הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-17 בפברואר, 2005 8 תגובות

בסוף השבוע שעבר פורסם שדב לאוטמן, יו"ר חברת הטקסטיל דלתא, הגיע להסדר עם הפרקליטות, שעל פיו תבוטל האשמתו בהתרת שידורי תחנת רדיו פירטית ייעודית שמאלנית מגג בית הטכסטיל, השייך להתאחדות התעשיינים שלאוטמן עמד בראשה, והוא יחוייב ב-200 שעות עבודה לתועלת הציבור. באותה נשימה נמסר, שלאוטמן סגר את המתפרה האחרונה של דלתא גליל בכרמיאל, ועקב כך פוטרו 137 מעובדות המתפרה, בהן עולות חדשות, ערביות ודרוזיות מן הגליל. "לא כדאי להחזיק מתפרה במדינה שעלות השכר בה לעובד גבוהה מ-150 דולר בחודש", צוטט התעשיין (הארץ TheMarker, 11 בפברואר, 2005), שמחזור המכירות של חברתו בשנת 2003 היה 580.1 מליון דולר.

לאוטמן, שצבר ניסיון בסגירת מתפרות בגליל, יודע היטב מהי המשמעות ההרסנית של סגירת המתפרה האחרונה של דלתא בישראל לנשים העובדות בה. לא בכדי מצויין בכתבה, שהוא היה סוגר את המתפרה שש שנים קודם לכן, אילו היה איש עסקים רגיל, ש"השקפת עולמו רחבה יותר מקוטרו של החור בגרוש", שכן אחרת לא היה ניתן ליישב את הדיסוננס הקוגניטיבי – הכה ישראלי – המפריע להרמוניה הבלתי מושגת שבין לאוטמן התעשיין הקפיטליסט ללאוטמן, איש השמאל ("המדיני").


נ"ח מבית ג’ן עבדה בעבר כפועלת באחד ממפעלי דלתא בגליל, ובתוך כך השלימה את לימודי התיכון שלה, ובהיותה בת 38 קבלה תעודת בגרות. היא הנהיגה את המאבק הכושל של העובדות נגד סגירת המפעל, ומאז שנסגר הפכה למובטלת וחזרה בתשובה. את גל החזרה בתשובה בכפרי הדרוזים בגליל אי אפשר לנתק מהעליה הדרמטית בשיעורי האבטלה במגזר הזה. לאחר יציאת הצבא מלבנון ושינוי תנאי ההעסקה בקבע, צומצמו מאוד אפשרויות התעסוקה לגברים דרוזים; ובעקבות סגירתם של מפעלים בגליל, שהעסיקו נשים ערביות ודרוזיות רבות, ובהם מתפרות דלתא ותפרון, שהפכו לחברות גלובליות לאחר שנמכרו לחברת נייקי ישראל, אבדו מאות נשים את מקורות פרנסתן.


בשיחת טלפון אמרה לי נ"ח: "החזרה בתשובה נותנת לנשים כוח להתמודד עם החזרה הביתה". אכן, ישנן נשים שמוצאות באדיקות הדתית צידוק ונחמה להסתגרותן בתחומי הבית בכפר. ואולם על מרבית הנשים נכפתה האדיקות על ידי משטר פונדמנטליסטי שמרני, שגברים משליטים על חייהן.


כל עבודה מחוץ לבית מציעה לנשים סיכוי למפגש עם המודרניות; יש בה גמול להשכלה והיא מקנה מעמד חברתי ועצמאות כלכלית. כל התקוות הגדולות הללו לנשים הופכות לגורמים שמאיימים על גברים, ובמיוחד כשהם מובטלים, ויחד עם אבדן התעסוקה מאבדות הנשים את השליטה על חייהן.


גם בכפר הדרוזי הגלילי כסרא הפכו נשים רבות למובטלות, עקב סגירת מפעלי הטכסטיל באזור. גם בכסרא סוחף גל של אדיקות דתית את התושבים, ויחד עם התגברות האדיקות עולה שיעור הנשירה של בנות מבית הספר. הוריהן מקווים להשיאן מהר ככל האפשר כדי למנוע את הגירתן מן הכפר.


נ"ע, שהיתה קצינת חינוך סדיר בכסרא, ספרה לי, ש"כל ההורים שבנותיהם נשרו מהלימודים חזרו על אותו משפט והוא, שהבת היא זו שבחרה לשבת בבית. פתאום היא הבוחרת. בכל דבר הם בוחרים בשבילה ורק בעניין הנשירה מבית הספר ומהלימודים היא בוחרת".


העדויות האישיות הללו אינן אלא רישום דק בשולי דו"חות עמוסי נתונים המאשרים אותן במספרים מבהילים. דו"ח עמותת סיכוי לשנים 2003-2004 קובע, ששיעור ההשתתפות של נשים ערביות בכוח העבודה עומד על כ-17% לעומת 54% בקרב נשים יהודיות. בדו"ח נתוני העוני שפורסם על ידי המוסד לביטוח לאומי ביולי 2004, מתוארים ממדי העוני במגזר הערבי בישראל כ"מתאימים לעולם השלישי". בדו"ח נטען ש"כשאין אזורי תעשיה, אין תעסוקה לנשים ולא לאקדמאים". הדו"ח ממליץ על העלאת שיעור השתתפותן של נשים בכוח העבודה כגורם משמעותי בהפחתת העוני במגזר הערבי, שמותנה בפיתוח בסיס תעסוקה רחב במגזר הערבי, וכן בהקמת תשתית של תחבורה ציבורית יעילה.


מה שאין לצפות מתעשיין הפועל בכלכלת השוק החופשי הגלובלי, יש לתבוע מקובעי המדיניות הכלכלית שבידם לשנות את המצב על ידי מדיניות מתקנת. משרד התעשיה, המסחר והתעסוקה, למשל. הכנת תכניות עבודה לאזורי תעשיה היא מתחום עשייתו, ואולם בשנת 2004 הוקצו רק כ-14 מליון ש"ח לפיתוח אזורי תעשייה בישובים הערבים. סכום זה מהווה 10% מסך תקציב פיתוח התעשייה. מפרוטוקול ועדת הכלכלה של הכנסת שדנה בסוגייה ביוני 2004, ניתן ללמוד שבארבע השנים האחרונות לא הוקם אף לא אזור תעשייה חדש אחד במגזר הערבי.


אחד הפתרונות ההגיוניים ביותר למצוקת התעסוקה בקרב נשים באזורי הפריפריה, הוא עידוד יזמות פיתוח של עסקים קטנים. פיתרון זה נמצא כטוב ביותר לנשים החיות בכפרים רחוקים ממרכזי תעסוקה שחסרים קווי תחבורה ציבורית יעילה. אבל תקציב המטות לפיתוח עסקים בנצרת, ירכא והמשולש עמד ב-2004 על 4.2 מליון ש"ח בלבד, המהווים 10% מתקציב הרשות בארץ בכלל.


ומה מבשרים השנה משרדי הממשלה למגזר הערבי בגליל? את בשורת תוכנית ויסקונסין השנויה במחלוקת חריפה. מובטלות הגליל, התעודדנה.

תגובות
נושאים: מאמרים

8 תגובות

  1. כמה שמאל הוא לאוטמן הגיב:

    מה זה אומר שהוא שמאל? שמאל שמוכן ליצור קשרים עם הערבים השכנים כדי שיהיה קל יותר להעסיקם בזול יותר? האם זה שמאל? האם זה שלום? כסף זה לא שמאל.

  2. דניאל קלטי, הסופר הגיב:

    ואמנם, במדינתנו, בה כל התומך ב"שלום", שיתבטא, בראש ובראשונה, ברווחי העברת המתפרות לאירביד, אוטומטית נחשב ל"שמאל"…

    כל עוד "מותר" להיחשב לשמאל, לכל התומך בנקודה *אחת*, מן המשנה השמאלנית, גם לאוטמן *וגם* אנשי-דת קיצוניים, יכולים להיחשב לשמאלנים גדולים, אם רק יאמרו, שהם "בעד מדינה פלשתינית". רק כאשר נבין כולנו, ששמאל איננו "רק" מדיני", "רק" חברתי, "רק" סביבתי, "רק" ליברלי-הומניסטי או "רק" חילוני, אלא הוא *חייב* להיות כל הנ"ל גם יחד – אז, *ורק אז*, יקום, בארץ הזאת, כח שמאלני אמיתי, שיהיה בעל-פוטנציאל אשכרה *לשנות* כאן משהו. שמאל *אמיתי* תומך בזכויות-אדם, ובשוויון הזדמנויות מוחלט לכל אדם – בלי שום פשרות! שמאל אמיתי הוא בעד הפרדת הדת מן המדינה. שמאל אמיתי הוא בעד שלום, ביטול גיוס החובה והעברת תקציבי-הבטחון, ברובם, לבריאות, להשכלה ולרווחה. שמאל אמיתי, מאמין בחינוך לנער/ה על-פי דרכם, *לא* על-פי כספם ו*לא* על-פי רצונותיהם, של המבוגרים בסביבתם. שמאל אמיתי הוא בעד שכר הוגן לכל ותנאים סוציאליים משופרים, ומכיר, במחוייבותה המלאה של המדינה, לשפות את כל מי, שדורש עבודה כזאת ואינו זוכה לקבלה, בלא להציג שום תנאים ודרישות, מלבד נכונות המובטל לעבוד. שמאל אמיתי הוא בעד חילון מלא ומוחלט של החברה והפרדה מוחלטת ומלאה בין הדת למדינה, כמו גם בעד נישואין חד-מיניים ושוויון, בפני החוק, לכל הדתות והאמונות כולן. שמאל אמיתי הוא בעד מ?חזור, התפלת-מים ותחבורה רכבתית (גם בשבת – כמובן, עם תוספת-שכר נאה והגונה, לכל המוכנים לעבוד, ביום-המנוחה). שמאל אמיתי הוא בעד עידוד יוזמות קואופרטיביות, ואף יוזמן בעצמו לפעמים. שמאל אמיתי הוא בעד תרבות מקומית. שמאל אמיתי הוא בעד "Make Love Not war". שמאל אמיתי הוא בעד לגליזציית גראס. שמאל אמיתי הוא בעד שיפור היחס לחיות-המשקים. שמאל אמיתי, פועל נגד זיהום נחלים, ובעד שימור השטחים הפתוחים…

    זהו שמאל אמיתי!

  3. גיא אברהמי לדניאל קלטי הגיב:

    1. הגם שיש צדק רב בדבריך, המשוואה שמאל=ליברליזם אינה נכונה בעליל. שמאל אמיתי, לדעתי,חייב להיות מרקסיסטי-ביקורתי, גם אם בפרקטיקה הוא משתף פעולה עם הליברליזם.
    2."חינוך לנער/ה לפי דרכו/ה"- האם אתה טוען שילד בן 8 יכול להחליט מהי דרכו? האם תתיר ללימוד תורות גזע עבור אלו שזו דרכם?
    3. אני מקווה שקראת את תגובתי לדבריך בכתבה על זכויות בע"ח (בנושא פיטר סינגר).

  4. הגרמני הגיב:

    לקלטי,
    מסכים עימך ברוב דבריך, למעט בסוגיות כלכליות אותן אתה מעלה.
    תפקיד השמאל הוא אכן לדאוג לשכר הוגן, כמו גם לדאוג לרשת סוציאלית לשכבות הנמוכות, אשר תאפשר מחייתם בכבוד.
    אולם השמאל אינו חייב להיות לאוייב הקפיטליזם, בהחלט לא באופן כזה שהוא מאיים להחריבו.
    בירוקרטיה מיותרת מצד פקידים המקבלים משכורתיהם ממשלם המיסים הינם סיבה, לדוגמא, להעתקת יצור למדינות שכנות. כל מי ששכלו בראשו מבין שללא צריכה אין צמיחה. צריכה הינה תוצר של הרגשת ביטחון כלכלי, ביטחון למקום העבודה, חלוקה צודקת של משכורות. על זה יש להלחם- זהו לראייתי תפקיד השמאל האמיתי!

  5. הגרמני הגיב:

    לקלטי,
    יתכן והבנתי אותך באופן לקוי. שכן תנאים סוציאלים משופרים ושכר הוגן הינם תוצאה בלתי נמנעת של עידוד קפיטליזם במובן שבו, המדינה משתדלת להעמיד את התנאים האופטימליים, ומעמידה כתנאי למעסיקים תנאי העסקה מסויימים לעובדיהם.

  6. דניאל קלטי, הסופר לגרמני הגיב:

    אינני מסוגל להבין את דבריך. כנראה לא טרחת כלל, להתעמק בדברי, אחרת היית נוכח, שדעתי זהה לזו שלך! אני מתנגד למרקסיזם-בולשביזם, כפי שכתבתי בתגובתי לגיא. אתה אומר, שאתה חולק עלי בנושא הכלכלי – ומייד אחר-כך, מנסח מחדש בדיוק מה שאמרתי.

  7. גיא אברהמי לדניאל קלטי הגיב:

    1. לא ראיתי היכן הגבת לדברי.
    2. לאיזה זרם פילוסופי/פוליטי אתה משייך את מה שאתה מכנה "מרקסיזם-בולשביזם"- האם ללניניזם, לאסכולת פרנקפורט, לטרוצקיזם, לסטליניזם או לזרם אחר? או אולי אתה טוען מרקסיזם=בולשביזם בכל מצב, כולל מרקסיזם שיוצא כנגד הבולשביזם(בהנחה כרגע שהמונח בולשביזם מובן, ברור ומובדל כשלעצמו).

  8. דניאל קלטי, הסופר הגיב:

    באו מים עד נפש.

    רובכם, בוודאי, תהיו מאושרים לקריאת ההודעה הזאת, אם בכלל תזכה להתפרסם. תמיד איחלתם לי את כל הרע שבעולם. ובכן, נראה כאילו משאלתכם עומדת להתגשם.

    מחר בבקר, אעשה עוד נסיון אחד, נואש, למצוא עבודה – בכוונתי לנסוע ללשכת-ה"תעסוקה" בחיפה ולראות, אולי, בדרך נס, יהיה להם דבר-מה. אולי.

    אם לא, אז – מצטער, אבל, באמת, יש גבול. כמה כבר אפשר לסבול? אם אאלץ לעזוב את העולם הזה, דעו-נא, מי רוצחי: בנק דיסקונט, הביטוח הלאומי, ביבי נתניהו, ובאופן כללי כל המעסיקות, המסרבות לקבל לעבודה גברים, ומצפצפות בכיף על חוקי-המדינה. אלו הם רוצחי. וזה הכל.

    שלכם, ביאוש,
    דניאל קלטי.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים