאצים כלפי מושאי הסלקנות שלהם. כאן עלינו שוב לשים לב לכך שלא מדובר פה במשהו הדומה אף במקצת לקולוניאליזם קלאסי, אלא דומה יותר למגמות סלקנות וג`נוסייד כלפי בני אותה תרבות, פחות או יותר, דבר ה"מצריך" יצירת דימויים עתירי דהומניזצייה, כמו במקרה של הנאצים כלפי היהודים או הסלאבים, או מצד הסטליניזם ופול פוט בקמבודייה כלפי בני אותו עם עצמו (ולא כלפי כאלה הניתפסים בנקל כ"ילידים פיראיים").

    — קישור —

  19. ליורם גת הגיב:

    מילת המפתח היא reaction – תגובה. לשיטתו של ב"ג., גם בקטע שהבאת (ולא הבאת את המקור אלא צטוט מיד שניה שלא ברור למה הוא מתיחס),הציונות לא צריכה לנקוט פעולה אלא אם פוגעים ביהודים. אני יודע שיש באתר זה כמה צדיקים שבטוחים שאם רוצחים יהודי הוא צריך להודות לרוצח אבל ב"ג נוקט גישה הרבה יותר אנושית – מי שמנסה להרוג אותי דינו למות. אפילו בקטע הזה שנבחר מאד בקפידה להראות את הרוע הציוני אומר ב"ג שצריך לפגוע בדיוק במשפחת הפוגע ורק אם אין ברירה תהיה פגיעה ככל האפשר. גם אם לא מסכימים לתיזה הזו צריך להודות שהיא הומנית לאין ערוך יותר משיטת הפלשתינים – הכה בחפים מפשע ככל האפשר גם אם אין סיבה כלל.

  20. ליורם גת הגיב:

    הודות לבקיאותך המופלגת בכתבים בוודאי תוכל לצטט גם מיומני המופתי אל-חוסייני ומדרשותיו החל מ-1921 ואילך ובפרט מפרוטוקול שיחותיו עם הפיהרר בברלין ב-1941 כשהם תכננו ביחד את הפיתרון הסופי לבעיית היהודים במזה"ת.

    אני מניח שחומסקי מצטט את הקטעים הרלוונטיים באחד מספריו המרובים, שהרי הדברים מתועדים.

    אם תיתקל בקשיים אשמח לעזור לך למצוא ספרות מתאימה.

    אצל ב"ג אתה יכול למצוא לצד מעט התבטאויות עוינות הרבה התבטאויות על רצונו בשלום ובפשרה עם הערבים, ובטח שמעת על עמדתו כלפי תוכנית החלוקה של וועדת פיל (14% ליהודים) כשאמר שיסכים לקבל מדינה אפילו בגודל של מפת שולחן כדי שאפשר יהיה להציל את יהדות אירופה מידי הנאצים. ב"ג הוא גם אבי מגילת העצמאות שבה נכתב, בין הייתר:

    "אנו קוראים – גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים – לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים.

    אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו."

    אני סקרן איזה התבטאויות על שלום ושיתוף פעולה עם היהודים תמצא אצל המנהיגים הקובעים של הפלסטינים בתקופת ב"ג (או אחריו) או במסמכים רשמיים של הפלסטינים (למשל האמנה הפלסטינית או אמנת החמאס).

    אכזרית ונבזית היתה התנהגות מדינות ערב כלפי הפליטים מאז ועד היום: להוציא את ירדן מנעו מהם כל זכויות אזרח וכפו עליהם את המשך הישיבה במחנות הפליטים.

    להזכירך, ב"ג הסכים ב-1949 תמורת שלום להחזרת 100 אלף פליטים פלסטיניים וע"י להכפיל כמעט את מס’ הערבים במדינה – כך שהיום היה שיעור הערבים בישראל כמעט 40%. הערבים, כדרכם, דחו את ההצעה.

    היום שיבה של פליטים לישראל איננה עומדת בכלל על הפרק והבעייה תצטרך להיפתר במקומות מושבם הנוכחיים או ע"י הגירה. אינני סבור שמדינה פלסטינית בגדה ובעזה תרצה או תוכל לקלוט פליטים מבחוץ במס’ ניכר.

  21. יורם בר-חיים הגיב:

    לאשר פרויליך
    אם תקרא מחקרים רציניים על ההיסטוריה של המזרח התיכון ושל פלסטין בפרט, תגלה שמעולם לא התקיים כאן פאודליזם קרקעי כמו זה שבאירופה, וכל הדיבורים על "אדונים פאודליים" הם עורבא פרח ציוני שאומץ גם על-ידי השמאל משום שהוא מתאים לתזות פשטניות (אבל לא בהכרח בלתי-נכונות) על תפקידם של המעמדות הישנים (הריאקציה) בעימות בין אימפריאליזם לבין עם כבוש ומנושל וכמובן גם לראיית עולם אירופית.

    המילה הערבית "אקטעיה" נחשבת כתרגום של פאודליזם, אבל האקטעיה היו בעלי זכות לגבות מיסים ולא בעלי הקרקע.
    טקסטים ציוניים משתמשים הרבה במילה "אפנדי" אבל אפנדי זו מילה טורקית המתייחסת לעירונים שהתעשרו ולא לפאודלים, נכון שכשהאימפריה העות’מאנית החלה להנהיג רישמו טאבו היו אפנדים שניצלו את הבורות וחוסר הנגישות של איכרים ורשמו על שם עצמם קרקעות שהיו בחזקתם של איכרים, אבל גם זה לא פאודליזם, זה סתם ספסרות ורמאות.

    אתה כותב :
    יותר נכון:האדמה,בסיס החיים,נשדדה בידי האדונים הפאיודלים,אלא שהתנגדו לציונים,כי באו "לדחוק "אותם

    ומה קרה לאיכרים באדמות שהציונים קנו מהספסרים או גנבו ? הם לא נדחקו ? לא גורשו מאדמתם ? האיכרים לא קיימים אצלך ?

    במציאות, רוב הפעילים נגד הציונות עד שנות ה-30 היו עירונים זעיר-בורגנים, לא פאודלים ולא בטיח, ורוב ההתנגדות היתה הפגנות ולוביזם.

    בשנות ה-30 אירגן עז אלדין אלקסאם תנועת התנגדות שהתבססה על איכרים, פועלים, ואיכרים מנושלים שעברו לחיפה, תנועתו של אלקסאם גם יצאה נגד ספסרי האדמות. ב-35 הם פתחו במרד חמוש (המרד החמוש הפלסטיני הראשון למעט ההתפרצות של 29) נגד השלטון הבריטי והובסו. בשנת 36 פרץ מרד עממי חמוש גדול שהתבסס על פועלים ואיכרים והחזיק מעמד 3 שנים, מול כוחות בריטיים אדירים שנעזרו בציונים.

    איפה משתלבים ההתנגדות והמרידות של איכרים ושל עירונים בתאוריה שלך ? הם לא, אצלך יש רק "פאודלים", כמו באיזו אגדה אוריינטליסטית.

    לשיטתך, ההתנחלות של הוגנטים הולנדים וגרמנים (שנרדפו על דתם) בדרום אפריקה היא מוצדקת כי היה המון מקום (ושם באמת היה המון מקום…) וההנהגות המקומיות היו ריאקציה שבטית שסתם מתוך ריאקציוניות לא רצו את המהגרים שידחקו אותם וישחררו את ההמונים האפריקאים…

  22. יורם בר-חיים הגיב:

    לשמואל אמיר, מאמרך מצוין.

  23. מה רע בקולוניאליזם? הגיב:

    כפי שאמרו חלק מהמגיבים, הויכוח על הציונות כקולוניאליזם התנהל פעמים רבות באתר, כולל פעם אחת בעקבות מאמר שכתבתי אני :), ובו הבעתי את דעתי על אותן "זכויות היסטוריות" של הפלסטינים, היהודים ובכלל. אגב, לפי דו"ח ועדת שאו מ-1931 רוב הפלאחים קיבלו פיצוי מהתנועה הציונית, וזו ועדה שישבו בה פקידים בריטיםם שלא היו תומכי ציונות, בלשון המעטה. ציטוט מהדו"ח נמצא בקישור הבא:

    — קישור —

    מכאן גם עולה בי שאלת תם : מנין לכם שקולוניאליזם זה דבר רע? – מדובר באחת השיטות להתיישבות בשטח קרקע, והיא לכל היותר פחות לגיטימית משיטות אחרות. במישור עקרוני להגיד שמדינות שהוקמו בצורה זו הן גרועות מאחרות, זה כמו לומר שמדינות שבהן שיעור הפשיעה גבוה יותר בהן גרועות מאחרות, ובכך מתעלמים מגורמים חשובים שהביאו אותן למצב זה.

    מבחינה מעשית, כל מדינות חצי הכדור המערבי הוקמו ע"י קולויאליסטים שהתיישבו שם או הביאו את השחורים בכוח, והטמיעו את האוכלוסיה המרומית או שהשמידו אותה, וגם חלק גדול מרוסיה האסייתית, סין ואפריקה יושב בצורה כזו. אבל אפשר ללכת עוד יותר אחורה, ולהראות שגם רוב תושבי בריטניה וצרפת הם צאצאי השבטים שפלשו לשם לפני כ-2000 שנה ונישלו את הקלטים, ממש כפי שהערבים פלשו לארץ בכוח במאה השביעית. אמנם העולם לא מתנהל לפי אותם קרטריונים מוסריים של ימי בהיניים, אבל גם לא לפי אלה של אמצע המאה ה-20.

    לעניין זכות השיבה, רוב תושבי מחנות הפליטים כיום הם לא פליטי 48 אלא צאצאיהם, ולמרות שגם אלה זכאים לפיצוי כספי על הרכוש הם כבר לא זכאים לכניסה אוטומטית לישראל. גם קצת קשה לי להבין מדוע הם כל-כך רוצים לחיות במדינת ישראל השנואה עליהם, או מדוע ישראל צריכה להעניק להם דרכון כאשר המדינות שהם יושבים בהן עשרות שנים מסרבות לעשות זאת.

    עופר יהלום

  24. נורמה לי הגיב:

    אכן, עופר יהלום צודק.

    הגיע הזמון לפוצץ את הפוחלץ של ‘קולוניאליזם’ שבו מנפנפים השמאלנים בוקר וערב כדי להתחמק מהתמודדות עם המציאות האמיתית השוררת בעולם ובאזורנו.

    למשל, רוב מדינות ערב גרועות אלף מונים מהמדינות שהוקמו ע"י קולוניאליסטים אירופיים. מדינות כמו אלג’יריה וסודן למשל, או סוריה ועיראק תחת סדאם חוסיין הן מדינות עם משטרים שאי-אפשר להגדירם אחרת מאשר מפלצתיים הרומסים את כל זכויות האדם כולל טבח המוני והשמדת עם.
    וגם הן יורשיהן של הקולוניזטורים הערביים מתקופות קודמות שבצפון אפריקה למשל הכחידו את רוב האוכלוסייה שקדמה להם והשמידו את תרבותה.
    כך למשל באלג’יריה ובמרוקו הברברים שחיו באזור עוד לפני בוא הפיניקים והרומאים, מדוכאים עד עפר ואפילו בשפתם הברברית אינם רשאים להשתמש. וגם היום כובשת מרוקו ועורכת קולוניזציה ברוטאלית של סהרה המערבית ע"י הצפתה ב’מתנחלים’ מרוקאים ששינו את המפה הדמוגרפית באזור והפכו תוך 30 שנה לרוב ע"ח האוכלוסייה המקומית.
    אבל למי איכפת מה ‘האומה הערבית’ למרכיביה השונים עושה כשאפשר לחפש בזכוכית מגדלת כל ‘פשע ציוני’ ולנפח אותו לממדי ענק ולנהל על כך הסתה בלתי פוסקת בכל העולם.

  25. אירית הגיב:

    שמואל אמיר, יש שאלת תם (שנובעת מבורות) שמציקה לי זה זמן, אולי תוכל לתת ראשית תשובה או הפנייה למקורות קריאה. מהי העמדה ה"מרקסיסטית" לשיטתך ללאומיות היהודית, אם בכלל. ממעט העיון שלי בנושא קראתי במקום כלשהו שבדרך כלל נוהגים להתייחס לקיומם של לאומים יהודיים נפרדים, בעלי דת אחת, הנאבקים לשוויון ולזכויות לחיות בכל מקום בו יבחרו. מצד שני, קראתי פעם את קוהן על הלאומיות, ספר קלאסי כמדומני, ודי הופתעתי לראות שם שהוא מציין את היהדות כמקור וכהשראה מרכזית לרעיון הלאומיות המודרנית וכדוגמא טיפוסית ללאומיות כרעיון מודרני (השפה, החזון, התרבות, השיתוף האתני והתביעה לריבונות בטריטוריה). אני בטוחה שזו שאלה גדולה מידי ליריעה זו, אבל כאמור אם תוכל לפרש קצת את הנושא, כולל הפניות בסיסיות, אודה לך.

  26. יורם גת הגיב:

    מצער להיווכח שוב כמה דקה היא המעטפה המוסרית של צדקני הכיבוש והגירוש.

    מטענות בסגנון "כל אותה התקופה התנהגו הציונים בדחילו ורחימו כלפי הערבים", הטיעון עובר בלא כל שלבי ביניים לסיפורים על המופתי ופגישותיו עם היטלר, שמצדיקים, יש להבין, לדעת הכותב, כל מעשה נבלה של הציונים.

    באשר לנכונותו של בן-גוריון לקבל את הצעת ועדת פיל, הנה עוד מובאה מכתביו של בן גוריון (מכתב לבנו בנושא, ושוב בידי רק התרגום לאנגלית):
    "A partial Jewish state is not the end but the beginning. We will bring into the state all the Jews we are able to bring, and organize a sophisticated defense force, an elite army – I have no doubt our army will be one of the best in the world – and then I am sure that we won’t be denied settling throughout the rest of the land whether through agreement and mutual acceptance with our Arab neighbors, or through other means"

  27. ליורם גת הגיב:

    באמת מצער כיצד צדקני הטרור והלאומנות הערבית האלימה דוחים את ה’סיפורים’ על שיתוף הפעולה של ההנהגה הפלסטינית בראשות המופתי עם היטלר ולעומת זה מגרדים בשקידה ציטטות של בן-גוריון.

    יש להניח שלו יורם גת היה מנהיג הישוב במקום בן גוריון הוא היה מגיע לעיסקה טובה יותר עם המופתי, ביחוד אחרי שזה הצהיר בפני וועדת פיל שהוא לא ייתן ליהודים דריסת רגל בפלסטין וסרב להבטיח להם זכויות כלשהם במדינה הפלסטינית שהוא התעתד לעמוד בראשה.

    והעיקר: וועדת פיל הוקמה אחרי מתקפת טרור חסרת תקדים של ערביי א"י נגד הישוב היהודי שגבתה תוך חודשים ספורים מאות קורבנות מקרב הישוב שמנה אז כ-400 אלף איש ונענתה בראשיתה ע"י הישוב בהבלגה הידועה.

  28. מיכאל שרון ליורם הגיב:

    יורם, מאמציך לחשיפת האמת הקשה מאחורי הרטוריקה החסודה, בהבאת מכתבי בן-גוריון, אין ארוך להם. מיליון תודות. אנא, האם תוכל לתת פרטים נוספים אודות מכתב בן גוריון לבנו בנושא וועדת פיל? תאריך המכתב, איזה מראה מקום או אף קישור, היכן מופיע המכתב (היכן באינטרנט, אפילו). ואפילו, מה שם הבן, אם זה מופיע במקרה?
    וכך גם, אם אפשר, לגבי המכתב ממלחמת 48 .

    אנא, הדבר חשוב, יש כאן שני דוקומנטים חשובים ביותר, לחשיפת הפער בין הרטוריקה והכוונות האמיתיות. זה צריך להיות מגובה.

    ושוב, מיליון תודות,

    מיכאל

  29. אם כבר וועדת פיל הגיב:

    חשוב לציין כי החלטת וועדת פיל כללה גם טרנספר של תושבי מישור החוף מה"מדינה היהודית".

  30. שאלה למיכאל הגיב:

    למיכאל שרון.
    *************

    קראתי בעינין את מאמרייך ,ונדמה לי שאפשר לסכם אותם כך:

    הציונות היא גלגול מזרח-תיכוני של התנועה הנאצית ,אשר מנהיגייה הגזענים תכננו החל מהעלייה השנייה את השמדתם\גרושם של הערבים על מנת לרשת את הארץ במקומם.

    אני מקווה שעד כאן הבנתי אותך נכון.

    עכשיו,בוא נעבור לשנת 49 סיום מלחמת השחרור-
    הישוב הערבי מפורק לחלוטין, מדינות ערב הוכו במלחמה -התנועה הציונית עומדת סוף סוף מול הגשמת חלומה(לשיטתך), היפטרות סופית מערביי ארץ ישראל ו………לא קורה כלום.
    לא גרוש ,לא השמדה ולא נעליים ,להיפך הגזענים הציונים שזה אתה הקימו מדינה מעניקים לערבים הנחותים זכות להשתתף בבחירות.
    הכיצד?

  31. יורם גת הגיב:

    קישור למאמר של יוסי ביילין המביא את מכתבו של ב"ג לבנו עמוס מתוך ספרו של מיכאל בר-זוהר:

    — קישור —

  32. מיכאל שרון למגיב "שאלה למיכאל" הגיב:

    מגיב יקר,

    לא זה מה שאמרתי, אדרבה, אתה שם מילים בפי, מילים מוקצנות וזדוניות, ללא קשר למה שכתבתי במאמרי.

    התעצבתי אל ליבי למקרא דבריך. הרי שיטתך היתה, לשים בפי מילים מוקצנות ומקוממות, ללא קשר למה שבאמת ניכתב שם, על מנת להסב את שימת הלב ממאמרי: "נו, עוד מטורף מוקצן ועוכר ישראל, ובנוסף, כותב גם באופן לא רציני, מתלהם, ופרוע. לשע (לא שווה עיון).

    אבל, ראשית כתבתי על העלייה השניה, ועל גישות סטליניסטיות בקרבה.גישות אלה רווחות עד ימינו, ומכות גם ובפרט באזרחי ישראל.

    — קישור —

    שנית, לשאלתך. אם אכן היו מגמות מאיינות, הרי שישראל תלוייה גם בקישרי חוץ. בפרט המדינה הענייה וקולטת העלייה שבשנת 1948 . מעשים מהסוג שתארת, או גישה סטליניסטית רצחנית המשתקפת במילים המסויימות בהם נוקט בן גוריון במכתבו לבנו עמוס, יפה להם ההצנעה והחמקנות מהתבלטות לשימת הלב. התשובה היא: לא בבת אחת. באופן מדורג ונימשך בזמן, ובצורה חמקנית.

    להלן קטע ממאמר שכתבתי בדיוק בנושא זה:

    *מעשה ניזקי מדולל ראיות מפלילות*

    יש מעשים ניזקיים שבאופן עקרוני קשה עד בלתי אפשרי להשיג עבורם ראיות מפלילות ישירות

    13/02/2005 | מיכאל שרון

    יש מעשים ניזקיים שבאופן עקרוני קשה עד בלתי אפשרי להשיג עבורם ראיות מפלילות ישירות.

    מדובר בנושאים שהמבצע אותם מודע היטב לכך ש:

    1) אם מעשיו יתגלו, המחיר יהיה גבוה במיוחד.

    2) וכאלה שעדיין, הם גבוליים מבחינת הגדרתם על-ידי החברה כמסוכנים (דבר שהיה עשוי להביא להתערבות "מיידית" וחקירה מצד החוק, סמוך להתרחשות הארוע הניזקי/מסוכן).

    3) כך, אין בנמצא תוצאה "בולטת" שלילית, סמוך לפעולת הסוכן שיזם אותה (כגון, מציאת גופה עם סימני אלימות; גניבה בולטת; קניינים שנותצו ונהרסו; חבלות גוף קשות).

    4) ) לא רק ש-3 לא מתקיים, אלא שעקב 1 ביצוע המעשה הנידון מנוהל באופן הן חמקני והן הדרגתי על-מנת לחמוק מהתבלטות לשימת הלב ומיזימת פעולות איתור וגילוי בסמוך לזמן אמת. ותוך תיאום עם אחרים למטרת מחיקת ראיות.

    דוגמאות:

    א) עברינות צווארון לבן, בפרט כזאת שחלק מהמבצעים הם בעלי מעמד חברתי גבוה. כאן גריעת הכסף נעשית באופן הדרגתי ולא בבת אחת, בשביל ש-3 לא יתקיים.

    ב) גניבת קניין אינטלקטואלי מצד אנשים בעלי מעמד אקדמי וחברתי גבוה.

    ג) בגידת אשה בבעלה, ובפרט, ילד מהמאהב שהבעל מממן את גידולו כבנו הוא. גם כאן קיימים מאמצים להסתיר כל עדות, לפוגג כל אירוע בעייתי (כגון חופשת תענוגות של האישה והמאהב באיים הקריביים) בהסברים סבירים ("יצאתי לכנס מדעי שנערך הפעם במקום אקזוטי") ולהפיג כל חשד שעשוי להתעורר, למניעת פעולת התחקות בזמן אמת.

    ד) פעילות מדינית, חברתית או כלכלית בעלת נזקים לטווחים בינוניים, למשל:

    I. חמס כספי פיצויים שהגיעו לניצולי שואה על-ידי גורמי ממשל ובנקים בישראל. דומה שחמס הכספים התארך תקופה ארוכה כדי ש-3 לא יתקיים. ומאותה סיבה בכל זאת הגיעו חלק מהפיצויים לזכאים, למנוע התרעמות בעטיו של חמס בולט מידי.

    II. זיהום סביבתי: הזרמת ביוב לא מטוהר לחופי הרחצה של ישראל. זיהום נחל הקישון, נחל אלכסנדר, נחל שורק. מפעלי תעשיה וכימיקלים במפרץ חיפה.

  33. מיכאל שרון – על הלשון ה"נקייה" של בן גוריון (בדומה ל"ישוב מחדש במזרח" … הגיב:

    כותב בן גוריון לבנו, עוד בסביבות 1937, סביב ההונאה כלפי הקהילייה הבינ"ל במצג "הויתור" על 80% מהארץ. אך את שימת ליבי משך דווקא דבר אחר, לא ממש בולט במכתבו:

    We will bring into the state all the Jews we are able to bring, and organize a sophisticated defense force, an *elite army * – then I am sure that we won’t be denied settling throughout the rest of the land whether through agreement and mutual acceptance with our Arab neighbors, or through *other means"!!!

    דהיינו או כך, או באמצעים אחרים… – כשבהקשר הדברים מובא עניין "צבא עלית*. לא הצרפתים, לא האנגלים, ואף אומה מערבית לא קוראת לצבאה "צבא עלית". הדבר מזכיר יותר את המינוח הגרמני של "צבא עלית" בנוגע ליחידות הלוחמות של הוואפן ס.ס. או הס.ס בכללותו, המתאים עקב כך ל"משימות מיוחדות".. (לשונם "הנקייה" של הנאצים, כשלכל ידוע למה הכוונה).

    בהמשך שוב נוקט בן גוריון בביטוי "נקי" מסוג זה:

    "באמצעים אחרים"…

    מהם אותם אמצעים אחרים ולשם מה נועד אותו "צבא עלית"? שתיקה. אך כנראה לקוראים ברור היטב למה הכוונה. להזכירכם, בן גוריון היה הדמות הבולטת ביותר בקרב עליה ב’. דומה שהמגמה הסלקנית-מאיינת מתבטאת היטב בבחירת המילים המסויימות במכתב הראשון מ-1948 שמביא יורם גת.

    קראו שוב את המאמר, בגירסה שהורחבה.
    הווצרות הסלקנות-מאיינת הציונית ויסודות סטליניזם בישראל

    — קישור —

  34. מיכאל שרון: על *שיטת ההדרגתיות הזוחלת* שהיפעילו בין היתר הנאצים הגיב:

    בהמשך למובאה מהמאמר *מעשה ניזקי מדולל ראיות מפלילות*.

    — קישור —

    אשר להפעלת מערך 3 [אין בנמצא תוצאה "בולטת" שלילית סמוך לפעולת הסוכן שיזם אותה (כגון, מציאת גופה עם סימני אלימות; גניבה בולטת; קניינים שנותצו ונהרסו; חבלות גוף קשות] – הרי שהנאצים, כמו גם מבצעי הטהור האתני בבוסנייה, היקפידו על השמדת כל ראייה מפלילה:

    א. שריפת גופות בקרמטוריומים ענקיים על ידי הנאצים. הדבר מביא הן למזעור נפח הגופות באופן דרסטי, והן לאפשרות טמינתם במספר מצומצם מאד של קברים המוניים.

    ב. באופן דומה, היו גם קברי המונים ענקיים במקומות נידחים בבוסניה

    הערה: ה"יתרון" בקבר אחים המוני במקומות נידחים הוא:

    1) הדבר מוריד את מספר אתרי הראיות, ומצמצם סבירות הגילוי.

    2) וכן, היקף התופעה, במידה שכמה מהקברים ההמוניים מתגלים, ניתפס כקטן. שהרי בקבר המוני כעבור שנה בערך, הנפח של הגופות מצטמצם דרסטית;
    _______________

    דומה שהגישה הישראלית מאידך היא פרגמנטצייה: פרור "הנושא", במידה שהוא קיים, לפרוטות קטנות וחלקיקי מידע פזורים שאינם מתקשרים ביניהם.

    כך, מסכת של מעשים שהשתיקה יפה להם, קורסת לוועדת חקירה מובלטת ומתוקשרת סביב מקרה יחיד ("אזרח פלשתינאי "מצא את מותו"…) והעמסת עומס מידע רב של פרטים טריביאליים,
    כשבסופו של דבר:

    הן חדות הנושא והן היקפו ומשמעותו נפוגים כלא היו.

    הישראלי הממוצע בעל השכל הישר והככונות הטובות חושב לו אז:

    אם המערכת המשפטית, הפרקליטות הצבאית ודובר צה"ל כה שוקדים על מקרה יחיד, פעוט ככל שיהיה, בודאי שאין מה לחשוש ואין לדבר כאן על היקפים גדולים ועל תופעות הנקוטות באופן שיטתי ומכוון ובהיקף נירחב:תופעות של וונדליזם, התעללות שיטתית, הרס רכוש עצים ו"דברים אחרים" – שמטרתם "בשלב זה", יתכן, להביא "להגירה מרצון" עקב נסיבות חיים בלתי ניסבלות של אוכלוסיה פלשתינאית לממלכת ירדן ולמקומות אחרים.

  35. מיכאל שרון – המשורר י.וו. אודן: בחלום בלהה של חשכה הגיב:

    שירו של המשורר האנגלי (והסוציאליסט הדגול) יו. ו. אודן, המפיע בקישור (שבוטל) למאמר אודות שיטת הדרגתיות הנאצית בהכשרת הג’נוסייד .
    — קישור —

  36. ממיכאל שרון – תודה ליורם גת ושמואל אמיר – אנשי מצפון אמת במחשך ההתקרנפות סביבנו הגיב:

    את הליברליזם ההרצליאני הישביקו החל מ-‏1903

    גישות טוטליטריות של 35 אלף אנשי העלייה השנייה, אינדוקטרינארים סטליניסטיים, ומיעוט לא סובלני בקרב יהודי רוסיה (ופולין). בשנים 1880-1920 היגרו 2.5 מיליון יהודים מהקיסרות הרוסית לארצות המערב הליברליות.

    רק 80 אלף מהם היגרו בשנים הללו לא"י, ופחות מ-‏35 אלף מאותם 80 אלף בשנים 1903-1914 . העלייה השנייה היתה איפוא רק מיעוט בעל נטיות מרקסיסטיות אך כאלה המעוצבות בכוון מאד טוטאליטארי ואינדוקטרינארי, וחסר סובלנות קיצוני. היה זה טיפוס האישיות שבני דמותם האישיותיים-קוגניטיביים והאידאיים מאותה שכבה חברתית שנישארה ברוסיה שינעו את המנגנון הסטליניסטי.

    כאן אנשים אלה, שהיו בסך הכל מיעוט מבוטל בקרב היהודים שהיגרו לפלשתינה-א"י בגלי העלייה יצרו חישוקים סטליניסטיים על ההתפתחות בהמשך העליות, בהגיעם לעמדות מנהיגות. הם האטו מאד את ההתפתחות הכלכלית והתרבותית של הישוב ב-‏45 שנים קריטיות וחשובות בהם יכול היה להיעשות רבות – 1903-1948.

    כנראה חשו באסון שתאוות הכוח הטוטליטרית שלהם המיטה על המפעל הציוני, תקוותו היחידה של העם היהודי לאחר 1800 שנות גלות. וחשו בחרדה נוראה בהיותם בינם לבין עצמם ועם מחשבותיהם בלילות נדודים (שכן היו אלה אנשים נבונים, לאחר הכל) חרדה על אחריותם הקטלנית כלפי השבקת ההיסטוריה של הדורות הבאים. ולכן שקדו מאד בעזרת אינטלקטואלים מלככי פינכה ליצור מיתוסים המאדירים את מפעלם, אותם כולנו למדנו.

    הבסיס החברתי-כלכלי אותו עיצבו כבר מזמן איננו, אך "מורשתם" היא כיום אישיותית-קוגניטיבית – טיפוס האישיות הסטליניסטי, הנמצא בעמדות מפתח בישראל, ונוקט ברטוריקה של סובלנות ונאורות ופרקטיקה של דיכוי ועריצות.

    ***

    רבים הנושאים את דגל החילוניות רחוקים מהחילוניות ההרצליאנית

    ה"חילוניות" ההרצליאנית היתה ליברליזם, חשיבה יוצרת, עומק, ובעיקר גישה מוסרית. ארה"ב או צרפת למשל הם מדינות חילוניות המבוססות על אתוס מוסרי וליברלי.

    מרבית בעלי רטוריקת החילונות הנאורה בישראל הם ההפך הגמור מכך. את מקום הגישה המוסרית והמחוייבות העמוקה לליברליזם וקידמה ירשה תפעוליות עקרה נעדרת כל בסיס מוסרי וליברלי, כשתחליף לאלה באה, במובן היום יומי והקיומי הפשוט, גישה צינית בחוג מקורבים, ומשפטים קצרים ושיטחיים הנורים מהמותן בהם משובצת אסוסיאציה או שתיים בעלת ניראות של תרבות או המשגה גבוהות. אסוסיאציות ומושגים אלה לקוחים מעיתון הארץ, או מספר נחשב שעילעלו בו בעקבות המלצה. אלה מותזים ללא שילוב קוהרנטי במסכת מורכבת כלשהי, בבחינת ברק המתחיל משום מקום וניפסק בשום מקום.

    ותכופות טון צדקני, ותחושת צדקתנות עצמית גבוהה, כתחליף להבנה עמוקה מה הוא למשל צדק חלוקתי ומהו מוסר אינדיבידואלי המקדם בנייה מישקית, חברתית ומדעית.

    כך למשל, צדק חלוקתי בודאי שאינו העברות מסיביות של קניינים הניגזלים מרוב האוכלוסיה לחוגים אוליגרכיים; בודאי שאינו הזרמת אשראי על ידי הבנקים לקבוצות מקורבים, ומניעתו ממגזרים רבים בישראל, דבר הבולם התפתחות; וודאי שאינו קרטליזם משקי כתחליף לכלכלת שוק, אך תוך רטוריקה של כלכלת שוק; וודאי שאינו קשרים אוליגרכיים כגורמי קידום באדמיניסטרציית המדינה ומוסדותיה; הוא גם רחוק מלהיות גזל כספי פיצויים מניצולי שואה ויורשיהם מצד הבנקים ומוסדות שילטון; ועוד.

    כתוצאה מאתיקה מדוללת ועקרונות קידום שרירותיים וחסרי זיקה לכישרון ותרומה בונה, ברוב צמתות הכוח , התקשורת, האקדמייה, ובשאר מערכות המדינה, מרבדים ברמות ההיררכיה הגבוהות והבינוניות עליונות את מוקדי הכוח, הכלכלה והתרבות הישראלית אנשים הזריזים להשתלט על מערכי ידע, אך הלוקים ביכולת לנהל, לבקר, לתחזק, לקדם או ליצור מערכות מורכבות.

    אם נדבר על טיפוס אידאלי ברוח מקס וובר, הרי שניתן לתת מתווה סכמטי של טיפוס האישיות הזה, שיכונה "הנוסק". הנוסק המצוי אינו יכול לשים לב ליותר מכוון חשיבה אחד בו זמנית, ומתקשה להבחין בסתירות לתזה הראשונית הקצרה שלו, ולכן הוא גם אינו יכול לפתח אותה הלאה, על מנת לתת פתרונות טובים ומקדמים לבעיות מורכבות. מטבע הדברים שבכל מקום (בתעשייה האוירית למשל) הנוסקים ואנשים בדרגי ביניים יתעלקו בהמוניהם על הבודדים שכן יש להם יכולת לקדם דברים חדשים ועדיין לא ברחו ממתעלקיהם הריקים וחסרי הבסיס האתי.

    איני יודע למה להשוות זן זה: האם לדור הרביעי המנוון של האליטה במדינת הצלבנים? אך אין הם נהנתנים דקדנטיים כמוהם, אלא ניראים כאנשים ישירים ובעלי יכולת להשקיע מאמץ.

    רק שהם ריקים מכל תוכן, נעדרי אתיקה, ועקרים ביכולת היוצרת והמארגנת שלהם.

  37. מיכאל שרון על הפתולוגיה של איון-סלקנות ושנאת האחר הגיב:

    תצורות איון-סלקנות דיפוזיים
    ***************************

    הפתולוגיה הנוורוטית של השרידות: בעוד הפעולה למען השרידות היא ממוקדת במטרה המאיימת על השרידות; הרי שהפתולוגיה של השרידות היא: אורינטציה רגשית-קוגניטיבית (רגשית: רגשות שנאה דיפוזיים. קוגניטיבית: מגמות איון דיפוזיים) ובשלב הבא אחר שלב התפיסה: פעולה מאיינת דיפוזית (כלומר לא ממוקדת, אלא משולחת באובייקטים רבים) כלפי: כל אובייקט בעל בולטות אונטולוגית (מבחינת הווייה) המעורר אסוסיאצייה כלשהי, רחוקה ככל שתהיה -של גורם זר, לא פמיליארי, שונה ממני, או מנוגד לי באופן כלשהו (אך לא בהכרח פוגעני וניזקי לי).

    (ראו בהמשך הדברים הסבר כללי למהותה של התנהגות נוורוטית)

    הפתולוגיה של השרידות – דהיינו, מגמת האיון כלפי כל מה ש"לא חלק ממני " או שלוחה צייתנית של רצוני – כמו עבד, מלחך פנכה בשרותי וכד’ – דהיינו כלפי "זר" במידה זו אחרת, מסבירה בין היתר, שנאה לתאוריה או תזה או דעה החולקת על דעתי; שנאה (רגש השנאה מלווה את פתולוגיית השרידות) לביקורת או ראיות מפריכות, או לסתירה לגישתי; חשש מהחשפות "הדברים שהם אני" בפני זר – ומכאן, החשש של מערכת מאיינת דיפוזית לפתיחת סודותיה לביקורת.

    כך למשל, בני העלייה השנייה, בעלת המגמות הסטליניסטיות המחלחלות בישראל עד ימינו, פיתחו מגמות מאיינות מלוות ברגש שנאה כלפי הערבים, אך גם באופן דיפוזי (כיוון שהיתה זו פתולוגיה ולא דפוס השרדות תקין) כלפי גורמים אחרים שניתפסו כ"לא אני": התימנים, רחל המשוררת (אינדיבידואליסטית יצירתית במדה יוצאת דופן, בניגוד לעדריות הקולקטיביסטית); הרויזיוניסטים. השנאה והאיון כלפי גורמים בעלי בולטות ו"זרות" כלשהי, וכלפי חשיבה ביקורתית וכיוצא באלה, הינה מסורת עלייה ב’, ומאפיינת את ישראל עד ימינו.

    זהו למעשה הסטליניזם בישראל.

    בלבירינט הסטליניזם בישראל
    *************************

    מוטיבים של איון-סלקנות בעלייה ב` ויסודות סטליניזם בישראל
    — קישור —

    על האיון הדיפוזי: מולך דמים מעודן – יסודות הקירבון החברתי בישראל
    — קישור —

    מורשת עלייה ב’: הטיפוס האישיותי הסטליניסטי וריבוד מערכות המדינה
    — קישור —

    * * *

    ומהי נוורוזה? עבודתי החלוצית בנושא נוורוזות, המערכת הריגשית ושינויים פונקציונליים
    The role of the limbic system and self esteem in Psychopathology – the emotional roots of systematically inefficient behavior

    — קישור —

    הגדרתי לנורוזה באופן סכמטי: היפוך מנגנון רגשי

    וראשית אודות הרגשות: המערכת הריגשית היא מכניזם של בקרת התנהגות שהתפתח במהלך האבולוציה, המספק פתרונות גמישים יחסית לבעיות סביבתיות ומצבים סביבתיים. בניגוד למוח הזוחלי הקדום יותר שהפתרונות שהוא מציע הינם רצף נוקשה של פעולות המופעל נוכח גירוי ספציפי, הרי המערכת המוחית הלימבית מייצרת נטיות לפעולה, או מעין המלצות לפעול בכוון מסויים dispositions for action שביכולת לקבלם או לדחותם. כאן מתערבת קליפת המוח neocortex . המנגנון הרגשי התפתח ביונקים, וקליפת המוח ובפרט האונה הפרונטלית – מפותחת בפרימאטים.

    כל רגש לפי התאוריה שלי (שבניתיה עוד ב-1979 ושלחתי לספריית הקונגרס, בין היתר) מורכב מ-3 חלקים (כמו כל דבר בצבא…)

    1) האלמנטים הסביבתיים המפעילים trigger את הרגש
    2) התחושה הרגשית emotive tone
    3) הפעולה כלפיה דוחף הרגש המסויים.

    שנאה למשל: מופעלת כשאורגניזם אחר מפריע לך בהשגת מטרות. הטון הרגשי: תחושת השנאה. רכיב הפעולה: ניטרול האובייקט המפריע: פציעה, הרג או ניטרול.

    סבל: מתעורר כשבסביבה מסויימת יש מכשולים לטווח ארוך המסכלים סיפוק צרכים חשובים וגורמים נזקים אורגניים. התחושה: סבל. רכיב הפעולה: שינוי התנהגות או שינוי סביבה.

    אושר: השגת מטרות מאז’וריות בסביבה מסויימת . ההתנהגות: התמדה והצמדות לסביבה או להתנהגות המשיגה אותם.

    נוורוזה: היפוך פונקציונאלי של הרגש, במערך אותו תיארתי בפרוטרוט.

    כששנאה למשל עוברת היפוך נוורוטי, הרי שתפגע דווקא באובייקט שמסייע לך – ההפוך קטגוריאלית מזה כלפיו מופעל הרגש במקורו. סבל שעבר היפוך נוורוטי יביאך לחוסר מנוחה ורצון לשנות סביבה או דפוסי,התנהגות ותפקוד עיקריים שלך דווקא כשהכל מסתדר. וכך הלאה.

    הרגש שעבר אינהיביציה יופעל מעתה ללא טון רגשי (לא תחוש יותר שנאה או סבל – אלה פשוט יעלמו מהרפרטואר הריגשי שלך), ובאופן חוזר ונשנה (רפטיטיבי) כלפי גירוי ההפוך מהגירוי המקורי. הניאוקורטקס לא יוכל עתה לספוג את ה- action potential של הרגש שעבר היפוך פונקציונאלי, ולכן הוא יופעל באופן אוטומטי וללא בקרה גבוהה.

    מדובר בתאוריה מהפכנית, שחוקרים (למשל מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת ייל בארה"ב) שעיינו בה מאז 1979 היכניסו קטעים ממנה והושפעו בין היתר בהצבת התאוריה של אינטליגנציה רגשית. גם בארץ היא הישפיעה בשנות ה-80 על חוקרים ישראלים, ש"שכחו" לתת קרדיט ליוצר התאוריה (ממש כמו העמיתים האמריקנים). התאוריה מוגנת בזכויות קופירייטס מאז דצמבר 1979 , והיתה בספריית הקונגרס פתוחה לעיון של חוקרים.

    כמה מילות הסבר באנגלית

    This work, published in 1979 in California State University (and re-edited in 2001) , was at its time and is still a pioneering contribution. Sent to the Library of Congress, it was read by American scholars, thus enhancing further fruitful research in the area of emotions, particularly parts of the theory on Emotional Intelligence.

    The book “Emotional Intelligence, published in 1995 by the popular science writer, Dr. Daniel Goleman, consolidated under one conceptual “roof” (a roof concept termed “emotional intelligence,”), numerous research works, by researchers from Yale and others.

    Many diverse concepts are rather eclectically placed in that book, where my original book from 1979, which may be the source for the new concepts in the field (For example, chapter 1 in “Emotional Intelligence “What are emotions for”), is non-eclectic, cohesive, rather short and non-redundant, and well integrated – as may be the case with the initial creative momentum, as compared with later developments and editions. On these days I am working on writing an extended edition of this work that includes novel chapters.

    On the whole, this framework comprises a pioneering contribution towards functional understanding of basic properties of the emotional system, and portrays the sources for pathological behaviors involving functional failures of emotional mechanisms integrated with higher cortical functioning (Which never appeared untill now).

  38. נורמה לי הגיב:

    אין לי כוח לקרוא את הלהג האינסופי של מיכאל שרון.

    מישהו הצליח?

  39. האזרח הישראלי הגיב:

    אני

  40. אשר פרוליך הגיב:

    לשמואל אמיר(באיחור מסוים):

    בכל הנתוח שלך אתה לא נוגע,אפילו במקרה,
    בנושא של "הבעייה היהודית".האם אייתה ויש עוד
    היום בעייה כזו?
    האם האנטישמיות עברה מהעולם?
    האם הגורל של היהודים לפי דעתך היה וישנו
    להעלם,להתמזג בעמים אחרים?
    האם למאות אלפי פליטים יהודים אחרי מלחמת
    העולם השנייה גורלם היה פשוט להמחק מעל פני
    האדמה?
    לשאילות אלה ורבות אחרות לא מצאתי כל תשובה.אבל אתה דורש תשובה לשאילתך "מה הזכות
    לציונים לבוא לפלסטינה ולדחוק עם אחר"
    והנה תשובתי:
    אין זכות כזו !!,אם זה על חשבון עם אחר.
    אבל,תגיד לי:
    למה צריך,למה חייב להיות "על חשבון עם אחר"?
    האם הפועלים הזרים המגיעים לארץ "באים
    על חשבון" עם אחר?.זה מזכיר את טענותיו של
    ביבי המנסה "להסביר"לנו שפועלים מסוג אחר
    באים "על חשבון"פועלים מסוג אחר.
    לכל אדם על פני האדמה,הזכות לבנות ביתו
    ולעבוד בכל מקום בעולם.כך כמו אין זכות
    לציונים "לדחוק" עם אחר,כן אין זכות לפלסטינאים "לדחוק עם אחר",כי האדמה לא שייכת
    לאף אחד !!.
    יותר נכון:האדמה,בסיס החיים,נשדדה בידי האדונים הפאיודלים,אלא שהתנגדו לציונים,כי באו "לדחוק "אותם.
    הפשע הנוראי של המלחמות האין סופיות בין
    ה"ציונים" לבין "הפלסטינאים" הוא באחראיות
    המניגות הציונית הריאקציונית ולא פחות,
    המניגות הפלסטינאית הריאקציונית,ולא אצל
    העם היהודי,הרוצה פיסת אדמה בו לחיות והעם
    הפלסטינאי,הרוצה גם הוא בפיסת אדמה לחיות בה.
    למה צריך להיות "האחד על חשבון השני"??
    בשטח פלסטין היתה ויש גם היום,מקום לחיות
    לשני העמים.
    לגבי בורוכוב:
    לצערי לא נגעתה אפילו בקצה היסודות של
    עמדותיו של בורוכוב.לא התייחסתה כלל להסבר
    שלו ל"חוסר נורמליות" של העם היהודי.
    אין ספק שבורוכוב צדק,ואפילו אם אתה לא
    חושב כך,אז לפחות תתמודד עם עמדותיו בצורה
    הוגנת,מבלי לצטט קטעים מנותקים מהקונטקסט,
    המתאימים לצרכים של קוו החשיבה שלך.
    "הציונות" זו הגדרה כללית ומטעה,ואם אתה
    מכליל במחנה משותף את הלאומנים הגזענים
    הפנטים והמסטיים ביחד עם המוני העם היהודי
    שנפלט מאירופה ומדינות אחרות,שנרדף ונרצח
    על כך שהוא יהודי,ורוצה להמשיך להיות יהודי,
    אתה טועה ומטעה.
    וכשאתה מדבא על ה"עם הפלסטיני,אנא תבחין
    גם שם בין האדונים הפיאודלים,הפנטיים הדתיים והלאומנים,השליטים המושחטים והאכזריים,מאלה
    הרוצים לחיות בשלום,בשכנות טובה,ביצירה בחופש ובעצמאות,ובעבודה פורייה.

  41. שמואל אמיר לאשר פרוליך הגיב:

    לאשר פרוליך שלום,
    אתה מתרעם שלא נגעתי "בבעיה היהודית". אתה שואל האם אין עוד כיום בעיה כזו, והאם אין אנטישמיות בעולם. כולן שאלות מכובדות – אלא שבעיניך הן בעצם שאלות רטוריות לחלוטין. הרי אתה יודע (ככל ציוני) שהאנטישמיות היא נצחית, שהבעיה היהודית נפתרת רק בדרך ההגירה לישראל. לפי השקפה סוציאליסטית גם האנטישמיות ושנאת זרים בכלל, היא תוצאה של משטר ניצול אותו יש להעביר מן העולם. אין זאת אומרת שאין ללחום בכל הפליה במשטר הקיים, (ינני יכול להתאפק מלא לציין שהתנועה הציונית מתחילה לא ראתה צורך להלחם באנטישמויות ורק תחת לחץ הואילה מאוחר יותר להצטרף למאבק זה). וזה גם לא אומר שבמסגרת המשטר הקפיטליסטי "השאלה היהודית" היא ללא שינוי. על מנת להבהיר מותר לעתים להגזים ולכן אענה על שאלתך הרטורית כך: כיום, בעולם "הקפיטליסטי- מערבי" אין "שאלה יהודית" ואין "אנטישמיות". היהודים חיים היום באירופה כשאר האזרחים ואפילו ברמת חיים גהוהה משאר האוכלוסיה. שנאת הזרים מופנית באירופה בעיקר למוסלמים ולמיעוטים אחרים ובדומה לכך גם בארה"ב. האמת היא שהיהוים בארה"ב הצטרפו במידה רבה לכוחות האפליה נגד שחורים ומיעוטים, תומכים בנשיא בבוש ורבים מהם רואים עצמם כמעמד נעלה יותר. רק היום מתפרסם ב"הארץ" שהיהוים מצטרפים אפילו למפלגות של הימין הקיצוני באירופה (משום שהוא אנטי ערבי). ועוד מתפרסם שם ש-92% מן היהודים בעולם חיים היום במדינות העשירות בעולם, ולכן מובן שאין לצפות להגירה משם. ידוע לי כמובן שיש מפלגות קיצוניות אנטישמיות אבל הן באמת חסרות השפעה והן עצמן עוסקות בעיקרן בהסתה נגד ערבים. אפשר כמובן להזכיר את השואה. ואכן במשטר הכלכלי הקיים בעולם יש תמיד אפשרות לאפוקליפסות, לרצח המוני, להשמדת עם. אלא שסכנות אלה שוב אינן חלות רק על יהודים בעולם. לישראל נשקפת אולי בסופו של עניין, הסכנה גדולה ביותר בגלל כיבושיה), כי לא לעולם חוסן והזעם המופנה אליה בעולם עשוי להתפוצץ אי פעם, ואפילו ארה"ב לא תעזור.
    בינתיים יש להכיר בכך שישראל עצמה הפכה לגורם חזק להפצת האנטישמיות בעולם בגין התנהגותה כלפי העם הפלסטיני.
    השואת בואם של פועלים זרים לישראל היום, לבוא הציונים לפלסטיניה היא מופרכת לחלוטין.
    כמו גם התזה הישנה של ההנהגה הריאקציונית הציונית והפלסטינית. אני פשוט מציע לחסור ולקרא מעט את לנין ועל מאבק העמים הקולוניאלים.
    לא התייחסתי לבורוכוב ולשאלה היהודית אלא לבורוכוב ולשאלת הקולוניאליזם – שלא הטרידה אותו. אשר לפירמידה ההפוכה שלו וחוסר האפשרות של קיומו של צבור יהודי מחוץ לישראל – המציאות מוכיחה כל יום התיישנותם של תיזות אלה – ומנוחתם עדן.

  42. מיכאל שרון: למה הודח הרמטכ"ל הלילה, או – סטליניזם זה לא ציונות הגיב:

    רשימה שעשתה היסטוריה?
    — קישור —

    בלבירינט הסטליניזם: על האיון והשתיקה

    מוטיבים של איון-סלקנות בעלייה ב` ויסודות סטליניזם בישראל
    — קישור —

    מורשת עלייה ב’: הטיפוס האישיותי הסטליניסטי וריבוד מערכות המדינה
    — קישור —

    על הלשון ה"נקייה" של בן גוריון, הדמות הבולטת בעלייה ב’: האיון ושתיקת השפה
    — קישור —

    איון ודלול עדויות – על דברים שההצנעה יפה להם
    — קישור —

    הערה: הגדה השמאלית הוא אחד הפורומים התוססים והחופשיים בישראל, שכותבים בו גם אנשי ימין.

  43. למיכאל שרון הגיב:

    אז מה אתה רוצה?

  44. אחת שהיתה שם וברחה הגיב:

    ניראה לי שמיכאל שרון רוצה להגיד משהו באמת, אבל לא יוצא לו. בינתיים הבנו שיש בישראל אנשים רעים מאד שמבצעים פשעים מתוחכמים, עם אלמנטים נאציים וסטליניסטיים גם יחד, ולא מותירים עקבות…הבנו גם שמיכאל שרון סבור שהעולם הערבי חפץ ממש באופן אקטיבי והמוני בהשמדת ישראל, מה שיוצר חרדות וגם מחייב תשובות, לדידו, אבל הוא חושב שהחרדה הזו, שהיא לגיטימית בעיניו וסבירה, מייצרת כל מיני סטיות מיניות כניראה. אני מעריכה, וזו סתם השערה, שהוא איש ימין, עם כמה חשבונות אישיים בעברו, שעורך עכשיו מחקר על התרכובות הלימביות של אנשי השמאל, וערבים, כדי להציע תרופה כלשהו לסטיות מינית שנוצרו בעקבות מחקרים קודמים שערך ואשר תוצאותיהם נגנבו על ידי פרופסורים בכירים יותר, ופורסמו מאחורי גבו. קפישטי ? או לא ? אם מישהו מבין יותר מזה, אנא הסבירו לנו.

  45. ריקי: "אחד מהעם" הגיב:

    כותב ניכבד, הנוקט בכינוי אחד העם: העובדות המובאות במאמרו המצויין של מר שמואל אמיר, אודות בובר, בורוכוב בין היתר, אינם קונספירציה. מכתבי בן גוריון שהביא יורם גת, גם הם אינם קונספירציה. גם כותבים אחרים שהיביעו מורת רוח (בלשון המעטה) מתופעות מסויימות – גם הם אינם דוגלים בתורת קונספירציה. אם לאומן פנאטי ומתלהם דתי בוחר משום מה להשתלח במגיב מיכאל שרון, על מנת למוטט קודם כל חולייה אחת של ההתראה על מעשים המקוממים את תחושת הצדק וההגינות של כל אדם בעל לב, גם אז הדברים הנאמרים כאן אינם הופכים לקונספירציה, גם אם מכחיש ה- יעשה שמיניות באוויר.

  46. אחת הגיב:

    קודם כל, אמרתי שהעובדות שמביא שרון מיכאל הן מעניינות כל אחת בנפרד וגם חשובות, לפחות חלק מהן. הבעיה שלי עם הדברים שלו, שביחד הם מאבדים את המשמעות, לפחות מבחינתי. גם קונספירציה טובה צריך להסביר, ובדרך כלל יש בהן היגיון. מיכאל שרון מצביע על אוסף של אירועים ובעיות שאכן כדאי לדון בהן, אבל בהיעדר כל הקשר פוליטי או ארגוני, אין בזה הרבה טעם, למעט העובדה שאנחנו אמורים עכשיו לפחד יותר, אבל ממי ?ממה? מי הם אלה שעושים את הדברים האלה ולמה ? יש לי דוקא כמה רעיונות מאיפה זה בא, אבל אין לי חשק לדון בזה עכשיו. מה שאמרתי הוא שהפרחת אימים בלי הסבר או הצעה לסדר, במסגרת המציאות הקיימת בישראל, אין לה משמעות בעיני. ולזה התכוונו, להערכתי גם אחרים פה, שלנוכח ריבוי ההודעות שלו, הנשמעות כמו זעקה לעזרה, רוצים להבין מה הוא רוצה, ויותר מזה מה הוא רוצה מקוראי אתר זה, שכוחם בעטם ולא בממונם או מפלגתם. כידוע.

  47. רונן ל"אחת" הגיב:

    הנושא רציני ודיונו של שרון רציני. למה לאמר הבלים? למען האמת, לא ממש היבנתי את ההומור המוזר שניסית לשחרר.

  48. אחד מהעם הגיב:

    קראתי, ושוב קראתי, ושוב קראתי, ושוב…
    אתה יכול להסביר, מיכאל שרון הנכבד- מה בדיוק אתה אומר, מה אמרת, ומה אתה רוצה לומר.
    אין שני לך בקונספירציית הנאמר, כך שגם פרופסור מן המניין לא מבין מה בדיוק אתה רוצה לומר…

  49. מיכאל שרון לאחת – על הליצנות הגיב:

    אחת – התמונה שאת פורשת היא מעניינת, אך אין לה כל קשר לטקסט שלי. "ביחד הם מאבדים את המשמעות" הוא דומני משפט הלקוח המטקסט שלי, כאשר עיקר הדברים, כפי שכתבתי, הוא אירגונם הקוהרנטי. את, אולי בחיוך עליז, ציני או זדוני, מפנה תוך חקיינות משפטים שאני אומר ושהם גישתי – ואת החקיינות הליצנית הזאת שלך של משפטים המופיעים בביקורת שלי – את מפנה כנגדי.. רק שאין לדברים הללו כל קשר לטקסט, וזאת, כמובן היפוכה של המציאות.

    לא, מצטער הפעם, בעניין "ביקורתך" אין לי חוש הומור, איני מעריך ליצנות מהסוג הזה…

  50. אחת הליצנים הגיב:

    אני כותבת מה שאני חושבת על כתיבתך, וכניראה שזה עצמאי מהכוונות שלך, ואתה רשאי להתעלם כמובן ממה שאנשים אומרים. אבל לחשוב שמישהו מתאמץ לחקות את הסגנון שלך או להעמיד לך מראה, או לחשוב בעצם שכל העולם סב סביבך, זו בעיה מסוג אחר. אם אינך זקוק לביקורת של קוראים, אתה יכול להמנע מלכתוב במקום שבו יש תגובות, או לא לקרוא. להיכנס למניעי המבקרים…נו, זה קצת מוגזם. זה לא עד כדי כך חשוב. פשוט כתבת כל כך הרבה היום שנוצר צורך להגיב, אבל אפשר להתעלם ולהמשיך הלאה.
    רק בריאות

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים