הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-5 במאי, 2005 22 תגובות

זהו לא סיפור של גבורה גדולה נוסח הגיבורים נהגי מטרודן. גם לא מסחטת דמעות ואפילו לא עלילה דרמטית עם פוטנציאל הסרטה. זהו סיפור, אחד מיני רבים, שיש בו מעט בכדי ללמד משהו על תפיסות הצדק בשוק העבודה, ואולי בכלל על החברה הישראלית. שמי רועי, ומעבר להיותי סטודנט המסיים בימים אלה תואר ראשון (סוציולוגיה, אנתרופולוגיה ומדעי המדינה), אני גם עובד למחייתי כמו כל סטודנט מצוי. על-אף העובדה שהלימודים והעבודה יחד מכלים לי את רוב שעות היממה, אני מאוד משתדל לעסוק גם בפעילויות שיש בהן אולי בכדי ליישם את הידע שאני רוכש בלימודים, ומעבר לכך – לתרגל את התפיסות החברתיות המוסריות שלי כפי שגיבשתי בעמל רב במהלך השנים.

כאדם אשר מודע היטב לרמיסת זכויות עובדים על-ידי מעסיקים ולקושי להתקיים כאן בכבוד, מצאתי בעמותת "קו לעובד", אשר מגינה על זכויות עובדים במקומות מועדים לניצול (חברות כוח אדם, חברות אבטחה וניקיון וכו’) כתובת נכונה לתרום מעט מזמני.


בין הדרכים שהעמותה משתמשת בהן להגברת המודעות של העובדים לזכויותיה, היא מוציאה חוברות צבעוניות קטנות ובהן תקציר נוח של הזכויות של כל עובד בתחום מסוים. שמחתי לאסוף ערימה של חוברות כאלו, "זכותונים" קוראים להן, ולהתחיל לחלק בכל מקום שאני מוצא בו מאבטח או איש ניקיון, שזה בערך כל מקום אליו אנו מגיעים בארץ.


נדהמתי לגלות עד היכן מגיע הניצול ועד כמה העובדים אינם מודעים לרוב הזכויות שלהם. חילקתי מאות זכותונים, ולא זכור לי מאבטח או שומר אשר לא שש להציף אותי בשאלות ולספר לי את סיפור התנהלותה הנצלנית של החברה בה הוא עובד. מישהו פעם אמר לי שיש חוקי עבודה מצוינים בישראל והבעיה היא בהיעדר אכיפה וגרוע מכך – בהיעדר רצון לאכיפה. בחודשים האחרונים אני מתחיל להבין בדיוק מה היתה הכוונה.


בכל אופן, הסיפור שלי מתחיל, איך לא, במקום עבודתי כמאמן כושר במכון כושר משגשג באזור השרון. קרה המקרה ומצאתי עצמי יום אחד, איפשהו באזור סוף פברואר של השנה הנוכחית, הולך בטל בצהרי יום עבודה משום שלא היה אף לא מתאמן אחד בחדר הכושר שהיה זקוק לתשומת ליבי. כך העברתי את הזמן בבהייה ממושכת בכל מיני מפלצות ברזל שאנשים משום מה משלמים בכדי להתענות בהן, עד אשר קלטה עיני את עובדת הניקיון של המקום – בחורה צעירה ונעימת הליכות בשם נאסרין. מיד פתחתי בשיחה וכמובן שבמהרה ניסיתי ללמוד על תנאי העסקתה במועדון, דרך חברת כוח אדם. לדאבוני, הידיעות שלי בשפה הערבית מוגבלות מאוד ולכן השיחה לא היתה קולחת ופרטנית כפי שהייתי רוצה שתהיה, אך היה די בשלוש הדקות ששוחחתי עם נאסרין בכדי להגיע לנתונים הבאים: נאסרין מקבלת 1,500 שקל לחודש, שכר גלובאלי, עבור כמות שעות עבודה אשר נעה בין 130 ל-145 שעות עבודה בחודש. כלומר, איפשהו באזור ה-11 שקלים לשעת עבודה, אולי קצת פחות.


אני, מתנדב מתחיל שכמותי, לא ממש ידעתי מה לעשות. מסרתי לה את זכותון העובדים וביקשתי ממנה שתתקשר לעמותה ותקבל ייעוץ בשפתה. בינתיים, קיוויתי לתפוס כמה מלים עם בעלת המקום, נ"ב, דמות ידועה באזור מגורי בנוף בעלי ההון והקרקעות, בתקווה ללמוד על מידת האחריות שלה בכל הסיפור ואיך מתקנים את המעוות.


לא עברה שעה וקיבלתי טלפון זועם ממנהלת המקום דאז, אשר האשימה אותי במלים קשות ב"מעילה במקום העבודה שלי", ב"רמאות", וב"התעסקות בעניינים לא לי". הסתבר לי בדיעבד שמנהל העבודה של נאסרין תפס אותה עם זכותון העובדים והשתולל תוך שהוא רוצה לפטר אותה במקום. הוא התקשר למנהלת המועדון וגולל בפניה סיפור על עובד שלה, אני, אשר מתחקר את העובדת שלו ומכניס לה רעיונות לראש. לא מצאתי לנכון להתגונן מפני התקפות המנהלת בטלפון וקבענו פגישה.


הגעתי כעבור כמה ימים לפגישה והטחתי במנהלת המקום האשמות בנוגע לבריחה שלה ושל בעלת המקום מאחריות לעובדיה וניסיתי להסביר לה שעל-אף שהעובדת אינה מועסקת על-ידי המועדון אלא על-ידי חברת כוח אדם, החוק אינו מנקה מאחריות את מקבל השירות במקרה הזה. באשר להאשמותיה כלפי, הסברתי לה שעבורי אין הבדל בין שוד אשר היה מתרחש בחנייה ובעצם עוברי ליד החלון הייתי חוזה בו באקראי, לבין גזל גרוע אף יותר של נערה צעירה אשר כל סיכוייה לעמוד על רגליה בכוחות עצמה מתפוגגים עם כל תלוש משכורת שכזה. שוד הוא שוד, וצבע הצווארון של השודד אינו משנה. בעצם הוא כן משנה: עבירות צווארון לבן הן גרועות כפליים מכיוון שהן באות ממקור של בצע כסף מצד חזק ממילא מול צד חלש, בעוד שודד רחוב הוא בדרך כלל אדם אשר חוּברת בצד החלש ואלו הן הדרכים עבורו לשרוד.


הפגישה שלנו הסתיימה כאשר אני מצידי מבטיח ליידע את המנהלת לפני שאני נוקט בצעדים מן הסוג הזה בעתיד, והיא מצידה מבטיחה לבדוק את תנאי העסקתה של העובדת בפעם הבאה שהיא יושבת לחדש חוזה עם החברה הקבלנית. נראה לי פייר. השיחה אגב, מוקלטת.


כעבור כמה ימים זימנה אותי למשרדה בעלת המועדון, נ"ב. השיחה הפעם היתה רגועה הרבה יותר ונעה סביב הסבריה של נ"ב מדוע המעשה שלי הוא "כל-כך חמור" כהגדרתה, לבין ההסברים שלי שהערכים שאני מאמין בהם חשובים לי יותר מכל מקום עבודה, ובחברה צודקת כל מעסיק היה גאה בעובד שנוקט בצעד שכזה. כמובן, ברגע שהעליתי את נושא הצדק והאחריות של המועדון כלפי העובדת, החלה מסכת התפתלויות של נ"ב, דברים בנוסח: "אני משלמת הון תועפות לחברת הניקיון הזו"; "הייתי מעסיקה בשמחה עובד ניקיון מטעם המועדון אבל בלתי ניתן למצוא כזה". סיכמנו את השיחה ברוח טובה כאשר אני חוזר על הבטחתי ליידע את בעלות התפקידים במועדון לגבי צעדים דומים שלי בעתיד. על-אף האווירה הידידותית, יצאתי מן המשרד בהרגשה לא נעימה שאולי קצת הבהלתי אותה בהתבצרות שלי בעמדותיי, ואולי לעתים צריך לנהוג בדיפלומטיות.


למעלה מחודש עבר מאז המקרה ושוב זומנתי בצהרי שבת אחד למשרדה של נ"ב. מסתבר שלקח לה מעט זמן, אבל לבסוף היא מצאה את הפיתרון לעובד הסורר שלה: היא טענה כי העובדה שהחברה שלי גם היא עובדת במועדון (כפקידת קבלה) פוגעת במקום העבודה ולכן היא נאלצת, על-אף ההערכה הגדולה שיש לה אלי כמאמן מקצועי מאוד, להפסיק את עבודתי. כמובן, הקשר שלי עם חברתי אינו דבר שנולד באותו השבוע. זהו קשר שהתעורר כמה חודשים לפני כן, תוך שנ"ב מודעת אליו ואף מעודדת אותו בשמחה ובפרגון. בערמומיות נלוזה ניצלה את הקשר שלי עם בת-זוגתי בכדי להיפטר ממי שיודע לעמוד על זכויותיו כעובד וחס וחלילה עוד יכול לארגן את כל העובדים סביבו במקום העבודה. אגב, מיותר לציין כי מתוך 17 שעות עבודה בשבוע, רק 8 חופפות לשעות העבודה של חברתי, וגם את זה היה אפשר "לתקן" בקלות, אך מי זקוק לשיקולים טכניים כאשר סיבת הפיטורין המוצהרת היא רק כסות עלובה לסיבה האמיתית.


הופתעתי מאוד מן הצעד הדראסטי שבו בחרה נ"ב. בהיותו של המועדון מקור ההכנסה העיקרי שלי, ניסיתי למזער נזקים ובשיחה נוספת שהיתה לי עימה ושאותה הקלטתי, התחייבה נ"ב לאפשר לי להמשיך לאמן את הלקוחות הפרטיים שלי, אלה אשר משלמים עבור אימונים אישיים והופכים במרוצת הזמן והאינטימיות שבאימון לחברים של ממש.


אבל התחייבויות לחוד והתנהגות לחוד. לא עבר שבוע ומגיע אלי מתאמן שלי, מנכ"ל של חברת אופנה גדולה, ומספר לי שמנהלת המקום (בינתיים הוחלפה הקודמת במנהלת חדשה) השאירה לו הודעה שעליו לחזור אליה בנוגע לאימונים האישיים, ולאחר מכן הוא קיבל הודעה נוספת ממאמן אחר בחדר הכושר אשר התקשר לקבוע עימו מועד לאימון, על-פי הוראת בעלת המועדון.


בשיחת הבהרה קשה שערכתי עם מנהלת המועדון התברר לי כי נ"ב חזרה בה מהתחייבותה ובעצם מעדיפה שלא לחזות עוד בזיו פני. בשיחה הזו חזרה המנהלת החדשה על הסיבה השקרית לפיטוריי, והכחישה בתוקף את הסיבה שהעליתי בפניה. נ"ב ככל הנראה הכינה אותה היטב. היו בכל זאת כמה שאלות שנ"ב לא יכלה להן: מבחינה אמפירית של מדדי שביעות רצון ומקצועיות והספק עבודה לא היה ספק לאף אחד, כולל נ"ב, שאני עושה עבודתי נאמנה ושאני חשוב למקום העבודה שלי. אם באמת סיבת הפיטורין שלי הוא הקשר שאני מנהל עם בת זוגתי, מדוע לא היה שום ניסיון לפטור את העניין בדרכים טכניות כמו משמרות שאינן חופפות? מעבר לכך, מדוע לא ניתנה לשנינו, לי ולחברתי, האפשרות לבחור מי משנינו הולך הביתה? כאמור, פתרונים לנ"ב.


כעת נותרתי עם הררי התחייבויות כלכליות וללא מקום עבודה עיקרי להסתמך עליו. אני אגב, לא מודאג. אני אסתדר. בסופו של דבר, אני אעמוד על הרגליים. מה שאני לגמרי לא בטוח שאפשר לקבוע לגבי נאסרין שממשיכה עד עצם היום הזה לעבוד במועדון בתנאי עבדות, כי עדיפים 1,500 שקלים על כלום. ואני שואל איך? איך הגענו למצב כזה? התשובה היא ככל הנראה כי קל יותר להתעלם מהתעללות כה ברוטאלית בחוקי העבודה מכיוון שהרבה יותר נוח ללכת עם הצד החזק במערכה הזאת, הצד הרומס, זה שמתחכך בנעימים השכם וערב בקוקטיילים וכנסים ראוותניים עם אותם אלו האמורים לאכוף את החוקים. הצד החלש? החבר’ה שם ממילא לא יודעים מה מגיע להם וטוב שכך. במקרה הכי גרוע נסגור את הסיפור בעסקת טיעון, כמו ברוב המקרים (המעטים) של ניצול שבאמת מגיעים לכותלי בית המשפט.

תגובות
נושאים: מאמרים

22 תגובות

  1. ע.ג הגיב:

    אתה מהתמימים שחושבים שפטפטת היא תרופת הפלא לכל חולי. הפתרון הוא בבימ"ש לעבודה ולא בשום מקום אחר.

  2. עפרה הגיב:

    כל הכבוד לך, איש צעיר ויקר.
    אגב, לא הבנתי מדוע אתה שומר על האנונימיות של שתי המעסיקות. האתר הוא אמצעי תקשורת לגיטימי. אפשר ורצוי לחשוף את זהותן, תוך קבלת ופרסום תגובתן למאמר.
    ייתכן שזה יעלה גם לחברה שלך במקום העבודה, אבל אולי יהיו קצת פחות אנשים שישמחו להתאמן במכון הכושר המסויים הזה.
    או שלא.
    נראה שיש מקום ליוזמה שתקרא לאנשים להיות לקוחות רק של מקומות עבודה ששומרים על חוקי העבודה. פרשות כמו הסופרפארם והכסאות הוכיחו שעדיין יש בציבור רגישות לניצול עובדים. הנה כפפה לאירגוני השמאל: הנפקת אות "מעסיק הוגן" שחסרונו ירתיע לקוחות.

  3. שלמה הגיב:

    מעניין, המעביד שלי (המכללה לחינוך ע"ש קיי בבאר שבע) ששמע על היחס המחפיר אותו מקבלים עובדי הקבלן המבצעים עבודות שמירה וניקיון במכללהאמנם גם אמר משהו בסגנון : "..אני משלמת הון תועפות לחברת הניקיון הזו"; "הייתי מעסיקה בשמחה עובד ניקיון מטעם המועדון אבל בלתי ניתן למצוא כזה".."
    אבל לא הסתפק במס השפתיים הזה וקלט את אותם עובדי הקבלן המנוצלים כעובדים מן המניין. השורה התחתונה: הם מקבלים לפחות שכר מינימום וזכויות סוציאליות מאידך הוצאות המכללה בסעיף זה דווקא פחתו דווקא פחתו..

  4. גילי הגיב:

    תודה על המאמר. עצוב…

  5. גיא לע.ג. הגיב:

    הפיתרון הוא בשינוי מבנה החברה וחוקיה, שהם כרגע מסגרת המאפשרת את ניצול העובדים.

  6. דג אילם הגיב:

    לרועי

    על רקע מיליוני הקרנפים המסתובבים בכל פינה בערים, גילת אומץ לב נדיר. אם 10% מה-selfish שבתוכנו היו עושים את המעשה האנושי שעשית, כבר היתה מתחילה פה המהפכה. כל הכבוד.

  7. נועה הגיב:

    כמובן, שהמנהלת לא העלתה בדעתה להעסיק את נסארין או כל עובד/ת אחר/ת שלא דרך הקבלן, באופן ישיר, תוך הקפדה על שכר המינימום ושאר הזכויות, מה שלא היה בהכרח מעלה בהוצאות המכון ואולי אף מוריד אותן.

    והרי סיפור: לפני מס’ שנים עבדתי בקיץ בפרוייקט ועידת התביעות שמוקם ביד ושם (ללא קשר ליד ושם עצמם. פשוט שם נמצא החומר). העבודה היתה דרך חברת כוח אדם והשכר וכו’ היה כחוק (פרט, כמובן, להיעדר קביעות, אבל זה לא ממש הזיז לי כעובדת בעבודה זמנית מלכתחילה. למעשה, אני סבורה שהצידוק המוסרי היחיד לקיומן של חברות כוח אדם הוא כספקיות עבודות זמניות).
    ועידת התביעות חיפשה אנשים יודעי שפות. בפועל, רוב האנשים דברו שפה זרה אחת: רוסית. למען האמת, העבודה לא חייבה ממש ידיעת שפות זרות: היכולת לקרוא אותיות לטיניות הספיקה, וכך כל אותם דוברי רוסית מבוגרים עברו קורס מזורז בכתב לטיני.
    לאחר מס’ חודשים הפרוייקט הסתיים וכולנו פוטרנו.
    שנה לאחר מכן קיבלתי טלפון, ובו הציעו לי לחזור ולעבוד (קיבלו עוד חומר והם מקבצים את אותם אנשים, במידת האפשר). שוב, דרך חברת כוח האדם.
    הרי מלכתחילה, הואיל ודובר העבודה במשמרות, שמתאימה לסטודנטים, מה גם שהשכר היה סטודנטיאלי, הדבר הקל ביותר היה לתלות מודעות באוניברסיטה – "דרושים דוברי שפות זרות לעבודה במשמרות". כך היה נחסך כסף רב למעסיק.
    ואם כבר לקחו את העובדים דרך חברת כוח אדם, כשניסו לגייס אותם שוב, לאחר שנה, יכלו להעסיק אותם ישירות – ועדיין לחסוך כסף.

    אבל המעסיקים תקועים המנטרה של "חברת כוח אדם חוסכת לך כסף (לא נכון) ושולחת לך כוח אדם איכותי וממויין (גם לא נכון).

    רועי,
    גש לבית הדין לעבודה.
    ובהצלחה.

  8. איריס הגיב:

    לרועי,
    ההבחנה שעשית בין מידת יכולת ההסתדרות שלך בעתיד לעומת זו של נאסרין היא נכונה ומכאן גם האחריות של "המסתדרים" ביחס לאלו עם יכולות מוגבלות יותר.
    לפני כשבועיים רציתי לרכוש כמה ספרים ב"צומת ספרים" בקניון ביג בבאר שבע. בהגיעי לקופה עמדו שם שלוש קופאיות ליד כיסא מיותם אחד. ולפני שהחל תהליך התשלום שאלתי האם זה נכון שאסור להן לשבת. האחת ענתה לי מיד "אני לא יודעת מה קורה בסופר פארם, אבל אנחנו זה לא הם". התעקשתי על תשובה יותר עניינית לפני שאני משלמת והן רק חייכו אלי. אמרתי "אני מבינה שגם אסור לכן לשבת וגם אסור לכן להגיד שאסור לכן לשבת". הן חייכו ואני יצאתי והשארתי את הספרים מאחור. מייאש, אבל אני מעדיפה לקנות ספרים דרך האינטרנט אם זה כך: אני עובדת מול מכונה שלא מתחפשת לאדם במקום מול אנשים שנאלצים להיהפך למכונות.

  9. קורינה הגיב:

    אכן, מזעזע, אך משום מה ניחשתי את הסוף בטרם נאמר.

    בית דין לעבודה עשוי לעזור, ובלבד שתצטייד בייעוץ משפטי, כלומר בעורך דין – שההסתדרות אמורה לספק באמצעות ארגוניה.

    ולבעיית חברות כוח האדם, אולי הגיעה השעה שתקום עמותה בצד קו לעובד אשר תהיה "כוח אדם" ומתוקף היותה שלא לצורך עשיית רווחים, גם תוכל לספק תנאי עבודה הוגנים.
    — קישור —

    מכל מקום, כל הכבוד לך. אנשים כמותך מחזקים את כוחות הנפש של כולנו. כן, כן, יש יותר מעשרה.

  10. ש.ו הגיב:

    יחסי העבודה בישראל הם הבבואה של החברה. פעילות אקטטיבית אזרחית תוכל למנוע או למזער פגיעות בעובדים. פרסמו את שם מכון הכושר כדי שנדע לא לבוא בשעריו.
    רק כאשר מקומות עבודה המעניקים שירותים כמו מכוני כושר, בתי קפה ועוד יראו את הרצפה נקייה מהרגיל, אולי ירד להם האסימון ויעסיקו עובדים על פי החוק.

  11. לרועי הגיב:

    לדעתי אתה צריך לעשות מזה עניין, כיון שמדובר במשהו עקרוני של הגנה על עובד (אתה) שעושה משהו נכון, כמו "חושף שחיתויות", ויש חקיקה להגן במקרים כאלה וזה מקרה בהחלט דומה. צריך לשלוח מסר למעבידים שאסור לפטר עובד כמוך. כיון שאחרת הדוגמא שלך היא דוקא הפוך ממה שאתה רוצה להשיג. מי שקורא את זה אומר לעצמו…אמממ…אם אני אתערב, יפטרו אותי. נכון, אתה תמצא עבודה אחרת, אבל לא כולם במצבך, גם "מהחזקים" כביכול. אם היית צריך לפרנס את עצמך, או ילדים, לא היתה לך פריבילגיה בכלל לפנטז על זה. נכון ?

  12. נחום הגיב:

    בן אדם כל הפאקינג כבוד.
    מה שעשית – זה מה שאני מת לעשות בכל מקום שאני עובד בו / עובר בו אבל אין לי את הcojones.
    פשוט צריך להתחיל לעשות, לעזור אומץ וללכת "ראש בראש" אם מעסיקים שאינם מכבדים את החוק ואת עובדיהם.

  13. ע.ג לגיא הגיב:

    בסדר, מה שאמרת מוסכם אבל מה עד שיבוא המשיח, פטפטת?

  14. מרים בן-דור הגיב:

    אנו סמוכים עכשיו ליום השואה. רבות תהיתי ביני לבין עצמי אם הייתי מוצאת אומץ בנפשי להתנגד למשטר, להציל יהודי או לעשות כל צעד אחר שאינו בגדר הנורמה. אני לא בטוחה בעצמי. והנה אתה סיכנת את מקום עבודתך והלכת לפי קול המצפון שלך. כל הכבוד לך. אני חושבת שעל הנושא הזה היו צריכים לערוך דיונים בבית-הספר ולהביא סיפורים כמו שלך כדוגמה לדילמות במשטר דמוקרטי ועל אחת כמה וכמה במשטר פשיסטי דיקטטורי.
    בנושא יחסי עבודה וזכויות העובדים – עברנו דרך ארוכה בארץ מהמצב שבו לעובדים היה כוח לשמור על זכויותיהם ועד לימינו בהם העובד וזכויותיו נחשבים לסכין בלב האומה. צר לי שגם ההסתדרות לא יוצאת יותר להגנה על העובד הקטן ואנו שומעים את התערבותה בעיקר בקשר לעובדי חברת חשמל או הנמלים.

  15. רועי סיני הגיב:

    שלום ותודה לכל המגיבים והתומכים,

    אתחיל בזה שאני משתוקק לפרסם את הסיפור בכלי תקשורת גדולים ואלה גם הביעו עניין בו, אך אני מעדיף לחכות בכדי למנוע פגיעה וודאית בבת זוגתי (גם אם לא יפטרו אותה הרי שיגרמו לה לעזוב) בשלב זה. אני לא מוצא לנכון לגרור אותה לתוך המאבק שלי.

    לגבי בית הדין לעבודה, הרי שעל-פי דברי החברים בקו לעובד, זה חוקי למהדרין לפטר עובד על רקע רומנטי, מה גם שהוא גלוי ולא מוכחש. הכלי היחיד שעומד לראשותי הוא מאבק ציבורי ונכון לעכשיו אני בחרתי כאמור, לא להשתמש בו.

  16. אראל סגל הגיב:

    עופרה הציעה "הנפקת אות "מעסיק הוגן" שחסרונו ירתיע לקוחות".

    לא מזמן התחיל לפעול פרוייקט דומה – "תו תקן חברתי": — קישור —
    בינתיים רק באיזור ירושלים, ורק בתחום האוכל והאירועים; אך בע"ה במשך הזמן הוא יתרחב ויגיע לכל הארץ.

    מומלץ!

  17. יורם בר-חיים הגיב:

    הקריטריונים להענקת "תו תקן" חברתי לאולמות שמחה כוללים משום מה גם אי העסקת עובדים זרים, ללא קשר לתנאי העסקתם.

    אי-העסקת "עובדים זרים" (להבדיל המעסקתם בתנאים הוגנים כפי שמחייב החוק לגבי כל עובד אחר) אינה עיקרון חברתי, זו סתם גזענות.

  18. יונה הגיב:

    לאירגוני השמאל אין זמן להתעסק בדברים כאלה כי הם עסוקים ב’מאבק נגד הכיבוש’ ובאירגון חרמות נגד ישראל בחו"ל.

    ואגב, טועה מי שחושב שמדובר בתופעה חדשה. ניצול מחפיר והפרת חוקי העבודה היו תמיד קיימים בישרל ובממדים אולי אפילו יותר גדולים מהיום.

    פועלות ערביות שהובאו לקיבוצים ולמושבים לעבוד בחקלאות (כינו אותן ‘פאטימות’), עובדות טכסטיל בעיירות הפיתוח, עובדות מתפרות בכפרים הערביים והדרוזיים – אלה דוגמאות לניצול המחפיר ולהיעדר הזכויות בפועל.

    ההסתדרות אכן מגינה על החזקים והמסכנים באמת אף פעם לא עניינו אותה.

  19. אז מה ? הגיב:

    האם תפקידו של "תו תקן חברתי" לאכוף חקיקה מפלה נגד מהגרי עבודה או שתפקידו לדאוג להעסקה הוגנת לכל עובד, יהיה מי שיהיה ?

  20. ליורם בר חיים הגיב:

    זו אינה גזענות: החוק מתיר העסקת עובדים זרים בענפי הבניה, החקלאות והסיעוד.
    לא באולמות אירועים.

    מסיבה זו נכלל סעיף זה בקריטריונים.

  21. ל"אז מה" הגיב:

    העסקת עובדים זרים בענפים מסויימים בלבד אינה אפליה.
    ראוי להתעסק בזכויותיהם, להלחם במעסיקים שלא משלמים את שכרם, במשטרת ההגירה ובמדיניות שיצרה את המצב הזה לכתחילה.
    המצב הנכון היה שעובד זר מגיע לארץ ל-X שנים שבמהלכן הוא חוקי, ולא חשוב במה יעבוד. וזכותו לעבור ממעסיק למעסיק (או ליתר דיוק, מנצלן לנצלן) בלא להפוך ל"לא חוקי" ובלא תלןת בסוחרי העבדים הקרויים במקומותינו חברות כוח אדם. זה היה מפחית את הכוח שיש למעסיקים עליו.
    לאחר זמן זה, אם המדינה לא מעוניינת השתקעות של עובדים זרים, זכותה לא להאריך את היתר העבודה שלו.
    מאבק להרחבת הענפים בהם מעסיקים עובדים זרים הוא בזבוז אנרגיה מוחלט.

  22. לא זו השאלה הגיב:

    השאלה היא האם תפקידו של "תו תקן חברתי" הוא לאכוף אי-העסקת מהגרי עבודה בענף זה או אחר, התשובה היא שזה תפקידו במידה והוא מאמץ את המושג "חברתי" במובנו הציוני, כלומר מגן רק על זכויות חברתיות של יהודים.

    יורם בר-חיים

הגיבו לשלמה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים