הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-1 באפריל, 2005 11 תגובות

אחרי שמנהיג שינוי טומי לפיד נכנע כצפוי ללחץ של ראש הממשלה אריאל שרון והוביל את סיעתו למחנה תומכי התקציב חרף היומרה האופוזיציונית שלהם, תקפו אותו יריביו מכל עבר ושפכו עליו קיתונות של לעג. למען האמת וההגינות, לא היתה שום הצדקה למתקפה הזאת. שינוי היא ההתגלמות הפוליטית והאידיאולוגית של העקרונות העומדים בבסיסו של התקציב הזה, ודווקא עמדתו הקודמת של לפיד לא התקבלה על דעתו של שום אדם סביר בישראל. מאותה סיבה שאסור לאנשי שמאל להצביע בעד התקציב, חייבת סיעה ימנית מובהקת כמו שינוי לעשות כן. תמיכתה תאפשר ליח"ד (מרצ לשעבר) להתנגד לתקציב במצפון שקט. מלאכתם של המתקרנפים נעשית על ידי אחרים.

לפיד הלאומן החילוני, הפופוליסט, הדמגוג והנהנתן, איננו חלילה פאשיסט. הוא קורץ מהחומר של פוליטיקאים שמרנים-לאומנים שאיפיינו את הפוליטיקה המרכז-אירופית בין שתי מלחמות העולם, והתנהגותו בדרך כלל היא צפויה וניתנת לחיזוי. בחודש האחרון התנהג כמו תינוק שסרח, הרגיז את ידידיו הוותיקים דן מרגלית ואהוד אולמרט, ודרש את ליטרת הבשר שלו תמורת הצבעתו בעד התקציב.


כאמור, הפוזה הקודמת של לפיד כאופוזיציונר דווקא כלפי תקציב תאצ’ריסטי לא שיכנעה. שרון העליב אותו וזרק אותו מהממשלה וקיבל בתמורה את שמעון פרס, שהפך לסמרטוט ולאסקופה נדרסת. אבל גם החבורה הצייתנית והכנועה שמקיפה את לפיד בסיעתו החלה משמיעה קולות של מרי כבוש נוכח המשחק הפוליטי הבלתי עקרוני שלו. היה ברור לכל משקיף, שתמיכתו בממשלה איננה היסטרית, שלפיד לא יוכל להתמיד בעמדתו בנושא התקציב. המאמרים הראשיים ב"הארץ" נגדו היו אפקטיביים, כיוון שהם השפיעו על קבוצת ההתייחסות של לפיד, אבל מנהיג שינוי לא היה זקוק לשכנוע אידיאולוגי אלא למחוות דביקות של פיוס ואהדה. האירוח הקולינארי הנדיב בחוותו של שרון, ומחווה סבירה כלפי הציבור החילוני המשכיל, הספיקו כדי להחזיר את לפיד לתלם. מרתק שדווקא לפיד האנטי-מרכסיסט אישר בהתנהגותו הפוליטית את הנחות היסוד של המרכסיזם הכי וולגארי: האינטרס המעמדי גבר על כל הגחמות האישיות, השיקולים הסיעתיים ותחושת העלבון האישי. בישראל הבורגנות לוקחת את מלחמת המעמדות בכל הרצינות, ואילו השכירים המשתכרים אל צרור נקוב מסתפקים במס שפתיים ל"עוני". ממצב הדברים הזה נובע גם ניצחונם החד-משמעי של העשירים ושל המעמד הבינוני העליון והצלחתם להכתיב את כללי המשחק הסוציו-אקונומי במדינה.


בסך הכל יש פער מוזר, כמעט ביזארי בין מצבה הפוליטי של סיעת שינוי המבודדת בחודשים האחרונים, לבין ניצחונה הרעיוני המכריע בכנסת הנוכחית. מי שסבור ברצינות ששינוי היא מפלגה של נושא אחד, המעוניינת רק בריסון הדתיים והחרדים, טועה ומטעה. זה נכון אומנם מבחינה רגשית, ומסביר טעויות טקטיות של לפיד כמו הפרישה מממשלת שרון. לפיד באמת מתעב את החרדים, גם בשל עוניים ומשפחותיהם הגדולות, וגם בגלל עצם דתיותם. עם זאת, הוא לאומן לא פחות מהם, ולכן מצא לעתים קרובות שפה משותפת עם הנציגים היותר אליטיסטיים של המפד"ל, כמו ח"כ זבולון אורלב. אבל העקרונות החשובים יותר של שינוי מבוצעים הלכה למעשה על ידי ממשלת שרון: לאומנות אנטי-ערבית, אבל קשובה לרחשי לבם של האמריקאים, משק חופשי בלתי מרוסן, מיסוי נמוך לעשירים, פגיעה בשכירים ובגימלאים מהעשירונים התחתונים, ריסוק האיגודים המקצועיים וחיסול מדינת הרווחה.


שינוי היא, איפוא, מפלגה המייצגת היטב את הקניבליזם החברתי של הרכושנות הדורסנית בתחילת המאה ה-21. לפיד, איש רדוד רעיונית אבל בעל חושים פוליטיים מחודדים מאוד, עלה על הזרם הדומיננטי כיום בתרבות המערבית, תחת ההגמוניה האמריקאית. לכן הצעדים המדיניים והכלכליים שבהם הוא תומך תואמים לא רק את השקפת העולם ואת האינטרסים שלו ושל בוחריו, אלא גם את תחושת הבטן הנכונה שהוא התמקם לו בנחת על הגל המנצח.


הסטיות של לפיד הן מקריות וגחמניות, ואילו הדרך המרכזית שלו היא ברורה וישירה, דבר דבור על אופניו. כאשר מרד בתקציב, בשרון ובעקיפין גם בוואשינגטון, האיזון הפנימי שלו הופר לזמן-מה. הקצף שפשט בזוויות פיו בהופעותיו (הגרועות) בטלוויזיה, בעיקר השתוללותו הבוטה כלפי המראיין הכי אנמי בטלוויזיה, עודד בן-עמי, העיד על אובדן דרך ומבוכה קשה. לפיד מאוהב בעצמו ובפופולריות האמיתית והמדומה שלו, ואיננו סובל שום ביקורת. יצא לי להתייצב מולו (ותמיד נגדו) באולפני טלוויזיה, ותמיד חשתי בחרדה הגדולה המקננת בו ואוכלת אותו מבפנים, חרף ארשת הפנים הבוטחת. לפיד רוצה שכל קבוצת ההתייחסות המדומיינת שלו תאמץ אותו אל ליבה, וקשה לו לחוות דחייה מצד ישראלים חילונים ומשכילים. זוהי הבטן הרכה של האיש הציני הזה, שלא בחל בחברתו ובחסותו של איש מבחיל וגנב כמו רוברט מאקסוול. עושק קופות הפנסיה של עובדיו היה אלילו הפרטי של לפיד וזה מלמד עליו יותר מכל מבול המאמרים שנכתבו מאז שנכנס לפוליטיקה.


השבוע חזר לפיד לעצמו, ולא בכדי גרר איתו לחוות השקמים גם את אברהם פורז, השבשבת של קהילת בוחרי שינוי. מי היה מאמין שפורז היה פעם במרצ? רבים סברו פעם, שהוא היה גרורו של אמנון רובינשטיין. זו היתה אמת פסיכולוגית אבל טעות פוליטית. למען האמת, מי שקורא את מאמריו הירחמיאליים של רובינשטיין ב"מעריב" יזהה בהם את רוחם של לפיד ופורז. ותיקי שינוי הישנה, פורז ורובינשטיין, הלכו בעצם בדרך שהותוותה על ידי תודעתם המעמדית, ואני ממש מתקשה להאמין שהתחזיות הסוציאליסטיות שלנו עליהם התגשמו בצורה כל כך מדויקת. מרצ היתה סטיית תקן בעבור השניים, ועתה הם חונים במשבצת השמרנית שייעדנו להם.


לכל הפרשנים יש נטייה לזהות את לפיד עם תנועתו ולייחס לשינוי את כל מעשיו, תרגיליו, הופעותיו הפומביות וחסרונותיו האישיים. לפיד עצמו אשם במצב הדברים הזה. יש לו סיעה לא רעה, המונה 14 ח"כים משכילים מהממוצע, גם אחרי שיוסף פריצקי גורש ממנה. אבל הציבור לא מכיר את ח"כי שינוי, ומתקשה לאתר את האינדיבידואל בין קלסתר פניהם האחיד, החלקלק. זה לא מקרה. לא רק שכולם מתנבאים בשפה אחת, משתמשים באותן מטבעות לשון ומביעים אותן דעות, אלא שהם מעבירים בנו את התחושה, שמישהו מושך בחוטים מאחורי הקלעים ושאין לאיש מהם אישיות נפרדת, בפני עצמה. כבר סיפרתי כאן לפני כעשר שנים על קריקטורה נפלאה של ויקי ההונגרי, שחי בבריטניה והפליא לעשות בסאטירה מצוירת וקטלנית, שמאלית-רדיקלית, דווקא בעיתונים הכי שמרניים. כאשר ראש ממשלת בריטניה סר אלק דאגלס-יום ביקר פעם בסין הוא צייר עשרות אנגלים יורדים מכבש המטוס, כולם זהים לחלוטין ובצלמו ובדמותו של ראש הממשלה שלהם. אחד ממקבלי הפנים הסינים אומר לחברו: "ממש לא ניתן להבדיל בין האנגלים האלה". כך נראית גם סיעת שינוי.


ייתכן שלפיד ניסה להפיק לקחים מכישלונה החרוץ של סיעת צומת, בהנהגת תאומו הרוחני רפאל איתן (רפול) המנוח. בשנת 1992 הביא עימו רפול לכנסת עוד שבעה ח"כים אלמונים לחלוטין, שאחד מהם, גונן שגב, הורשע לאחרונה בפשעים חמורים בבית משפט בתל-אביב. שבעת המופלאים הגיעו לכנסת אך ורק בזכות רפול והפופולריות התמוהה שלו בקרב חוגים מסוימים. אבל עד מהרה הם נשכו את היד שהאכילה אותם, בסגנון חסר תקדים בתולדות הכנסת. החבר’ה האלה השתוללו באולם המליאה, בוועדות, בישיבות הסיעה. הם התפלגו, תפסו תחת, ייסדו סיעות, רבו, עסקו בתככים ביזנטיניים, מכרו את מצע מפלגתם בעבור משרות של סגן שר ומכונית שרד חצי יוקרתית. המאריונטות ברחו מתיאטרון הבובות, חתכו את החוטים שקשרו אותם לבמאי והפכו לשדונים רוחשי רע מימי הביניים. לפיד ביקש למנוע התפתחויות כאלה מראש, וביד חזקה. משמעת הברזל שלו היא יותר פרוסית מאשר ליברלית, והטיפול הקשוח והמהיר בפרשת פריצקי הוא רק דוגמה אחת מיני רבות לדרך שבה מתנהלת תנועתו.


אבל לפיד, שמטיף בגלוי לאנוכיות חברתית-כלכלית ומעלה על נס מצליחנות חסרת חמלה, הוא מנהיג חסר כישרון של תנועתו. אין לכחד: יש לו כריזמה, שפועלת על מעגל נוסף של אנשי המרכז הלאומני, מעבר לחוג הצר יחסית של רפול. בעצם, מאז ששמעון פרס ייסד את רפ"י, כתנועת המנהלים שבאה לייצג את הבורגנות המודרנית והטכנוקרטית של ישראל (בניגוד לציונים הכלליים שייצגו את הבורגנות הישנה), מנסה מעמד שלם להגיע להגמוניה במדינה גם בכלים פוליטיים. לפיד הוא יורש חוקי של חלק מהזרם הזה, שבא כיום לידי ביטוי גם בליכוד ובמפלגת העבודה. אבל מנהיגותו האוטוקרטית של לפיד היא לרועץ לתנועתו. בגיל 74 הוא חייב לחשוב קצת על ההמשך ולגדל יורשים מתאימים, אבל למעשה הוא עוסק בסירוס עקבי של כל עמיתיו בסיעת שינוי ומטפח רק את פורז האפור והמהוה. לפיד בז לחבריו, והזרם שלו בחברה הישראלית עשוי לשלם על כך מחיר מסוים. אבל הבורגנות החילונית בנוסח שינוי לא תעלם אלא תתפלג, תתלכד שוב ותתמזג במפלגות אחרות. גם אחרי שלפיד יפרוש נישאר עם רוחו הרעה ואין לזה שום קשר להחלטתו, הסבירה מבחינתו, לתמוך בתקציב.

תגובות
נושאים: מאמרים

11 תגובות

  1. דניאל הגיב:

    מסכים בהחלט, מה יש לדבר.

  2. ה.מ.מ הגיב:

    ואם כבר הזכרת את הדמיון בין צומת לבין שינוי, השורד היחידי מסיעת תכפיל?י-רפול הזו בכנסת הנוכחית והקודמת, מודי "חיפושיות" זנדברג, מצא את עצמו גם כן במפלגת ‘המעמד הבינוני’ בראשות הג’נטלמן האירופי, ובוודאי לא במקרה.

  3. שלמה הגיב:

    לפיד לא רק נתן תמיכה ליח"ד להתנגד לתקציב במצפון שקט. הוא נותן רוח גבית לבעלי הרעיונות המתקדמים במפלגת העבודה במאבקם בדתיים . שתי הכתבות הללו מיום ג’ בהארץ
    הראשונה: הצעת החוק להרחבת סמכות בתי הדין הרבניים נמשכה מהמליאה ביוזמת ח"כ תמיר
    — קישור —
    והשניה – למרות בקשתו של שרון – משרד הפנים לא יאכוף את "חוק החמץ"
    — קישור —
    מוכיחות שמתגשם הסיוט של מורדי הליכוד והדתיים חרדיים של קואלצייה חילונית .
    למותר לציין שפורז כשר פנים היה נענה לבקשת
    שרון (שנלחץ ע"י זבולון אורלב) ונסוג בעניין ההקלות שנתן למתאזרחים .

  4. הגרמני הגיב:

    מה שעשה לפיד בפוליטיקה הישראלית אינו שונה בהרבה ממה שעושות הסיעות החרדיות, כמו גם הסיעות הערביות, כמו גם ש"ס(ובהצלחה מאוד גדולה תחת אישיותו הכריזמתית של דרעי):
    זיהוי מצוקה של פלח מסויים בחברה הישראלית, בדרך כלל על רקע של תיעוב, או שנאה, של פלח אחר באוכלוסייה, והישענות על מכנה משותף רדוד זה לקניית ליבם של הבוחרים.
    לעיתים זה מצליח לאורך זמן רב יותר, וזה כאשר פלח הבוחרים שלך מהווה קבוצה כמעט הומוגנית(ערבים, חרדים), ולעיתים זה מתפרק לאחר זמן קצר(תחייה, מולדת, צומת). שינוי שייכת כנראה לקבוצה השנייה של מפלגות, שגרפה הצלחה מרובה, אך בשל רדידותה הרעיונית נועדה לחיים קצרים.
    לפיד הוא עיתונאי, ואפילו טוב אם שופטים אותו לאור תכונותיו ככזה, ושינוי הינה מפלגה שנולדה בדומה ל"סקופ" עיתונאי, ושעימה על הציבור בישראל לחיות במשך ארבע שנים.
    כל זאת רק מוכיח שהאמרות:"כל ישראל חברים", או "שבת אחים גם יחד", הן לא יותר מאשר פרפרזות, שקיומן ,אם בוחנים אותן בראי הפוליטיקה בישראל, לא קיים יותר מזה שנים רבות!

  5. אלישע הגיב:

    מאמר מצויין.
    הייתי רוצה רק להוסיף כי האנלוגיה שחיים עשה בין שינוי לבין צומת של רפול ראויה, אבל אנולוגיה בין שינוי לד"ש נכונה ממנה.יש להודות על האמת: טומי לפיד הוא רב אמן בזיהוי מה שנקרא "לאן נושבת הרוח" בציבוריות הישראלית, ובפרט בחלק הבורגני-אירופי שלה. כשהיה זה פופלרי, צווח במלוא גרונו בתוכניות פופוליטיקה למיניהן: "צריך לחסל את הרשות הפלסטינית". כיום הוא סבור שיש ל"עזור לאבו מאזן" כשזיהה את עייפותה של אותה בורגנות מן הטרור, מיד הפך למצדד נלהב של גדר ההפרדה ותכנית ההתנתקות.
    צופי תוכנים פפופוליטיקה לדורותיהם זוכרים ודאי איזה קיתונות של שופכין נהג לפיד להטיח בהומוסקסואלים ואיך תקף בשצף קצף את הרגליהם המגונים, את אורח חייהם, ואת השפעתם ההרסנית על החברה המהוגנת. היום כמובן שינוי תומכת נלהבת בתנועה ההומולסבית, ומזה זמן רב מאד אין מר לפיד מתבטא בסוגיה הזו
    סופה של תנועת שינוי יבוא במקדם או במאוחר, בדומה למה שאירע לד"ש המיתולוגית. סיבת הדבר הזה נעוצה בעובדה (המצערת כשלעצמה) שחלק לא מבוטל בחברה הישראלית נוטה אחר "מפלגות אופנה". רפ"י הייתה האופנתית של שנות השישים, ד"ש כיכבה בשנות השבעים, במידה מסויימת צומת מילאה את התפקיד הזה בשנות התשעים, והיום עושה זאת שינןי.
    הייתי רוצה לסיים בטיפת נוסטלגיה, הזכורה בודאי לחיים.
    בבחירות של 77 התאחדו מספר גופי שמאל וייסדו את של"י המיתולוגית. לו ד"ש לא הייתה מתמודדת בבחירות ההן, היה סיכוי (יותר מסביר לדעתי) לשלושה עד ארבעה מנדטים אותם הייתה מקבלת של"י, ואז קרוב לודאי שכל הצרות (ענייו הרוטאציה, גניבת המנדט ע"י סעדיה מרציאנו) היו נמנעות, ומי יודע, אולי היה סיכוי לגבש גוש שמאל רציני כבר בסוף שנות השבעים, שהיה אולי משנה לחלוטין את המפה הפוליטית בישראל, ומביא למפנה דרמטי גם ביחסי ישראל עם הפלסטינים. חומר למחשבה.

  6. חררדו ק. הגיב:

    נראה שיוסף "טומי" לפיד הוא כסמרטוט אדום בעיני עוזי ברעם. המאמר הזה לוקח דברים לקיצוניות, מדבר בהכללות על ה"שמאל" (מה זה בדיוק שמאל בארץ), והתחזיות שלו שהתאמתו (איזה, של מי, מתי). אינני אוהד של לפיד, אך עם זאת מרגיש שיש חובה לציין לזכותו דברים שונים. ומלחמת המעמדות היא לא חזות הכל.

  7. חיים ברעם הגיב:

    לחררדו ק.
    מה אתה רוצה מעוזי ברעם? זה בסך הכל אני, חיים ברעם!
    לגופו של עניין לא שמעתי ממך אפילו טיעון נגדי ראוי אחד, רק סיסמאות ריקות.

  8. דניאל הגיב:

    חררדו מגן על טומי לפיד???

    חררדו מגן על טומי לפיד???

    אי-אפשר לסמוך כבר על ש?ו?ם-ד?ב?ר ביקום שלנו???

    בטראומה, דני.

  9. אמיר הגיב:

    חיים, לא הבנתי מדוע אתה טוען על חברי הסיעה ש "לא רק שכולם מתנבאים בשפה אחת, משתמשים באותן מטבעות לשון ומביעים אותן דעות, אלא שהם מעבירים בנו את התחושה, שמישהו מושך בחוטים מאחורי הקלעים ושאין לאיש מהם אישיות נפרדת, בפני עצמה"
    אני בהחלט לא חסיד של טומי, לא הצבעתי לו ואני לא מתכוון להצביע, אבל בסיעה הזו יש דמויות פעילות עם אידיאולוגיות שונות ואני מתפלא על הקביעה שלך!
    (אם יש משהו שמשותף, כך נראה, לכולם זה בנושא דמותה היהודית-דמוקרטית של ישראל והגישה הקפיטליסטית.) אבל הם לא בובות של טומי כמו שאפשר להבין מהדברים שכתבת.

    כדי להתרשם מפעילותם נכנסתי לאתר המפלגה,http://www.shinui.org.il/site/members.asp

  10. משה בן הראש הגיב:

    חיים

    פשוט הצחקת אותי. כל זה נכון. אך לא ברור לי בכלל למה יחד צריכה להתנגד לתקציב ומה ההבדל בינה לבין לפיד מבחינה כלכלית. תורתו של יוסי ביילין היא אפילו ימנית מזו של טומי לפיד, שהוא לפחות פופוליסט (או לפחות למראית עין) . ביילין הוא ימני קיצוני אליטיסטי וחסר כל קשר לעם.

  11. חיים ברעם הגיב:

    למר בן הראש,
    קודם כל, אם הצלחתי להצחיק אותך, גם זו לטובה בימים טרופים אלה. שנית, אתה לא מביא בחשבון את התדמית העצמית ואת חשיבותה בהתניית ההתנהגות הפוליטית של מפלגות ואנשים. שינוי היא מפלגה תאצ’ריסטית מוצהרת; למרצ יש תדמית עצמית סוציאל-דמוקרטית. מעבר לזה, אין לי הרבה אשליות, אבל כל כתיבה פוליטית מושתתת על הבחנות בין קטגוריות שונות. קל לכתוב שכולם טינופות ואחר כך לקונן על פשטנות ועל פופוליזם. אני עוקב אחרי התגובות שלך פה ושם ומקווה מאוד שאין בהן משום גזענות הפוכה.

הגיבו לאמיר

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים