הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-11 באפריל, 2005 10 תגובות

מכיוון שכבר שנים רבות אני שולל את האוריינטליזם הימני והשמאלי; וההסתכלות המערבית הלבנה על המזרח, אינה חכמה ואינה צודקת ומכיוון שדרכו של השמאל אל השלטון אינה קשה יותר ממימושם של ערכיו הלכה למעשה בארצות שונות, נסענו ללמוד בוייטנאם.

מיסוי ו"ביטוח סוציאלי"


מיסים: בערים, בתעשייה (הממלכתית והפרטית) משלמים העובדים כעשרה אחוז. מע"מ – 5%-10%. בכפרים כמעט שלא משלמים מיסים, וכן לא משלמים שכירים ששכרם נמוך במיוחד (60$ לחודש הוא עדיין שכר המינימום). מפעלים וחברות משלמים מס הכנסה.


ביטוח סוציאלי (מה שמכונה אצלנו ביטוח לאומי): הוא קיים. השכירים משלמים מעט והעניים שאינם יכולים לעבוד מקבלים. יש גם ביטוח מפני אבטלה שאינה תלויה במובטל כי אם בהעדר מקום עבודה (בהימצא מקומות עבודה, חייבים המסוגלים לכך לעבוד, גם אם התנאים קשים והשכר נמוך). קיימות גם חברות ביטוח פרטיות והממשלה מעודדת את העובדים ובני-משפחותיהם, לבטח את עצמם בהם, אם הם יכולים לעשות זאת.


בהיותנו בוייטנאם עלתה השאלה מהו היום החופשי מעבודה בשבוע. התשובה הייתה שיום ראשון, כמובן, אבל לרבים מאוד הוא יום חופשה פורמלי. מקומות עבודה רבים, יחד עם העובדים, מעונינים בשבעה ימי-עבודה בשבוע, המעלים את ההכנסות של המפעלים ושל העובדים בהם.


התוכנית לפיתוח מאבק בעוני עד 2010 היא בעיקרה: לבטל לחלוטין את המשפחות הרעבות ולהוריד את מספרן של המשפחות העניות. להוריד את העוני במזון ב-2005 ב- 2/5 ואת העוני במזון ב-2010 ב-3/4. קיימת אבחנה בין סטנדרטים בינלאומיים ווייטנמים למלחמה בעוני. לדוגמה: לפי סטנדרטים בינלאומיים חותרת וייטנאם לירידה בעוני ב- 2/5 ולפי סטנדרטים וייטנמים ירידה בעוני ב- 3/5.


קידום משמעותי בחינוך, בבריאות ובתרבות הם תנאי בל-יעבור למלחמה בעוני (פירוט בסעיפים המיוחדים לנושאים אלה).


בנושא השכר התוכנית קובעת: ב-2005 עלייה ב-140% לעומת 2000.


ב-2010 עלייה ב-190% לעומת 2000.


להוריד ב-50% את מספר היורדים מתחת לקו העוני כתוצאה מאסונות טבע.


בסיכום: חשוב להשתמש במידע (מחשוב) כדי לגייס את העם הוייטנמי למשימה החשובה של המאבק ברעב ובעוני בהתאם למסורת ההומניסטית של העם, לסייע זה לזה בתקופה קשה.


בשנים האחרונות חלה ירידה משמעותית ברעב ובעוני, אבל ירידה זו אינה יציבה עדיין. במצבים של אסונות טבע וקשיים אחרים, משפחות רבות עלולות ליפול שוב אל העוני והרעב. חיי האזרחים באזורים הנידחים ממשיכים להיות בעייתיים.


כאשר אתה שומע כל-כך הרבה על העוני, מטבע הדברים עולה השאלה "מה עם האיגודים המקצועיים"? לשמחתי הגדולה, וקצת להפתעתי, שמעתי מהמדריך הדרומי שלנו שהם פעילים מאוד. פעילים בהגנת זכויותיו של העובד היחיד הנפגע על-ידי מעבידו בניגוד לחוק, ועל קבוצות עובדים שלמות, העובדות במפעלים גדולים, בהם המפעלים "המצטיינים" הם המשקיעים הזרים כגון אלה של קוריאה הדרומית וטיוואן. וגם איכרים שובתים אשר בדרך זו או אחרת, פוגעים בזכויותיהם. אפילו בספרים מדריכי הטיולים באנגלית, שאינם אוהדים גדולים של המשטר הוייטנמי מספרים על מאות שביתות; והאסיפה הלאומית קבלה באמצע שנות התשעים חוק מיוחד המכיר בזכות השביתה.


כמו בתחומים אחרים, יש למצב הרע גורמים אובייקטיביים וסובייקטיביים; ולדעתם של הוייטנמים הכותבים, הגורמים הסובייקטיביים עומדים בראש (ביקורת עצמית כוללת והדרכים לשינוי יופיעו בסוף המאמר).


ריבוי טבעי


ב-1975, שנת סיום המלחמה, החליטה ההנהגה הוייטנמית על צמצום הילודה. המגמה מתונה מהמגמה הסינית, ל-2 ילדים למשפחה. האמצעים לכך הם כפולים: שכנוע, ואי תשלום ביטוח סוציאלי עבור ילדים. למגמה זו יש הצלחה, והעלייה בגידול הטבעי היא 1.2 פרומיל לשנה. מאז שנת 2000, כתוצאה מעליה ברמת החיים, ישנה גם פריצה – משני ילדים לשלושה, בעיקר כאשר שתי הראשונות הן בנות. הפלות הן בלתי חוקיות, אבל קיימות בפועל. יש מגמה להוריד ב-2005 תמותת תינוקות בלידה, מ-30 פרומיל ל-25 פרומיל, ולהוריד את מספר התינוקות שמשקלם בלידה מתחת ל-2.5 ק"ג, להיאבק במחלות תינוקות כמו שיתוק ילדים ואיידס.


האוכלוסייה הוייטנמית תגיע ל-83 מיליון ב-2005 (60 מיליון בכפרים ו-23 מיליון בערים) ול-89 מיליון בשנת 2020.


חינוך בוייטנאם


לא צריך לנסוע עד וייטנאם כדי לדעת שאי-אפשר להיאבק בעוני מבלי לקדם את החינוך באורח משמעותי; אולם רמת העוני בוייטנאם כה גבוהה עד שהעוני מהווה מכשול גדול לקידומו של החינוך. על-כן התוכניות עצמן אינן בהתאם לצרכים, ואף התוכניות הצנועות עדיין אינן מתגשמות במידה הראויה.


בתי תינוקות ובתי ילדים:


המדינה מעודדת מאוד את המשפחות לשלוח את ילדיהם לבתי-תינוקות ולגני-ילדים, אבל אלה אינם חינם! ולא רק זאת: ישנם אזורים עניים, בהם התשלומים הנתבעים מההורים אינם מתאימים להכנסתם הנמוכה. על כן ילדים רבים מאוד מתחילים את לימודיהם רק בבית-הספר היסודי (בגיל 6-7) ואילו משפחות המבוססות כלכלית, שולחות את הילדים לבתי-תינוקות ולגנים פרטיים.


בתי-ספר יסודיים:


המטרה העליונה היא להגיע ב-2010 ל-97% של ילדים בחינוך היסודי.


להלן דגם של בית-ספר יסודי בכפר (אותו ראינו).


לומדים בשתי משמרות: 6.00-11.00; 12.30-1700. בכיתה 30-35 תלמידים. דגש חזק על כתיבה תמה (כמו באירופה). הילדים רושמים הכל במחברות כדי שההורים יוכלו לעזור. ההורים קונים תלבושת (חולצה לבנה וחצאית או מכנס כחול) ספרים מחברות וכלי כתיבה. אנגלית לומדים רק בחטיבת הביניים. הילדים ממושמעים מאוד. מכיתה נמוכה הם מאורגנים ב"פיונרים" (תנועת הילדים של הנוער הקומוניסטי), ואל התלבושת מצטרפת עניבה אדומה. הפעילויות הם לאחר שעות הלימודים אבל במסגרת בית הספר. ישנם גם בתי-ספר פרטיים, בעיקר בדרום.


יש לי סיפור על כפר ילדים באזור קשה (דומה מאוד ל"מפעל להכשרת ילדי ישראל"). בכפר 14 בתים, בכל בית 10 ילדים. בכל בית יש "אם בית" שעושה הכל, גם מלמדת, ומקבלת 83$ לחודש (כמובן בדונגים). כל בית מקבל 191$ לכל צורכיהם של 10 הילדים.


חטיבות הביניים:


לפי התוכנית ילמדו 80% ב-2005 ו-90% ב-2010, בחטיבות הביניים בכל הארץ. מטרה מרכזית לבטל את הפערים בין בנים ובנות בחינוך היסודי ובחטיבות הביניים באזורים השונים; פערים בין אוכלוסיות וייטנמיות למיעוטים אתניים. להבטיח שלא יגבו כספים מתלמידים באזורים עניים וממיעוטים אתניים. גם בחטיבות הביניים משלמים עבור תלבושת, ספרים ומחברות.


חינוך על-יסודי:



  • להגיע ל-70% של תלמידים בחינוך העל-יסודי ולהעלות את מספר התלמידים ב-7% לשנה בתוכנית 2005.
  • בכפרים, להגיע ל-45% ב-2005 ול-50% ב-2010.
  • 80% של תלמידים מתקשים "שיהיו בטיפול" (איזה סוג של טיפול?).

תשתיות למוסדות חינוך


תשתיות יסודיות (חדרים, סניטציה בכפרים, בגני-הילדים ובבתי-הספר) 80% ב-2005 ו-100% ב-2010. (יותר טוב מאשר בחלק מהכפרים הערביים בישראל…)


חינוך מקצועי


החינוך המקצועי ממלא תפקיד חשוב במיוחד במערכת החינוך הוייטנמית. כאשר המגמה הכלכלית-חברתית העליונה היא מדינה תעשייתית-מודרנית ב-2020; הערים מלאות באנשים המגיעים מהכפרים ללא מקצוע, כמו בהאנוי למשל, שבה רק כ-17% מהעובדים הם בעלי השכלה מקצועית. בתנאים כאלה עולה מאוד חשיבותם של בתי-הספר המקצועיים שלרבים מביניהם אין עדיין תכנית עבודה המתאימה לזמננו.


לדוגמה: בהאנוי יש 190 בתי-ספר מקצועיים ש-59,000 תלמידים יקבלו בהם השכלה מקצועית, מה שיוריד את חוסר העבודה בעיר ל-6.2%; ו- 57% מכלל העובדים בעיר יהיו מקצועיים. חשיבותו של יום לימודים ארוך, במיוחד לחינוך המקצועי; ובאזורים של מיעוטים אתניים גם פנימיות. על-כן המטרה העליונה לפתח חינוך מקצועי בכל הארץ; ולהעלות את מספר העובדים הטכניים ב-12% לשנה.


אוניברסיטאות ומכללות


חשיבות גדולה בפיתוחה של מערכת החינוך הגבוה, אוניברסיטאות ומכללות. להלן קריאת כיוון להוראה: "ראוי שאוניברסיטאות תפתחנה מקצועות הומניסטיים ומדעיים; ראוי שתפתחנה תיאוריות ראויות לפיתוח כוחותיה של האומה, לפתח תיעוש ומודרניזציה שיגרמו לפיתוחו של עם חזק, מדינה חזקה, דמוקרטית ומתפתחת בדרך לסוציאליזם.



  • ראוי להעלות את מספר הסטודנטים שימשיכו ללמוד בארצות מפותחות. צריכים לנסוע לחו"ל כדי ללמד תלמידים וללמוד את המקצועות שאותם ילמדו.
  • באזורי מיעוטים אתניים, התלמידים ילמדו את שפתם, בדיבור, קריאה וכתיבה, במידה ויש להם שפות כאלה.
  • אנאלפבתיות: למנוע אנאלפבתיות מגברים ובעיקר מנשים עד גיל 40, במאה אחוז, עד שנת 2010.
  • הכשרת מורים: רמתם של המורים אינה גבוהה, עובדים בשתי משמרות ושכרם נמוך. נותנים שעורים פרטיים. תלמידים מוכשרים ובעלי יכולות נוסעים ללמוד בחו"ל: באוסטרליה, ניו-זילנד. רבים אינם חוזרים.
  • פעילות דחופה להעלאת רמתם של 80% מהמורים לפחות. מדע וטכנולוגיה זכו להתקדמות מהירה בהכשרתם של המורים.

בסיכום: חינוך היא גולת הכותרת של המדיניות הלאומית, וחשוב שינוי רדיקלי בחינוך ובהכשרתם של המורים במקצועותיהם. להעלות את רמת ההישגים במערכת החינוך כולה, להוריד את הבורות, בעיקר באזורים נידחים.


לקדם את החינוך לערכים: חינוך לאהבת מולדת, מדינה ומשפחה. כבוד לאומי וערכים הומניסטיים. רצון ללמוד, פיתוחו של כוח רצון להשיג הישגים ולצאת מהעוני. לפתח ציבור בעל ידע מדעי וטכנולוגי, החותר להישגים. פיתוח צעירים אישית וקולקטיבית בהתאם למלוא יכולתם.


אנו חותרים לכך שרוב הילדים בגיל בית-הספר בערים ובאזורים הכפריים יסיימו בית-ספר תיכון כללי, בית-ספר תיכון מקצועי או בית-ספר תיכון מיוחד.לאפשר לכל האנשים בכל הגילים ללמוד כל חייהם.


בסופו של הפרק שאלה קשה: כמובן שלאורכה של מערכת החינוך כולה, קיימים מוסדות חינוך פרטיים. אז מה נכון לעשות? במדינה שהיא אחת מהעניות בעולם, שאין לה לא הון ולא מורים כדי לספק השכלה וחינוך לעם כולו, האם נכון לאפשר מערכת חינוך מצומצמת לבעלי היכולת הרוצים בה בצידה של המערכת הרחבה, זו של העם הוייטנמי רובו ככולו? היתרונות וההישגים הלימודיים מובנים מאליהם, אולם לא פחות מכך מובנת סכנתה הערכית והרעיונית של מערכת כזאת לחתירתו הסוציאליסטית של העם הוייטנמי.


ועוד שאלה: אני מבין שהמפלגה, הנוער הקומוניסטי והפיונרים מחנכים לסוציאליזם. אני מבין שגם התקשורת – עתונים, טלביזיה ורדיו – עושים זאת. מדוע נעדר הערך הזה מסולם הערכים הטוב של מערכת החינוך?


בריאות בוייטנאם


הסעיף יפתח בסיפור: בהו-צ’י-מין (סייגון) נפגשה קבוצתנו עם רופא ישראלי, ד"ר קוט, החי בוייטנאם כ-17 שנה ונשוי לאשה וייטנמית. הוא הקים מרפאה בעיר עם מספר רופאים זרים ואחיות וייטנמיות. זוהי מרפאה לשגרירויות ולוייטנמים אמידים. לשמוע אותו מדבר על וייטנאם דומה לשמיעת ביבי נתניהו עליה. פרט לעובדה שמדיניותה של הממשלה השוללת הפרטה גורפת של כל מה שזז שלילית בעיניו, אין הוא מקבל את העובדה שאין היא מוכנה שיהיו שני סוגי רפואה, סוג א וסוג ב’ לאוכלוסייה כולה. ואמנם, למרות ההישגים הרבים בתחום זה, הבעיות קשות. ההישגים באים לידי ביטוי בהעלאה דרמתית של תוחלת החיים: לפני 1945 היא הייתה בממוצע 32 שנים; ב-1989 הייתה 68, ב-2000 – 70, ולקראת 2005 מצפים ל-71 (ממוצע בין גברים לנשים).בוייטנאם קיים פולחן קשישים. ב-1996 היו בה יותר מ-6 מיליון קשישים 3695 בני למעלה ממאה. ב-40% יותר מאשר ב-1979. הקשישים נוהגים לומר שהסיבה לחייהם הארוכים היא עבודה פיזית קשה, אכילת ירקות, שתית מים רתוחים ואופטימיות. קיימות קרנות מדינה, מרכזים ואנשים פרטיים, הפועלים במיוחד למען קשישים, בעיקר קשישים עניים ונשים קשישות החיות לבדן. עזרה בבית, בתי-אבות, מרכזי תרבות וכו’.


אבל הבעיות קשות, ואלה אחדות מהן:



  • העדרה של רפואה מונעת ראויה והעדר בדיקות רפואיות מספיקות לעניים באזורים הנידחים.
  • העדר מספיק בתי-חולים למגפות טרופיות כמו שפעת העופות שחדרה לאחרונה לוייטנאם (ומנעה מתיירים לאכול עופות וביצים).
  • חדירתה המתונה עדיין של מחלת האיידס לוייטנאם. היא מגיעה מקמבודיה בה עוסקות נשים וייטנמיות בזנות.
  • תאונות דרכים המוניות במיוחד. הן נובעות מהעובדה שמיליוני וייטנמים החליפו בשנים האחרונות את האופניים באופנועים, הם רוכבים עליהם בפראות, גם עם משפחות שלמות: זוג עם שני ילדים! בערים הגדולות פחד לעבור את הכביש. השינוי בא בחתף, לא נשמרים חוקי תנועה עדיין ואין שוטרי תנועה (רבים מאלה שרושמים דוחות, מבטלים אותם תמורת שוחד).
  • בתי-חולים קורסים מחמת עומס ואין עדיין (באותם אזורים!) תשתיות ראויות למערכת בריאות. חולים מאושפזים משלמים 30% מהעלות מכיסם, והמדינה משלמת עבור עניים בלבד.
  • אין מספיק רופאים באזורים העניים.

אומר ד"ר קוט: "יש רפואה ממלכתית אבל אנשים עם כסף הולכים לרפואה פרטית" רק ל-14% מהאוכלוסייה יש "רפואה טובה" (היינו פרטית). ואמנם, מתפתחת רפואה פרטית לעשירים ואמידים בערים הגדולות.


התוכניות החברתיות ל-2005-2010, שמות דגש על הבריאות. על המדינה לטפל באוכלוסיות ברמות החלשות ולהבטיח להם "איכות חיים שווה או גבוהה יותר, בעזרת המדינה, מהישובים בהם הם גרים ובעזרתם לעצמם". להעלות את מספר בתי-החולים ומספר הרופאים בישובים העניים (כולל ערים!) ולאפשר שיויון של אוכלוסיות ברמות שונות בטיפול רפואי שווה!


ושוב, כמו בחינוך, מדיניות הבריאות של המדינה נכונה כמובן; לא להפריט את מערכת הבריאות הממלכתית ולא לחלקה לבריאות א’ וב’. האם המסקנה מכך היא לאסור את הבריאות הפרטית?


אינני חושב כך, אם כי סכנתה רבה, והתחרות בינה לבין זו הממלכתית מסוכנת לא רק למערכת הבריאות.


נשים


מיקומן הגבוה יחסית של נשות וייטנאם ידוע בעולם: היא נמצאת במקום ה-81 מתוך 162 מדינות במיקומן של הנשים בכלכלה. 26% מחברי האסיפה הלאומית (הפרלמנט) הן נשים; וייטנאם היא בין 15 המדינות הראשונות בעולם בשיתופן של נשים במוסדות השלטון.


אולם במסגרת המאבק בעוני, באזורים העניים, ניכרת רמת התפתחותן הנמוכה של נשים ואי שייוונן. על-כן בתוכניות ל-2005-2010, ישנו מקום נכבד להתפתחותן של נשים בכל תחומי החיים: כלכליים, פוליטיים, חברתיים ורוחניים, לקידומן חומרית ורוחנית. כגון:



  • לקדם את הכשרתן המקצועית של נשים; לקיים סדנאות מיוחדות לנשים.
  • להקטין את אחריותן של נשים במשק הבית (מזון, ניקיון, טיפול בילדים) שפירושו להגדיל את אחריותם של בני זוגם.
  • להוריד תמותת אמהות בלידה ל-0.9 פרומיל. יולדת בצפון מקבלת 6 חודשים חופשת לידה בשכר; בדרום – 3 חודשים (על צפון ודרום עוד נדבר).
  • לדאוג לכך שעד 2005 יהיו רשומים שמות גברים ונשים על בעלויות של נכסים: קרקעות, בתים.

כמו בכל התחומים עדיין אין שיויון אבל חותרים לקראתו. אגב, תחושת המצ’ואיזם למסתכל מן הצד קטנה בהרבה מזו שבקובה!

תגובות
נושאים: מאמרים

10 תגובות

  1. ציוני גאה/פלאי פלאות הגיב:

    המספרים נלקחו כנראה מאיזה מניפסט רשמי שהקשר בינו ובין המציאות הוא מקרי בהחלט.
    כמו הקשר בין מר קוט "הרופא" בויאטנאם והתואר דוקטור.
    הבחור לא סיים את בחינות הגמר בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת בן גוריון.(זה בדוק !)

    אבל משהוא אחד מצא חן בעיני…מאד אפילו
    הרעיון לא לשלם קצבאות מעל לילד השני…

  2. גדעון ספירו הגיב:

    מדינה המתהדרת ביומרה להיות "סוציאליסטית", שעדיין יש בה רעב, לפי עדותו של דני פתר, זה בכל זאת קצת יותר מדי.

    שימו לב לשני הציטוטים הבאים מרשימתו של דני:

    "בהימצא מקומות עבודה, חייבים המסוגלים לכך לעבוד, גם אם התנאים קשים והשכר נמוך".

    "מקומות עבודה רבים, יחד עם העובדים, מעונינים בשבעה ימי-עבודה בשבוע, המעלים את ההכנסות של המפעלים ושל העובדים בהם".

    האם במקרה מכהן שר האוצר הישראלי נתניהו כיועץ סתרים כלכלי של ממשלת ויטנאם?

  3. מוטב שדני לא ייסע יותר הגיב:

    ל’ארצות הסוציאליזם’ כי התמונות שהוא מביא כ"כ מדכאות שלאחרון העמלים יוצא החשק ממגע כלשהו עם הסוציאליזם והוא מתרחק ממנו כמו מאש.

  4. יחי העם הויטנאמי!! הגיב:

    81 מתוך 162 זה "גבוה יחסית"? – למיטב זכרוני מבי"ס יסודי, זה בדיוק באמצע, וגבוה יחסית לאלה שמתחתיו בלבד.אבל הנה עוד טבלה שבה נמצאות וייטנם בקובה במקום נמוך מאוד, כלומר בנושא זכויות האדם (יש צורך בתכנת ACROBAT שניתן להוריד חינם באתר בשם זה):

    — קישור —

    נראה לי שההמונים במדינות הקומוניסטיות יעדיפו לחזור למשטרים לפני המהפכות שם, על כל מגרעותיהם. בסך-הכל החליפו משטר ימני, עריץ ומושחת במשטר שמאלי, עריץ ומושחת עוד יותר.ככה זה שמהפכה נעשית ע"י "מפלגת אוונגארד" שנדמה לה שהיא יודעת טוב יותר מאחרים, לקח שהפיקו הזאפאטיסטים במקסיקו.

    אני תומך בזכותו של העם הוויטנאמי לפעול לפי רצונו, גם אם יחליט להפקיע ללא פיצוי את רכושה של המפלגה הקומוניסטית שנשדד מהם, כפי שנעשה ברוסיה ב-92.

    עופר יהלום

  5. עופר יהלום מחפש את החופש. הגיב:

    אמריקה לחמה נגד העם הויאטנאמי ושחרורו מעול הקולוניאלי משך שנים. הקלגסים האמריקאים הרגו שני מליון !!! ויאטנאמים ,בצעו מעשי רצח המוניים, הרסו בנפאלם אזורים שלמים. ועכשיו אנו לומדים שהאמריקאים הם חפשיים מדרגה 1! (ראה קישור)והויאטנאמים הם הלא חופשייים.אכן בזמן מלחמת ויאטנאם באמריקה היה משטר פרלמנטרי והעם הויטנאמי לחם לשחרור בהנהגת מפלגה אבנטגארדית. אז מי היה יותר "חופשי"? העצוב הוא שגם השמאל הישראלי נפל קורבן (אידיאולוגי) לשלטון האמריקאי. היו זמנים בהם מובנו של חופש היה הרבה יותר מאשר זריקת פתק לקלפי כל כמה שנים. דובר על חופש מעוני, מצוקה,בערות. בחופש משלטון אליטה עשירה ונצלנית, משלטון העשירים על העניים, משלטוון זר. עשינו רדוקציה אמריקאית למלה הנשגבת חופש. המילה צדק חברתי נשמטה מן המילון.

  6. דניאל הגיב:

    "מקומות עבודה רבים, יחד עם העובדים, מעונינים בשבעה ימי-עבודה בשבוע, המעלים את ההכנסות של המפעלים ושל העובדים בהם"…

    נו – איפה בהסטוריה שמענו, על """סוציאליזם""" מיוחד שכזה? הממם… אולי בסדנאות-היזע בניו-יורק, של סוף המאה התשע-עשרה?

    באמת, אדמומיות מפוארת, נפלאה…

  7. לעופר יהלום הגיב:

    העם הרוסי לא הפקיע את רכושה של המפלגה הקומוניסטית, המפלגה הקומוניסטית, כשפירקה את ברית המועצות, חילקה את רכוש העם למתעשרים חדשים.

  8. לדניאל הגיב:

    שמענו על זה ביוזמת "השבתות הסוציאליסטיות" של לנין.
    עובדי הרכבת החליטו, מיוזמתם, פעם אחת לעבוד ביום ראשון, כי היה מצב חירום.
    לנין ששמע על זה, שיבח את הרעיון, והנהיג שבתות סוציאליסטיות, שבהן העובדים היו עובדים ביום א’, ללא תשלום.

    מתי תבינו שמפלגות סוציאליסטיות וקומוניסטיות מגיעות לשיא יעילותן כשהן באופוזיציה, כי הן יוזמות חוקים לטובת העם. אבל ברגע שהן מגיעות לשלטון…

  9. גבריאל הגיב:

    אנשים פה צריכים רק לזכרו מאיזה נקודת התחלה וייטנאם תחילה.
    בסוף המלחמה, שהתנהלה משהוא כמו 20 שנה אם זוכרים שלפני שהעיפו את האמריקאים הוויטנאמים העיפו קודם את הצרפתים משם, היו 3 מיליון וויטנאמים הרוגים ומי יודע כמה פצועים, וכן כ-35% משטחה היה מורעל ע"י ה- agent orange, אגב, מלווינים רואים עד היום על פני הג’ונגל הוויטנאמי את מסלולי הטלת החומר הכימי הזה. הג’ונגלים לא הצליחו להתאושש מזה עד היום…
    מבלי להגן ולו רק בקצת על המפלגה הוויטנאמית השלטת, או להכינס לוויכוח על השיטה הסוציאליסטית מול הניאו קפיטליזם הייתי רוצה לראות איך ישראל למשל היתה מסתדרת מנקודת התחלה כזו, ללא סיוע אמריקאי.

  10. עופר יהלום – עוד נתון הגיב:

    לכל אלה שרואים במשטר דמוקרטי כנותן את החופש לישון מתחת לגשר, להטיל חתיכת נייר לקלפי פעם ב-4 שנים וכו’, כדאיל להודות למזלם הטוב שאינם חיים במדינה קומוניסטית, מכיוון שאז יש סיכוי ניכר שכלל לא היו חיים כדי להתלונן. לפי אחד המקורות, שליטי וייטנאם הקונמוניסטית תופסים מקום של "כבוד ברשימת רוצחי ההמונים של כל הזמנים:

    — קישור —

הגיבו לדניאל

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים