הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-17 באפריל, 2005

"עשרה קבין של יופי ירדו לעולם – תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו. אין לך יופי כיופייה של ירושלים" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מט’ ע"ב). כותבי המאמר, המנוסח באופן כה גורף, לא חזו את הכיעור הרב בהתנהלותם של קובעי המדיניות הישראלית בירושלים. במקום "כי מציון תצא תורה" אנו עדים למציאות "כי מציון יצאו רוע, התעמרות וערלות לב".

קב אחד


מדיניות ישראל ביחס לירושלים, כמו ביחס לשאר הארץ מתומצתת למשוואה הגזענית: יותר שטח ישראלי ופחות פלסטינים. וכל זה תחת האיצטלה של מכבסת המלים על ישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית". בירושלים עשו זאת על ידי הפרדתה הפיסית של העיר משאר חלקי הגדה, ומצד שני על ידי סיפוחה לישראל.


לאחר המלחמה ישראל סיפחה את כל העיר המזרחית, וחלק מכפרי הפריפריה, ובסה"כ כ-70 אלף דונם סופחו לשטח המוניציפאלי של ירושלים.


תאבון הסיפוח הישראלי לא יודע שובע: קשרים לא תמיד כשרים, פעילות במחשכים, הרחק מהעין הציבורית וללא שקיפות. הכל כשר במטרה להשתלט על נכסי פלסטינים ממזרח ירושלים. בחגיגה משתפים פעולה כרישי נדל"ן, עמותות, פקידי ממשל, אנשי האוצר וגם שוטרי מג"ב (ראה מירון רפפורט, "דונם פה דונם שם" מוסף "הארץ", 4/3/2005).


לאחרונה ממשלת ישראל אישרה תוכנית בנייה של 3,500 דירות ליד מעלה אדומים. מטרת הבנייה המסיבית לחבר את מעלה אדומים לירושלים תוך סיכול כל אפשרות לרצף טריטוריאלי העתידי למדינה הפלסטינית. ממשלת שרון-עבודה מתנתקת ומספחת, מתנתקים ובוכים, ומזילים דמעות תנין.


קב שני


הכל נושאים את שמה של ירושלים לשווא באומרם ירושלים "העיר שחוברה לה יחדיו". חוברה יחדיו? לאחר שחומת ברלין נפלה, הוצבו מסביב לבירת ישראל חומות וגדרות: מכשול ההפרדה. תוואי מכשול ההפרדה בירושלים חופף, פחות או יותר, את הגבולות המוניציפאליים המורחבים והמסופחים של העיר. עד לתחילת בניית גדר ההפרדה, לא היתה כמעט כל משמעות לקו הגבול העירוני של העיר.


תוואי המכשול מפריד בין פלסטינים המתגוררים משני צדדיה של הגדר. המכשול פוגע בצורה אקוטית בכפרים ועיירות הסמוכות לגבול המזרחי של העיר: א-רם, ענתא, דחיית אל-בריד, חיזמה, אל-עזרייה, אבו דיס, סוואחרה א-שרקייה, שיח’ סעד. חוצים בין מזרח ירושלים לבין העורף הפלסטיני. התנתקות, שהיא מכה אנושה למרקם חייהם של הירושלמים הפלסטינים. זו לא סטטיסטיקה, מדובר בכ-70 אלף בני אדם. "העיר שחוברה לה יחדיו" מנתקת אנשים מקהילותיהם ומספחת קרקעות.


קב שלישי


ישראל יוצרת טבעת חנק לפלסטינים תושבי מזרח ירושלים. טבעת, שהולכת ומתהדקת. פלסטיני הרוצה לבנות בית נתקל בתמנון ביורוקרטי, מכשולים תכנונים ומחסומים משפטים וכל ניסיון לקבלת היתר בנייה הופך למשימה כמעט בלתי אפשרית. עיריית ירושלים ומשרד הפנים מערימים קשיים בלתי עבירים. הביקוש לדירות הולך וגדל כתוצאה מהריבוי הטבעי ועל כך יש להוסיף את מכשול ההפרדה, המאלץ רבים מהפלסטינים לעבור לשטח המוניציפלי של ירושלים. ביקוש הדירות עולה, היצע אישורי בנייה הולך ופוחת.


גזרות השלטון הן "גזרה שהציבור אינו יכול עמוד בה", המספרים זועקים לשמיים: בשנת 2003 נבנו 1,376 בתים ללא היתר ורק 59 בהיתר!!! ("מדיניות הורסת" ספטמבר 2004 הוועד הישראלי נגד הריסות בתים).


בשנת 2004 (עד ספטמבר) נהרסו 114 בתים במזרח ירושלים, מתוכם 93 בתים בידי עיריית ירושלים ו-21 בידי משרד הפנים ("מדיניות הורסת").


קב רביעי


במטרה לשמור על הרוב היהודי בירושלים בכל מחיר ממשלת ישראל לא בוחלת בשום אמצעי. כל תעלול וטריק הוא כשר למהדרין, גם חוקים גזענים. כנראה, שבהשראת משטרים אפלים מן העבר המציאה ישראל את חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003. חוק גזעני זה, אוסר על ישראלים שנישאו לתושבי שטחים, או שיינשאו להם בעתיד, לגור עימם בתחומי המדינה. מובן כשאומרים ישראלים, במקרה הזה, מתכוונים לאזרחי או תושבי ישראל הפלסטינים. זוגות שייבחרו לחיות בישראל (לצורך העניין מזרח ירושלים נתפשת בחוק הישראלי כישראל) עוברים על החוק. החוק פוגע גם בילדים של תושבי מזרח ירושלים שנולדו בשטחים ומונע את רישומם כתושבי ישראל.


לאחרונה נחנך בירושלים מוזיאון חדש ל"יד בשם", אך קברניטי המדינה כנראה שלא למדו דבר, ולא שכחו דבר וללא היסוס הרימו את ידם בעד חוק המפרק משפחות, מגרש אנשים מבתיהם ומנתק ילדים מהוריהם, בשל מוצאם.


קב חמישי


מקובל לחשוב שהאוכלוסייה הפלסטינית בירושלים משתמטת מתשלום מיסים עירוניים, ולא היא. הפלסטינים תושבי מזרח ירושלים משלמים מיסים עירוניים כמו שכניהם היהודים, ועבורם זה עניין חיוני כיוון שהדבר מהווה הוכחה עבורם להיותם תושבי העיר, בעלי זכויות תושב בישראל. אולם, הם אינם מקבלים את אותם השירותים שיהודים מקבלים. יש מקומות, שהשירות היחיד שמקבלים הפלסטינים מהעירייה הוא הריסת בתים.


בשנת 2001 פסק בג"ץ כי עיריית ירושלים מחויבת לבנות 245 כיתות לימוד במגזר הערבי בעיר תוך ארבע שנים. על פי הממצאים שבידי עמותת "עיר עמים" נבנו רק שתי כיתות לימוד בלבד (ראו "לוקחים את הזמן", "כל העיר" 25/3/2005).


כשליש מתושבי ירושלים הם פלסטינים. בתקציב הפיתוח של עיריית ירושלים לשנת 1999, הוקצה פחות מ-10% לשכונות הפלסטיניות. שכונות פלסטיניות שלמות אינן מחוברות למערכת ביוב, ואין בהן כבישים סלולים או מדרכות. כמעט 90% מצינורות הביוב, הכבישים והמדרכות בירושלים נמצאים במערב העיר. במערב העיר יש 1,000 גינות ציבוריות, בשכונות הפלסטיניות ישנן 45, במערב העיר יש 36 בריכות שחייה, בשכונות הפלסטיניות אין אפילו בריכת שחיה אחת; במערב ירושלים יש 26 ספריות, בשכונות הפלסטיניות יש שתיים; במערב העיר יש 531 מתקני ספורט, בשכונות הפלסטיניות יש 33 מתקנים.


כל המבקר בלשכת משרד הפנים במזרח העיר מובטח לו מחזה טרגי. ההמתנה יכולה להימשך ימים שלמים, הטור דחוס וצפוף. הטיפול בפניות נמשך חודשים רבים. באוצר מטבעות הלשון היהודי מוכרת האמרה: "קשה להיות יהודי", יש לעדכן את הניב: "להיות פלסטיני בירושלים קשה שבעתיים".


קב שישי


על הנייר, הפלסטינים תושבי ירושלים הם בעלי זכויות מכוח תושבותם בעיר. בפועל, זכויותיהם של הפלסטינים מתאיידות. אדם בתוקף היותו תושב ישראל זכאי לביטוח בריאות ממלכתי וזכויות סוציאליות. המוסד לביטוח לאומי בכל הנוגע לתושבים הפלסטינים ממזרח ירושלים משמש ככלי לפיקוח על המאזן הדמוגרפי ולא כגוף האמור לקדם מדיניות סוציאלית. המוסד מערים מכשולים לתביעות של פלסטינים תושבי מזרח ירושלים. החקירות הארוכות והמכשולים הרבים יוצרים מצב של פגיעה חמורה בזכויות הסוציאליות של הפלסטינים תושבי העיר. גם תחום הביטוח הרפואי נפגם. להערכת עמותת רופאים לזכויות אדם, יש כ-10,000 ילדים החיים במזרח ירושלים בלי ביטוח רפואי.


קב שביעי


בכפר הפסטורלי א-ולג’ה (ראו מאמרי "הכפר הנעלם", הגדה השמאלית, 25/11/2004) השוכן בסמוך לגן החיות, "העתיקו" את המדיניות של גן החיות, וארור ההבדל הקטן, בולג’ה כולאים אנשים.


ישראל סיפחה שכונה אחת מתוך הכפר לתחום שיפוטה של עיריית ירושלים אך "שכחה" להנפיק תעודות זהות לתושבים. תושבי השכונה הם שב"חים (שוהים בלתי חוקים) בביתם. מים, חשמל ויתר שירותים עירונים מקבלים התושבים מהגדה. עיריית ירושלים מספקת רק שירותי הריסה.


קב שמיני


גם בכפר א-נועמאן סיפחו את השטח והתעלמו מהאנשים (על הכפר נועמאן, ראו דו"ח בצלם: "נועמאן, מזרח ירושלים, החיים תחת איום הגירוש", ספטמבר 2003). הכפר ממוקם בקצה הדרום-מזרחי של תחום השיפוט של עיריית ירושלים. בכפר כ-200 תושבים החיים ב-25 בתים. האדמות סופחו לירושלים ב-1967אולם התושבים לא קיבלו תעודות זהות ישראליות והם נחשבים לתושבי השטחים.


תושבי א-נועמאן הם שב"חים בביתם. נאסר עליהם לשהות במקומות שסופחו לירושלים. תוואי מכשול ההפרדה, הרחבת ההתנחלות הר חומה ומערכת כבישי ביטחון כולאים אותם בכפר בלי אפשרות לצאת לגדה. העדר תעודת זהות ישראליות מונע מהתושבים להגיע לירושלים.


תושבי הכפר הכלואים צמאים לחופש אך גם צמאים למים. בשנים האחרונות נחתם צינור אספקת המים הראשי של כפר. כעת הניחו צינור דק בעובי של צול, שבקושי מספק את צורכי המים של נועמן (ראו, ניב חכלילי "אם אין מים" "כל העיר" 1/4/2002).


א-נועמאן למעשה הפכה לבית סוהר לתושביו. פשעם: לגור בכפרם. לישיבה בבית הסוהר יש יתרון, שם המדינה מספקת מים לכלואים.


קב תשיעי


הכפר שיח’ סעד הממוקם בשוליה המזרחיים של ירושלים ובנוי ברצף אורבני מלא עם שכונת ג’בל מוכבר, הממוקם במזרח ירושלים. הכפר בנוי בפסגת הר בגובה של כ-650 מטר. בשל הטופוגרפיה הקשה ניתן להגיע אל הכפר רק מכיוון מערב דרך ג’בל מוכבר (בשטח המוניציפלי של ירושלים). מכשול ההפרדה יחסום הכניסה והיציאה מהכפר לכיוון מזרח ירושלים. הטופוגרפיה הקשה חוסמת את המעבר מהכפר אל הגדה המערבית. 2,000 התושבים, שנותרו בכפר, כלואים בתוך שיח’ סעד ללא דרך מוצא לירושלים או לגדה.(ראו "על סף התהום", דו"ח "בצלם" מפברואר 2004). מציאות קשה לעיכול לכל בעל מצפון, מציאות של "לא להקיא ולא לבלוע".


עשרה קבין של חכמה בעולם, תשעה בירושלים ואחד בכל העולם. עשרה חלקים של תורה בעולם, תשעה בירושלים ואחד בכל העולם (אבות דרבי נתן, מהדורת שכטר, נוסח ב’ מח).


אין במדיניות לא קבין של יופי ולא קבין של חכמה. המציאות מצביעה שיש ירושלים של מעלה אך בעיקר ירושלים של מ-תחת (תרתי משמע). בתפילת הנעילה ליום כיפור נאמר: "כל עיר על תלה בנויה ועיר אלוהים מושפלת עד שאול תחתיה".


"עד מתי רשעים יעלוזו"

תגובות
נושאים: מאמרים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים