הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-29 במרץ, 2005 2 תגובות

האביב בדרכי הגדה ירוק, רך ומשובץ בריבועים חומים – שלאורכם הולכים החורשים עם חמור ומחרשת עץ. הכלניות כבר שקעו חזרה אל פקעותיהן ובמקומן פורחות הנוריות והדמומיות. מדי פעם חולפת ארנבת על צלע הגבעה. אביב בגדה ובמחסומים. מחווארה דרום נשאר רק פסל סביבתי ענק ומכוער, אבל בחווארה צפון מתרגלים החיילים את אותו הדבר. מיד עם הגיענו למקום רץ אלינו אחמד, הילד העובר במחסום עם מריצת יד ומעביר חבילות. הילד הזה, עקשן, קשוח ומזיע, עובר וחוזר תמיד גם בדו"חות של כל משמרות חווארה. כבר לקחו לו את העגלה, החזירו אותה, הפקיעו אותה לנצח והיא חזרה אליו. הזהירו אותו, אולי גם הענישו אותו והוא חוזר.

הפעם רץ אלינו אחמד, מראה בידו על מיכלית האשפה הירוקה הנצבת ליד המחסום ומפגין את נחישותו ובגרותו במלים בנות האלמוות בעברית: בן זונה, בן זונה. הפיוט הלירי הזה מיועד להסביר לנו בקיצור כי החיילים החליטו לצרוב את תודעתו, זרקו את המריצה שלו לתוך המיכלית והוא לא יוותר. ואכן, בתוך מיכלית הענק הזו על אשפת המחסום – שיירי אוכל, אריזות האלומיניום של ארוחת הבוקר הצה"לית, קופסאות פח ושקיות ניילון לרוב, מונחת, מעשה נסים, המריצה של אחמד.


איך היא נכנסה לשם? על המיכלית סוגר מכסה מתכת כבד שבו יש שני אשנבים קטנים והמריצה גדולה. למישהו היתה כנראה מוטיבציה גדולה מאוד "להעיף אותה מהעיניים שלו". הילד מתרוצץ סביב הצפרדע הזו, מכה בה באגרופיו, מושך, דוחף, ומקלל. מדי פעם הוא פונה אל העוברים והשבים לקושש מעט השתתפות בצערו וכעסו וחוזר שוב אל הצפרדע. מכה ומושך את מכסה הברזל הכבד, קופץ עליה ומציץ אל העגלה שלו המונחת שם שלמה וללא פגם, הידיות מונחות על האשפה, הגלגלים באוויר וקרקעית הפח קרועה, מצולקת ומוכתמת בכל היסטורית המחסום. קודם כל, איך היא נכנסה לשם ושנית – איך מוציאים אותה משם?


עם מפקדי מחסומים כדאי להתחיל עם עוולות קטנות, ברורות לעין ובלתי מזיקות. יעני, צעדים בוני אמון. עמליה הלכה אל המפקד עם העוולה הקטנה הזו, הברורה לעין והבלתי מזיקה. המפקד, מסתבר, התחיל כרגע את המשמרת שלו, הוא אינו יודע דבר על מה שקרה לפניו והוא מסכים עם עמליה שזה לא בסדר. לא זו אף זו – הוא מקצה שני חיילים (מהצבא שלנו) שילכו ויעזרו לילד להוציא את העגלה מצפרדע האשפה הירוקה.


בעוד החיילים מתמרנים עם מכסה הברזל התקוע והילד המתרוצץ סביבם, במרחק 10 מטרים משם גועשת השגרה הגיהינומית של המחסום. שם עוד לא שמעו על האביב וגם לא על ההקלות. מאות אנשים תקועים במסלולי הבטון בתוך צוואר הבקבוק שראשו בקרוסלות. בכל אחת מן הכנפיים (60 ס"מ אורך האחת) תקועים שלושה גברים, אי אפשר להחלץ כי מאחור מהדק אותם התור ולפניהם אוכפת חיילת ג’ינג’ית את ההוראות, מפעילה את הקרוסלה וצועקת אל התור הגועש לפניה את המלים שכבר חשבנו שלא נשמע: "אירג’ע לווארא" (תחזור לאחור), "ואחד ואחד" (אחד אחד). המגנומטרים אינם פעילים, כמובן, אבל הם מוסיפים עוד חסימה למסלול הצר בלאו הכי והאנשים עוברים דרכם או סביבם. עוד השקעה מיותרת. "זה הם אשמים" אומר לנו מפקד המחסום, בחור טוב וסימפטי. "אילו היו עומדים בסדר, אחד אחד, לא היה נוצר פה תור כזה".


עשרות ידיים מנפנפות אלינו עם מסמכים – אישורים רפואיים, כרטיסי סטודנט, ספרי לימוד שפינותיהם מקומטות, "תסריחים" (אישורים) כתומים ומאות אנשים כועסים צועקים אלינו "תגידי לו, תגידי לו" ו"איפה השלום"? (ענינו להם שיחד עם ההקלות). ובעוד ילדים קטנים אוחזים בשולי שמלתה של אמא שלהם ובוכים מפחד, נמשך בצד המחסום המאמץ המשותף לפינוי המריצה של אחמד מתוך מיכלית האשפה. מאי שם נמצא מוט ברזל, החיילים שהקצה צה"ל מתייחסים ברצינות גמורה למשימתם ובכוחות משותפים דוחפים, מהדקים, מושכים, משחררים, מנתקים, קופצים למעלה, קופצים למטה ובסופו של דבר זז המכסה הכבד מעל צפרדע האשפה הירוקה וצה"ל מוסר את המריצה לבעליה ומתפנה לעיסוקים אחרים. הצריבה התודעתית לא הצליחה אצל אחמד.


לקראת סיום המשמרת שאלנו את ניר, חייל המוכר לנו ממשמרות קודמות וגם הוא בחור טוב והגון כמיטב יכולתו, מה זה הקרוואן הזה העומד מעברו השני של הכביש וכתוב עליו בשלוש שפות "נקודה הומניטרית". ניר טרח והלך אצל מפקד המחסום, ביקש את המפתח והראה לנו את פנימה של אותה נקודה הומניטרית. והרי זה הוא בית חולים זעיר ויש בו הכל – אלונקה לחולי גב ומסכת חמצן, ומכשיר לעירוי דם וחוסם עורקים וכל מה שצריך להנשמה מלאכותית ומטהר מים ומשהו שקוראים לו "פילדלפי", ועוד דברים מדברים שונים והמוני כדורים לכל מדווה וסבל. ניר הראה לנו את כל אלה ואמר: "בטח, זה רק בשביל הפלסטינים. הכל. כן, ויש גם רופא במרחק של 10 דקות מכאן".


ואני, שזכרתי את הנשים היולדות תינוקות מתים במחסומים ואת חולי הלב ואת הנכים בכסאות הגלגלים שלא הורשו לעבור אל בית החולים, ואת חולי הטלסמיה שנאלצו לעבור בחינות כניסה אצל החייל בנקודת הבידוק, ואת הצ’לן מבית איבא שחייל ירה במרפקו ואת כל אלה שלא שמעתי עליהם ולא ידעתי את שמם, אשר הוכו ונפצעו ונמנע מהם טיפול רפואי וגישה לבית חולים, רציתי לעמוד באמצע המחסום ולשיר בקול גדול: "הוי בואו לכאן כל חולה וכואב, כל אשה הרה וחולי הלב, כל נכה או פצוע בואו הלום, מעכשיו ירפאו אתכם כאן במחסום. גם אם התעללו בכם או אם עוכבתם, מעכשיו מחסום – זה לא מה שחשבתם".


הטרנזיט החזיר אותנו לנקודת היציאה בגן הפעמון בירושלים. בעוד שעתיים או שלוש יצאו מאותו המקום האוטובוסים המובילים לתל אביב את המפגינים בעד ההתנתקות.


כשחושבים על זה נראית ההתנתקות הזו כמו העגלה של אחמד שהיה צריך להוציא אותה, בעזרת צה"ל, ממקום שלא היתה צריכה להיות בו מלכתחילה.

תגובות
נושאים: מאמרים

2 תגובות

  1. אלמונית הגיב:

    אני מקבלת דיווחים מידי כמה ימים שלכם ושל עוד כמה ארגונים העוסקים בזכויות אדם. באמת דברים מזעזעים, יום רודף יום, ולבסוף מפתחים גם בלי לרצות איזו אטימות לתיאורים הנוראים. הנה היום עינויים של עציר, והתעללות במחסומים, ומאסר של שנה וחצי לסרבן, והביורוקרטיה והקיצוצים בתקציב שמשמעותם בשר חי ומדמם…והרשימה שלפניך על הזיהום הרעלני של ישובים ואנשים על ידי מפעלים מרושעים. וכמה שבועות קודם לכן הכתבות הבאמת מזעזעת של רן רזניק בתחום של הניסויים הנוראים בזקנים, ילדים וחסרי ישע עד כדי גרם מוות ונזק גוף ארוך טווח, הכל עבור עוד פרסום ועוד קידום וכניראה עוד קצת כסף כמובן. יש תחושה שהכל טובע בחרא. אז מה אני יכולה לעשות? לכתוב משהו, אולי בעצם העובדה שאני מוכנה להקדיש זמן לקרוא את העדות אני עושה משהו, חוסר אונים. זו החוויה שלי. יש גם שחיקה באמון האזרחי בפעילות מאורגנת, אוניברסיטות למשל, אנחנו כבר אחרי ההתפכחות מקרייריזם וכפל דיבור…מפלגות שעולות כמטאור ודועכות באותה מהירות, גנרלים נאורים שמתגלים כתרגיל מסריח, שמעון פרסים שאי אפשר להיפטר מהם כמו עלוקות על גוף הציבור העייף, ופועלי קבלן, ופועלים זרים, ומשטרת ההגירה, והמטפלת המתעללת, ושחיתות בכל מקום, הלבנות הון ומאפיה, סחר בנשים ובסמים, אלימות בשטחים ובבית…בקיצור, באמת נאחס.

  2. ניצן שחר הגיב:

    מדוע אין מענה לאלמונית המתוסכלת?
    האם חוסר האונים הפרטי שלה באמת מסתכם בתסכול ציבורי כולל?

    כשיחיד או קבוצה מבקשים למחות או לשנות, הם נוהרים למרכזי המחאה העיקריים, לערים הגדולות. אלה שרוצים בפעולה ישירה נוהרים לעבור את הגבול ולהתייצב בפני הטרגדיה לשנותה.

    וכשאני קוראת עיתון? כשאני קוראת עיתון ומאזינה לחדשות ובוער בי הרצון שלא מרפה לצעוק ש’זה לא בסדר’ – מה אני עושה אז? נסיעות לת"א וירושלים זו הוצאה שאינני יכולה לקחת בחשבון, ומכתבים שאני כותבת לא מעלים תוצאות. מסיבות טכניות אני לא יכולה לעבור את הגבול ולהיאבק בליבת הטרגדיה.

    פה בכרמיאל, אני יכולה לעמוד מדי שישי בצומת עם שלט שחור בידי עליו מתנוססת בגאון הכתובת "די לכיבוש", לספוג צעקות, איומים, תנועות מגונות, והינד ראש ידידותי מפעם לפעם. בעיני, המעשה לא עולה בתרומתו מכתיבת מאמר דיעה בעיתון בית הספר.

    והעיר? העיר כרמיאל נקייה מהשפעות פוליטיות -למראית עין, כמובן. את העוני, למשל, לא קשה לחוש ברחובות ולהבין לפי הכותרות במקומונים. אבל הרחוב העני ריק. כמעט ואף אחד לא מעלה בדעתו שקיימת אלטרנטיבה לשתיקה. ואני מרגישה שזה פספוס. קיים ציבור אדיר שרק צריך לשמוע את המילה הנכונה בכדי להצטרף לתרבות אקטיביסטית לשינוי חברתי-פוליטי אמיתי וצודק, כי זה מה שהם צריכים. אבל אני לא אוכל להשמיע באוזניהם את המילה הזו מהסיבה הפשוטה שעלונים -אני לא אוכל לתרגם לרוסית או לערבית. עלונים -אני גם לא אוכל להנפיק לבדי. הקשר שלי עם פעילים מהסביבה שכן יכולים לסייע בידי באותם קשיים הוא קטוע ולא מספק לדרישות שכאלה, וזאת גם מפני שהם מעטים באופן בלתי סביר.

    אני מוסיפה לכתוב את הדברים הללו במספר אתרי אינטרנט פוליטיים, מוסיפה לאכול את עצמי על שלא הצלחנו להקים סניף של חד"ש בעיר בגלל אותם קשרים מקוטעים, מוסיפה לסבול מהתסכול ומתקרבת למסקנה כי אינני לבד, וזאת במובן כי השמאל כולו מתוסכל ומיואש יחד איתי.

    והתשובות שאני מקבלת באותם אתרים לא מספקות. הן חמקניות, שקריות, נוטות להבטיח ושוכחות לקיים.

    בהזדמנות זו אני רוצה להזמין את מי שמעוניין באמת לענות ובאמת לעזור, ליצור איתי קשר באופן ישיר (האיטרנט תמיד מאכזב), וליצור, בתקווה, תרבות פוליטית ודמוקרטית קצת שונה. ואני מבטיחה – הרבה יותר אקטיביסטית.

    ניצן שחר: 04-9887395 כרמיאל

הגיבו לאלמונית

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים