הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-18 באפריל, 2005 6 תגובות

בשבת הקרובה, כאשר ימלאו 100 ימים לכהונתו של אבו-מאזן כנשיא הרשות הפלסטינית, יחגגו היהודים את חג הפסח, לזכר יציאת מצרים – אחד הסיפורים הגדולים בתולדות האנושות. לפי הסיפור (שמות, ה’) הטיל פרעה על בני-ישראל לעשות לבנים מתבן, אך לא סיפק להם תבן. "ויצעקו אל פרעה לאמור: למה תעשה כה לעבדיך? תבן אין ניתן לעבדיך ולבנים אומרים לנו עשו!". אבו-מאזן יכול להשמיע תלונה דומה. תובעים ממנו למלא את התפקיד שקיבל על עצמו, מבלי לתת את המינימום הדרוש כדי לעשות זאת.

בתום 100 ימים, מהו המאזן של מחמוד עבאס?


בצד החיובי אפשר לרשום כמה הישגים מרשימים.


ראשית כל, עצם הקיום של משטרו. זהו הישג מדהים, שאין שמים לב אליו מפני שכבר הפך מובן מאליו.


מותו הפתאומי של יאסר ערפאת (שלא הוסבר עד היום) היה עלול לגרום לתוהו ובוהו. במקום זה היה מעבר חלק להפליא למשטר חדש, נערכו בחירות דמוקרטיות, לא היו שום התנגשויות אלימות. מעטים העמים שהצליחו לחולל זאת עם מות אבי-האומה. יש לזקוף הישג זה לזכות הציבור הפלסטיני כולו, שהבין את חומרת השעה והתלכד מסביב לממשיך-הדרך.


שנית, הפסקת-האש. גם זה הישג מרשים מאוד. הארגונים הפלסטיניים החמושים ("ארגוני ההתנגדות" או "ארגוני הטרור", לפי הטעם) הסכימו להפסקת-אש כלפי ישראל, למרות שישראל לא הסכימה רשמית להפסקת-אש כלפיהם. אמנם, ההסכמה האילמת הזאת מופרת פה ושם, פעם על-ידי הצד הישראלי ופעם על-ידי הצד הפלסטיני, אבל בסך הכל היא מחזיקה מעמד מעבר למצופה.


הדבר אינו נובע מחולשת הארגונים החמושים. להפך: הוא אפשרי דווקא מפני שהפלסטינים החזירו לעצמם את כבודם. בארבע שנות האינתיפאדה השנייה הם העמידו מתוכם מאות ואלפים לוחמים, שהיו מוכנים להקריב את חייהם. הם אילתרו כלי-נשק, כמו המרגמות וטילי-הקסאם, שצה"ל לא מצא עד כה תשובה עליהם. לכן אין הפסקת-האש כרוכה בהשפלה.


(הצד הישראלי טוען שהארגונים מנצלים את הפסקת-האש לשם התחמשות. בוודאי. הרי זה טבעה של כל הפסקת-אש זמנית: שני הצדדים מנצלים אותה להכנות לקראת חידוש הקרבות).


שלישית, איחוד השורות. הסכמת החמאס להשתלב במסגרות הרשות הפלסטינית (אולי גם באש"ף) ולהשתתף בבחירות היא הישג חשוב ביותר. הולכת ונוצרת הסכמה לאומית, המבשרת טובות לעתיד המדינה הפלסטינית – וזאת בעיצומו של מאבק לשחרור הלאומי.


רביעית: השינוי ביחס ארצות-הברית לעם הפלסטיני. אולי יש לשים הישג זה בראש הטבלה. בעוד שעד כה היתה עמדת וואשינגטון לסכסוך הישראלי-פלסטיני 100% לטובת ממשלת ישראל, חלה עכשיו תזוזה לטובת הפלסטינים. התמיכה בישראל ירדה ל-90%, אולי אף ל-80%.


חלק נכבד מכל ההישגים האלה יש לזקוף לזכות אישיותו של אבו-מאזן. יאסר ערפאת, מנהיג מלחמת-השחרור, היה אדם תוקפני, ססגוני, תיאטרלי, שעורר הערצה עיוורת מצד אחד ושנאה לוהטת מצד שני. כמעט כל אדם בעולם הכיר את האיש במדי החאקי, חובש הכפייה. אבו-מאזן הוא כמעט היפוכו הגמור: אדם מופנם, מצטנע, ללא גינונים ססגוניים. כשהכרתי אותו לפני 22 שנים בתוניס, כבר לבש חליפה וענב עניבה. הוא לא מעורר התנגדות. הוא לא מתבטל אך עומד על דעתו בלי רעש וצילצולים.


יתכן שגם הטור השלילי של המאזן נובע מתכונות אלה.


ערפאת היה מפקד. אבו-מאזן הוא מחנך.


גם יאסר ערפאת העדיף תמיד הסכמה על פני כפייה. זוהי חכמת-חיים ערבית עתיקה, הקרויה "אג’מאע". ממשיכים בדיון עד שמושגת הסכמה כללית ואחרון המשתתפים משתכנע. אצל אבו-מאזן זהו כורח המציאות.


כל העולם דורש ממנו לבצע "רפורמה". לא ברור מה זה עניינו של העולם, או הנשיא בוש, איך הפלסטינים מנהלים את ענייניהם הפנימיים, וכמה שירותי-ביטחון יש להם (ערפאת הקים במתכוון מגוון רחב של שירותים חמושים, כדי למנוע ריכוז הכוח החמוש בידי אדם אחד, העלול לבצע הפיכה צבאית).


אבו-מאזן נדרש לרכז את כל הכוח החמוש בשלושה שירותים. קל לעשות זאת על גבי הנייר, קשה לבצע במציאות. יש מפקדים רבים, לרובם יש פקודים המסורים להם בלב ונפש. לאיש מהם אין חשק לוותר.


בכלל קשה לבצע את הרפורמה המבוקשת. בחברה הערבית בכלל, והפלסטינים בפרט, יש חשיבות עצומה לחמולה, המשפחה המורחבת. כל נסיון לחולל רפורמה המתעלמת מהן נתקלת בהתנגדות עזה. אבו-מאזן חייב להתקדם בזהירות, עקב בצד אגודל, תוך יצירת הסכמה. זהו תהליך ממושך, וקשה להציג השגים מהירים.


אך המחדל העיקרי של אבו-מאזן, בעיני בני-עמו, הוא במישור הלאומי: ב-100הימים הראשונים הוא לא השיג אף הישג משמעותי אחד מצד ישראל ומצד האמריקאים.


בוש דווקא רוצה לעזור לו. הוא מרעיף עליו שבחים, דוחה את נסיונות שרון להציק לו, שולח אליו שליחים נכבדים. אבל שום תזוזה ממשית אינה ניכרת בשטח: הכיבוש הישראלי לא הוקל, ההשפלות היומיומיות במחסומים נמשכת, החומה ממשיכה להיבנות. אף מאחז אחד לא פורק, ההתנחלויות ממשיכות להתרחב. צה"ל ממשיך לפעול בתוך הגדה המערבית כבשלו, הורג פה ואוסר שם. אין תזוזה משמעותית לשחרור אמיתי של אסירים. הישראלים ממשיכים להשתמש כלפי הפלסטינים בסגנון השחצני והמשפיל של מושל צבאי כלפי נתיניו.


כאשר מדבר בוש על מדינה פלסטינית "בגבולות זמניים", כל פלסטיני מבין שזוהי הנצחת הכיבוש על מרבית הגדה המערבית. "ההתנתקות" המהוללת נראית להם כתוכנית של שרון להפוך את רצועת-עזה לכלא ענקי, המנותק מן העולם ומן הגדה. במוקדם או במאוחר ישאל הציבור הפלסטיני את אבו-מאזן: האם אלה הפירות של הפסקת-האש? מה הכיסוי לשטרות האמריקאיים?


לא צריכה להיות בעניין זה שום אשליה: זוהי בדיוק כוונתו של שרון.


לגביו, האהדה שמגלה בוש לאבו-מאזן היא סכנה גדולה. מאוד לא נוח לו להתחלק בחסדי האמריקאים עם מנהיג פלסטיני. כל סטייה מן התמיכה הבלעדית של וואשינגטון בממשלת ישראל מדליקה נורה אדומה בירושלים.


שרון ערמומי מדי מכדי לתקוף את אבו-מאזן חזיתית. זה היה מרגיז את בוש. הסיסמה היא: אבו-מאזן איש טוב, אבל חלש. השלטון שלו קורס. הוא אבוד. פרובוקציות שונות באות לגרות את הפלסטינים לתגובה אלימה כדי להמחיש את חוסר-האונים של אבו-מאזן. כזאת היתה ההודעה על 3,500 יחידות-דיור חדשות במעלה-אדומים. כאלה הן התקריות, שבהן נהרגים פלסטינים, מבלי שמישהו ימצא לנכון להעניש את האשמים או להתנצל על הפרת ה"רגיעה".


בינתיים זה לא מצליח. בוש זקוק לאבו-מאזן לא פחות מכפי שאבו-מאזן זקוק לבוש. הוא מוכרח להוכיח לציבור האמריקאי והעולמי שההרפתקות הצבאיות שלו מביאות למזרח-תיכון חדש, חופשי ודמוקרטי. מכיוון שהמצב בעיראק נתון בספק, המשטר הדמוקרטי של אבו-מאזן הוא הדוגמה היחידה שהוא יכול להתפאר בה (אם כי לא ברור מה חלקו בה). קריסתו היתה מהווה סטירת-לחי מכאיבה לבוש.


לכן, ביום ה-100 של אבו-מאזן, החשבון שלו עדיין פתוח. כמו בני-ישראל, עליו לעשות לבנים מבלי לקבל תבן. אבל לסיפור התנ"כי היה הפי-אנד: בני-ישראל יצאו מעבדות לחרות. כך או אחרת זה יקרה גם לפלסטינים.

תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. יאיר הגיב:

    דווקא ממך מר אבנרי, שמתיימר להכיר את שרון, הייתי מצפה לעמידה חד משמעית כנגד משטרו המושחת והאנטי דמוקרטי של החוואי מהדרום. אבל ההערצה העיוורת לעם הפלשתיני מחד (אבל תמיד במבט מלמעלה), והשנאה היוקדת למתנחלים כנראה חזקה יותר משיקול דעת לוגי והגיוני.

    ה"איחוד" כביכול בעם הפלשתיני הוא תהליך מסוכן ביותר מאחר ואינו מסמן אלא עליית כוחו של החמאס אשר נתפס ע"י הפלשתינים כמשחרר רצועת עזה כתוצאה ישירה של תוכנית ההנתקות. לעומת זאת, נסיגה מעזה בהסכם דו צדדי עם אבו מאזן ( כולל ויתורים מקבילים בצד הפלשתיני), הייתה מחזקת את כוחו של אבו מאזן לעין ערוך יותר מכל ה"מחוות" כביכול המוצעות חדשות לבקרים. בכך שרון אינו מעוניין, ואני מניח שכבר עובדים במשרדו במרץ על הספין הבא ליום שלאחר ההנתקות ( ואולי לפניה). יש לי הרגשה מר אבנרי, שהספין הבא לא יהיה בדיוק לרוחך…אך לא תוכל לרחוץ בנקיון כפיך ולומר לא ידעתי.

    ודרך אגב אתה מדבר על ה„עיג’מא” – ההסכמה, כחלק מהתרבות הערבית הראוי להבנה ואף לחיקוי. כרגיל במאמריך, הסטנדרט הכפול חוגג. חס וחלילה שתהליך כזה של יצירת קונצנזוס יקרה אצלנו ביחס לתוכנית ההנתקות. נכון אורי?

  2. כפיר הגיב:

    יש מקרים שבהם הפרט מעיד על הכלל ויש מקרים שבהם הכלל מעיד על הפרט, למשל: יחיד שברח מכלא שמור לכאורה מוכיח שהדבר אפשרי. יחד עם זאת, הדבר לא סביר. כי גם אם ינסו, הרוב המוחלט כנראה לא יצליח לברוח. במקרים אחרים, מספיק שאדם אחד חולה במחלה מדבקת וכבר יש לחסן את כל האוכלוסייה.

    לכלל המאמר אני מוצא שאין להתייחס ברצינות.

    שני פרטים קטנים:

    א. האמירה ברמז כאילו ישראל גרמה למותו של ערפאת מעמידה את דברי הכותב בסימן שאלה גדול מאוד. חובת ההוכחה היא עליו, וכל דבר אחר גורם לו להיראות כאדם לא סביר בעיני.

    ב. השעשוע של הכותב במושג עיג’מא (לא "אג’מאע")- כאשר מתוך ההסבר עולה בפירוש חוסר הבנה – מראה על זלזול בקוראים או סתם בורות. המושג מתייחס לדרך ניסוח חוק אסלאמי, מהקוראן ועד לקונצנזוס, דהיינו עיג’מא. הקונצנזוס הוא לא של הציבור אלא של העולמא – (חכמי הדת). בין לבין נמצא קייס (הגיון) וחדית’, למשל. אין לכך משמעות פופוליסטית בחיים הפוליטיים או הציבוריים, אלא ההתייחסות היא לחידוש ההלכה האסלאמית (מעין שולחן ערוך) ולגישור בין חמשת בתי הספר של האסלאם (חנבאלי, חנאפי, וכ"ו). אבל זה נשמע טוב. כנראה אחד מהיועצים של ערפאת (לשעבר) הסביר לידידינו אורי על איזה חומוס שהם פועלים לקונצנזוס ושגם קוראים לזה אג’מאע.
    אולי הוא התכוון "יאללה חבר’ה" ואורי פשוט לא שם לב?

  3. דניאל – הרהורים הגיב:

    "תבן אין ניתן לעבדיך ולבנים אומרים לנו עשו"…

    הום, זה דווקא נשמע לי, ממש כמו הדרישה, שקיבלתי מכנופיית "הביטוח הלאומי" בשבוע שעבר – "אם אינך עובד ואין לך שום הכנסה, שלם מ?י??ד את הסכום, …, המגיע לנו ממך".

    עדיין תומכת במוסד זה, ח"כית לשעבר גוז’נסקי תמר?

    (זה בסדר, ברור לי – הידיעה הזאת, ממילא, תצונזר; כמו כל ידיעה, הרומזת, שאולי ח"כית גוז’נסקי איננה אלוהים)

  4. אלישע הגיב:

    אבנרי, מן הראשונים להתוות את חזון השלום הישראלי פלסטיני, סותר את כל מה שהטיף לו בעבר.
    אחד מן היסודות שעליהם היה צריך להתבסס השלום הזה היה הקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת לצד מדינת ישראל. עוד בגילויי הדעת של "המועצה לשלום ישראל פלסטין", שאבנרי היה אחד ממקימיה, התביעה לפירוז הייתה אחד מעמודי התווך, עיקרון שעמדו עליו בכל מסמך או הצהרת עקרונות. גם בהמשך דרכו הפוליטית, בעת שכיהן כחבר כנסת מטעם מחנה של"י דבק אבנרי בעיקרון הזה. וכך נאמר במצע של"י, שאבנרי היה אחד ממנסחיו: "כל השטחים שיוחזרו ע"י ישראל יפורזו. הצדדים יסכימו, כי הכנסת כלי נשק מסויימים, או בניית ביצורים ומתקנים צבאיים מסויימים, בניגוד להסכם, יהוו עילה חוקית לישראל לנקוט צעדי מנע"
    והנה, קראתי וחזרתי וקראתי את מאמרו של אבנרי, ולא מצאתי שום איזכור לעקרונות בהם דגל ובהם האמין. הדבר הזה נראה מוזר מאד, ואני לא הצלחתי- למרות שהקדשתי לכך מחשבה רבה- להבין מדוע אבנרי (וגם אנשי שמאל אחרים) זנחו את העיקרון הזה. אם מי מן המגיבים יוכל להסביר לי את פשר התופעה הזו, אודה לו מאד.
    בתודה מראש, אלישע.

  5. Henry Lowi הגיב:

    מדינה פלסטינית מפורזת לצד מדינת ישראל מפורזת

    would work.

    But, one-sided disarmament will not. One-sided disarmament, in this context, is a formula for continued domination, instability, and conflict.

    This is one of the fatal flaws in the Geneva Initiative, the Nusseibeh-Ayalon plan, and all other varieties of the so- called 2-state solution. They all violate the principle of equality between states, and the principle of state sovereignty..

    Either both states must be completely disarmed, or both states must exercise their sovereignty as they see fit, subject only to the rules of democracy and international law.

    Obviously, the Zionist State of Israel will never agree to equality with a Palestinian state. Until it is disarmed by its own citizens, the State of Israel will be a barrier to peaceful relations between Jews and Arabs in the common homeland,

  6. לאלישע הגיב:

    באמת איום ונורא, איך מעיזים אנשי שמאל לשנות עמדות, ועוד עמדות מקודשות כמו בנטואסטאן פלסטיני מפורז שמוקף במעצמה חמושה מכף-רגל ועד ראש, איזו בגידה, מה עם ההדדיות… ?

    אורי אבנרי שינה לא מעט עמדות, וזה לגיטימי, בעבר הוא הצביע בכנסת בעד סיפוח מזרח-ירושלים, וקרא "לעלות על דמשק", אני שמח שהוא שינה את העמדות האלו.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים