הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-14 במאי, 2005 2 תגובות

האינתיפאדה השנייה שהחלה בשלהי 2000 העלתה לשיאים חדשים את מספר הבתים שהמדינה הרסה בשטחים. ברצועת עזה ובפרט באזור רפיח כמות הבתים שנהרסו הינה חסרת תקדים. מספרם מגיע ל-2,897 בתים, והדבר מתועד לעומק ובמקצועיות על ידי סוכנות הסעד לפליטים של האו"ם אונר"א (UNRWA). הנתונים הנוגעים להריסות בגדה המערבית הם יותר פרובלמטים משום שאין גוף בינלאומי שעובד באופן סיסטמתי בשטח, מכיוון שהנגישות של ארגונים ישראלים נעשתה קשה יותר, ומשום שהנתונים שצה"ל מפרסם לוקים בחוסר אמינות. למרות זאת, ניתן להציג תמונה אמינה וקרובה למציאות על ידי שילוב של מספר מקורות.

אפשר לחלק את הריסות הבתים בגדה לשלושה סוגים: הריסות מטעמי "ענישה" – בתי משפחות של אלה המעורבים בפיגועים; הריסות "מבצעיות" – שבוצעו במהלך פעולה צבאית, והריסות מסיבות "מינהליות" – בתים שנבנו ללא היתר.


תופעת הבתים שנהרסו מטעמי ענישה נחקרה לעומק על ידי ארגון "בצלם" אשר מצא שמאז האינתיפאדה האחרונה נהרסו כ-675 בתים. נוהל זה בוטל בפברואר 2005 בעקבות המלצות של ועדה מקצועית שמינה הרמטכ"ל, אשר מצאה שאותן הריסות לא רק שאינן מרתיעות מפגעים פוטנציאלים אלא ההפך הוא הנכון, הן מגבירות את השינאה ורגשות הנקם.


בכל הנוגע להריסות מבצעיות, הנתונים הקיימים הם חלקיים בלבד. הגל הגדול ביותר של הריסות בעת פעולה צבאית נערך בג’נין, במהלך מבצע "חומת מגן" באפריל 2002, אז נהרסו כ-530 מבנים – לפי מקורות פלסטינים, ו-420 לפי מקורות ישראליים. מעבר לכך יש עדות של הארגון הפלסטיני לזכויות אדם (PHRC), על 15 מבנים נוספים שנהרסו באותה תקופה באזור קלקילייה, שכם, סלפית, אל בירה וביטוניה. מעבר לכך מתועדים עוד 357 בתים שניזוקו בדרגות שונות עד כי הן מסכנות את דייריו. גם ההריסות המבצעיות כמעט ונעלמו במרוצת השנה האחרונה.


לעומת זאת, ביחס להריסות מטעמים מינהליים, התופעה נמשכת ללא הפסקה ואף מתעצמת. על פי מספרים רשמיים שפירסם המינהל האזרחי, מספר ההריסות שבוצעו בשטחי הגדה מראשית האינתיפאדה בספטמבר 2000 ועד סוף 2004 מגיע לכ-1,000 בתים. החלוקה לפי שנים היא כדלקמן:
















מספט’ 2000 2001 2002 2003 2004
21 186 276 306 211


אולם בדיקה מעמיקה מגלה שכמות המבנים שנהרסו בפועל היא הרבה יותר גבוהה ומספרם האמיתי מוסתר באמצעות מניפולציה חשבונאית.


בדיקה מדוקדקת של דו"ח הריסת בתים בלתי חוקיים (בב"חים בג’רגון הצבאי) לשנת 2004 שנמסר לח"כ זהבה גלאון ע"י המינהל האזרחי מגלה תרגיל חשבונאי מקיאוולי. המינהל האזרחי מחשב את מספר התיקים שהוצעו לפועל כנגד מבנים בלתי חוקיים תוך התעלמות מהעובדה שתחת "תיק" אחד נכללים לעתים יותר ממבנה אחד. שלא כפי שנהוג בישראל – בה כל הריסה מחייבת פתיחת תיק נפרד – בגדה המערבית תחת אותו תיק הריסה ניתן להכיל יותר ממבנה אחד – מהלך שמידת החוקיות שבדבר מוטל מאוד בספק. כך קורה שהריסה של מתחם המורכב ממספר מבנים יופיע בדו"ח המסכם של המינהל כאילו היה זה הריסה אחת בלבד. כך, לדוגמה, הריסה שבוצעה בכפר סמוע ב-28/1/04 המופיעה תחת תיק מספר 118/97, נרשמה בתור הריסה אחת בלבד למרות שהיא מורכבת מ"3 צריפים מאוכלסים כ"א כ-20 מ"ר +דיר +יסודות למבנה". הריסה שבוצעה בכפר עזון ב-22/4/04 נרשמה כהריסה אחת למרות שהיא מורכבת מ"מאהל הכולל 7 אוהלים". וכך הלאה במקרים רבים. הריסה שבוצעה ב-4/11/04 באזור רמאללה שמספרה 143/95 נרשמה כהריסה אחת למרות שהיא כוללת "4 צריפים למגורים כ-25 מ"ר כ"א". מכאן שמספר המבנים שנהרסו בפועל, גדול מזה שפורסם בדו"ח הרשמי.


ניתוח מדוקדק של אותו הדו"ח מגלה שבסך הכל נהרסו בגדה לפחות 357 מבנים לפי החלוקה הבאה:
























מבנים למגורים, קונסטרוקציות מאוכלסות 88
דיר עיזים, מכלאה לצאן, לול עופות, מחסן, מבנה חקלאי 65
בורות מים 11
פחונים, סככות, צריפים, אוהלים, מכולות (רובם למגורים) 112
מבנה מסחר, תעשייה, מוסך, משרדים 28
יסודות למבנה, גדרות 51
מערה 2


במספר מקרים הדו"ח אינו מפרט את כמות המבנים שנהרסו באותה פעולה ומסתפק בהגדרה הכוללנית של "מבנים" או "חנויות". כך בהריסות שבוצעו בברטעה ב-20/7/04 נרשם המונח "חנויות" ללא פירוט של מספרם הכולל, או "מבנים המשמשים חנויות" מבלי לפרט יותר.


יוצא מכך שמספר המבנים שנהרסו בפועל גבוה מהמספר הרשמי בכ-70%.


אם נשליך ממה שגילינו בדו"ח 2004 על השנים הקודמות, ואם ניישם את אותו קנה מידה נגיע למספר כולל של 1,700 מבנים הרוסים.


מעבר לכך, יש עדויות על הריסות שאינן מופיעות בדו"ח הנ"ל, ואף לא בכל דו"ח אחר, אשר בוצעו ככל הנראה כיוזמה של כוח מקומי או של מתפרעים למיניהם. כך לדוגמה דיווח תושב וולאג’ה, ס"ע שכוחות מג"ב הרסו מבנה בבעלותו ששימש כמחסן לזרעים וציוד חקלאי בטענה שהמבנה "משקיף על המחסום ומסכן את החיילים העומדים במקום". דוגמה נוספת היא בית משפחת שרבתי בחברון אשר נהרס על ידי תושבי קרית ארבע לנגד עיני החיילים שלא מנעו את הריסתו בטענה "שמדובר בילדים". כמו-כן יש מקרים שבתים נפגעו טוטלית תוך כדי הריסת בית של מפגע ולא נרשמו בסטטיסטיקה – לא בזו של הבתים שנהרסו מטעמי ענישה ולא בזו של הבתים שנהרסו מטעמים מינהליים.


כך למשל, בניין של משפחת סולימן קווסמה בחברון, המורכב מ-14 דירות, ניזוק קשות בתאריך 26/5/03 במהלך "פיצוץ מבוקר" של בית מחבל שביצע פיגוע בירושלים מספר ימים קודם לכן. כתוצאה מכך ניזוקו כל שאר הבתים עד כי הבניין הוכרז כמסוכן למגורים. כאמור, דירות אלה "נפלו בין הכיסאות" ולא חושבו לא במניין הבתים ההרוסים מטעמי ענישה ולא במניין הבתים שנהרסו מטעמים מינהליים.


מכאן שמספר הבתים שנהרסו באופן ישיר או עקיף, על ידי המינהל או על פי יוזמה של כוחות מקומיים, עולה על המספר הרשמי שהמדינה מפרסמת ואף על המספר הלא רשמי שאנו חישבנו על יסוד ניתוח מפורט של דו"ח הריסות 2004.


לסיכום, מספר המבנים שנהרסו בגדה המערבית – לא כולל מזרח ירושלים, מאז ראשית האינתיפאדה מטעמי ענישה, מבצעיים ואדמיניסטרטיביים יחד, נע בין 2,110 לפי מקורות ישראלים ל-2,920 על פי האומדן שלנו.


המצב התכנוני


במשך כל שנות הכיבוש הנהיגה ישראל בגדה המערבית מדיניות תכנון, פיתוח ובנייה שהגבילה עד למינימום האפשרי את הבנייה של תושבים פלסטינים. למעלה משני שלישים מהקרקעות בגדה המערבית אסורות לבנייה לתושבים הפלסטינים.


ישראל הקפיאה את המצב התכנוני בכל הנוגע ליישובים הפלסטינים. תוכניות המיתאר הקיימות עבור יישובים אלה הן בנות חמישים שנה ויותר. למעשה תוכנית המיתאר התקפה היא תוכנית מנדטורית S-15 שאושרה במרס 1948 ומאז הכיבוש של 67′ לא נקטה המדינה כל יוזמה לעדכון תוכניות המיתאר באופן שתתאים לצרכים הלגיטימים של תושבי האזור. על בסיס אותן תוכניות נדחות רוב הבקשות לרישיון בנייה. רישום הקרקעות מוקפא מאז 67′, ובהעדרו לא ניתן להגיש בקשה להיתר בנייה בנימוק של העדר הוכחת בעלות על הקרקע. רשויות הבנייה מנוהלות בידי המינהל האזרחי הישראלי, שבו לא רק שאין ייצוג לתושבים אלא שלרוב מכהנים בו מתנחלים אשר להם מוטיבציה יתרה למנוע מפלסטינים לממש את זכותם על הקרקע. כמעט בלתי אפשרי לתושבים להשיג נתונים או מפות הקשורות לאדמתם. חשאיות אופפת את השיקולים התכנוניים של המינהל האזרחי. מידע בסיסי וחיוני לתכנון הבנייה לא נמסר לפונים.


פלסטיני המבקש לבנות ברישיון על אדמתו באזורי C חייב לעבור הליך ממושך, מסורבל ויקר, שסופו לרוב דחיית בקשתו.


התקנות שפירסם המינהל הצבאי בגדה מאפשרים לבצע הריסה מינהלית ללא מגבלות משפטיות. הערעור והשימוע מתבצע בפני אותו גוף שהוציא את הצו, כלומר בפני המינהל האזרחי ולא בפני ערכה שיפוטית בלתי תלויה וגם לא על פי נורמות ראיתיות המקובלות במערכת המשפטית.


החוק הבינלאומי


הריסת בתים נוגדת את הדין הבינלאומי. סמכות ההריסה מוגבלת רק לנסיבות מבצעיות, בעוד שהריסה מטעמים אזרחיים אסורה תכלית איסור. סעיף 46 לתקנות האג מ-1907 שעוסקות בשטחים תחת כיבוש מחייבים את הכובש לשמור על הרכוש הפרטי של הנכבשים. בסעיף 53 באמנת ז’נבה הרביעית מ-1949 נקבע שאסור למעצמה הכובשת להחריב או להשמיד נכסים ומטלטלין של התושבים המקומיים (אלא אם כן מדובר בפעולות צבאיות מחייבות). יתר על כן, על פי הצו בדבר הקמת המינהל האזרחי בגדה מס’ 974, התשמ"ב-1981, המינהל האזרחי מחויב לנהל את העניינים האזרחיים באזור לרווחתה ולטובתה של האוכלוסייה.


הריסת בתים מטעמים אדמיניסטרטיבים היא בלתי חוקית הן על פי הדין הירדני שחל באזור, הן על פי החוק הבינלאומי והן על פי דיני המינהל החלים על מדינה כובשת.


על פי החוק הבינלאומי, התכנון והבנייה הם עניין אזרחי טהור. השלטון הצבאי רשאי להתערב בתכנון ובבנייה רק כאשר להם השלכות ביטחוניות מובהקות.


שיקולים פסולים בהריסה "מינהלית" של בתי פלסטינים


הריסת הבתים בגדה המערבית הוא לא צעד מינהלי גרידה, הנובע משיקולים תכנוניים. בהקשר של הקונפליקט מדובר באקט פוליטי מובהק אשר נועד לשרת מדיניות של סיפוח קרקעות, ואין ביניהן ובין שיקולים תכנוניים ולא כלום.


בתי פלסטינים נהרסים על פי רוב לצרכים הבאים:


סילוק פלסטינים מאזורים הסמוכים להתנחלויות – השלטונות הישראליים הורסים בעקביות מבנים של פלסטינים הנתפסים כמפריעים לתוכניות הקמתן והרחבתן של התנחלות. מובן כי קירבת הבתים להתנחלויות לא עלתה כנימוק רשמי להריסה במקרים אלה.


סלילת כבישים עוקפים – כבישים עוקפים נועדו כדי לאפשר תנועה של מתנחלים ושל כוחות הצבא המגינים על ההתנחלויות. בתים הנמצאים על תוואי של כביש עוקף, קיים או מתוכנן – מיועדים להריסה.


מניעת מסירת שטח לפלסטינים – ישראל הורסת בתים באזורים הנמצאים בשטח אותו רוצה ישראל לשמור לעצמה במסגרת הסדר הקבע, בניסיון למנוע מצב בו תדרוש הרשות הפלסטינית את השטח בטענה שמתגוררים בו פלסטינים. הריסת הבתים מהווה דרך נוחה לגירוש התושבים מאותו אזור.


רשויות התכנון והבנייה בגדה המערבית מעלו אפוא בתפקידן. הן ניצלו את הסמכויות המפליגות שהעניקו להם הצווים הצבאיים, אשר שללו בין היתר מהתושבים המקומיים את ייצוגם בגופים הממונים על תכנון הבנייה וביטלו את ערכאת הערר – דברים שהיו קיימים בחוק הירדני – וזאת בלא כל הצדקה מבחינת המשפט הבינלאומי.


דו"ח מבקר המדינה לשנת 2003, ודו"ח טליה ששון על המאחזים הבלתי חוקיים שפורסם במרץ 2005 חשפו העברת כספים מהמדינה למועצת יש"ע לשם מימון בנייה בלתי חוקית ברחבי הגדה. על פי דו"ח מבקר המדינה, בין ראשית 2000 ועד יוני 2003 משרד הבינוי והשיכון מימן עבודות בנייה ופיתוח בהיקף של 29.7 מיליון שקל, בניגוד לחוק התכנון והבנייה ובאזורים בהם לא ניתן היה כלל לבנות – אם בשל היעדר אישור ממשלתי או מחמת היעדר תוכניות מיתאר תקפות – ואם מסיבות הקשורות לבעלות על הקרקע. יתר על כן, במקרים מסוימים משרד הבינוי והשיכון מימן תשתיות בנקודות בהן המינהל האזרחי הוציא צווי הריסה. הדו"ח מציין שאף אחד מהגורמים הרלוונטים – לא משרד הבינוי והשיכון, לא משרד הפנים ולא עוזר שר הביטחון לענייני התיישבות, לא הקפידו לבדוק אם הרשויות המקומיות בגדה מצוידות באישורי בנייה לפני שהעבירו את הכספים.


מבקר המדינה מסכם את הממצאים במלים חריפות: "בחינת המימון של משרד הבינוי והשיכון לפעולות בנייה ופיתוח של הרשויות המקומיות באיו"ש מעלה כי המשרד משקיע ממשאבי המדינה בבנייה בלתי חוקית, בפרויקטים שאין להם רשיונות בנייה, במקומות שלא אושרו לגביהם תוכניות מיתאר, או במקומות שאין להם כלל אישור של הדרג המדיני להתיישב בהם. ממצאים אלה יש לראות בחומרה רבה"(1).


חומרת העניין מתעצמת לנוכח העובדה שבאותה תקופה המדינה הרסה 628 בתים של ערבים באותו אזור עצמו בשל היעדר רשיונות בנייה(2). כלומר, המדינה מתירה ליהודים לבצע עבירות בנייה שמונעת בשיטתיות מהערבים באותו אזור לבנות. למי שטרם הבין את משמעות הדבר נציין בצער אך בלשון ברורה שחומרתה של התופעה נובעת מכך שהמדיניות הממשלתית בנדון נגועה באפליה גזעית. כאשר מעשה שאסור לערבים מותר ליהודים, כאשר הורסים בתים של ערבים בשל היעדר רשיון ובאותה שעה עוזרים ליהודים לבנות ללא רשיון, אזי, אין מנוס מלקרוא לילד בשמו ולומר שמדובר באפליה גזעית גם אם צמד מלים אלה מזעזעות כל נפש יהודי.


יתרה מזאת, כאן לא ניתן לומר שמדובר ב"מעידה חד-פעמית" או ב"גידולי פרא שלא מייצגים את הכלל" משום שהמבקר חשף תופעה שמעורבים בה מספר משרדי ממשלה ואף הצבא עצמו באמצעות המינהל האזרחי ומתאם הפעולות בשטחים, כלומר, במדיניות גזענית של ממש.



הערות:



  1. דו"ח מבקר המדינה "מימון עבודות בנייה ופיתוח ביהודה ושומרון", עמ’ 369.
  2. נתונים מהמינהל האזרחי לשנים 2000 – יוני 2003.

תגובות
נושאים: מאמרים

2 תגובות

  1. שיקו הגיב:

    ברכות, מאיר, על מאמר אנליטי, מפוקס, אמפירי וקצר. יש לקוות שמשהו מראשי הפשע המאורגן הזה ישלם פעם על פשעיה האכזריים של מדינת הטרור היהודית והדמוקרטית.

  2. דג אילם הגיב:

    מאמר מצוין, תודה.

הגיבו לדג אילם

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים