הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-16 בפברואר, 2005 12 תגובות

איש לא קרא לזה "ועידת אופירה". גם לא ביטאוני הימין הקיצוני. מי בכלל זוכר היום את השם "אופירה", שניתן לשארם-אל-שייח’ אחרי הכיבוש, כצעד ראשון לסיפוח? מי רוצה לזכור את אמרתו של משה דיין, ששארם-אל-שייח’ חשובה מהשלום? הרי אותו דיין פעל אחר-כך למען השגת השלום עם מצרים והחזיר את שארם לבעליה. אבל בינתיים שילמו 2,500 צעירים ישראלים ומי יודע כמה אלפי מצרים בחייהם עבור האמרה ההיא במלחמת יום-כיפור.

במשך כל שעות הוועידה התנגן בראשי שיר, שלא יכולתי להיפטר ממנו. "שארם-אל-שייח’, חזרנו אליך שנית!" שרו בהתלהבות, בימי האופוריה המטומטמת שלמחרת ששת-הימים. השיר בא להזכיר שכבר כבשנו את המקום במלחמת סיני 1956, אך נאלצנו לנטוש אותה בעקבות האולטימטום האמריקאי-סובייטי, והנה חזרנו כמנצחים.


הייתי שם ב-1956. מפרץ יפהפה ("שארם" פירושו לשון-ים), כמה בתים קטנים, ומסגד בעל צורה מיוחדת. לפני שצה"ל נסוג מהמקום כעבור כמה חודשים, הוא הרס את המסגד בהתקף של זעם.


עכשיו, 22 שנה אחרי שנטשנו את "אופירה" בפעם האחרונה (איש לא שר אז "שארם-אל-שייח’, עזבנו אותך שנית!"), כולנו מתייחסים אליה כאל עיר-קיט מצרית, מצרית כמו קהיר ואלכסנדריה. העבר נמחק. הכיבוש ההוא נמחק מהזיכרון הקולקטיבי שלנו.


זהו הלקח האופטימי הראשון של הוועידה. הנה, אפשר לסגת. אפשר לשים קץ לכיבוש. אפשר אפילו לשכוח שהוא היה בכלל קיים.


שני אנשים לא היו שם, אך רוחם ריחפה על הכל.


אחד מהם חי: הנשיא ג’ורג’ בוש. לא הוא, ולא שום נציג אמריקאי אחר, לא ישב ליד השולחן העגול הגדול. אבל כל הארבעה שישבו שם ידעו שהם תלויים בו לחלוטין. חוסני מובארכ תלוי בשני מיליארד הדולרים שהוא מקבל בכל שנה מארצות-הברית, בחסות הקונגרס שבו שולטת השדולה הישראלית. המלך עבדאללה מקבל סכומים הרבה יותר קטנים, אך גם שלטונו תלוי בחסות האמריקאית.


אריאל שרון הוא התאום הסיאמי של בוש, ואינו יכול לזוז ימינה או שמאלה בלעדיו. אין הוא יכול בכלל להעלות על הדעת לעשות מעשה כלשהו, גדול או קטן, העלול להרגיז את בוש. ואילו אבו-מאזן מהמר על כל הקופה שבוש יעזור לפלסטינים להיפטר מהכיבוש ולהקים את מדינתם.


אז למה האמריקאים לא באו לשארם? מפני שהם לא מוכנים להסתכן במהלך העלול להיכשל. הם יבואו רק כשההצלחה בטוחה לגמרי. והיא לא.


הנעדר השני היה יאסר ערפאת.


הוועידה לא היתה מתקיימת לולא מותו המסתורי. פטירתו שמטה מתחת לרגליו של שרון את התירוץ שבעזרתו שם את השלום "בפורמלין", כדברי יועצו הבכיר, דב וייסגלס, שישב במשך כל הוועידה לידו. אין ערפאת, אין תירוץ. התעמולה הישראלית, שעמלה קשות כדי להפוך את ערפאת לשטן, תצטרך לעבוד קשה כדי לעשות את אותו הדבר לאבו-מאזן.


אבו-מאזן הצליח להגניב את שמו של ערפאת לנאומו רק פעם אחת, בהקשר עקיף. אבל הוא – וכל פלסטיני יודע ש-45 שנות פעילותו של ערפאת יצקו את היסודות, שעליהם בונה עכשיו אבו-מאזן את האסטרטגיה החדשה שלו. לולא האינתיפאדה הראשונה לא היה בא הסכם-אוסלו, ולולא האינתיפאדה השנייה לא היתה מתקיימת ועידת שארם-אל-שייח’. רק ההתנגדות הפלסטינית האלימה, שצה"ל לא הצליח להתגבר עליה, הביאה את שרון לשולחן העגול.


צה"ל נוכח לדעת שאינו יכול לדכא את ההתנגדות באמצעים צבאיים. הפלסטינים החזירו לעצמם את הכבוד העצמי, כפי שעשו המצרים ביום-הכיפורים. רבים מהם גם מאמינים שבקדנציה השנייה שלו בוש יכפה על ישראל את הנסיגה.


אגב, הדמוניזציה של ערפאת לא נפסקה עם מותו. להפך, היא נמשכת גם עכשיו במלוא המרץ. שמאל וימין, בשותפות מלבבת, מכריזים בכל מאמר ובכל תוכנית-טלוויזיה שערפאת היה המכשול הגדול לשלום. לא הכיבוש. לא ההתנחלויות. לא המדיניות של ביבי-ברק-שרון. רק ערפאת. ולראייה: ערפאת מת, והופ – יש ועידה.


משעשע במיוחד היה משחקה של קונדוליסה רייס. היא ביקרה במוקטעה, שכל אבן בה צועקת את שמו של ערפאת. היא לא הניחה זר על קברו – מחווה של נימוס אלמנטרי, שהיתה כובשת את לב העם הפלסטיני. אבל, כפשרה דיפלומטית, היא הסכימה שלחיצת-היד שלה עם אבו-מאזן תצולם תחת תמונתו של ערפאת.


ערפאת חייך את חיוכו הממזרי. הוא בוודאי הבין.


אז מה הושג בוועידה המי-יודע-כמה הזאת?


יותר קל להגיד מה לא הושג בה.


הסכם אוסלו נכשל מפני שלא הגדיר את המטרה הסופית, שאליה יש להגיע אחרי כל שלבי-הביניים. לערפאת ולאבו-מאזן היתה מטרה ברורה: מדינה פלסטינית בכל השטחים הכבושים ובירתה ירושלים המזרחית, חזרה לקו הירוק (עם תיקוני-גבול מזעריים), פירוק ההתנחלויות ופתרון מעשי של בעיית-הפליטים. לישראלים לא היה אומץ-הלב להצהיר בבירור על הפתרון הבלתי-נמנע. או שהשתעשעו עדיין בחלומות על ארץ-ישראל השלמה.


זה היה מרשם לכישלון. כבר למחרת היום החלו הקטטות על כל אחד מהסעיפים.


בשארם-אל-שייח’ בכלל לא דובר על פתרון הסכסוך. אבו-מאזן הצליח להגניב כמה מלים, שרון לא התייחס לעניין. יש משמעות רבה לאי-התייחסות זו. יש להדגיש זאת: שרון לא אמר במפרץ השייח’ אף מלה אחת שאינה מתיישבת עם תוכניתו לספח 58% של הגדה המערבית ולסגור את הפלסטינים במובלעות קטנות בשאר השטחים.


הוא הדין לגבי לוח-הזמנים. באוסלו אמנם נקבעו תאריכים, אבל הצד הישראלי לא חלם לקיים אותם. "אין תאריכים קדושים", הכריז יצחק רבין, אחרי שחתם על לוח-הזמנים.


זאת היתה טעות קטלנית. קטלנית ממש – שכן היא קטלה את רבין. דחיית הפתרון נתנה לכוחות מתנגדי-השלום את הזמן להתאושש, להתארגן ולצאת להתקפה נגדית, שהגיעה לשיאה ברצח רבין. לשווא ציטטנו באוזני רבין את אמרתו של דייוויד לויד-ג’ורג’: "אי-אפשר לחצות תהום בשתי קפיצות!"


אבו-מאזן אמר בשארם-אל-שייח’ שזהו הצעד הראשון בדרך ארוכה. דרכים ארוכות הן דרכים מסוכנות. לכל אורכן אורבים מחבלי-השלום, ישראלים ופלסטינים.


זאת ועוד: אחד התנאים המוקדמים לתהליך-שלום אמיתי – ואולי התנאי החשוב ביותר – הוא הצגה נכונה של הדברים. בשארם הוצג מייצג-שווא. מי שהקשיב לכל הנאומים יכול היה לקבל את הרושם, שהבעיה האמיתית היא "הטרור הפלסטיני", ואם זה ייפסק, הכל יבוא על מקומו בשלום. לפי הסדר: (א) הפלסטינים יפסיקו את "האלימות", (ב) ישראל תפסיק את הפעולות הצבאיות, (ג) יווצר שיתוף-פעולה ביטחוני, (ד) השאר בידי אלוהים ו/או אללה.


רואי-שחורות יאמרו: לא יצא מזה כלום. הפסקת-האש שברירית. במקרה הטוב יגשים שרון את הבטחתו לצאת מרצועת-עזה ולפרק כמה התנחלויות. ואז יתחיל הכל מחדש.


רואי-ורודות יאמרו: זוהי התחלה טובה. הפסקת "הטרור הפלסטיני" תיצור בישראל אווירה חדשה. פירוק ההתנחלויות הראשונות יביא לעימות גורלי, שבו יובס מחנה המתנחלים והימין הלאומני-משיחי. אנשים יראו שאפשר לחיות גם אחרת. הדינמיקה של התהליך תסחוף את שרון קדימה, וגם הוא עצמו לא יוכל לעצור אותו, אפילו ירצה בכך.


מי צודק?

תגובות
נושאים: מאמרים

12 תגובות

  1. שלמה הגיב:

    הערה להערת ה"גרמני" – יפה היה עושה מר אבנרי, למען הגילוי הנאות, אם היה מכה גםעל חטאו ולא רק על חטאם של אחרים – האישים שהוא מזכיר בכתבה

  2. יואב סכנובסקי-ינאי הגיב:

    כמו תמיד, אורי אבנרי מקדים את זמנו.

    למרבה המזל, דעותיו לא נופלות על אוזניים אטומות כמו טונים אחרים שאפיינו את כתיבתו ונבואותיו בעבר. דעות שכאלו מאפיינות חלק הולך וגדל בחברה הישראלית.

    כך לפחות אני מקווה…

  3. חיים ברעם הגיב:

    מאמר נפלא של אורי אבנרי. אני דווקא שייך לרואי השחורות-אינטלקטואלית, לא נפשית-אבל מקווה שדווקא תסריט אופטימי כלשהו יתגשם. אוסלו היה הסכם מפוקפק, וכאן יש נסיגה של שנות אור אפילו מאוסלו. נחיה ונראה-או כך יש לקוות.

  4. הגרמני הגיב:

    מאמר מעניין של אבנרי, למרות הערתו על מותו המסתורי של ערפאת. כאילו היה זה נער בן 18, ולא איש זקן וחולה.
    לצערי הרב אני נוטה לראות בעצמי מאילו החוזים שחורות. אלימות פלשתינית תימשך בזה אין לי ספק כלל, והיא תימשך כל עוד המאבק על הכוח וההשפעה בקרב הפלשתינים לא הוכרע.
    אם בכל פעם שאלימות כזה תצא אל הפועל תגיב ישראל, אז כנראה וסיפור הפסקת האש יהיה טלנובלה בהמשכים.
    זהו כנראה מה שחותרת אליו ממשלתו של שרון. נראה לכל העולם את "רצינותם" של הפלשתינים ונגזור עוד מעט קופונים במלחמת ההסברה בחזית הבינלאומית.
    מהו פינוי עזה?
    ערכה ההיסטורי של הרצועה הרי אינו עומד למבחן. עזה מעולם לא הייתה בית קברות לצדיקים, אליהם חותרים יהודים מכל גלויות העולם. עזה הייתה קוץ בישבנו של סאדאת, שויתר עליה בנדיבות אין קץ לבגין, שהיה בטוח שהוא עושה בזאת את עסקת חייו.
    איני חושב שששרון ימשיך הלאה אל שטחי הגדה המערבית. הוא יתחיל בפיתולי סחור-סחור בכל פעם שיעלה ריח של אלימות פלשתינית באויר, כי הרי לא צה"ל אשם כשנהרג ילד("נער רעול פנים") בן 12, זו אימו אשמה ששלחה אותו בדיוק באותו רגע לקניות. וכך ימשיך הטרור הפלשתיני(תמיד יקראו לזה כך) וחוזר חלילה.
    גם ניתוח הפרדה בין תאומים סיאמיים לא עושים בהמשכים, וכדאי שנלמד להפנים זאת!

  5. דן תמיר הגיב:

    הערה אחת.
    אורי אבנרי כותב "אלוהים ו/או אללה”. זוהי לשון כפולה, כמו לומר God ו- Dieu, משום ש"אלהים" בעברית זה "אללה" בערבית; מדובר באותו אל.

  6. הערה לגרמני הגיב:

    ממה שאני שמעתי, זה בגין שהציע לסאדאת את עזה, וסאדאת סירב.

    נועה

  7. הגרמני הגיב:

    את יודעת מה נועה, גם אם זה נכון- מה זה משנה!
    רצועת עזה נשארה בידיים ישראליות, וסאדאת אפילו לא הזיל דמעה. מעניין גם למה?
    אבל גם את צודקת, הרי שזה מחזק את הטענה שלישראל אין מה לחפש ברצועת עזה. שהרי אם מלכתחילה היה בנכונות ישראל לותר על הרצועה, אז למה נבנו בה התנחלויות בלב לבה של אוכלוסיה כה צפופה?
    האם הייתה זו תמימות לחשוב, שהפלשתינים יקבלו זאת בידיים פתוחות, או שמא גבהות לב, טפשות, או בורות מצד ישראל?

  8. שלמה הגיב:

    האם יש כאלה שעוד לא שכחו את המאמרים המתלהמים של אורי אבנרי מקיץ 1967
    (במאמרי המערכת "הנידון") שם אפילו לעלות על דמשק הוא קרא..

  9. הגרמני הגיב:

    לשלמה,
    גם בקרב אילו השייכים למחנה הלאומי ניתן למצוא אישים אשר שינו דעותיהם ואפילו חצו את הקוים עם השנים.
    גם סטיבן האוקינס חלק על איינשטיין, והודה מאוחר יותר שטעה.
    לפיכך איני מבין את טענותיך, כאילו אין לו לאדם לשנות עם השנים דעותיו.

  10. הגרמני הגיב:

    לשלמה,
    האם על עיתונאי,פובליציסט,סופר וח"כ לשעבר לציין בכל פעם כשהוא כותב, שדעותיו בעבר היו אחרות?
    דווקא בשל היותו חשוף לציבור במשך כל שנות פעילותו, הופכות את פועלו העכשווי לכה אוטנטי לטעמי.
    נסה לחפש את רוב פעילי וודסטוק של אז, והיכן הם היום. כמו כל אותם פעילי מרד הסטודנטים של אירופה(68). רבים מהם התפכחו מחלומותיהם, רבים גם שינו את דעותיהם עם השנים החולפות.
    זה עדיין לא הופך את אבנרי לחסר אמינות, או אופורטוניסט!

  11. שלמה הגיב:

    תשובה ל"גרמני" בנושושא זה של הכאה על חטא אתה לא צריך להגן על אורי אבנרי.
    גדולתו של אורי אבנרי "הצעיר" הייתה בכך שידע להכות על חטאיו (וחטאי חבריו לנשק) במלחמת 1948. וכאשר ראה לאן הוביל ספרו "בשדות פלשת 1948″ או בלשונך Auf den Feldern des Krieges 1948 שהיה מעין אלבום ניצחון לאןתה מלחמה, התעשת במהרה , ולא היסס לפרסם ב-1950 את ספרו "הצד השני של המטבע". ספר בו חשף את הצד האמיתי של המלחמה ובעיקר את הזועות שנעשו כלפי הפלסטינים .
    נדמה לי שספר זה לא תורגם לשפת אמכם והיה רצוי לתרגמו שיקרא הציבור דובר "הגרמנית"
    וישפוט

  12. לשלמה הגיב:

    שכחת לציין שהוא כתב גם את "ארבעה ארבעה על הג’יפ הדוהר".

הגיבו להגרמני

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים