הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-2 במאי, 2005 23 תגובות

אחי היקר אבו עומר שלום רב,


היום, 15 במרס, אני מתחיל לספור את השנה העשרים שלי בכלא, וזהו גם יום הולדתו העשרים של אחד הבחורים כאן. היום הזה, יום מעצרי ויום הולדתו של החבר, מזכירים לי לשאול: בת כמה לינא כבר כיום? שמעתי שהיא כבר אמא לשני ילדים. ונג’לא, האמא לשלושה, בת כמה היא? וחנין, האמא לתינוקת? עוביידה נסע ללימודים בארצות הברית בלי שאפרד ממנו כשהוא נפרד מאחרון ימי הבגרות. מה גילם של אחייני ואחייניותי, אלה שהיו תינוקות ביום מעצרי ואלה שנולדו שנים ספורות אחריו? מה גילם של אחי הקטנים, שכבר התחתנו והיו להורים?

בעבר לא שאלתי. לזמן לא היתה משמעות בעבורי. לא היה חשוב לי כמה זמן עבר, במובן הרחב של המלה, כפי שעניינו אותי הדקות שחלפו מהר בזמן הביקורים הקצרים של המשפחה, הדקות שלא הספיקו לשאול את כל השאלות שרשמתי על כף ידי ואת המטלות שיחייבו את סנא במאמצים רבים, לא רק כדי לבצען, אלא כדי לזכור את הכל. כאן אסור להשתמש בנייר ועט במהלך הביקורים. הזיכרון הוא האמצעי היחיד שלנו. אני שוכח להתבונן בקווים שהתחילו להיחרט לפני שנים בפניה של אמי, שוכח להביט בשערותיה, שאותן החלה לצבוע בחינה כדי להסוות את השערות הלבנות, שלא אשאל לגילה האמיתי. ומהו גילה האמיתי? אינני יודע מה הגיל האמיתי של אמי.


לאמי שני גילים: הגיל הכרונולוגי, שאיני מכיר, וגיל המעצר – הגיל המקביל, שהוא 19 שנים.


אני כותב לכם מהזמן המקביל, או בזמן המקביל היכן שהמקום הוא קבוע. איננו משתמשים ביחידות הזמן הרגילות שלכם, כמו דקות או שעות, מלבד ברגעים שבהם נפגש הזמן שלנו עם הזמן שלכם ליד חלון הביקורים. אז אנחנו נאלצים להתייחס לאותן יחידות זמן. הרי זה הדבר היחיד שלא השתנה מהזמן שלכם, ואנחנו עדיין זוכרים איך להשתמש בו.


אחד מצעירי האינתיפאדה שבא אלינו סיפר לנו, כלומר סיפר לי באופן אישי, שדברים רבים מהזמן שלכם השתנו. לטלפון כבר אין חוגה והוא פועל בכרטיסים ולא באסימונים, לצמיגי המכוניות אין פנימית ויש צמיג טיובּלֶס. בעיני מוצאת חן המערכת הזו של צמיגים, שמכילים חומר האוטם את התקרים בעצמו ומונע את בריחת האוויר. היא מוצאת חן בעיני כי היא דומה לאסיר הנאבק במסמרי הסוהר באמצעות אותה מערכת של הצמיג האחד, מערכת הטיובּלֶס. האמת היא שלאותו אסיר אין דרך אחרת מלבד אותה מערכת המתקנת את עצמה בעצמה. הנהגים שלנו לא מפספסים אף מסמר; על כולם הם עולים, לא היה אף מכשול בדרך שהם לא עלו עליו. כנראה חשבו שכך הם מקצרים את הדרך וחוסכים מאמצים. הנהגים שלנו אינם פזיזים; הם פשוט משתמשים באותם צמיגים, כאילו אין מדובר בצמיגים מבשר ודם ואין להם כל יעד או מטרה, עד כדי כך שהפכנו למטבע עובר לסוחר. השוק הוא התהליכים המדיניים: קח צמיג ותן קצת רכב.


מה שווים הצמיגים ללא הרכב?


אני מייחל להנהגה הפלסטינית והערבית שתשתכלל. אני מייחל לעמים שלנו ולהנהגה הפוליטית שתאמץ אותה מערכת של תיקון עצמי, ושלא תצטרך את האמריקאים והאחרים שמעמידים פני מתקני פנצ’רים ומלבים את הסכסוכים בלבנון כיום.


החלטתי לא לדבר היום על פוליטיקה, אבל אנחנו חיים באותו זמן מקביל: רואים ולא נראים, שומעים ולא נשמעים, כאילו קיר בידוד מזכוכית אטום מצדו האחד, הצד שלכם, חוצץ בינינו כמו במכוניות של אנשים חשובים. אחדים מאיתנו האמינו שהם באמת חשובים, והחלו לנהוג בשחצנות. שיכנעו אותנו שאנחנו באמת אנשים חשובים.


ולמה לא? הרי יוקרת המקום מחייבת. בכל מקום בעולם יש מדינות וממשלות שיש להן אסירים, ורק לנו יש משרד לאסירים בממשלה שאין לה מדינה.


לכל אלה שאינם יודעים, הרי אנחנו תקועים בזמן המקביל עוד מלפני סיום המלחמה הקרה והתפרקות ברית המועצות והגוש הקומוניסטי. אנחנו פה עוד מלפני נפילת חומת ברלין, לפני מלחמת המפרץ הראשונה והשנייה והשלישית. לפני מדריד ולפני אוסלו ולפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה והשנייה. הגיל שלנו בזמן המקביל הזה הוא כגיל המהפכה, לפני הולדת חלק מפלגיה. לפני תחנות הלויין הערביות והפצת תרבות ההמבורגר בערי הבירה שלנו. אנחנו אפילו מלפני המצאת הטלפונים הניידים, מערכות התקשורת המודרנית והאינטרנט. אנחנו חלק מההיסטוריה, וההיסטוריה, כידוע לכם, היא בחזקת סיטואציה ושורש עבר שתם. אבל אנחנו שורש עבר מתמשך ולא נגמר. משם אנחנו מדברים אליכם בלשון הווה, כדי שלא יהפוך לעתיד שלכם.


אמרתי כבר שאנחנו פה בזמן שאינו הזמן שלכם. הזמן שלנו אינו נע על ציר העבר, ההווה והעתיד. הזמן שלנו, שעומד במקום, העלים מהשפה שלנו את המושגים הרגילים של זמן ומקום; אם להשתמש במלים שלכם, הוא בילבל אותם. אצלנו, למשל, לא שואלים מתי ואיפה ניפגש. נפגשנו ואנחנו ממשיכים להיפגש באותו מקום. הלוך ושוב אנחנו מהלכים פה בגמישות על ציר העבר וההווה. בשבילנו כל רגע שאחרי ההווה הוא עתיד בלתי ידוע שאיננו מסוגלים להתייחס אליו. בדומה לעמים הערביים אין לנו שליטה על עתידנו, אך בהבדל מהותי אחד: הכיבוש שלנו זר, והסוהר שלהם ערבי. נעצרנו פה כי חיפשנו את העתיד, ושם העתיד נקבר בעודו בחיים.


בזמן המקביל שלנו, רובנו אפילו לא ענינו על השאלה המופנית לילדים: מה תרצו להיות כשתהיו גדולים? אני, אף שכבר מלאו לי 44 שנים, עדיין איני יודע מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול.


אם הזמן כמושג הקשור בחומר הוא הפן הנע, והמקום הוא הקבוע, אנחנו בזמן המקביל הזה מייצגים את יחידות הזמן. אנחנו הזמן הנאבק עם המקום תוך כדי סתירה פנימית. היינו ליחידות זמן. מגדירים אותנו כנקודות על ציר הזמן בכל פעם שפלוני נעצר ואלמוני מגיע לכלא ושלישי משתחרר. אלה קורדינטות זמן חשובות בחיים שלנו בזמן המקביל. אנחנו יודעים לקבוע את השעה, היום והתאריך לפי יחידות הזמן שלכם, אבל אלה יחידות שאינן בשימוש. אצלנו כך וכך קרה כאשר פלוני הגיע או לפני שאלמוני השתחרר. מאחר שאיננו יודעים מתי יעצרו את פלוני או מתי יועבר מכלא אחד לאחר, כאשר מדברים על העתיד אין לנו במה לקבוע קורדינטה עתידית על ציר הזמן, ואז אנו משתמשים ביחידות הזמן שלכם בהשאלה.


הזמן שלכם הוא זמן אמיתי… הזמן שלכם הוא זמן עתיד.


בזמן המקביל וביחסים הדיאלקטיים בינינו ובין המקום, למדנו לפתח יחסים מוזרים עם החפצים והדברים שרק מי שנאסר בזמן המקביל יבין אותם. אחרת, איך אפשר להבין את היחסים הרגשיים בין אסיר ובין גופייה, רק משום שהיתה הדבר האחרון שלבש ברגע המעצר? איך אפשר להסביר את היחסים העמוקים שלנו עם דברים שאובדנם יגרום לנו לעצב, אפילו לבכי לפעמים? דברים כמו מצית או קופסת סיגריות מסוימת מקבלים חשיבות רגשית רק משום שהם הדבר היחיד שהיה לנו ב"עתיד". הם ההוכחה שבאחד הימים היינו מחוץ לזמן המקביל הזה, ההוכחה שאנחנו שייכים לזמן שלכם. אלה לא סתם חפצים שצורכים ומשליכים לפח לאחר השימוש; הם הקש של הטובע בים הזמן המקביל. לכן הם יותר מסתם חפצים.


בשנת 1996 שמעתי, לראשונה זה עשר שנים, קול צופר של מכונית סובארו, ובכיתי. לצופר בזמן שלנו יש שימוש אחר מאשר הזהרת הולכי רגל. בזמן שלנו, הצופר יכול לעורר תחושות אנושיות עמוקות.


יחסינו עם המקום יכולים להיות לא פחות מוזרים מיחסינו עם חפצים. כאן אפשר לפתח יחסים מיוחדים עם כתם שנגרם מדליפת מים או לחות על קיר הצינוק. אפשר לפתח יחסים עם חור בקיר או חריץ בדלת. מי יכול להבין את הדיאלוג הרגשי הזה, את התחושות, את הנתק ואת התיאורים, כאילו מדובר בגן עדן ובשער אליו, לא בשיחה על צינוק והחורים בקירותיו.


אסיר ראשון: "אין כמו מחלקה ארבע… איפה הימים ההם במחלקה ארבע".


אסיר שני: "נכון, אבל הדבר הכי טוב במחלקה ארבע הוא צינוק שבע".


אסיר ראשון, משחרר את האוויר מריאותיו בצער על אותם ימים: "אני יודע. אני יודע למה אתה מתכוון. באותו צינוק אתה שומע, ממש עם שחר, את קול המכוניות על הכביש המהיר".


אסיר שני, נכנס לדברי חברו: "לא רק זה. אתה מכיר את דלת הצינוק? הדלת! בין הדלת והקיר, ממש ליד ציר הדלת, יש חריץ גדול ברוחב שני סנטימטרים שדרכו אתה יכול לראות. כשאתה יושב ככה על המיטה שלך אתה יכול לראות עד סוֹווווף הפרוזדור". הוא אומר סוף ומושך את המלה כאורך הפרוזדור.


אסיר ראשון: "אין מה להגיד, הכי טוב מחלקה ארבע".


כמה פשוטים החלומות, כמה גדול האדם. כמה קטן המקום, כמה גדול הרעיון. האמת היא שלא תיכננתי לכתוב ביום כזה על הזמן והמקום, לא על הזמן המקביל שלנו ולא על כלום, לא על פוליטיקה ולא על פילוסופיה. היה בי רצון עמוק לכתוב על מה שמטריד אותנו. על מה שאני אוהב ומה שאני שונא. אבל הכתיבה הלא-מתוכננת שלי דומה לחיי הלא-מתוכננים. אני מודה שלא תיכננתי דבר, לא תיכננתי להיות מוּנאדִל (לוחם חירות), ולא תיכננתי להיות חבר בפלג או מפלגה, אפילו לא לעסוק בפוליטיקה. לא כי אלה דברים לא נכונים, לא כי הפוליטיקה אסורה ומאוסה, כפי שיש הטוענים, אלא משום שבשבילי אלה היו דברים גדולים ומסובכים. אינני מוּנאדִל ולא פוליטיקאי בכוונה תחילה ובזדון. יכולתי פשוט להמשיך את חיי כצבע או מתדלק בתחנת דלק, כפי שעשיתי עד מעצרי. יכולתי להתחתן בגיל צעיר עם אחת מקרובות המשפחה, כפי שרבים עושים, והיא היתה יולדת לי שבעה או עשרה ילדים. יכולתי לקנות משאית ולהתמצא בסחר במכוניות ובשערי המטבעות. כל זה היה אפשרי. אבל ראיתי את זוועות מלחמת לבנון ואת הטבח בסברא ושתילא, והם גרמו לי הלם.


להפסיק להרגיש את ההלם ואת הטראומה. להפסיק להרגיש בעצב של בני האדם, כל אדם. קהות חושים אל מול הזוועות, כל הזוועות, היא כמו סיוט בשבילי. זה המדד לאי-הכניעה שלי ולרצון שלי. להרגיש את האנשים, לחוש בכאב האנושות – אלה הם תמצית הציביליזציה. הרצון הוא מהותו של האדם התבוני. העשייה היא מהותו הגופנית, הרגש הוא מהותו הרוחנית, ואילו התחושה – לחוש את האנשים ולהרגיש בכאב האנושות – היא מהות התרבות האנושית כולה.


ודווקא מהות זו היא המטרה שנגדה פועלים בכלא במשך השעות, הימים והשנים. לא אתה כסובייקט פוליטי חותר, לא אתה כסובייקט דתי או צרכני ששוללים ממנו את התענוגות החומריים של החיים. אתה יכול לאמץ כל תפיסה פוליטית שתרצה, לקיים את הפולחן הדתי שלך, להשיג הרבה מצרכים, אבל בראש וראשונה המטרה היא הישות החברתית. האדם שבתוכך.


המטרה היא כל קשר שמחוץ לסובייקט, כל קשר שתוכל לקיים עם בני האדם והטבע, אפילו הקשר שלך עם הסוהר כאדם. הם יעשו הכל כדי לגרום לנו לשנוא אותם. המטרה שנגדה פועלים היא האהבה, האסתטיקה והאנושיות.


עכשיו, בשנה העשרים שלי כאסיר, אני מודה שאני עדיין לא טוב בשנאה, בקשיחות או בגסות שחיי הכלא עלולים לכפות עליך. אני מודה עכשיו שאני עדיין שמח כמו ילד בגלל דברים פשוטים מאוד, מתמלא אושר עם כל מילת עידוד או מחאה או סתם מלה טובה שאני שומע. אני מודה שלבי הולם בחזי למראה פרח שאני רואה בטלוויזיה, או נוף או ים. אני מאושר למרות הכל, ואין בי געגועים לתענוגות החיים, מלבד לשני דברים: הילדים והפועלים; מראה הילדים בבוקר, כשהם באים מכל כיוון בדרכם לבית הספר, ומראה הפועלים, באים מתוך הסמטאות והשכונות בשעות הבוקר המוקדמות של יום חורפי ערפילי וקר, הולכים למרכז הכפר מוכנים לנסוע למקומות העבודה. אני מודה עכשיו שכל הרגשות האלה, כל האהבה הזאת, לא היו נשארים בי ללא אהבתי לפרדה אמי, לסנא אשתי, לאחי חוסני, ללא התמיכה של בני המשפחה, וללא התמיכה של החברים בי ובהם.


אני מודה שאני עדיין האדם הנאחז באהבתו כמו מי שמחזיק גחלים בידו, אבל אמשיך להחזיק בה. אמשיך לאהוב אתכם, כי האהבה היא הניצחון היחיד והצנוע שלי על הסוהר.


בברכה,


"מילאד" [הולדת]

תגובות
נושאים: מאמרים

23 תגובות

  1. רוצה לדעת הגיב:

    אולי יועיל מר וליד דקה לאמר לנו מדוע הוא יושב 20 שנה בכלא?

  2. יורם בר-חיים לשואל הגיב:

    וליד דקה הואשם בהשתייכות לחוליה של החזית העממית שחטפה והרגה חייל. הוא הורשע לאחר שהודה תחת עינויים, למרות שלא היה נוכח בעת ביצוע המעשים המיוחסים.

  3. zvi הגיב:

    Moving letter. Set Walid free!

  4. אירית הגיב:

    וליד יקר, קראתי את מכתך המרגש והמעורר השראה. אכן כן, מטרת השלטון היא לקחת מאיתנו, או להביא אותנו לכך שנאבד במו ידינו, את האנושיות שלנו. הרבה פעמים בחיים הרגשתי שאני קרובה לזה, מן הכעס והייאוש, אך לומדים לבסוף להבין שמדובר גם במאבק פנימי, ואולי רק במאבק פנימי, לשמור על הנכס הזה.
    האופן שבו אתה מתייחס לשבי הארוך שלך, מעורר כבוד רב כאמור. נידמה לי שלאחרונה ישנו שינוי כלשהו בתודעה הציבורית בישראל, אמנם לא רואים את זה, אבל יש אנשים שמתחילים להבין בדיוק את טיב הזירה והמאבק, וגם איך להתמודד עם הניסיון להפוך את כולנו ל"חיילים מתוכנתים וחסרי לב" במאבק שהרבה ממנו יזום, ומונע על ידי אינטרסים מסחריים ציניים.

  5. אחמד פילגר הגיב:

    מה קרה לאתר "הגדה השמאלית", נגמר החומר? מדוע מעתיקים חומרים מאתר "מחסום"? בסוף ייצא שיהיה רק אתר אחד גדול תחת שמות שונים וכאשר כל אחד מעתיק מהשני. תנו ל"מחסום" לעשות את העבודה שהוא יודע לעשות ותנו ל"גדה השמאלית" לעשות את עבודתו. חבל להעביר חומר מאתר לאתר!

  6. אודי הגיב:

    עצוב מאוד שהאתר שלכם מציג אדם שחטף ורצח חייל כגיבור, טוב נו אז הוא אומר שהוא חף מפשע, אין לכם גרעין של ספק משקר? ואם כן-גם אז צריך להתיחס אליו בכזאת סלחנות?
    זה דבר אחד לדבר בשם העם הפלסטיני כולו, ודבר אחר לגמרי לפרסם א הגיגי ליבו של מחבל מורשע.
    אין גבול לצדקנות שלכם.

  7. מתן הגיב:

    אודי, מה לגבי הצדקנות שלך? מי אתה שתחזיק בקרני המזבח? הצדק הוא עניין פוליטי, כמו רוב הדברים, וזכותו של כל אדם להישמע איך שמתחשק לו. טענתך בדבר ייצוג בלתי הולם כלפי עורכי האתר היא לפיכך צדקנית בפני עצמה, ואף מאוסה – לכותב המאמר הנ"ל לפחות היה אורך רוח לייצג את עצמו מחדש כסובייקט מול הניסיונות לכונן אותו כבלתי אנושי, כאובייקט. מה שיוצא מכל זה הוא שאתה, אודי, הוא האובייקט של הכוח, השותף שבשתיקה למשטור של עצמך בזמן שכותב המאמר הוא סובייקט פעיל שיוצא כנגד הפרקטיקות של מישטור כזה באמצעות עולמות השיח שהוא פונה אליהם בכתיבתו. ובכלל לא משנה אם הוא מחבל או לוחם חירות. שתי ההגדרות האלו מתחרות זו בזו אבל הן רלוונטיות רק בעקיפין לנושא שכותב המאמר מעלה כאן. אז אודי היקר, נסה לחשוב איך אתה הייתי משמר את האנושיות שלך אם היית במקומו, ואל תגיד לי שאין סיכוי לכך. כולנו, במצב כזה או אחר, יכולים להיות שם. יש כאלה שטוענים שאנחנו גם ככה חיים בבית כלא. אז תעשה טובה, תפסיק עם הצדקנות, אה?

  8. יפה הגיב:

    אני בהחלט מסכימה עם אודי. נו, באמת, האתר שלכם בעצם אותמר שיש להאמין לאסיר הזה, כאילו שהוא דובר אמת. אפשר לחשוב, שרציתם שהוא יודה באמת ויספר לכם בגלוי שהוא אכן חטף ורצח חייל. הגיע הזמן שתתחילו להבחין בין שקר לאמת. הוא אומנם נמצא בכלא כמה שנים, אבל החייל שרצח לא יחזור עוד לעד. גם הוא לא רואה את אחיו ואחיותיו, הוריו ושאר בני משפחתו גדלים. למעשה, הוא אפילו לא יודע על קיומם. די להתכחש לאמת. האסיר אשם, וזה מגיע לו.

  9. מה עשה וליד דקה הגיב:

    גם למדינה אין טענה כי וליד דקה חטף או רצח את החייל בעצמו. הוא הורשע בכך שהיה חבר בחוליה שרצחה וחטפה את החייל, אך לא נטען שנכח בחטיפה או ברצח.

    וליד עצמו טוען כי הוא כלל לא ידע על הפעולה הזאת לפני שהתרחשה. כלומר, המחלוקת בינו לבין התביעה היא לא על אם הוא היה שם, אלא על אם הוא ידע.

    בטח לחלק מהקוראים זה נשמע מוזר שמישהו שמואשם רק בחברות בחוליה שחטפה והרגה (חייל כובש) מקבל מאסר עולם שלא נקצב, וכבר יושב 20 שנה בכלא, אבל וליד הוא לא היחיד.

    בסדרת כתבות שהתפרסמו בשבועות האחרונים בהראץ, הביאה עמירה הס דוגמאות רבות, כולל השוואות עם יהודים שעשו מעשים דומים או חמורים מאלה (ונשפטו, שלא כמו הרוצח אהוד יתום, למשל)I.

  10. הגרמני הגיב:

    ליפה ואודי,
    בשום מקום לאורך המאמר לא מצאתי שורה בה מנסה זה להצדיק מעשיו.
    לאורך כל המאמר אין ולו ניסיון קל של הכותב לבקש את רחמינו, ולשחררהו מכלאו.
    טענתכם הנה מגוכחת לאור העובדה שבקרב נבחרי העם יושב חבר הכנסת אהוד יתום, רוצח בזוי, שניסה לכפות על מעשיו הבזויים על ידי הטלת האשמה על איציק מרדכי.
    כמו כן שכחתם את האדון הלא נכבד חגי סגל, שלאחר תקופת ישיבה קצרה בכלא על נסיון לרצח, זוכה לבימה ציבורית כעיתונאי.
    די לצדקנות המגוכחת והעלובה!

  11. יורם בר-חיים הגיב:

    כדי שהשרשור הזה לא ייגמר בשאלה האם אסיר פלסטיני הוא פושע הזכאי לרחמים או ש"לא עשה כלום", אזכיר כי כך או אחרת, זכותו של העם הכבוש להילחם נגד הצבא הכובש, אין זה פשע.

    אם כי גם הגרמני נגע בנקודה נכונה מאד, כל עוד פושעי המלחמה ישראלים מהלכים חפשיים וגאים במעשיהם, הרי אין לראות בכליאתו של פלסטיני עונש על "מעשיו", יהיו אשר יהיו, אלא אך ורק עונש על היוות פלסטיני המתנגד לכיבוש – ואין לראות במערכת הכליאה מנגנון של צדק אלא חלק מהכיבוש.

  12. רון הגיב:

    בעיני מדובר בלוחם חופש. לא מעניין אותי אם הוא עשה או לא עשה את מה שמיוחס לו.
    כואב לי לראות בן אדם כמוהו בכלא 20 שנה בעוד שהרוצחים הציונים מסתובבים חופשי ואף מאיישים את ספסלי הכנסת והממשלה.

  13. דפנה ברעם הגיב:

    מדי פעם אני מרגישה צורך עז פשוט להגיד תודה לכל מי שמעורב בהפקת האתר הנפלא הזה. אז הנה אני אומרת. תחזיקו מעמד. זו עבודת קודש, לא פחות.

  14. אני רוצה להבין הגיב:

    הוא ‘לוחם חופש’ שחטף ורצח את החייל או הוא הודה בפשעו ‘תחת עינויים’ ‘למרות שלא היה נוכח בעת ביצוע המעשים המיוחסים’?

    לתשומת ליבכם: רצח של חייל בתנאים המתוארים מוגדר ע"י תקנון ביה"ד הפלילי הבי"ל (‘קתנון רומא’) כפשע מלחמה. מי שתומך במעשהו של המחבל הרוצח הזה תומך בפשעי מלחמה.

  15. אלי ערמון הגיב:

    פשעי מלחמה? תן לי לומר לך משהו על פשעי מלחמה!
    אמנסטי, בצלם ועוד ארגונים רבים מוציאים מדי שנה דוחות ונתונים על אירועים שקורים בשטחים : הרג ופגיעה באוכלוסיה אזרחית, הריסת בתים, בזיזת רכוש, השפלות במחסומים, רצח ללא משפט (או בשפת הכובשים- חיסול ממוקד), עוצרים למיניהם. בקיצור פגיעות יומיומית בזכויות אזרח בסיסיות. מי אחראי לכל זאת? הממשלה כמובן. כל אלה הם פשעי מלחמה לפי אמנות אשר ישראל עצמה חתמה ואישררה. אז מי פה הוא פושע המלחמה?!
    שקול מלותייך בפעם הבאה וחפה מהר על בורותך.

  16. לאלי ערמון הגיב:

    אכן כן.
    ואיש מבאי האתר אינו תומך במעשים שהזכרת, שאכן הם פשעי מלחמה. אז מדוע לתמוך בפשעי המלחמה שמבצעים פלשתינים?

  17. גיא אברהמי הגיב:

    אני חייב להבין משהו, אם הוא באמת ביצע פשע, אז אסור לשמוע מה יש לו להגיד? אדם שיושב במאסר לא ראוי שישמעו אותו? לא ראוי להבין מדוע עשה (אם עשה) את מעשיו?

  18. יפה הגיב:

    אני עונה עכשיו לגיא אברהמי, רון והגרמני.

    "בשום מקום לאורך המאמר לא מצאתי שורה בה מנסה זה להצדיק מעשיו.
    לאורך כל המאמר אין ולו ניסיון קל של הכותב לבקש את רחמינו, ולשחררהו מכלאו."
    כך כתב הגרמני. אמנם כן, אין כאן שורה שמנסה להצדיק את מעשיו של וליד, אך יש כאן בהחלט ניסיון, ולטעמי הרבה יותר מסתם ניסיון קל, לבקש את רחמינו. שאם לא כן- מדוע הביאו לנו בכלל את המכתב של הפושע הלא-ראוי לרחמים הזה?!

    "כואב לי לראות בן אדם כמוהו בכלא 20 שנה בעוד שהרוצחים הציונים מסתובבים חופשי ואף מאיישים את ספסלי הכנסת והממשלה."
    רון, אין שום קשר בין מה שאתה אומר לבין מה שנידון פה. אנחנו מדברים כעת על האסיר המסוים הזה, ולא על כלל האוכלוסיה, שלדעתך, ואני מדגישה, לדעתך (!), הציונים הם רוצחים. בושה שאתה בכלל מדבר ככה, אבל לא בזה העניין ואני לא אפתח כאן את הויכוח.
    האסיר הזה ר צ ח חייל יהודי. תדמיין שזה היה חס וחלילה הבן שלך. האם גם אז היית מדבר ככה? אל תתחמק מהאמת. תהיה רציני. אין שום סיבה לרחם עליו, ולפרסם את המכתבים מלאי היגון ומעוררי הרחמים של הרוצח הזה.

    וזו גם התשובה לך, גיא אברהמי. ממש לא ברור לי למה אתה חושב שאנו צריכים לנסות להבין למה עשה את המעשה הנבזי הזה. שוב, תנסה לדמיין שזה היה דווקא ילדך שנפגע (ח"ו), האם גם אז היית מנסה להבין אותו, ונותן לו להביע את צערו בתיקשורת. אני לא בטוחה כלל.
    תחשבו על זה!

  19. דני פתר הגיב:

    המכתב הנהדר של האסיר ואליד דקה וחלק מהתגובות, מחייבים אותי להתייחס לאחד המשפטים הנתעבים בעיני, "הדם על הידיים". הוא נתעב בעיני מכיוון שהוא תמיד חד-צדדי, דם יהודי על ידיים פלסטיניות, ואילו הדם הפלסטיני שידיים יהודיות-ישראליות טבולות בו כל-כך, אינו מוזכר כלל ועיקר.
    במלחמה המתנהלת על הכיבוש, בעדו ונגדו, סביר שידיהם של הכובשים, החזקים מהנכבשים פי כמה, יהיה טבול יותר. זה חל כמובן על כל הדרגים: משרון, לפני סברה ושתילה ואחריהם, ועד לרבים מאחרוני החיילים, המשרתים בשטחים הכבושים. הוא כולל גם אנשי משטרה ומג"ב אשר רצחו 13 ערבים ישראליים בהפגנות שנת 2000.
    הרגיעה הלא מלאה בה אנו נתונים היום, חיובית כמובן. אולם הדם על הידיים יחדל באמת, רק אם זו תוליך באורח הדרגתי לסיומו של הכיבוש. אז יש סיכוי כי גם אם המאבק נגד האפליה הלאומית בתוככי ישראל ימשך, דם על הידיים לא יהיה.

  20. הגרמני הגיב:

    ליפה,
    אז את טוענת שראוי שקולו לא ישמע!
    ואני שואל מדוע ראוי שקולו של חגי סגל ישמע?
    ומדוע מן הראוי שקולו של אהוד יתום ישמע?
    האם מפני שמדובר ביהודים?!
    ואם כבר ממשיכים באותו עניין, כיצד את יכולה להצדיק את הרמטכ"ל הנבחר. הרי זה אישר הטלת פצצה בכדיי לחסל מבוקש, בידיעה ברורה שבהטלת פצצה זו יהרגו חפים מפשע!
    אני לא רואה שום הבדל בין מעשיו של וליד דקה לבין מעשיו של חלוץ. שניהם אמורים לשאת באותה אחריות, למרות ששניהם פיזית לא לחצו על ההדק.
    ועכשיו נסי את לחשוב ברצינות, האם לא את היא שעושה הפרדה בין דם לדם?!

  21. ליפה הגיב:

    ג’ורג’ וושינגטון היה "טרוריסט עם דם על הידיים" – כל זמן שצבא הכתר הקולוניאלי החזיק את הרובה הטעון בידיו ושלט בזכות כוחו העדיף, גם בהגדרה מיהם "הטובים" ומיהם "הרעים", שאותם תפסו והשליכו לכלא או הרגו.
    אולם כיום ג’ורג’ וושינגטון מוכר רק כגיבור שנלחם על עצמאות ארצו משלטון מדכא, ומהווה סמל ומופת לשוחרי החופש בכל העולם.

    כזה היה גם ג’ומו קניאטה – מנהיג המאו-מאו שנחשב לארכי טרוריסט ע"י ממשלת הוד מלכותה – ואחרי החופש לארצו כגיבור עולמי.
    נלסון מנדלה אמרנו?

    כשבעל הכח מאמין שיש לו מונופול על הגדרת הטובים/רעים – אנחנו בבעיה רצינית, שלצערי רוב הישראליתים שבויים בתוכה.

  22. אבו זיאד הגיב:

    אחי היקר וליד

    הזמן שברח לנו מבין האצבעות הוא הזמן שעשה לנו אנו בוגרי הכלא להרגיש את טעם החיים למרות שאנו לא היינו בתוך הזמן או המקום של החיים,הרבה זמן ישבנו מאז 1969 ועד היום אנו יושבים או בכלא או מחוץ לו עם המחשבות ההן
    אבל הדור של כל היקרים עליך ועלינו הוא הדור שאנו לא רוצים לעבור את הזמן המת או המקום הקבוע
    וליד היקר
    כל יום יש שמש ויש חושך ובכל יום לך יום כמו שאתה אוהב וזמן כפי שאתה רוצה

  1. […] זכות ההגדרה העצמית. ואולי תעדיפו לשמוע את קולו של וליד דקה, המנתח את מאבקם של האסירים, את שביתות הרעב שלהם, את […]

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים