עיון בנתונים המופיעים בדו"ח בנק ישראל שהתפרסם באחרונה, מצביעים על מגמה ברורה המאפיינת את הצמיחה של התוצר העסקי בשלוש השנים האחרונות. מנתונים אלה עולה כי מפירותיה של הצמיחה בישראל נהנו יותר בעלי הפירמות מאשר העובדים.
בעוד שמלאי ההון הגולמי גדל בשלוש השנים האחרונות בשיעור ממוצע של כ-4% בשנה, הרי שתשומת העבודה גדלה בשיעור שנתי של כחצי אחוז. התשואה להון הנקי גדלה בשיעור שנתי ממוצע של כ-7% במהלך השנים 2002-2004, וב-13.6% בשנת 2004 לבדה. לעומת זאת, עלות העבודה ליחידת תוצר ירדה ב-2.1% בממוצע בשנים 2002-2004 והצטמצמה ב-4.7% בשנה שעברה.
המשמעות הכללית של התפתחויות אלה היא כי העלייה בשכר היתה נמוכה בהרבה מהעלייה ברווחיות הפירמות, שהם שני הגורמים העיקריים המרכיבים את התוצר העסקי. התמורה לעבודה היוותה כ-72% מהתוצר העסקי בשנת 2001 והיא הלכה וירדה בהדרגה עד שהגיעה ל-66% בשנת 2004.
אמנם בנק ישראל מציין בהערת שוליים כי התמורה לעבודה יציבה יחסית בשנים האחרונות והשינויים בה מחזוריים בלבד, אך נראה כי המגמה המסתמנת בשנים האחרונות ברורה ואינה מקרית – חלקם של העובדים ב"עוגת" התוצר הולך וקטן, וחלקם של בעלי הפירמות באותה עוגה הולך וגדל.
נוכח מדיניות הממשלה בשנים האחרונות, אשר כללה צעדים שהביאו לעליית רווחיות הפירמות מחד גיסא (הפחתת הריבית, הורדת מס החברות, ועוד) ולשחיקת השכר במשק מאידך גיסא (הקפאת שכר המינימום, התרחבות האבטלה, ועוד) מגמה זו של "יותר לרווחים ופחות לעובדים" אינה תופעה "מחזורית" והיא צפויה להימשך גם בשנים הבאות, במידה ומדיניות הממשלה לא תשתנה.
חשוב לזכור כי עליית הרווחיות במגזר העסקי מאפשרת ומחייבת העלאת שכר בהתאם. העלאת שכר לעובדים צפויה להביא לא רק להתחלקות שוויונית יותר של פירות הצמיחה, אלא לתרום גם לעליית הביקושים במשק, ובסופו של דבר להביא להאצת הצמיחה, להקטנת האבטלה, ועליית הרמת החיים.
על זה כבר אמר פעם וינסטון צ’רצ’יל:
"אני מאמין רק בסטטיסטיקה אותה ערכתי בעצמי"
קצת מביך כאשר מישהו מעובדי ההסתדרות מדבר על אבטלה ומובטלים. זאת כאשר ידוע שההסתדרות מגינה בחירוף נפש על עובדים החברים בה, ועושה מעט מאוד למען האחרים!
קראתי בעניין ובאהדה את מאמרה הקצר של מירב פרץ. הלואי והיה מתפרסם בתפוצה רחבה יותר.
תגובתו של המכונה ‘הגרמני’ הינה אופיינית: כאשר מצביעים על פגיעה בעובדים מיד יש התנפלות על ההסתדרות, גם כאשר לא ברור איך זה מתקשר לנושא המאמר. ואם לא היתה הסתדרות העובדים בעולם, זה היה משנה מהתוקף של מאמרה של פרץ?
ההסתדרות נחלשה מאד בשנים האחרונות, גם מתוך טעויות שמנהיגות העובדים עשתה, אך בעיקר מתוך החלשתה המכוונת על ידי נציגיהם של בעלי ההון והמעבידים, אשר בהווה יושבים בממשלה, ובמיוחד במשרד האוצר. כתוצאה מכך יכולותיה של ההסתדרות להגן על העובדים נחלשו, והן מצטמצמות לאותם עובדים שמאורגנים באיגודים חזקים – עובדים שעובדים בארגונים גדולים וציבוריים. למרבית הצער, עובדים רבים אינם מאורגנים, גם משום שאין מאפשרים להם להתארגן. על ‘מטרודן’ בבאר-שבע שמעתם?
קיצור של דבר, המדיניות הכלכלית של מדינת ישראל בקדנציה האחרונה היא של החלשת העובדים וחיזוק בעלי ההון והמעבידים. כל השאר אלו דברי מלל שנועדו להקנות למפלגת בעלי ההון כמה שיותר מצביעים. אנשים מהמעמדות הנמוכים יצביעון בעיקר מסיבות רגשיות, ואנשים מהמעמד הבינוני יצביעו בעדם כאשר ישתכנעו שמדיניות זו טובה ל’צמיחה’. והעובדים ימשיכו, במחילה, להדפק.
צבי
והנה אנו עדים לגישה קיינסיאנית שמאפיינת את אלו שעוד לא הבינו כי הכוחות הפנימיים המניעים את הקפיטליזם לא יאפשרו לגישה כזו להתקיים. המצב האובייקטיבי הוא שהקפיטליסטים מחוייבים להורדת שכר מתמדת. לגבי ההסתדרות: הבעיה היא לא עם מה שההסתדרות עושה או לא עושה לאלו שאינם חברים בה. כל ארגון מחוייב קודם כל לחבריו. העניין הוא שההנהגה הרקובה של ההסתדרות אינה עושה למען החברים בה: היא מבודדת מאבקי עובדים במקום להרחיבם, מדכאת שביתות במקום לעודדן. הנהגת ההסתדרות רואה את ההסתדרות כמנגנון שמטרתו למזער את נזקי הקפיטליזם בעוד שצריכה היא להיאבק לחיסולו.
לצבי ומתן,
אני אפילו תומך בגישה הקיינסיאנית. מצידי שתגדיל מדינת ישראל את חובה על מנת ליצור תעסוקה.
רוב רובם של אלו המיוצגים על ידי ההסתדרות אינם נזקקים לחסדי חקיקה כזו או אחרת לשכר מינימום. הם מסודרים בתנאי העסקתם.
רק ביום שבו תחל ההסתדרות לעשות סדר בין שורותיה על תנאי השכר המפליגים(יחסית) של חבריה, זהו היום בו אשתכנע, שההסתדרות אכן דואגת ועושה למען מחוסרי העבודה, או למען המועסקים הבלתי מאורגנים.
עד אז, מה לעשות, זה נראה כמו הפרחת סיסמאות ריקות מתוכן, ופופוליזם זול!
אנראה לי שהדיון מתנהל כאן בשני מישוריםף במישור אחד אומרים מבקרי ההסתדרות שהיא מייצגת את העובדים החזקים, שכרם של ראשיה הוא גבוה מאוד וכו’, לכן אינה יכולה לייצג באמת את העובדים.
יש מן האמת בטענות אלה, ונכון שההסתדרות מתנגדת באפן פאבלובי-משהו לכל פיטורים של עובדים, הפרטה ואף ביטל מונופולים(!). אבל צריך לראות את התמונה הכללית – מטבע הדברים עובדים מאורגנים הם חזקים יותר, והפרשי השכר בתוך ההסתדרות הם מהנמוכים במשק.מה שיוצר חשוב הוא המישור העקרוני.
אני לא סבור שיש רק שתי דרכים להתנגד לקפיטליזם – כלומר להיות מקרסיסט התומך המהפכה עולמית או קיינסיאני. האמת, רעיונותיו של קיינס לגבי קפיטליזם מתון לא היו חדשים (שכר מינימום, ביטוח סוציאלי, תקציב גרעוני, מיסים גבוהים וכו’). עמדתו היא המשך של ה"רביזיוניזם", או ה"ליברליזם הרדיקלי" של המאה ה-19 ואולי בתקופה יותר מוקדמת. כקוריוז היסטורי אציין שכבר בשנת 1840(|) עלתה בפרלמנט הבריטי הצעה לחוק שכר מינמום, שאמנם נפלה אבל הצביעו בעדה חלק ניכר מן הרדיקלים והויגים(ליברלים) ואפילו כמה טורים(שמרנים) מתונים.
נראה לי שיש ללכת לא בדרכם של קיינס או מרקס, אלא בדרך שלישית אמיתית, בנוסח האנרכיסטים או הסינדיקליזם, כלומר להעביר את הבעלות על החברות הגדולות לידי העובדים עצמם ולא לידי המדינה, מלבד הנהגת אמצעים אחרים כמו שכר מינימום ומקסימום.
לעופר יהלום,
אינני סבור שהעברת הבעלות של חברות(מונופולים) ממשלתיים לידיים פרטיות של העובדים עצמם תפטור בעיות.
ראשית, אני סבור שהעברה שכזו לא תשנה את יעדיה של אותה חברה, קרי התייעלות, צמיחה, יצרניות, רווחיות ואף לא תייצר מקומות עבודה חדשים.
מרבית החברות אותן אני מכיר בחו"ל אשר נשארו בידי העובדים, נשרכות מאחור וסובלות מאותן בעיות ילדות. בירוקרטיה, הצמדות לכסאות, החלטות על רקע פוליטי ולא על רקע עסקי וכדומה.
שנית, מדוע שיקבלו העובדים, שגם כך תנאי שכרם לא רעים, מתנה שכזו?
האם זה הוגן שעובדי חברת החשמל יקבלו חברה ששוה מיליארדים לידיהם? ומדוע אתה חושב שמהלך שכזה לא יהפכם לקפיטליסטים מאותו רגע שתעבור השליטה לידיהם?
שלישית, מדוע אתה סבור שהעברת הבעלות לידי העובדים תייצר מקומות עבודה חדשים? אינני רואה כל סיבה רציונלית לכך.
הפתרון לדעתי טמון בהפרטה חלקית של החברות תוך השארת גרעין השליטה בידי המדינה. בנוסף לכך פתיחת אותם שווקים חסומים(כמו שוק האנרגיה) לתחרות פרטית, דבר שיחייב אותן חברות איקס-ממשלתיות להתיעל.
ברצוני לציין חברות ממשלתיות בעבר בגרמניה, שמרגע שהופרטו חלקית, הפכו לתחרותיות יותר, התייעלו, הוזילו שירותיהן לצרכן, כמו גם עלויותיהן והמשיכו להיות גורם משמעותי בשוק. הדואר הגרמני, לופטהאנזה, הדויטשה טלקום הן דוגמאות לכך.
בנוסף לכך נפתחו השווקים לתחרות, אשר הביאה להתרחבות התעסוקה. בד ובד שמרה הממשלה על כך שלא יפגעו תנאי העובדים(כבעלת שליטה).
אתה טוען שרעיונותיו של קיינס לא היו חדשים, אך הוא היה היחיד אשר העיז לקרוא תיגר ישיר על הניו-קלאסים, וניסה להסביר ולפתור תופעות קצרות טווח בכלכלה העולמית.
אז ככה בקשר לכל הוויכוח בין מדיניות פיסקלית (קיינס) למוניטרית (פרידמן וחבריו), נראה לי שמפספסים את הנקודה. העיניין הוא חלוקת הכנסות ולא כמה כסף הממשלה משקיעה או מצמצמת, מי שרוצה לדעת עוד על העיניין הזה, כי הוא לא כל כך פשוט, מוזמן לעיין ב"כוח השיוויון בכלכלה" של אסתר אלכסנדר ז"ל.
בנוגע להסתדרות. ההסתדרות היא הגוף היחיד במדינה שבאמת מייצג שרידים של סולידריות בין עובדים. כמו שכבר אמרו כאן כוחה של ההסתדרות נחלש מאוד ב20 שנה האחרונות, אבל לפי דעתי, אם יש איזשהו סיכוי לעשות מהפכה סוציאליסטית במדינה היא חייבים להכניס את ההסתדרות לתוך העיניין כגוף שבמהותו הוא חיובי וסוציאליסטי.
ליותם,
אם מה שמעניין אותך היא מהפיכה סוציאליסטית, אז כנראה שאין לנו כל נקודת אחיזה לדיון משותף.
סינתיזה של שתי הגישות מקובלת עליי בהחלט, אולם העברת בעלות של חברות ממשלתיות לידיים פרטיות של העובדים- אין בו כל ממש!
כל עוד לא יפתח השוק לתחרות ימשיכו חברות אלו כמונופולים לתת שירות רע ויקר.