יש גם, אולי אחרי הרבה שנים, "פינת חדשות טובות" בטור הזה. שר הפנים, אופיר פינס, החליט למנות אזרח ערבי מיפו, עובד מדינה ותיק ששמו אוסקר אבורזק, לתפקיד המנכ"ל. עצם המינוי מוכיח, שלפינס יש אומץ-לב ציבורי ואישי, וגם כוונה רצינית להפגין במעשים את מחויבותו לערכים דמוקרטיים-ליברליים. באפילה העוטפת אותנו היום, לא הייתי מציע לזלזל במחווה כזו. צריך להבחין בין הזרמים השונים, וגם לדעת לנתח את טיבם של האישים שמייצגים את הזרמים האלה. כל זה, מבלי להיתפס להגזמות מיותרות. חבר בממשלת אריאל שרון איננו בדיוק מרטין בובר, ועמוס אילון, בספרו המרתק "רקוויאם גרמני" יודע לספר לנו שגם בובר מברית שלום לא היה תמיד פציפיסט ושוחר שלום, ומתאר את התלהבותו הפטריוטית העצומה (בצד רבים מבני דורו כמו זיגמונד פרויד, גרשום שלום ואפילו סטיפן צוויג) לצד גרמניה בפרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914. אני כבר לא מדבר על עצמי, שעד המחצית השנייה של שנות העשרים שלי עוד האמנתי במיתוס של דוד בן-גוריון.
אבל פינס לא נתן גט פיטורין לממסד, וביושרו הרב גם לא מתיימר לעשות כן. הוא פשוט מינה איש ממסד ותיק ומנוסה, המכהן כיום כמשנה למנכ"ל רשות המסים, ואין להניח שאבורזק הוא פעיל נלהב בבל"ד או בחד"ש. אבל יש במינוי גם סמליות חשובה, שניסיוני כמשקיף פוליטי לימד אותי לייחס לה חשיבות. בעצם, אבורזק יכול להתגלות כנכס לבני עמו, ובלבד שיהיה לו אומץ לב לפעול למענם מבלי להתחנף לקונסנזוס. קבוצת ההתייחסות של המנכ"ל החדש היא בעיקר בני עמו ושוחרי הדמוקרטיה מקרב הציבור היהודי. לא חשוב מה יכתוב עליו דן מרגלית, אלא מה שיחשבו עליו כל הישראלים שחולמים על מדינה צודקת והוגנת, ועל שוויון בין שני העמים.
מגוון המטלות המצפות לאבורזק הוא מדהים, אולי אפילו מפחיד במקצת. המנכ"ל החדש חייב ממש להקל על פלסטינים מהשטחים שנישאו לישראליות או לתושבות מזרח ירושלים (ולהיפך) לממש את זכותם לאיחוד משפחות. כמה מקרים שעקבתי אחריהם בשנים האחרונות גובלים פשוט בהתעללות בלתי אנושית, וכבר שמעתי מפקידים במשרד הפנים שלדידם איחוד המשפחות כמוהו כ"גרין קארד", אישור המעניק זכויות בביטוח הלאומי ובשירותי הבריאות, שלא לדבר על חופש התנועה בירושלים. אבורזק, בעזרת השר שלו, יצטרך לשנות את ההתייחסות הצייקנית הזאת מן הקצה עד הקצה.
כדי שבני עמו יוכלו לעמוד איכשהו בתלאות של עצם המגע עם פקידים עוינים במשרד הפנים, יצטרך המנכ"ל החדש לשנס מותניים ולשנות לחלוטין את ההסדרים ואת התנאים הבלתי אנושיים השוררים בלשכה שלו במזרח העיר. שבענו הבטחות בנושא הזה, וחרפת הלשכה הפכה לנחלת מאות אלפי בני אדם, שלא לדבר על משקיפים זרים שהביעו לא פעם את זוועתם מהמתרחש. מי יודע כמה זמן יכהנו פינס ואבורזק בצמרת המשרד. את ההזדמנות הזאת חשוב לנצל מיד, כדי שמרדכי היהודי מתוצרת 2005 יחולל את הנס הזה למען בני עמו, וגם למעננו. חרפת הלשכה במזרח העיר, שפוגעת כל כך באלפי ערבים, היא גם כתם על כל תושבי עירנו ירושלים, ואות קין לכל מי שרואה ושותק. אנחנו לא דורשים יותר מדי, ויודעים שכאן לא בדיוק שבדיה. די לנו בהשוואה מוחלטת של התנאים בלשכה במזרח העיר לאלה הנהוגים בבניין ג’נראלי לאוכלוסייה היהודית. זוהי דרישה צנועה וסבירה, שיש להתחיל במימושה ללא דיחוי.
סמוך ליום האדמה, יש להניח שאבורזק לא יצטרך שום תזכורת לגבי תוכניות המיתאר במגזר הערבי שאינן קיימות ולגבי מצוקת הבנייה האכזרית הנובעת מההתעללות השיטתית הזאת במאות אלפי אזרחים ישראלים. יש להניח שהוא ישתדל למחות מעלינו את חרפת "היישובים הבלתי מאושרים" של גולים פנימיים שהממסד סירב להכיר בעצם קיומם, ומשאיר אותם במשך שנות דור בלי מים, בלי חשמל, בלי שירותים מינימליים. אם תחשבו על כך באורח יסודי תגיעו למסקנה, שאבורזק אמור לעזור בעצם לכולנו לחיות בחברה יותר מתוקנת, המתאפיינת ביחסי שכנות יותר טובים בין יהודים וערבים. לתושבי עירנו הוא עשוי לסייע בעצם קיעקוע המוסד המחפיר ששמו לשכת משרד הפנים במזרח העיר, והפיכתו למתקן ממלכתי נורמלי ומכובד.
זה די הרבה עבור איש אחד, שיצטרך לתפעל עובדי מדינה רבים מספור, שהאפליה נגד ערבים טבועה בדמם, ונתפסת בעיניהם כחלק מהפטריוטיזם היהודי שלהם. לכן ייאלץ השר פינס לתת למנכ"ל שלו את מלוא הגיבוי, ולהיאבק יחד איתו נגד כל גילויי ההתנגדות לרפורמות בתוך משרד הפנים המסואב. כך נלמד גם אנחנו, שפינס לא התכוון לקוסמטיקה מפא"יניקית, אלא לצעד היסטורי חשוב מאין כמוהו, שכל אדם הגון בישראל יתמוך בו בכל הלב. עצם המינוי מוכיח לנו, שפינס לא רצה להירשם בהיסטוריה כ"סתם שר" שלא שינה דבר וחצי דבר. יישום המטלות שמניתי כאן, שבאו לתקן את המעוות למען כולנו, נשאר מבחנו העליון של השר, בדרכו ממעמד של פוליטיקאי לזה של מדינאי נחשב.
שעה קלה על קלקלה
הקלקלה שיוצאת תחת ידיו של שר האוצר בנימין נתניהו היא זדונית ומכוונת, וחוד החנית שלה הוא התקציב. מי שיצביע בעד תקציב כזה הוא פסול מבחינה פוליטית מנקודת ראות סוציאליסטית, סוציאל-דמוקרטית, ליברלית ואפילו שמרנית מתונה. האנלוגיה הכי פשוטה תוביל אותנו למסקנה הנכונה: הצבעה בעד התקציב כמוה כתמיכה בכל צעד ימני קיצוני אחר. איש מרצ או חד"ש שנותן את ידו לתקציב, נוהג כאילו הקים בית בקרני שומרון או בקרית-ארבע.
יש גבול לכל בגידה אידיאולוגית ולכל מעילה באמון הבוחרים אפילו בשעה קריטית כזו. אסור להתרשם מההיסטריה הקולקטיבית של השדולה הפרגמטיסטית בתקשורת. אריאל שרון אינו מוביל אותנו לארץ המובטחת, התוכנית שלו איננה תוכנית שלום. אבל גם אם היה מביא בפנינו תוכנית שלום אמיתית, המתחשבת ברגשות ובאינטרסים של שכנינו ומביאה בחשבון את הקונסנזוס הבינלאומי בנושא הזה, התקציב שלו היה נשאר טרף. מי שדורש מאיתנו להצביע בעדו או אפילו להימנע דומה לחילוני הדורש ממועצת גדולי התורה לאכול כריך של בשר חזיר בפגישות התקופתיות שלה.
גם לנו יש מחויבויות רעיוניות, גם לנו יש קודים של מותר ואסור, וגם ערכים אנושיים ואוניברסליים. לכן לא נפקיר את החולים, את הגימלאים, את הקשישים, את האמהות החד-הוריות, את כל מפעלה של הסוציאל-דמוקרטיה הישראלית רק כדי להגשים את מאווייו של שרון לשמור על הכיבוש בגדה תמורת הכיבוש ברצועה. אם תוכשל ההתנתקות בגלל הצבעה של סיעות שמאל נגד התקציב זה יהיה מקור לגאווה כפולה וישמש לקח לשנים הבאות: ראשית, אנחנו מתייחסים לנושאים הכלכליים-חברתיים ברצינות מוחלטת, ורואים בהם את הבסיס למכלול השקפתנו הרעיונית. ושנית, אנחנו מסרבים לקנות את מצג השווא של שרון ושל הנוהים אחריו, גם אם קוראים להם חיים רמון ושמעון פרס.
ראש הממשלה הציני והשטחי שלנו טען בישיבה המתוקשרת של סיעת הליכוד ביום שני השבוע, שנושא משאל העם הוא אידיאולוגי לעומת התקציב, שאיננו כזה. כמו רבים מילידי היישובים של תנועת העבודה ז"ל, גם שרון אימץ די בקלות את כל עולם הערכים התאצ’ריסטי, והוא משרת את סדר היום הרכושני של הימין הכלכלי החמסני והחמדני בנפש חפצה. כמו הרבה אנשי ימין בכלכלה העולמית, שרון מבקש לשכנע אותנו שהתקציב הוא רק מכשיר, כלי עזר אינסטרומנטלי שבא לאפשר את פעולתם היעילה של משרדי הממשלה. כמו כל דבר שיוצא מפיו של ראש הממשלה עוד מימי דוד בן-גוריון הרחוקים, גם זה שקר מוחלט, זדוני ומכוון. שרון הוא איש רע, אבל לא מטומטם. הוא יודע יפה שאין נושא יותר אידיאולוגי בחיי המדינה מאשר התקציב. הוא בא להעשיר את העשירים ולרושש את העניים מתוך התאמה של תפיסה רעיונית לאינטרס של הבורגנות הגבוהה. כל סדרי העדיפויות בכלכלה המודרנית נובעים מהתקציב: ביטחון מול חינוך ובריאות; מיסוי פרוגרסיבי מול הנחות לעשירים; מימון שירותים ציבוריים מול פגיעה דרסטית בהם; העדפה מתקנת לאוכלוסיות חלשות או מופלות לרעה, מול העצמת הפערים.
מי שמוכן למכור את כל הערכים האלה תמורת פירוק כמה התנחלויות מוחק בזה את השמאל ואת התפיסה השמאלית ממפת התרבות הפוליטית הישראלית. את התקציב הזה יש לסכל בכל מחיר. שרון יוריד או לא יוריד את הסרטן הממאיר ששמו גוש קטיף, בלי קשר לשום נושא פוליטי פנימי אלא רק מתוך ציות לתכתיב אמריקאי, אם באמת יש כזה. אבל את הסחיטה הבורגנית, המיוצגת בסגנון מעליב של קולקטיביות רעיונית בכל המדורים הכלכליים בעיתונות היומית, יש לדחות בשאט-נפש.
מזל טוב – סוף-סוף מישהו, הכותב בדיוק מה שאני חש! כולי אתך, קבל חיזוק!
ורק, אל-נא תשכח דבר אחד: המגמה שבתקציב? גם זו כניעה, לתכתיבים אמריקאיים… בעיקר זו. הפקרת הקשישים, רמיסת ההורים היחידניים, דיכוי הסטודנטים, הרעבת המובטלים – כל אלה ויותר מהם, טמונים, עמוק-עמוק, בעמקי-מהותה, של הג-לא-בא-לי-זציה האמריקאית…
דבריו של ברעם בנוגע להתנגדות לתקציב גם במחיר אי נסיגה מרצועת עזה מזכירים לי את המהפכנים הקומוניסטים הותיקים שגרסו: "ככל שרע יותר, כך טוב יותר". הם האמינו בטהרנות מוסרית-אידיאולגית וסירבו לכופף עצמם לשיקולי השעה.דרך אגב, לנין עצמו לא נימנה עיניהם, ובדרך למהפכה שביצע ברוסיה נקט בהרבה פשרות אידיאולוגיות משיקולים פרגמטיים.
כי הרי מה מציע ברעם: התנגדות לתקציב היא רק מחוה סמלית קטנה השקולה בהשפעתה למכתב למערכת העיתון. היא לא תהפוך את המשק הקפיטלסטי מיסודו, ותירשם רק כהערת אגב בהיסטוריה.
מצד שני בנוגע להשפעתה על הסכסוך ועל היחסים עם הפלסטינים השפעתה תהיה אדירה. היא תוכל להוריד מסדר היום, לשנים ארוכות את רעיון הורדת ההתנחלויות, והיא תיתן רוח גבית למתנחלים ותומיכהם לשנים ארוכות.
מה עדיף? להיות צודק וטהור, או להשפיע על מהלך הדברים הממשי? מה מוסרי יותר?
ואני דרך אגב מקבלת בחילה מהתקציב הזה כמו ברעם בדיוק…אבל בניגוד לו אני מסכימה לקחת כדור נגד הבחילה
נו – ככה זה. כשגרים בצפונבון ויש משרה בטוחה, אז אפשר להצביע בעד תקציב-שיקוצים; ומדוע לא? אבל, יש לי חדשות בשבילך: את העם, לא מעניינת ההתנתקות-שמיתנתקות. את העם מעניין, כיצד לשלם חשבונות, להשיג תרופה אם צריך, להתלבש בצורה איכשהו~אנושית, ובין לבין גם להצליח לאכול קצת, משהו, פה ושם, לפעמים. מעבר לעובדה, שההתנתקות רעה גם לפלשתינים, כי היא כבר נותנת, כעת, קארד בלאנש לציונים להוסיף ולהתנחל בגדה (ע"ע: מכתב בוש והכחשות קרצר), היא רעה מ?א?ד לישראלים. זהו מוצר-פיגולים, שנצבע בצבעי-מאכל רעילים, הנראים יפה, על-מנת לפתות אותנו, השמאלנים, לתמוך בו. מי שיפול במלכודת – יפול. יש שוטים בעולם, ולמרבה-הצער, גם השמאל איננו נקי מהם. ואולם, שומה עלינו, כשמאלנים *אמיתיים* (ולא רק כ?א?יל?ו?-שמאלנים, כביילין וכרן כהן), להתנגד בכל כוחנו ולא לזלול גוש-רעל (סיפוח מרבית הגדה, העברת תקציב דרוויניסטי-חברתי) – גם אם הוא עטוף, באריזת מתנה יפה (פינוי התנחלויות ספורות).
לדניאל,
הלוואי וכל מה שאתה אומר היה מעניין את בני האנוש, אותם אתה מכנה עם.
לדעתי כל מה שמעניין אותם זה שאם שיהיה רע, לפחות שלערבים יהיה יותר רע!
ביבי התאצריסט יודע זאת, וכך הוא גם בונה התקציב.
מצד אחד חייב התקציב לשמור על מסגרת ללא חריגות(דרישות שוק ההון הבינלאומי), ומצד שני כשהעוגה נשארת אותה עוגה, רק שיותר ויותר מעוניינים לנגוס בה, חייב להיעשות דבר מה.
מתנחלים? חשובים אלקטורלית, חשובים לשמירת דימויו של ביבי. אסור לו להפנות להם גבו. סמן וי על הכסף!
חרדים? סקטוריאלים, וחסרי נאמנות פוליטית. מי שנותן את הכספים זוכה לתמיכתם. איתם אסור לשחק משחקים, אחרת זה יכול לעלות בתקיעת סכין בגב. סמן וי מהר על הכסף!
פנסיונרים? לא מעניינים הרבה, ולא יצוג בכנסת. ניתן לקצץ!
אוכלוסיות חלשות? ממילא מצביעים רובם למפלגת הליכוד. בכדי להרגיע זעמם יש להשתמש בתעמולה שונה. רק הפלשתינים אשמים במצבם. רק בגלל הפלשתינים המצב הכלכלי בישראל חרה!
ציבור זה הוא כמו הר געש. מתפרץ מהר ובקולניות, ולאחר שנרגע, לא שומעים ממנו לדי הרבה זמן. קצץ, אחי, קצץ. אילו מעולם לא יעזבו את הליכוד!
היה נחמד לו חיים ברעם היה מנסה לפחות לאיית נכון את שמו של הערבי שאותו הוא מלטף השבוע. אבו ראזק, אפשר גם אבו-ראזק, בשום אופן לא אבורזק
כל מה שחיים ברעם כותב נגד התקציב הם דברי אלוהים חיים.
אל מאי? אלוהים יושב שם למעלה ושום דבר ממה שקורה על כדור הארץ לא משפיע עליו.
בניגוד אליו, אנו, כאן בעמק הבכא, נדרשים מדי יום להכרעות, חלקן בעניינים הרי גורל חלקן בסוגיות של קיום יומיומי, ובכולן אנו עושים לא אחת פשרות, פעם יותר גדולות, פעם יותר קטנות, ולעתים רחוקות יותר אנו מרשים לעצמנו אפילו לנהוג בטהרנות מוסרית.
מי שמצביע בעד התקציב אומר ברעם "כאילו הקים בית בקרית ארבע" והוא משול לאדם דתי האוכל חזיר, ולכן צריך "לסכל את התקציב בכל מחיר". בכל מחיר? זו דרישה קשה, כמעט אלוהית.
אפשר כמובן לישם אותה שיטה בכיוון הפוך ולומר, כי מי שמצביע נגד התקציב מסתופף תחת מטריה אחת עם הגזען יוסף לפיד, עם המתנחלים הפשיסטים של תנועת "כהנא חי" בקרית ארבע ("שרון גרוע מהמן" הם זעקו סביב הקבר של הרוצח גולדשטיין בפורים) ועם ה"פייגלינים" של הליכוד.
כאמור, החיים בעמק הבכא סבוכים. הנה, ח"כ ברקה (הוא אישר לי לכתוב את שמו ב"ק") התלבט עד לרגע האחרון האם להצביע בועדת הכספים (או שמא היה זה בועדת חוקה?) בעד מענקי הפינוי למתנחלים שמגיעים למיליארדי שקלים. כאשר נוכח כי בקולו יוכרע הענין הצביע בעד. בראיון בטלוויזיה נשאל מדוע תמך בתקציב, על כך השיב ברקה כי אמנם לדעתו לא מגיעה למתנחלים אגורה אחת (ואני מוסיף כי אילו הדברים היו תלויים בי הייתי מטיל עליהם מס פינוי, החזר מה על המיליארדים שסחטו במשך שנים מהקופה הציבורית), אבל, הוסיף ברקה, בין שתי האלטרנטיבות, השארת המתנחלים במקומם, או פינויים עם פיצויים, הוא העדיף את פינוי המתנחלים.
עתה, אם ברקה יצביע נגד התקציב, הוא יבטל ביד ימין את מה שאישר שבוע קודם לכן ביד שמאל.
ויכול להיות שהצדק בכל זאת עם ברעם ועם ספי רכלבסקי שטען במאמר ב"הארץ" כי השמאל והמרכז מביסים את עצמם בתמיכה בשרון, מנציחים את הכיבוש וההתנחלויות, וכי דווקא עתה הזמן ללכת לבחירות שלדעתו ישנו את המפה הפוליטית לכיוון מרכז שמאל. יש לו תעודת ביטוח? לא, זו הערכה. מה שרציתי להגיד בכל הקטע הזה, שהחיים קשים.
היום כותבים "ברכה" עם ק’, מחר נכתוב "ספירו" עם מ’…
🙂
נגיד ואנחנו מתעלמים מכל ההשלכות החברתיות הנוראיות של התקציב בשם פינוי ההתנחלויות.
גם בתחום המדיני, המתמטיקה פשוטה: שרון מפנה 1536 משפחות מגוש קטיף וצפון השומרון, אבל בונה 3,500 יחידות דיור במעלה אדומים. ועוד לא נכנסנו למאחזים שמקבלים הכשר ולהכרה האמריקאית בגושי ההתנחלויות.
אז כן, גם בתחום המדיני ראוי לו לשרון שיפול. ויפה שעה אחת קודם.
לדן תמיר,
שאלתי בשעתו את חבר הכנסת ברכ/קה מהו מעדיף באשר לכתיבת שמו, ק’ או כ’ משום שאם כותבים ללא ניקוד בכ’ רפויה, רבים מבטאים את שמו לא נכון. (על משקל מזל וברכה). תכתוב בק’ הוא אמר.
הדוגמה שלך "ספירו" עם מ’ היא שליפה לא טובה.
אבל דווקא לגבי שמי, היה מצב דומה. באורגינל כתבו "שפירו" כאשר יש לבטא את הש’ כמו ס’ (הנקודה בצד שמאל-ש?), אלא שאיש לא ביטא זאת נכון משום שכתבו ללא ניקוד. או אז נמאס לאבי והוא שינה את הש’ לס’.
לכתוב : מחמד ברכ?ה
ניתן לנקד ללא קושי בכל מקלדת אם מערכת ההפעלה תומכת בעברית.
הנה קישור איך :
— קישור —
הצטערתי אחרי כל השנים של לחימה לצד ספירו באותו מיתרס , לקרוא מעטו דברי הבל והתנשאות. כדאי לו להבין את הרצינות שאנשים כמוני מתייחסים לתקציב. ההתנחלויות חשובות ונלחמתי נגדם כל ימי, אבל יש עוד ממדים ועוד רבדים בהשקפת העולם שלנו.
ולפיד כנראה ערק דווקא למחנה "התקציבי" של ספירו. זה לא אומר דבר על לפיד או על ספירו, אבל כפי שספירו כתב בשחצנות כזו, החיים מסובכים.
ההתנתקות אושרה כבר בכנסת. הוקם המנגנון הדרוש ליישומה (מינהלת ההתנתקות). הצבא והמשטרה כבר מתרגלים את הפינוי.
מדובר בהליך שכבר יצא לדרך, ונפילת התקציב האולטרה-תאצ’ריסטי הזה אין בה כדי לעצור אותו. לממשלת מעבר יש אותן סמכויות כמו לממשלה רגילה, וניתן לקבוע מועד לבחירות לאחר שיושלם פינוי המתנחלים.
תקציב הוא תקציב והתנתקות היא התנתקות. הזיקה ביניהם היא מלאכותית. שרון יכול להתנות את ההתנתקות בכל הצעת חוק ובכל הצעה לסדר היום במליאה. יש לו סמכות להכריז על כל הצבעה בכנסת כהצבעת אמון בממשלה. מכאן שלפי גישת "יד ימין ויד שמאל" של גדעון ספירו יכול שרון לגרום לכך שחברי הכנסת של חד"ש יתמכו לא רק בתקציב, אלא בכל גחמה שלו.
כרגיל, שרון מוליך שולל, הפעם את השמאל.הרי היה יכול להגיע לפני חודשים להסכם עם ש"ס או שינוי, כפי שעשה בסופו של דבר. אבל הוא מעדיף לקנות את כולם במחיר זול ככל האפשר, ולכן ממשיך לשחק בכולם.
ההתנתקות היא רמאות, לא רק בגלל שאינה אלא פינוי 2 אחוז מהמתנחלים, אלא מכיוון שאוילי תימשך עוד שנים כשממשלת הימין תחליט לפנות בשלבים עוד כמה אלפי מתנחלים מלב הגדה. אני תוהה האם גם אז יהיו אנשים בשמאל שיקראו לתמוך בה.
מדכא לקרוא את ברעם וספירו קוראים זה לזה בשמות.
מפריע לי גם שברעם מפנה את אוסקר אבו ראזק שוב ושוב אל "בני עמו". מזמן הפסקתי להתפעל מ"בני עמי" (הכוללים בהגדרה את איתמר בן גביר, נדיה מטר ואלחנן טננבאום), ואילו הכדורגלן הערבי שהכניס את הגול המופלא אמש נראה לי חלק בלתי נפרד מישראל שלי.
האם יש סיכוי שהשמאל יתחיל להתנתק מהרעיון הלאומי שעבר זמנו (עבור שני ה"עמים"?)
רב תודות.
ממשלת ישראל בכל מקרה דואגת לכך שרעיון ה"שתי מדינות לשני עמים" כבר לא רלוונטי. השאלה היא רק איך במציאות הקיימת אפשר לדאוג שהמדינה האחת לא תהיה מדינת אפרטהייד.
כן, אני מכיר היטב את התקווה, לפיה "לאחר פינוי נצרים יקשה על הורי חייל להשלים אם כך שבנם שומר על מופרעי קריית ארבע ופושעי יצהר מפני זעמם הצודק של הפלסטינים". הבעיה היא רק, שאם הוא כבר שם, אז כמעט ודאי, שהוריו *אינם* נמנים על אלה, המבינים, שזעם הפלשתינאים – מוצדק הוא. אחרת, או שהיה נצמד, לשירות ג’ובניקי בתוך הקו הירוק – או, שלא היה מתגייס כלל ועיקר. או, או.
התקווה, לפיה הנסיגה מנצרים היא אך ורק "סיפתח", הינה תקוות-שווא!! היא עוד יותר מופרכת מן האמונה, שפירות השגשוג והעושר "יטפטפו" מטה, אל העניים. אם, חלילה, תצא קללת-השמיתנתקות הזאת לדרכה, העניין יסתיים שם. אם, לעומת-זאת, היא תיכשל – או-אז, יופעל לחץ בינ"ל על ישראל, והיא תאולץ, גם בכח, לסגת *מכל* השטחים. זהו המצב כיום.
מסכים ותומך בעופר, ביובל ובאשה-בלתי-המזוהה.
לאומיות זה רע!
לעופר,
לא התייחסתי להתנתקות, אלא לזיקה השקרית בין ההתנתקות לתקציב.
ההצבעה על חוק התקציב צריכה להיקבע על פי סעיפי חוק התקציב ולא על פי היחס לתוכנית ההתנתקות.
אשר לדבריך, ודאי ששרון וחבר מרעיו מתכוונים לסגת בשביל לא לסגת, אבל לא כל הונאה מצליחה. קורא שהרמאי מסתבך עם השקרים שלו עצמו.
לעניות דעתי, אם אכן יפונו כל ההתנחלויות מרצועת עזה ועוד ארבע בצפון הגדה, לטווח הקצר נראה אכן בנייה מואצת באריאל, מעלה אדומים וגוש עציון, וגם גדר האפרטהייד תזכה לתנופה מחודשת, אבל עצם הנסיגה יערער את הלגיטימיות של כל מפעל ההתנחלות (גם אם שרון, עומרי ווייסגלס אינם רוצים בכך). לאחר פינוי נצרים יקשה על הורי חייל להשלים אם כך שבנם שומר על מופרעי קריית ארבע ופושעי יצהר מפני זעמם הצודק של הפלסטינים.
חבל שחיים ברעם מאמץ את שיטת הדבקת התוויות שהיתה נהוגה בשנות ה-50 של משטר הדיקטטורה המפא"יניקית בירושלים. (שממנו מאד סבלתי בשעתו). בכל זאת ירושלים התפתחה מאז וגם נפתחה מעט, אם כי דוק של חשיבה פונדמנטליסטית המאפיינת חלקים ניכרים של העולם הדתי הירושלמי, יהודי, מוסלמי ונוצרי, מעיב לעתים גם על חילוניה.
ברעם כותב כי "לפיד ערק למחנה התקציבי של ספירו". בנוסף לעובדה שאין לי מחנה תקציבי, שהרי כתבתי בצורה ברורה שאני מתחבט (בדומה לח"כ חד"ש ברכ?ה), זו תווית שקרית ובהקשר שמאלי אף מקרתיסטית שנועדה לסתום ויכוח. כפי שלפיד לא נימנה עם המחנה התקציבי של ברעם כאשר התנגד לתקציב, כך הוא לא עבר למחנה שלי עם שינוי עמדתו.
אנשים עושים הרבה פשרות בחיים, גם חיים ברעם גם אנוכי. הנה, ברעם הוא אוהד מסור של קבוצת הכדורגל הפועל ירושלים, והמשיך בכך גם לאחר שעברה הפרטה מבעלות ציבורית לבעלותו של הקבלן ויקטור יונה. האם זה הופך אותו לנציגו של הקבלן ולתומך משנתו הכלכלית? בוודאי שלא.
חיים ברעם כתב לא פעם כי כאשר משחקת נבחרת ישראל מול מדינה אחרת, הוא פטריוט ישראלי הרוצה בניצחונה של ישראל. אני לעומת זאת שייך לאלה שלאור הנסיבות הפוליטיות בישראל תומך בדרך כלל בקבוצות היריבות, משום שאיני יכול לסבול את הגל הלאומני עם דגלי המגן דוד המציף אותנו לאחר ניצחון כזה. האם זה הופך את ברעם לנציגה של ממשלת ישראל? בוודאי שלא.
הוא עושה פשרה בתחום הספורט, שהרי אין ספק שהיה מעדיף נבחרת ישראלית שמייצגת ישראל אחרת, קרובה יותר להשקפותיו, אבל אין הדבר מפחית כמלוא הנימה מעמדותיו הביקורתיות כלפיי מדיניותה של ממשלת ישראל.
בשעתו, כאשר בתי שרתה בצבא (בתחומי הקו הירוק, אני מדגיש) הוזמנתי להשתתף, יחד עם הורים אחרים בטקס סיום קורס. התלבטתי בין תחושת המאוס והתעוב כלפיי הצבא וחוסר רצון להיכנס למחנה צבאי, לבין הצורך לגרום סיפוק לבתי אותה אני אוהב. בסוף ניצחה האהבה לבתי את שנאתי לצבא. האם השתתפותי בטקס הסיום הפכה אותי לנציג צה"ל בחיים האזרחיים? בוודאי שלא. הפשרה לא פגעה בפעילותי נגד הכיבוש.
הבה נסכם שחיים ברעם לא נימנה עם המחנה התקציבי של ויקטור יונה ואני לא נימנה עם המחנה התקציבי של לפיד.
לזו המתקראת "אשה יהודיה, יעני",
צאי מהדכאון. מחלוקות בין אנשי שמאל הינן דבר בריא מאד. אם כולם כאן יחשבו באופן זהה בכל נושא, זה לא רק משעמם לאללה, אלא גם לא אנושי. תולדות השמאל הם במדה רבה גם תולדות מחלוקות.
דעתי כדעתך, ואמנם שלחתי כבר ליורם דואל, בבקשי מידע על איך נעשה זאת, בדיוק… אשמח לתשובה, ממנו או מכל פעיל אחר ב"בני הארץ"…
למען ההגינות כדאי להזכיר שרוב נפגעי התקציב הם מצביעי ימין בעבר בהווה וגם בעתיד ,ולכן קשה להגיד ש"יחד" בוגדת בבוחרייה כאשר היא תומכת בו, אם כבר אפשר להגיד שהיא בוגדת בבוחרי הליכוד.
בקשר לתגובתו של חסן:
חפשתי ולא מצאתי בעיה עקרונית באיות שם המשפחה אבורזק; כך הוא מופיע גם בספר הטלפונים של גוש דן (יפו, אזור חיוג 03).
דרך אגב, האם אתה בטוח ש"רזק" מקורו ב"ראזק"? האם לא יכול להיות שזהו שיבוש של שם יוני עתיק?
בקשר לענין ברכה (אני משועשע מעצם הדיון, אבל שיהיה, ולו לשם שבירת השגרה):
ברכה היא ברכה היא ברכה. ה- כ’ העברית (שכיום יש ההוגים אותה רפויה) היא בדיוק ה- כ’ הערבית. מכלל המעתקים השמיים בין עברית לערבית, דוקא ה- כ’ עברה מעט גלגולים ושינויים יחסית (פחות מן ההגאים מ’, ל’, ע’, צ’ וכיו"ב).
באותו אופן, את הצרוף SP יבטאו בבואריה "שפ" ובאיזור בראבנט "ספ"; וחבר שלי שעלה ארצה מאיראן מבטא את שמי Doon. אתה בודאי זוכר שביבנאל היתה תקופה שבטאו כל ב’ דגושה ומכיר דוברי עברית שמבטאים את ההגה צ’ יותר כמו Senior מאשר כ- Zeitung. כך גם ההבדל בין ברכה לברכה הוא של מבטא בלבד.
אבהיר שאני בעד ההתנתקות כשלעצמה – אני לא בעד פינוי התנחלויות אפילו אם מדובר במעטות וזה נעשה משיקולים זרים ורעים. אגב, אני גם תומך בדמוקרטיה ישירה (משאלי עם) בכפוף למגילת זכויות אדם, אבל זה כבר עניין אחר.
השאלה היא על מה צריך לוותר בשביל תמיכה בהתנתקות, ואני אומר: על שום דבר! . פרט להתנתקות, השמאל לא צריך לתמוך בשום מדיניות אחרת של הממשלה. הרי באמצעות ההתנתקות שרון יכול להציג את עצמו כדומה לתומכי ז’נווה, כלומר גם הוא בעד להשאיר "חלק מההתנחלויות" במסגרת הסדר קבע(כולן פרט ל10 עד 20 יישובים מבודדים בלב הגדה), וגם הןא בעד "מדינה פלסטינית" (אוסף של מובלעות/בנתוסתנים מחוברות בכמה כבישים).
לנתן – כנראה שרוב נפגעי המדיניות הכלכלית הם תומכי הימין ורוב המרוויחים ממנה הם מצביעי המרכז והשמאל. מאז 67 ובייחוד מא 77 קיים נתק ניכר בין האינטרס של שכבות חברתיות לבין אופן הצבעתן, אבל לא לגמרי – מצביעי הימין מרוויחים גם במישור הכלכלי מהדיכוי של העובדים הפלסטינים והזרים שמתחרים בהם.
לאחשה ולדניאל – כפי שנאמר באתר לא אחת, לא סביר שמדינה אחת תהיה מדינת אפרטהייד, אלא מדינה עם מלחמת אזרחים תמידית. לדעתי רעיון שתי המדינות הופך דווקא לרלוונטי יותר ויותר, ופינוי 100 אלף מתנחלים לפי קווי ז’נווה הרבה יותר קל ממה שהיה פינוי 3 מיליון מאלג’יריה.
איני יכול להשתחרר מהתחושה כי נוצר כאן שיח שמאלי עם כללי משחק קבועים, במחיר של התנתקות מהמציאות. למעשה התקבלו כאן בדיוק הקונבנציות הכלכליות השיקריות ומסיחות הדעת שמפיצה העיתונות באופן מונוליטי, שברעם כל כך מתנגד לכך. כשאני קורא עכשו הן את ברעם ובפרט את ספירו, אני משפשף את עיני, שכן אני ניתקל כאן באופן שיקול טקטי שאיפיין את המפלגות הקומוניסטיות באירופה לפני יובל שנים: "עם מי לעשות כרגע ברית לקידום העניין, וכיצד תמיכה בתהליך הנשמע בשמיעה ראשונה כאיום ונורא, יביא באופן דיאלקטי לתוצאות מבורכות".
אבל, אנו חיים בישראל כיום ולא באירופה של שנות ה-50.
תקציב המדינה הוא בסביבות 250 מיליארד שקל, בסביבות 60 אחוז מהת.מ.ג. חרף רטוריקה ליברטריאנית נוסח מילטון פרידמן ופרידריך הייק, שהתעצמה מאז אהוד ברק ב-1999 (ולא מאז נתניהו, כפי שבטעות מקובל לחשוב) שיעור זה נישאר קבוע מזה שנים רבות. תקציב החינוך בישראל למשל הוא הגבוה ביותר במערב, ועם זאת, רמת החינוך היא הירודה ביותר. והאזרח נאלץ לשאת בהוצאות החינוך מכיסו. תקציב הבריאות הוא מהגבוהים ביותר במערב, ועם זאת סל הבריאות חינם כמעט אינו קיים. ואזרחי ישראל נאלצים לשלם הון עתק עבור שרותי רפואה. בארצות רווחה אמיתיות, כמו דנמרק, שוודיה, גרמנייה וכד’ החינוך האוניברסיטאי הוא חינם, ופה על האזרח לשלם. אמהות חד הוריות, זקנים, ניתמכי סעד, מקבלים קיצבאות קיום נדיבות, ואילו פה תקציבי הרווחה, אף ששיעורם גבוה יחסית לתקציב, עדיין, הכספים המוזרמים לאוכלוסיה הניזקקת הם נמוכים. בפרוייקט שיקום השכונות למשל, בסוף שנות ה-80, לא היגיעה כמעט אגורה אחת לניזקקים, וכל הכסף אבד בפרוזדורים ביורוקרטיים עלומים.
שאלת המפתח בישראל אינה "מה גודל התקציב שמקצה ממשלה כלשהיא לחינוך, רווחה, בריאות". אין כמעט הבדל בנושא הסכומים הגלובליים בין ממשלת הליכוד וממשלת שמאל, וההבדלים הם תמיד מיליארד וחצי פחות או יותר מתוך 45 מליארד (בנושא של רווחה). המדהים הוא שאנשים אינטליגנטיים קיבלו את הרטוריקה הקיימת בנושא, לא עיינו במספרים ולא שאלו את השאלות הנכונות.
השאלה הנכונה היא: לאן נעלמו עשרות המליארדים ומדוע אינם מגיעים לקהל היעד – לעם.
התשובה – ישראל היא אחת המדינות המושחתות ביותר בעולם, בשיעור שקשה להעלותו על הדעת. כמו בדרום אמריקה, רבים מכספי התקציב מוצאים את מקומם לחשבונות ממוספרים בבנקים שוויצריים, ולבנקים בניו יורק. בקרנות הפנסייה למשל היו מעילות של מליארדים, וזה רק קצה הקרחון שנחשף. עד שהאינטרפול וה-FBI לא יחשפו את כספי העתק של האדמיניסטרציה במדינה שהוברחו לחו"ל, ויביאו זאת לידיעת הציבור בישראל ביקורת השמאל בשאלת מדינת רווחה (בניגוד לימין נניח) תשאר עקרה, והשיח הרווח בעיתונות הכלכלית ובנושאי כלכלה לאומית ימשיך להיות ז’רגון ביורוקרטי שהינו חקיינות של השיח הכלכלי במדינות המערב, אך ללא כל זיקה למציאות.
הערה לברעם: בישראל מעולם לא היתה סוציאל דמוקרטייה, אלא קרטליזם ממלכתי פאשיסטי, שבתקופת עמידת השמאל בראש הרשות הביצועית נשא רטוריקה סוציאל דמוקרטית (או זו של הדרך השלישית בתקופת אהוד ברק), ורטוריקה שהפכה ליברטריאנית, תאצ’ריאנית-רייגניסטית בתקופת עמידת הימין בראש הרשות המבצעת.
עד שהצי השישי או מה שלא יהיה לא יתקרב לחופי הארץ, ומאות עברייני הכלכלה הכבדים באדמיניסטרציה הישראלית ובפרט ברמותיה הבכירות לא יועמדו למשפט , תוך החזרת חלק מהכספים לישראל בחסות המעצמות, אין מה לדבר על מדינת רווחה בישראל.
צדיק אחד בסדום אינו משנה דבר.חבורת פושעי המלחמה המרבדת את כל הצמתות החיוניות במשק הביאה לכשלים שאין להם דומה בכלכלה המערבית.
מאז 1973 צמח הת.מ.ג. בשיעור גידול ממוצע של 1.3 אחוז בשנה, כשכל משקי המערב צמחו בשיעורים שנתיים ממוצעים גדולים בהרבה. כתוצאה מזה המשק הישראלי הינו כיום הנחשל ביותר במערב, ואינו למעשה משק מערבי. פיריון הייצור בישראל הינו הנמוך ביותר במערב, והינו בסביבות 75% מהממוצע המערבי. בישראל מועסק רק 56% מכוח העבודה מול 68% אחוז במערב. הצמיחה שנסקה באחוז או שניים והודיעו עליה בתופים וחצוצרות – שוב הושגה לאחור ב-5 החודשים האחרונים. בכל מדינה שפוייה היו מעמידים את ראשי המשק לדין על ניחשול הכלכלה. בבריה"מ בתקופת ברז’נייב פושעים כלכליים מסוגם היו מעמידים מול כיתת יורים. – וכיום גם בסין. אך בישראל עברייני המשק נהנים ממשכורות עתק, כפי שהראה דו"ח הממונה על הכנסות המדינה. האתיקה העיסקית בישראל שואפת ל-0 ובעולם אומרים "עם ישראלים לא עושים עסקים". ויוצא שהיצוא היחיד שמתגבר הוא יצוא הפשע, הסחר בסמים, נשק, הימורים וזנות.
כתוצאה מכך ישראל הפכה לחברת ביזה בה האוכלוסיה ניבזזת, וזקנים נאלצים לנבור בפחי הזבל אחר פת לחם, בעוד 20% מאוכלוסיית ישראל נימצאים בעוני קשה. מאחורי רטוריקה של כלכלה חופשית הישליטו כאן כלכלה קרטליסטית.
אז מעניין לקרוא אופטימיסט כמו ברעם, אך אנשים הרואים נכוחה מאמר כזה לא יעכב מלברוח מהמדינה הקורסת ולהגר ממנה כל עוד נפשם בם. חלק אולי עוסקים בשאלה איך להשיג פיצויים על דברים שניגזלו מהם פה בשנות חיים רבות בהם נתנו את המיטב, ולא להגר לחו""ל בעירום וחוסר כל, לאחר ה- ripp off הישראלי האופייני, שאינו מכיר בגבולות כלשהם.
כותב עופר יהלום :
הרי באמצעות ההתנתקות שרון יכול להציג את עצמו כדומה לתומכי ז’נווה, כלומר גם הוא בעד להשאיר "חלק מההתנחלויות" במסגרת הסדר קבע(כולן פרט ל10 עד 20 יישובים מבודדים בלב הגדה), וגם הןא בעד "מדינה פלסטינית" (אוסף של מובלעות/בנתוסתנים מחוברות בכמה כבישים)
וצודק לחלוטין.
ההבדל המהותי בין ז’נווה להינתקות הוא דווקא לטובת ההינתקות, וזו העובדה שההינתקות אינה תכנית המחייבת את הפלסטינים, כלומר אינה כוללת את הסכמתם הפוליטית לחלק מההתנחלויות בתמורה לפינוי אחרות ומשאירה להם מרחב תמרון מסוים (מוגבל כמו כל מרחב התמרון שלהם) להמשך המאבק.
תיקון טעות – אני תומך בפינוי התנחלויות גם כשזה נעשה משיקולים זרים ורעים, ולא כפי שנכתב. מובן שלדעתי לא צריך לשלם שום מחיר בשביל זה.
למיכאל שרון – התוצר של ישראל הוא כ-600 מיליארד ש"ח, ומכאן שתקציב המדינה מהווה כ-40 אחוז ממנו, ולא כפי שציינת. הנתונים לקוחים מאתר המידע של ה-CIA (ולהקדים את ההתנפלות הרגילה – כן, אני יודע מי הם, אבל יש להם בד"כ מידע מדוייק וזמין):
— קישור —
גם לא צריך להשתמש בתיאוריות קונספירציה מופרזות. חלק גדול מהתקציב אכן מבוזבז על תמיכה באליטות השליטות, כגון:
א) תקציב ביטחון מעבר לכל פרופורציה (30 מיליארד) – גם ללא גיוס חובה עלות של צבא קבע גדול של 50 אלף לא צריכה להיות יותר מאשר 20 מיליארד. מובן שחלק ניכר מזה מוקדש לתמיכה בכיבוש וחומת הפרדה מבוצרת פי כמה מאשר מול סוריה ולבנון.
שלא לדבר על זה שבדרך-כלל מערכת הביטחון פטורה מלהוציא מכרזים, כולל לתעשיות בטחוניות בזבזניות ומלאות באבטלה סמוייה (התעשייה האווירית, תע"ש, רפא"ל).
ב) משכורות ענק לבכירים במגזר הציבורי, שעוברות בהרבה את הסביר לעובדים כאלה, כלומר עלות של מעל פי חמש הממוצע במשק.
ג) ההתנחלויות – מיליארדים שמפוזרים בין כל המשרדים, ובהן מושקע לנפש הרבה יותר מאשר בתוך הקו הירוק, אפילו בלי להביא בחשבון את העניין הפוליטי..
ד) "אזורי פיתוח", שלכאורה נקבעים לפי מצב כלכלי וריחוק מהמרכז, אבל אין בהם אף יישוב ערבי.
ה) "עידוד השקעות הון" – בהמשך לסעיף הקודם, כל הממשלות מעדיפות לסבסד מפעלים באזורים מרוחקים במקום להשקיע בתשתית, והתוצאה היא מפעלים שצריכים להיות נתמכים כל משך קיומם אחרת לא יחזקו מעמד, או כפי שכינה זאת בארה"ב חבר הקונגרס הסוציאליסטי ברני סנדרס -"סעד לתאגידים".
ו) "כספים ייחודיים" – העברת כספים ממשלתית לקבלני משנה לביצוע פרוייקטים ללא מכרז, כלומר במחיר גבוה הן ממחיר השוק והן מהמחיר שהיה עולה באם עובדי מדינה היו מבצעים אותם.
ושוב התבלבלת – לא המעצמות האימפריאליסטיות, הן שיגאלונו מן העושקים – המעצמות האימפריאליסטיות *הן* העושקים! אליטת בעלי השלטהון, בכל כדור-הארץ כולו, עושקת את כל העמים כולם, מי יותר מי פחות – בשבדיה זה קצת יותר קשה מבאיטליה, באיטליה קשה יותר מבישראל, בישראל קשה יותר מברוסיה וברוסיה קשה יותר מבמולדובה, או בניגריה. ואולם, לא ירחק היום, שגם בישראל, יהיה המצב זהה לזה, שבניגריה, או במולדובה… עליך להבין, שהצי השישי, איננו המושיע; הוא האשם.
קודם כל, התמג ב-2003 באתר ה-CIA מקוזז לכוח הקנייה, ואינו הסכום בדולרים. וגם אז הוא 510 מליארד ולא 600 כפי שכתבת. שנית, בדולרים הסכום הוא 112 מליארד דולר, פחות מ-500 מליארד דולר. והתקציב – דיברתי על תקציב 2000 ו-2001. ב-2003 וכיום התקציב הוא בסביבות 290 מליארד – בסביבות 60 אחוז.
– תקציב הבטחון: עילה קבועה להסיח את תשומת הלב ולסתום כל טענה. האמת הפשוטה: תקציב הבטחון בישראל הוא 9 אחוז מהתוצר, בדומה למדינות כשוודיה וארה"ב ורבות אחרות. אלא שאנו, בניגוד להם, מקבלים סיוע חוץ של 3 מליארד דולר בשנה. וכן תרומות ותגמולי איגרות הבונדס.
– תקציב ההתנחלויות: דרך דומה להסתיר באמצעות רטוריקה את הפשיעה הכלכלית הענקית. תקציב זה הוא לכל היותר 3 מליארד שקל בשנה, כאחוז אחד מהתקציב. וסביר שהרבה פחות.
נו טוב, אז מי יעזור? עדושם? בכל זאת, האמריקנים והצבא האמריקני (הצי השביעי, דומני) עזרו באסון הצונאמי, כפי שהיזכיר לנו זאת מר ספירו באחד ממאמריו. אז אולי גם כאן. הם בכל זאת אוהבים סדרים ויושר. אפילו המנדט הבריטי הישליטו כאן אדמיניסטרציה הגונה. הנה, הטורקים משלו כאן 400 שנה, ומנטליות הבישליק והבקשיש שלטה, והבריטים רק 30. אולי, אם המנדט היה נשאר כאן עוד 10 שנה, אנשי האדמיניסטרציה אצלנו היו הופכים לבני אדם.
אתה מזכיר לי את החבר’ה באחד מקיבוצי השומר הצעיר בו עשינו שרות לאומי בשנת 1967. אז בין בננה לתפוז שקטפנו, היו אומרים לנו "נקווה שהוייטנאמים יעשו מהאמריקנים קציצות". וזה מה שקרה ומה עכשו? חברים הכי טובים.
תיקון – לפי מה שהתפרסם היום בעיתון "הארץ", תקציב המדינה הוא כ-264 מיליארד ש"ח, ומתוך זה כ-50 מילירד לביטחון ןכ-90 מיליארד להחזר חובות. מיותר לציין שחלק ניכר ממקורות המימון של התקציב הן הלוואות מחו"ל, שמגבירות את התלות במערב ובייחוד בארה"ב.
במלים אחרות, פחות ממחצית התקציב מופנה כלפי פנים.ומתוך התקציב ה"ביצועי" (ללא החזר החובות), הביטחון תופס כמעט 30 אחוז.סעיף זה לא גורם לירידת רמת החיים, אבל הוא מקשה מאוד על פעולת הממשלה.
וכן, אני מודע לכך שהתוצר מותאם לכוח קנייה, אבל גם בלעדיו תוצר של כ-18 אלף דולר לנפש (90 אלף ש"ח) מגיע ל-600 מיליארד.נראה לי שגם אומדן האוכלוסייה שם קצת נמוך.
אם, בעיניך, היחסים בין בעלי התאגידים האמריקאיים הענקיים לעובדותיהם הוייטנאמיות הקטנות הם בגדר "חברים הכי טובים", אז באמת שכבר נואשתי ממך.
ליובל –
לא רק פינוי התנחלויות בטח פלסטיני ע"י הימין היא תקדים, גם תמיכת השמאל בצעד כזה. האם התמיכה לא תיראה קצת כמו הסכמה של השמאל לתכנית הבנתוסתנים?
ליורם בן חיים – נו באמת!
המידה שבה אתה שולל את אפשרות רצונם החופשי של הפלסטינים היתה גורמת זעזוע גם לכומר פרוטסטנטי המאמין בגזרה הקדומה (פרדסטינציה בלשונם). לעומת זאת, במקורות היהודיים כתב הרמב"ם, שהיה מורה הלכה ידוע "הכל צפוי והרשות נתונה", כלומר גם מי שראה כוח חיצוני כקובע את הכל, אמר שלאדם יש בכל-זאת בחירה בין טוב ורע.
לשיטתך, דווקא כל פיתרון לא-רצוי שיכפו על הפלסטינים, פרט לחיסול או גירוש, עדיף מאשר פתרון שיסכימו לו. אתה שוכח שבכל "הסכמה" בין שני צדדים או יותר יש, מטבע הדברים, צד יותר חזק וצד יותר חלש.האם מושג ההסכמה אינו קיים בגלל זה? – נראה לי שבפראפראזה על לנין, אתה טוען ש"אין תודעה לאומית נרכשת ע"י עם אלא היא ניתנת לו מבחוץ", כאילו שלנין או בן-חיים יודע יותר טוב מאנשים מה עדיף להם.
מסקנתי משתי האינתיפדות, היא שגם הצבא השלישי בחוזקו בעולם ומן הסתם האדיר ביותר במזה"ת, אינו יכול לגבור על כוחות עם חימוש וציוד דל, מכיוון שאין מדובר בניצחון בשדה הקרב אלא בנסיון לדכא שאיפות לאומיות של עם שלם.
עופר יהלום, תומך אש"ף
(כלומר תומך במטרתו המוצהרת שהיא מדינה פלסטינית בקווי 67 ולא באמצעים שהוא משתמש לעתים כדי להשיג אותה, או במטרותיו הסמויות).
"הכל הצפויוהרשות נתנונה" זה לא של הרמב"ם, זה מפרקי אבות