הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-20 במאי, 2005 8 תגובות

באנגלית קוראים לימי הביניים Dark Ages, או הימים החשוכים. אצלנו שומעים את הביטוי הזה בעיקר בהקשר הדתי. ישראלים מהזן החילוני, אפילו אלה מהם שהצביעו בעד תנועת שינוי החשוכה, טוענים לעתים תכופות שהחרדים מחזירים אותנו לימי הביניים. זה תמיד נוח וטוב לתקוף אחרים בגין דעותיהם הימניות או השמרניות, כדי לתת לעצמנו מקום תחת השמש במרכז המפה. מכבסות המלים עובדות אצלנו שעות נוספות, וגם התגייסות כללית בנוסח הפראבדה של עמוד המאמרים של עיתון חשוב אחד נגד מאמר בעיתון חשוב אחר, מבלי להדפיס אפילו קטע קצר המבטא עמדה אחרת, איננה מעוררת פליאה. כל המאורות הגדולים של "מעריב" חברו בשבוע שעבר יחדיו כדי להתקומם נגד מחאה ליברלית ב"הארץ" נגד כוונת הממסד לתקן את חוק האזרחות ולהפלות לרעה את האזרחים הערבים. השבוע הצטרפו אליהם גם אחרים באותו עיתון. סוציאליסטים וליברלים אמיתיים מקוטבים ביניהם ברוב הנושאים, בעיקר בנושא הגלובלי והחברתי-כלכלי, אבל המרי נגד הכיבוש ונגד האפרטהייד מאחד אותנו. מסתבר מעל לכל ספק שהציונות כפי שהיא מתבצעת כיום הלכה למעשה מנוגדת תכלית ניגוד לא רק לעקרונות שמאליים, אלא גם לליברליזם ההומניסטי הכי קונבנציונאלי. או שאתה ליבראל ודמוקרט או שאתה שואף למדינת אפרטהייד בתירוצים ציוניים.

הסוללה הנכבדה של תותחני "מעריב" הביעה פה אחד דעות שמרניות חשוכות, בחלקן גם פרו-אפרטהייד. דן מרגלית, בן-דרור ימיני, אמנון דנקנר, אמנון רובינשטיין וגדי טאוב ניצלו את זכותם להגדרה עצמית ואמרו, ברמות שונות של כישרון כתיבה: אנחנו התגלמות הריאקציה עלי אדמות. הם לא הודו לא בעובדות ולא בפרשנויות, אבל קורא סביר היה מסיק שבאמתלה של מסע צלב נגד האיסלם מסכל המרכז הלאומני כל סיכוי להידברות עם שכנינו אפילו ברמה האנושית, שלא לדבר על הפוליטית.


אבל בעיקר מציקה לי אכזבתי הממושכת מפרופ’ רובינשטיין, איש מרצ לשעבר שחבר לימין הפונדמנטאליסטי, אולי מבלי לחוש בכך. כבר נתקלתי בטענות מופרכות של רובינשטיין גם בוויכוחים איתי, ולמען האמת לא התרשמתי במיוחד. למרבה הפיקנטיות, הוא התאים את סגנונו החדש במאה הקודרת הזאת לתהליך הירחמיאליות המרתק שחל בתוככי נשמתו. מאמריו ב"מעריב" מזכירים בעיקר את "דבר" משנות הארבעים, עם שמץ ממורשתו של היומון הציוני הכללי, "הבוקר". החדשנות הרעיונית והסגנונית שאיפיינה את כתיבתו ב"הארץ", בעיקר בתקופה הרת הגורל שבין מלחמת 1967 למלחמת 1973, כאילו נעלמה כלא היתה.


בכל זאת הצטערתי לקרוא דברי פרשנות של רובינשטיין בעמודי החדשות של "מעריב", שהיו רשלניים ומעליבים לאין שיעור. הח"כ לשעבר כתב וחתם בשמו ובתארו האקדמי, וזה מחייב לפחות בדיקה מינימלית של העובדות ושל המסקנות הנובעות מהן. אבל פרופ’ רובינשטיין סתם כתב מהרהורי לבו. הוא העלה על נס את "נצחונו" של ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר, הוקיע את כל מתנגדיו מהאגף הליברלי והשמאלי בארצו בסגנון שמרני קלאסי. כדרכם של שמרנים כרך רובינשטיין ביחד את "עיתוני האיכות, האמנים, אנשי התיאטרון, הסופרים והמשוררים". כל אלה אשמים "במתקפה תוקפנית" נגד בלייר, שיחד עם פטרונו ג’ורג’ בוש הרג יותר מעשרות אלפי עיראקים חפים מפשע.


רובינשטיין תקף את השמאל האנטי-אמריקאי והגן בחירוף נפש על בוש. כל זה פתטי, אבל ניחא. רק חבל שאיש כמוהו סילף בצורה כה קיצונית את העובדות על הבחירות, והטעה גם את קוראיו. בניגוד לעבודה החובבנית של רובינשטיין, עברתי לילות שלמים על כל 646 אזורי הבחירות בבריטניה ונוכחתי לדעת, שבלייר נחל כישלון קשה. רובינשטיין יכול לנופף בסיסמא הנבובה שלראשונה יכהן ראש ממשלה מטעם הלייבור בפעם השלישית ברציפות, אבל אין בכך כל ממש. בלייר איננו מנהיג הלייבור אלא הניו-לייבור, מפלגה חדשה לגמרי שאימצה מדיניות חוץ שמרנית וכלכלה רכושנית מתוקנת במקצת. הוא משרת יותר מוכשר של הבורגנות מאשר השמרנים. זה הכל.


אבל רובינשטיין ממש מסלף את התוצאות ואת משמעותן. בלייר מדמם. ברוב האזורים הוא הפסיד אלפי קולות, והמצב הפוליטי אחרי הבחירות השתנה לחלוטין. אזורי בחירה בטוחים (שבהם היה לליייבור רוב עצום) הפכו לאזורים שבהם הרוב קטן מאוד. הם הפכו לאזורים בסיכון, שהאנגלים קוראים להם Marginal Constituencies. בבחירות הבאות עלולה כל תזוזה קלה להפיל את נציג הלייבור ולבחור תחתיו שמרן או איש המפלגה הליברלית-דמוקרטית. מי שקרא את ניתוח הבחירות כאן לפני שבועיים הבין, שבלייר ינצח אבל ברוב מוקטן, ושלדברים יהיו השלכות מרחיקות-לכת על החיים הפוליטיים בכל אירופה, ולא רק בבריטניה. בשיטת בחירות יותר שפויה היה בלייר נחשב למפסיד מוחלט בבחירות, כאן מדובר בכישלון צנוע יותר. צריך לזכור שבריטניה לא מצביעה על-פי סדר-העדיפויות המוכר אצלנו. מאז ומתמיד הצביעו שם בעיקר בהתאם למצב הכלכלה, וההערכה הסובייקטיבית של ציבור הבוחרים על השפעת מדיניות הממשלה על מצבם החברתי-כלכלי. לכן כישלונו של בלייר חרף הצלחותיו בניהול הכלכלה הוא אדיר ומהדהד.


אם רובינשטיין היה באמת עוקב אחרי המתרחש הוא היה לומד שהקריאה בתוך הלייבור להתפטרותו של בלייר היא מאסיבית. רוב המשקיפים, ויותר מחצי הסיעה הפרלמנטרית רוצים להחליף אותו בשר האוצר (מוכר לכם?) גורדון בראון. קיימת תמימות-דעים שהנזק לתדמיתו נובע מהמלחמה בעיראק, מההסתבכות, מהרג המוני עיראקים ומהשקרים והטיוחים של משטרו. זה נכון שבאזורי בחירה שבהם מתגוררים סטודנטים ואקדמאים ניזוק בלייר יותר. זה חמור בעיני בלייר ובעיני אנשיו, עד כדי כך שגם ראש הממשלה עצמו רמז שהוא יצטרך להפיק לקחים מכישלונו בבחירות. אחד הלקחים המומלצים, דווקא מחוגי ידידיו של בלייר, הוא לבדוק מחדש את הצייתנות העיוורת לצווים המונפקים מוואשינגטון ולהדק יותר את שיתוף הפעולה עם אירופה. רובינשטיין ילמד בדרך הקשה, וכבר בחודשים הקרובים, שיישום המסקנות אלה כרוך בשינוי מהותי של המדיניות הבריטית כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. או שמא סבור האיש, כמו יוסף אלמוגי ז"ל לפניו, שכל האינטלקטואלים אינם שווים אפילו "חצי מעברה?". שום מנהיג של מפלגה נאורה איננו יכול להישאר בשלטון, אם כל יפי-הנפש שאותם מנה רובינשטיין אחד-לאחד בבוז כזה, ייצאו נגדו. אינני טוען שאנשי הניו-לייבור הם נאורים באמת, אבל התדמית העצמית שלהם מחייבת הקשבה לאינטלקטואלים ולאמנים. היו זמנים שפרופ’ רובינשטיין, שקיבל את הדוקטוראט שלו בלונדון, היה שייך למסורת הזאת.


בלייר נכשל, רובינשטיין נכשל והכשיל, ו"מעריב" פירסם רשימת פרשנות שטחית ורדודה שהופרכה בתוך כמה שעות על ידי הקריאה ההמונית בבריטניה לסלק את בלייר ולהמליך את בראון. יש להניח שלדנקנר יש דעה די מגובשת על סוג כזה של עיתונאות.


* * *


קשה לי להבין מדוע הפגינו השרים חיים רמון ודליה איציק הנאה כזאת בישיבת הממשלה שבה נזף ראש הממשלה בבכירי הליכוד הנאבקים ביניהם קבל עם ועדה. רק כתבים שטחיים במיוחד ראו בכך הפגנת עצמאות של איציק ורמון. למעשה, המחווה העלובה שלהם רק הבליטה עוד יותר את כניעתם הפוליטית, האינטלקטואלית והאישית להגמוניה המוחלטת של הליכוד. מי שלועג לליכוד על תרבת שלטון קלוקלת, אבל מצביע בעד התקציבים של בנימין נתניהו, בעד החיסולים של שאול מופז ובעד הגדר של אריאל שרון, פסול מהשמעת ציוצים אופוזיציוניים כלשהם. שני השרים האלה אחראים, בדיוק כמו שמעון פרס, לזחילה המתמשכת של מפלגתם לזרועות הליכוד. הם אולי לא מאוהבים בשר האוצר, אבל גם בזה הם דומים ליותר ממחצית חברי סיעת הליכוד בכנסת.


ביום שני השבוע פרצה המריבה המכוערת בישיבת סיעת העבודה בין דן יתום לעמיר פרץ, וחשפה את העובדה הכואבת, שהתרבות הפוליטית של אנשי פרס דומה להפליא לזו של אנשי הליכוד. אז מה לכם כי תלינו? נכון שבהתנשאות הבלתי נסבלת של יתום ראינו גם סממנים מהשחצנות העדתית הישנה של "תנועת העבודה" המזויפת. לא בדיוק סיבה לחגוג, או לצחוק על המריבות הפנימיות של אחרים. יתום כנראה מנותק גם ממקורותיו הישנים בשב"כ, אחרת היה יודע שפרץ נפצע קשה במלחמת יום הכיפורים ולא היה מטיח כלפיו שהכדור היחיד שחלף על ידו היה של "פינג-פונג". מצחיק שגם בשנת 2005 חושבים דווקא במפלגת העבודה, שרק לאנשי צבא יש זכות דיבור בנושאי מדינה וחברה.


עם זאת, זה נכון שלליכוד יש תרבות שלטון איומה, ושהמפלגה כולה נגועה בשחיתות ממארת. אבל דווקא המריבה המתוקשרת בין נתניהו לאהוד אולמרט מרתקת במיוחד, כי שני האישים שייכים לאותו הדור וקיבלו חינוך רביזיוניסטי זהה. ביבי יותר מחויב רגשית לאביו, הוגה דעות ימני קיצוני בכל הנושאים. אולמרט, לעומתו, פחות כלוא בסבך המיושן של החישוקים הרביזיוניסטים. השנאה ביניהם היא בעיקר אישית וקרייריסטית וגם האופקים האידיאולוגיים שלהם הם עתה שונים לגמרי: אולמרט שרוף בימין הקיצוני, ועתידו תלוי בשבירת המסגרת הארגונית של הליכוד והקמת מסגרת חדשה של המרכז הלאומני שתכלול את אנשי שרון בליכוד, העבודה ושינוי. לנתניהו יש סיכויים טובים להשתלט על הליכוד מבפנים, לשמור על המסגרת ומעמדת כוח זו לנהל את מערכת יחסיו הסבוכים עם הימין הקיצוני ועם המתנחלים.

תגובות
נושאים: מאמרים

8 תגובות

  1. ערן הגיב:

    ח"כ דני יתום הוציא את תסכוליו הפוליטיים על ח"כ עמיר פרץ. הוא מסתכל לימינו ושמאלו ורואה כי חביבו אהוד ברק, עליו הוא שם את יהבו הפוליטי, לא מצליח להביא את הסחורה. שנתיים וחצי של אופוזיציה התישו את ראש המוסד לשעבר למעמד של אחרון חברי הכנסת הצעקניים.

  2. הגרמני הגיב:

    לערן,
    ובנוסף לכך הוא שייך לקבוצת הגנרלים, הסבורים שהם מורמים מעם, ושבשל נסיונם הקרבי המפואר יעמוד העם למראשותיהם, כגייסות חדורי מוטיבציה.
    זוהי תמצית ההנהגה הפוליטית של מפלגת העבודה. סוסים זקנים המביטים במראה ומשוכנעים שהם סייחים!

  3. איל רימון הגיב:

    לפני כמה שבועות ניסיתי לקרוא מאמר של רובינשטיין. בתחילת המאמר הוא הזכיר את רייצ’ל קורי, שכפי שהוא כתב "נהרגה בהתנגשות עם כוחות צה"ל". זה הספיק לי.

  4. דניאל – לא ברור לי, הגיב:

    למה כבר *ציפיתם* מטיפוס, מסוגו של אמנון רובינשטיין = דובר הימין הפשיסטי והגזעני ביותר, שקם לציונות מאז בקר ה-6 לנובמבר, שנת 1990. מה, רק כי הוא "היה במר"צ"? במר"צ היו הרבה אנשים. אין, בשבילו – מולדת, זה שמאל.

  5. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    לחיים שלום

    שתי הערות ברשותך:
    ראשית – כיתור התקופה, כפועל יוצא ומכוון על-ידי חבורה של מנסחי כתבי-העתים, ובמקרה זה – ימי-הביניים, כ"תקופה האפלה" עושה עוול נוראי לתקופה הנידונה (מאות שביעית-שמינית עד הששה-עשר, למרות שיש מקדימים ומאחרים את פתיחתה וסיומה, והמבחינים הזהירים בכלל בוחנים את פרמטר הזמן על-פי פרמטר המקום). גם הביטוי המכובס יותר – ימי-הביניים, השאול מהמינוח הצרפתי, אף הוא מגמד ומכווץ את תפארתה וגדולתה (ובכלל החלוקה לתקופות עושה עוול לתרבות שהתפתחה במקומות אלו או אחרים). כל תקופה פונה אל השמש, אמר מי שאמר וצדק.

    שנית – אמנון רובינשטיין כחבר ר"ץ לשעבר מצא עצמו במר"צ כתוצאה מן האיחוד בין ר"ץ למפ"ם. מאז ומעולם היתה תפישת עולמו בורגנית וקפיטליסטית על כל המשתמע מכך.

  6. מיכאל שרון: הברונים הפסיכופטים הגיב:

    בארצנו מוכת הקרטלים יש מסורת של הסחת הדעת מבעיות אמיתיות לבעיות מדומות. הבעיות כאן אינן מינוי אנשי ימין לתפקידים בממשל (כפי שהטעה אותנו מבקר המדינה בדוחו האחרון) שהרי כל ממשל במערב ממנה את אנשיו. הבעיה גם אינה העיתונות – היא החומה האחרונה של בקרה מהסתאבות כללית. הבעייה היא קרטליזם משקי, ושחיתות מערכת הביטחון בישראל – אנשים מושחתים ובעלי גישות ניזקיות כמו פרופ’ שי פלדמן (עוד במלחמת ההתשה כחייל בסדיר היטעה את מפקדיו וקידם אווירה של נישה פסיכופטית שהביאה לקונספצייה ב-73. ואחר היטיף להתחמשות גרעינית של מדינות ערב ומאזן אימה גרעיני..) אנשים מושחתים על גבול הפסיכופטייה החולשים על הון וכוח רב ומזרימים את צינור הכסף למקורביהם במשק.

    לא יכולה להיות כאן תקווה לעתיד יותר טוב, והנזקים יתגברו. אנשים כמו פרופ` שי פלדמן, שהיכרתיו באמ"ן בזמן שרותי הסדיר, פסיכופט קשה, שולטים היום על מערכת הביטחון ויוצרים נישות פסיכופטיות בכל המערכות כאן. שי, בנו של מלכך הפנכה של פסיכופט ממסדי אחר, פרופ` מיכאל פלדמן, שליקק לגג יעקובי, הפיץ תרבות שקרים באמ"ן, בפרט בענף 7 במחלקת מחקר, וקידם את הקונספצייה שהביאה לתבוסת ישראל ב-73. מאוחר יותר הוא מטיף להתחמשות גרעינית של מדינות ערב, ולשוויון גרעיני דבר המכונה בלשונו תוך חקיינות להוגים אמריקנים "מאזן אימה גרעיני… דיבורו מהיר וציני, ובמקטעים של נביחות כלב יבשות. הוא איש מסואב שמפיץ אווירה פסיכופטית בכל אירגון בו הוא נמצא. כיום צווארו התעבה והוא העלה משמנים, כמו עובי השומנים המציפים את מוחו, אך הוא ודומיו שולטים על תקציבי העתק של המערכת, ומזרימים את צינור הכסף לקרטלים בישראל. כיום הדברים די אבודים…

  7. דניאל ליחיעם הגיב:

    אתה יורד. על מה אתה מדבר? אמנון רובינשטיין הגזען לא היה מעודו חבר בר"צ – אלא ראש שינוי. מאקדמאי, ציפיתי לקצת יותר התמצאות, בנבכי המפה הפוליטית…

  8. גיא נ הגיב:

    למר ברעם,
    אתה משמיע אבחנה מפוכחת בדבר הניגוד בין "הציונות כפי שהיא מתבצעת כיום" לבין "ליבראליזם הומניסטי". האם מכאן משתמעת העמדה כי מקור הניגוד אינו בציונות עצמה, אלא רק בצורת ביצוע לא מוצלחת? האם אתה רואה דרך ליישב את הרעיון הציוני בדבר מדינה עם רוב יהודי (וההשלכות המתחייבות מכך באשר ליחסה אל אזרחיה הלא-יהודים, אף לעת שלום!!!) עם "ליבראליזם הומניסטי"?
    נ.ב.
    הלעג לחוגי האינטלקטואלים במערב אינו בלתי מוצדק. אלה נטו תמיד ברובם הגדול לשמאל, אך השפעתם על כלל הציבור היתה שולית. שנאתם היוקדת לתאצ’ר ורייגן לא מנעה מהללו תקופות שלטון ארוכות, ותמיכתם לא בדיוק סייעה לשמעון פרס. האין זה משמעותי שהלייבור מגיע לראשונה בתולדותיו לכהונה שלישית רק על ידי התרחקות מהם, על אפם ועל חמתם?

הגיבו לד"ר יחיעם שורק

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים