לכתוב ואף לדבר על "אינטלקטואלים" או "אנשי רוח" זו הכללה גסה. כי "אנשי רוח" יש מכל המינים ומכל הסוגים: מתומכי הימין הקיצוני (ניאו-ליברלים, ניאו-שמרנים), המרכז-ימין (ליברלים "בעלי רגישות חברתית"), השמאל של המרכז (סוציאל-דמוקרטים, רפורמיסטים) ועד השמאל המהפכני (מרקסיסטים). זאת, מבלי להביא בחשבון שיש אנשי רוח הפועלים במסגרות המגדירות את עצמן כסביבתיות, פמיניסטיות, הומוסקסואליות ולסביות או בעלות זהות עדתית.
כמו כן, אנשי הרוח בעלי זיקה פוליטית פועלים בשורה ארוכה של מוסדות וארגונים. יש המנהיגים ארגונים לא-ממשלתיים, אחרים מלמדים באקדמיה ויש המוגדרים כ"אינטלקטואליים ציבוריים": עיתונאים, יועצים באיגודים מקצועיים, מנהיגי מפלגות וסופרים. ברצוני להתרכז כאן אך ורק באינטלקטואלים הפועלים למען השינוי החברתי, קרי – אנשי הרוח בשמאל של המרכז או בשמאל המהפכני. האינטלקטואלים הסוציאל-דמוקרטיים פעולים לרוב במסגרות מוסדיות. לעומתם, אנשי הרוח של השמאל המהפכני פועלים יותר במישור ה"ציבורי" או באוניברסיטאות.
החלוקה בין רפורמיסטים לשמאל מהפכני אינה חלקה. זאת, כי קיים מעבר בין הזהויות הפוליטיות השונות. לרוב, המעבר נעשה מן השמאל המהפכני אל המרכז השמאלי ואף לעבר עמדות ימניות. לא ניתן לשפוט כיום את עמדותיהם של אנשי רוח רבים על בסיס עמדותיהם בעבר. יש לוחמי גרילה בכל אמריקה הלטינית של שנות השישים והשבעים במאה שעברה, שכיום מכהנים כשרים או חברי פרלמנט; ומעמדות אלה הם מגינים על הצבא, האימפריאליזם, ה"מאבק בטרור" ועל הסדר הקיים. אם כי קיימים גם אנשי רוח שבעבר ראו את עצמם קשורים במרכז ושבהדרגה אימצו את עמדות השמאל המהפכני, בייחוד בשנות התשעים ובקבוצת הגיל של בני החמישים ויותר.
אך מעבר לכך, לאינטלקטואלים באמריקה הלטינית תפקיד חשוב בפוליטיקה, אם כי אין הם עומדים בראש המאבק ההמוני, לא מארגונים אותו והם לא תמיד מובאים בחשבון בעת הצגת העמדות הפוליטיות של התנועות החברתיות. יחד עם זאת, לאנשי הרוח השפעה על מנהיגים ופעילים במפלגות השמאל, התנועות החברתיות ושכבות חברתיות בעלות תודעה פוליטית; הם מעניקים לגיטימציה למשטרים, מנהיגות או תנועות פוליטיות מסוימות, מספקים ניתוחים עדכניים וחשובים על הכלכלה, המדיניות, המדינה ועל האסטרטגיות האימפריאליסטיות; הם עשויים לקחת חלק בקביעת אסטרטגיות ומצעים עבור משטרים, תנועות ומנהיגים ומארגנים ואף לוקחים חלק פעיל בעיצוב תודעתם וחינוכם הפוליטי של פעילי מפלגות השמאל או התנועות החברתיות.
במאמר זה נתרכז בניתוח תפקיד אנשי הרוח באמריקה הלטינית ברבע המאה האחרון ונעמוד על תפקידם של אינטלקטואלים הרפורמיסטים והמהפכניים. זאת על בסיס מספר שינויים היסטוריים:
- המעבר ממשטרים צבאים לממשלות אזרחיות נבחרות
- הופעתן של "תנועות חברתיות חדשות" בשנות השמונים (פוליטיקה של הזהות) ובשנות התשעים (תנועות איכרים המוניות, ארגוני מובטלים ותנועות אינדיאנים)
- ריבוי המשטרים המגדרים את עצמם כ"מרכז-שמאל" בכל היבשת, בייחוד בשנים האחרונות
- ההתפשטות הגוברת של ההון בעולם ומספרן הגדל של המלחמות האימפריאליסטיות
המעבר לדמוקרטיה
בתקופה הנסקרת (1980-2005) רוב רובם של אנשי הרוח פעלו במחנה הרפורמיסטי; השמאל המהפכני היה ונותר מיעוט. אין בכוונתי להיכנס לשאלה מדוע כך קרה. לאינטלקטואלים המצדדים במרכז השמאלי היה חלק חשוב בהפצת הסברה לפיה סופם של המשטרים הצבאיים והופעתן של ממשלות נבחרות אזרחיות מהווה "המעבר לדמוקרטיה". הם שבו והדגישו שהפיכת המפלגות למפלגות חוקיות, חופש העיתונות, בחירות למוסדות המדינה וזכויות הפרט הם התנאי להגדרת המשטרים החדשים כדמוקרטיים. השמאל המהפכני ציין שיחסי הכוחות החברתיים לא השתנו, מנגנון המדינה נותר בעינו (הצבא, המערכת המשפטית, שירותי הביטחון והבנק המרכזי). כפי שלא השתנה הדגם הכלכלי הקפיטליסטי והשליטה הפוליטית של מוסדות פיננסיים בינלאומיים בעת קביעת המדיניות הכלכלית כל מדינה ומדינה ברחבי היבשת. הרפורמיסטים קיבלו עמדות אלה לפיהן המנגנונים הממלכתיים שהוקמו בעת המשטרים הצבאיים הוסיפו לפעול באין מפריע, אבל טענו כי "הזמן יעשה את שלו". על כך הגיבו אנשי הרוח המהפכנים שכל המערכת הפוליטית, כולל המפלגות המשתתפות בבחירות, היא חלק בלתי נפרד מהמדינה הקפיטליסטית שתחת הגמוניה של המעמד השליט ושאינה מסוגלת לשנות את החברה ואף לדאוג לחלוקה צודקת יותר של העושר ואף לשפר את רמת החיים.
כאשר אנו בוחנים את התקופה הזו, עולה בבירור שטענות האינטלקטואלים הרפורמיסטים לפיהן ניתן היה לעשות שימוש במנגנון המדינה ככלי לשינוי החברתי היו שקריות. ברבע המאה האחרון, המשטרים האזרחיים באמריקה הלטינית כשלו בהתמודדותם עם שאלות יסוד כגון שיפור רמת החיים, חלוקה צודקת יותר של ההכנסה, קידום הפיתוח הלאומי וגם הדיור, תעסוקה, חלוקת האדמה ומניעת העברת הבעלות אמצעי הייצור לידי חברות זרות. יתר על כן, המשטרים האזרחיים הוסיפו לבדוק במדיניותם הכלכלית והחברתית של המשטרים הצבאיים והפער החברתי בין מחצית האוכלוסייה הענייה לבין העשירון העליון רק גדל. רוב רובם של החברות הממשלתיות הופרטו ומאות מיליארדי דולר שולמו על מנת לפרוע את החוב החיצון. למרות שחוב זה נפרע כמה פעמים במונחים ריאליים, מדינות אמריקה הלטינית מוסיפות לשלם את חובן.
התנועות החברתיות החדשות
בחלוף השנים הבחינו אנשי רוח שמאליים רבים שלא ניתן לסמוך על המערכת הפוליטית כמקדמת את השינוי החברתי ופנו אל ה"תנועות החברתיות החדשות". פולמוס ער פרץ סביבן. ה"רפורמיסטים" – חלקם הגדירו את עצמם כ"פוסט-מודרניים" והחלו לכנותן כ"תנועות בעלות זהות חברתית חדשה" – בניגוד להגדרה החברתית-מעמדית. במשך שני עשורים – שנות השבעים והשמונים, אנשי הרוח הרפורמיסטים סברו שהתנועות החברתיות החדשות (סביבתיות, עדתיות ואתניות, פמיניסטיות, של הומוסקסואלים ולסביות) צמחו על רקע שקיעתן של התנועות המעמדיות. האינטלקטואלים המהפכנים השיבו שאין להתעלם מתנועות אלה, אבל הדגישו שהתנועות החבריות ההמוניות הוקמו על בסיס מעמדי כגון תנועת האינדיאנים באקואדור, הזפאטיסטים במקסיקו, תנועות האיכרים ללא אדמה (MST). אלה היו לדידם הכוחות המובילים בדרך לשינוי החברתי. אנשי הרוח הרפורמיסטים הצביעו על שינוים חיוביים שחוללו התנועות החברתיות החדשות. אך את השינויים הפוליטיים הגדולים חוללו דווקא התנועות החברתיות המעמדיות שהצליחו להפיל ממשלות ונשיאים בעלי השקפות עולם ניאו-ליברלית, לחסום חקיקה אנטי-עממית ואף לסכל תהליכי הפרטה. ה-MST של ברזיל, הרואה את עצמה כחלק פעיל במאבק המעמדי, הפקיעה עשרות מיליוני דונם של אדמות לטובת 350 אלף משפחות איכרים (יותר ממיליון בני-אדם!). תנועות האינדיאנים באקואדור עומדת מאחורי ההפגנות שגרמו להתפטרותם של שני נשיאים. ארגוני המובטלים בארגנטינה, יחד עם חלקים משכבת הביניים המרוששת, הדיחו את הנשיא דה לה-רואה. תנועות העובדים והאיכרים בבוליביה הנהיגו את המחאה שהביאה להתפטרותו של הנשיא סנ’צס דה-לוסאדה.
הבחירות ועמדות השמאל
הפולמוס בין האינטלקטואלים מן המרכז-שמאל והשמאל המהפכני גבר ככל שהתקרבה מערכת בחירות. רוב רובם של אנשי הרוח הרפורמיסטים וחלק לא מבוטל מן המהפכנים תמכו במועמדים לנשיאות שהגדירו את עצמם כ"שמאלה מן המרכז": טולדו (פרו), גוטיירס (אקואדור), "לולה" דה סילבה (ברזיל), ואסקז (אורוגואי) וקירשנר (ארגנטינה). לדעתם, בכוחם של אותם הנשיאים לקדם את הצדק החברתי. חלק מן אנשי הרוח בשמאל המהפכני סבר אחרת. הם סברו שכל הפוליטיקאים שצוינו ומפלגותיהם אינם דוגלים בעמדות השמאל, והם היו לגורמים ימניים ואף מצדדים במדיניות הניאו-ליברלית ובאסטרטגיה הכלכלית של קרן המטבע הבינלאומית וארה"ב.
אנשי הרוח הרפורמיסטים פעלו רבות על מנת שמנהיגי התנועות החברתיות יתמכו במועמדים אלה. כמעט ולא ניכרת השפעה של פעילי השמאל המהפכני בעת מערכת הבחירות. אך התוצאות ברורות: לולה, גוטיירס, טולדו וכל יתר השמאלנים שהיו לניאו-ליברליים המשיכו והעמיקו את תהליכי ההפרטה, קידמו את ענייניהם של בעלי האדמות הגדולים, העבירו מאות מיליארדי דולר לידי הבנקים הזרים, דבקו בחקיקת העבודה הרודנית, הפריטו את קרנות הפנסיה. האינטלקטואלים שקראו לתמוך במרכז ובמועמדיו "השמאליים" גרמו נזקים כבדים לתנועת החבריות. באקואדור, איגוד עובדי הנפט שדרש את הלאמת ה"זהב השחור" דוכא קשות על ידי ממשלת גוטרייז אשר במקביל דאגה לקנות כמה ממנהיגי האינדידיאנים. בברזיל, ה-MST סובל אף הוא מדיכוי הממוסד ופעיליה גורשו מהאדמות שתפסו מידי בעלי האחוזות. באורוגואי ממשלת הנשיא ואסקז "השמאלי" מוסיפה לדבוק במדיניות הכלכלית של קרן המטבע ואף קיצצה בשכרם של עובדי המדינה.
אנשי רוח רבים היו לביקורתיים יותר – לנוכח התפנית שחלה במדיניות אותן ממשלות המגדירות עצמן כ"שמאל מהמרכז". אך זו איננה ביקורת מן היסוד, היא מתמקדת ב"שגיאות שנעשו". זו איננה הביקורת של האינטלקטואלים המהפכנים. יחד עם זאת, השפעת המהפכנים גברה בשנים האחרונות ורבים מבין מנהיגי התנועות החבריות אימצו עמדותיהם. לרוב מנהיגי התנועות החברתיות מוכנים לאמץ את דרך המהפכנית, אבל לא תמיד את יעדי המהפכה.
אימפריאליזם או גלובלזציה
נקודה נוספת שבמחלוקת היא שאלת מהות הקפיטליזם בימינו. הרפורמיסטים טוענים כי יש סדר עולמי חדש: הגלובליזציה, שתחת שליטתן של החברות הרב-לאומיות. אותה שליטה אינה מכירה בגבולות לאומיים, ולכן על ההמונים (מבלי לציין את השתייכותם המעמדית) להתנגד ולהתאגד ב"פורומים חברתיים".
לדעת אנשי הרוח המהפכניים יש להבין את היסוד המעמדי של המאבק בקפיטליזם הגלובלי. המובטלים הם הבסיס החברתי של התנגדות המזויינת נגד הכיבוש הקולוניאלי האמריקאי בעיראק. עוד הם טוענים כי איכרים, עובדים ומובטלים מהווים את הכוחות החברתיים המרכזיים הנאבקים כיום ברחבי אמריקה הלטינית ואף הצליחו לסכל את הפרטת חברת החשמל הלאומית (מקסיקו), המים (בוליביה) והנמלים (אורוגואי). צבאות מהפכנים של איכרים נלחמים באימפריאליזם בקולומביה, נפאל והפיליפינים. הפורומים החברתיים איבדו בהדרגה בחשיבותם, ולעומת זאת, עלו המאבקים הלאומיים והמעמדיים נגד האימפריאליזם – כפי שסברו אנשי הרוח המהפכנים.
ולסיכום…
… למאבק הרעיוני בין רפורמיסטים למהפכנים היה השלכות חשובות במאבק למען השינוי החברתי באמריקה הלטינית. אמנם ידם של הרפורמיסטים היתה על העליונה בתחילת הדרך, לפחות בכל הנוגע להשפעתם על מנהיגי התנועות החברתיות. אך, הצדק היה עם אנשי הרוח בשמאל המהפכני אשר ראו את הנולד. עם הזמן, רבים החלו לאמץ את מסקנותיהם של המהפכנים ונוכחותם מורגשת במאבקים החברתיים ובתנועות החברתיות. הבעיה המרכזית של האינטלקטואלים המהפכנים היא שהם לא תמיד קשורים במאבק ההמוני ושאין להם גישה לאמצעי התקשורת.
אבל אין ספק שהידוק הקשר בין האינטלקטואלים המהפכנים לבין התנועות החברתיות טומן בחובו שינוים חברתיים מרחיקי לכת. הדרך היא להשיג הישגים מיידים באמצעים מהפכניים ועד למאבק על השליטה במנגנון המדינה בהנהגת הארגונים המעמדיים. רק שלטון מהפכני יכול להבטיח שינוי מן היסוד בבעלות על אמצעי הייצור, במבנה החברתי ובמנגנון המדינה.
מאמר חשוב. וחשוב שגם אנשי רוח בישראל ילמדו דבר מה מעמיתיהם באמריקה הלטינית
לדעתי, לא אנשי הרוח בישראל הם שלמדו מעמיתיהם הלטיניים אלא דווקא הפוליטיקאים.
אומנם ביבי מנהיג מדיניות הפרטה מטורפת ומסוכנת אבל הוא מגיע ממפלגה ימינית והוא דוגל בקפיטליזם, אבל לא לשכוח שגם אהוד ברק – שבא ממפלגת העובדים מן השמאל הפריט גם הפריט.
מדובר במאמר פשטני וסכימטי שעושה עוול לרוב האנשים המעורבים במאבקים ובדיונים פוליטיים וחברתיים באמריקה הלטינית מנקודת המבט של שמאל השואף לחולל שינוי חברתי רדיקלי. רובם אינם לא "רפורמיסטים" ולא "מהפכנים", בודאי שלא במובנים השטוחים שמציע פטראס. יש רפורמות מהפכניות ויש מהפכות רפורמיסטיות. לתנועות ולאנשים פוליטיים יש שלבי התפתחות (לא נתונים מראש) שקשורים בהקשרים הקונקרטיים שבהם הם פועלים. יש יחסי כוח מקומיים ובינלאומיים שיש לקחת בחשבון ויש גם היסטוריה של תנועות וכיוונים מוצהרים ולא מוצהרים שאליהם חותרים. אמריקה הלטינית גדולה ומגוונת. ניתן לעשות לגבי השמאל שלה הכללות, אבל לא מהסוג הגורף בנוסח פטראס. לכלול את השמאל שתמך בלולה בנשימה אחת עם זה שתמך בטולדו, בלי להבחין בנסיבות השונות של שתי הארצות ובמיקום השונה של שני הנשיאים האלה!!! ומה ביחס לקירשנר הארגנטינאי שאת מירב התמיכה משמאל הוא הרוויח רק לאחר שכבר עלה לנשיאות, בשל צעדיו הראשונים כנשיא?
ואיך צ’אווס והתמיכה של חלק מהשמאל בו מתיישבת עם החלוקה הפשטנית בין רפורמיסטים למהפכנים. העמדות של "אנשי הרוח המהפכניים" כפי שמובאות בטקסט הן בליל של סיסמאות כלליות. העובדות הקטנות לא חשובות כלל. באורוגואי איגודי העובדים והאירגונים החברתיים (כן! דווקא אלה החברים בפורומים "המגונים") הצליחו למנוע את הפרטת חברת הזיקוק הלאומית ואת הפרטת המים – ולא הנמלים (הו, הפרטים הקטנים והמעצבנים של המציאות! מה הם חשובים לעומת המהפכה של "אנשי הרוח"!!). הם עשו את זה בדרך חוקית של איסוף חתימות והכרעה במשאל עם. אז מה, הם רפורמיסטים או מהפכנים??