הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-21 במאי, 2005 35 תגובות

השנה היא 1961. סטנלי מילגרם, בן העשרים ושבע, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת ייל, רצה לחקור ציות לסמכות. בעולם שלאחר השואה, ניסו רבים להבין כיצד קרה שקציני אס-אס רבים כל-כך, הרגו, שלחו לתאי גזים והתעללו למוות בשנים-עשר מיליון בני-אדם, וכל זאת, לכאורה, מתוך ציות לפקודות מפקדיהם. ההסבר הנפוץ ביותר התבסס על התפיסה המקובלת באותם ימים של ציות ל"אישיות סמכותית", תפיסה שהניחה כי חוויות ילדות מסוימות של מי שגדל במשפחה טבטונית (גרמנית) קפדנית ומחמירה גרמו לו לציית לכל הוראה. מילגרם, פסיכולוג חברתי, חשד שהסבר זה מוגבל ומצומצם מדי. הוא היה משוכנע שהגורמים לציות ההרסני היו מצויים פחות במאפייני האישיות ויותר במצב ובנסיבות. מילגרם סבר שבנסיבות משכנעות גם אדם הגיוני עלול לזנוח אמות מידה מוסריות ולבצע, על-פי פקודה, מעשי זוועה. כדי לבדוק הנחה זאת, תכנן מילגרם תרמית פסיכולוגית גדולה ואיומה. הוא יצר "מכונת מכות חשמל" מזויפת אך משכנעת ביותר. הוא גייס מאות מתנדבים והורה להם לתת מכות חשמל קטלניות, על-פי הבנתם, לשחקן שהעמיד פנים שהוא מתייסר מכאבים ואפילו עומד למות. עד היכן ירחיקו לכת בני-אדם המצייתים לפקודות? מה יהיה אחוז האנשים מן השורה שיצייתו להוראותיו של הנסיין ויתנו מכות חשמל? איזה אחוז מביניהם לא יציית להוראות? הממצאים לפניכם.

חלק ראשון: הניסוי


אתה כנראה מאחר. אתה רץ במורד רחוב צדדי קטן בניו-הייבן, קונטיקט. חודש יוני של שנת 1961. לפניך מתנשא צריח הכנסייה האפיסקופלית של ייל. ריח הקיץ נישא באוויר, ריחם של פרחים רטובים רמוסים, של פירות מרקיבים, ואולי זו הסיבה שאתה מרגיש קצת לא טוב. אתה מצפה לבאות. ריח מתוק וקצת חרוך.


ואולי אתה לא מאחר. אולי אתה טיפוס אחראי, המגיע תמיד לפני הזמן, ולכן אתה פוסע לאטך ברחוב בערב גשום ללא ירח; גשם קיצי יורד בטיפות כסופות ומעלה את ריח הביוב והמלט. גם בתרחיש הזה אתה לא מרגיש כל-כך טוב, מצפה לבאות, אם כי אינך יודע למה בדיוק לצפות. ושוב הריח הזה נישא באוויר, ריח של ריקבון.


אתה מחזיק בידך את המודעה. תלשת אותה מהעיתון לפני שבועיים: "דרושים אנשים למחקר בנושא זיכרון. התשלום 4 דולרים לשעה". אתה מחליט לעשות את זה, כי זה ייל ומדובר בכסף מזומן שיאפשר לך להחליף את הבלנדר שהתקלקל, וגם מפני שככלות הכול, זה למען המדע. עכשיו אתה בדרכך לשם. בדרכך! הרחובות הצדדיים הם כל-כך… צדדיים; הם מתפתלים ויורדים, האבנים מתפוררות, עשבי פרא ירוקים מבצבצים מבין אבני המדרכות. אתה מועד. אתה מזדקף מיד. הגעת – בניין לינסלי-צ’יטנדן, דלת אפורה – אתה עומד לפתוח אותה, אך היא נפתחת מאליה וגבר מופיע מעברה השני. פניו אדומות, האם דמעות זלגו על לחייו? הוא ממהר להיעלם בחשכת הרחוב, ואתה נכנס. תורך.


תחילה אתה מקבל את שכרך. אתה נכנס לחדר מוזנח אף יותר מהמדרכות שהובילו אותך לכאן. הקירות מתקלפים, על התקרה רשת של צינורות חשופים ואיש חמור סבר לבוש בחלוק לבן שם בידך שלושה שטרות וארבעה מטבעות קרים של עשרים וחמישה סנט כל אחד. הוא אומר, "הנה השכר שלך. יהיו התוצאות אשר יהיו, הוא שלך", או משהו דומה לזה. אתה תוהה מה לעזאזל עומד לקרות כאן.


אדם נוסף נכנס אל החדר. יש לו פנים עגולות, חיוך מטופש והוא חובש כובע קש נטוי מעט. יש לו עיניים כחולות, לא הכחול הקר של התבונה, וגם לא הכחול החם של התשוקה; עירוב – סתם כחול מימי. עוד לפני שמשהו קורה, אתה חושב, האיש הזה לא נראה חכם. הוא מציג את עצמו. שמו ואלאס, או משהו כזה. היי, אתה אומר, שמי גולדפרב, או ונטוורת – בחר שם, כל שם שתרצה. אבל זכור, לא חשוב איזה שם בחרת. אתה הוא האיש הזה.


הנסיין אומר, "אנחנו מעוניינים לחקור את השפעות הענישה על הלמידה. מעט מאוד מחקרים שיטתיים נערכו בנושא זה, ואנחנו מקווים שהממצאים שלנו יוכלו להיות לתועלת למערכות החינוך". הוא ממשיך, "בניסוי זה, אחד מכם יהיה התלמיד ויקבל מכת חשמל כשיטעה או כשלא יצליח לחזור על צמדי המלים שהשני יקריא לו. המקריא יהיה המורה, והוא ייתן את מכות החשמל כשהתלמיד יטעה בתשובתו או לא יזכור במדויק את צמדי המלים ששמע". ואז שואל הנסיין, "מי רוצה להיות התלמיד ומי יהיה המורה?"


אתה מביט ב… מה שמו?… ואלאס. ואלאס מושך בכתפיו. גם אתה מושך בכתפיך. הנסיין אומר, "נבחר באקראי". הוא מושיט לכם שתי פיסות נייר מקופלות. אתה בוחר אחת, וואלס בוחר את האחרת. אתה פותח. על הנייר שלך רשום: "מורה". תודה לאל. ואלאס צוחק ואומר, "אז אני אהיה התלמיד".


הנסיין מאותת לשניכם לבוא אחריו. אתה מציית. אתה עובר במסדרון קצר וחשוך ונכנס לחדר שנראה כמו תא. "שב בכיסא הזה", אומר הנסיין לוואלאס, והוא מתיישב. אין זה כיסא רגיל. זה כיסא חשמלי, לעזאזל. עם לוח מתגים על השולחן, רצועות ומדבקות המוצמדות לעור. "אנחנו צריכים לקשור אותו", אומר הנסיין ומתכוון לוואלאס, ולפתע אתה רוכן מעל האיש הגדול הזה וקושר אותו לכיסא כאילו היה תינוק, וכשאתה נוגע באקראי בעורו, אתה מרגיש שהוא רך מאוד. הנסיין נוטל בידו שפופרת ואומר, "תמרח את ידיו במשחה הזאת, בשביל האלקטרודות", ולפני שאתה מספיק לעכל את זה, אתה מעסה את ידיו של האיש הרופס הזה במשחה שמנונית, ואתה מרגיש מוזר, גם קצת חולה וגם קצת נרגש, והנסיין ממשיך ואומר, "הדק את הרצועות", ואתה ממלא את הוראותיו. אתה משמן ומותח את החגורות ובסוף התהליך ואלאס קשור ומחובר, וממש לפני שאתה יוצא מהחדר, אתה מביט בו, בשבוי, בעל העיניים הכחולות והחוששות; אתה מאתר בהן הבזק של פחד, ואתה רוצה מאוד להרגיע אותו ולומר, "ששש… אל תדאג, שום דבר רע לא יקרה כאן".


שום דבר רע לא יקרה כאן. שום דבר רע לא יקרה כאן. אתה משנן לעצמך את המלים האלה כשאתה הולך בעקבות הנסיין היוצא מחדר דמוי תא אחד ונכנס לחדר דמוי תא אחר, שבו אין כיסא חשמלי, אבל יש גנרטור גדול ועליו מתגים נוצצים, ומתחת לכל מתג מודפס המתח – 15, 30, 45 וכך הלאה עד 450. "סכנה, מכת חשמל חמורה, xxx", כתוב מעל המתגים העליונים. אלוהים ישמור! אבל על מי בעצם הוא שומר, כי ראינו לא פעם שגם על מאמיניו הוא לא תמיד שומר. ואתה מתחיל לחשוב על תפקיד האלוהים; זה קורה לא פעם, אתה מתחיל לחשוב על משהו אחר כדי לא לחשוב על מה שמטריד אותך באמת. ובינתיים הנסיין ממשיך ואומר, "אתה תקריא לוואלאס את צמדי המלים הללו. על כל שגיאה שהוא עושה, אתה נותן לו מכת חשמל. אתה מתחיל בנמוך ביותר – 15 ועולה בהדרגה. אני יכול לתת לך מכה כזאת לדוגמה?"


ודאי, אתה הרי אוהב דוגמאות ודוגמיות-חינם, של גלידה, של בדים, של שפופרות שמפו זעירות המחולקות ברשתות הקנייה, אז למה לא דוגמית של מכת חשמל? אתה מושיט את ידך. היד נראית לבנה ורופסת באור הניאון של המעבדה. יד מכוערת ועליה נקודות כהות שמהם מזדקרות שערות אחדות. הנסיין מצמיד התקן חד-משהו לעורך ואתה מרגיש זוג חודים חמים, כמו עקיצה של דג הטריגון. אתה נרתע. "זו הייתה מכה בעוצמה של 45 וולט", אומר הנסיין. "רק כדי שתדע כיצד מרגיש התלמיד שמקבל את העונש".


בסדר גמור.


אתה מתחיל.


אגם-מזל, תבן-שמש. עץ-טבלן, צחוק-ילד. צמדי המלים שאתה קורא נשמעים כמו שירה, ואתה מרוצה עכשיו, כל האגמים והטבלנים האלה, וגם ואלאס, שקולו מגיע אליך באמצעות מיקרופון זעיר נשמע מרוצה. "תמשיך להריץ אותם, הלאה!" הוא צועק, ואתה ממשיך לשגר: שוקולד-עוגייה, ולנטיין-קופידון, ואז הוא טועה בפעם הראשונה. הוא שוכח את קופידון, אהבה זה לא הצד החזק שלו. אתה נותן לו את המכה הראשונה, רק 15 וולט, דגדוג קל, אין מה לדאוג.


ובכל זאת, המכה הראשונה משנה את מצב הדברים. אתה מרגיש את זה. קולו של ואלאס החוזר על הצמד הבא נשמע רציני ועצוב יותר, אבל, מה זה? הוא שוב טעה! אתה נותן לו 30 וולט. עוד ניסיון, ילד טוב, הוא מצליח, עוד צמד, והוא מדייק שוב. אתה רוצה להריע לו, ופתאום, הוא טועה בעץ ובית. ואחר-כך הוא מתבלבל בדשא ודליה, ולפני שאתה מספיק להתעשת אתה כבר ב-105 וולט; אתה מתבונן באצבע שלך הנוחתת במהירות על המתג הבוהק, בפרק האצבע, שהוא החלק הקשה ביותר ביד. אתה לוחץ. מבעד למיקרופון נשמעת צעקה, "תנו לי לצאת, תוציאו אותי מכאן, אני לא רוצה יותר".


אתה מתחיל לרעוד. אתה מרגיש את הרטיבות מתפשטת מתחת לבתי-השחי. אתה פונה לנסיין. "תשמע", אתה אומר, "אני חושב שאנחנו צריכים להפסיק. הוא רוצה לצאת משם".


"הניסוי מחייב שתמשיך", אומר פרצוף הפוקר.


"אבל הוא רוצה להפסיק!" אתה אומר, "אנחנו לא יכולים להמשיך אם הוא רוצה להפסיק!"


"הניסוי מחייב שתמשיך", הוא חוזר על דבריו, כאילו דיבר אל אדם קשה-שמיעה, ואתה לא כזה, לחלוטין לא! השמיעה שלך בסדר, וגם הראייה שלך מעולה, 6:6. אתה מרגיש צורך מגוחך לספר לאיש הזה על בריאותך הטובה, על ראייתך המצוינת, על הציונים המעולים שקיבלת בקולג’ ואפילו על הקידום שקיבלת לאחרונה בעבודה. אתה רוצה לספר למר חלוק-לבן שאתה אדם הגון, שבאמת רוצה לעזור, מוכן לעשות הכול כדי לא לאכזב, ואתה באמת מצטער, מצטער מאוד, אבל אתה לא מסוגל להמשיך בניסוי, אתה ממש לא רוצה לאכזב אותו אבל…


"תמשיך, בבקשה", הוא אומר.


אתה ממצמץ. בימים שבהם עננים חוצים את השמים קרני השמש ממצמצות מדי פעם מבעד לעננים. אלה הם הימים היפים ביותר, שמים כחולים, עננים קלים כתחבושות לבנות, דגל מתנופף ברוח הרעננה. אתה ממשיך. אי-שם בין הענן לדגל אתה מגלה שאתה ממשיך. אתה לא יודע מדוע, אתה לא רוצה לאכזב, והנסיין הזה נראה כל-כך בטוח בעצמו. וכשאתה ממשיך, אתה נזכר כיצד פעם, כשעדיין היית ילד, היה ליקוי חמה, ולרגע זהוב וצורב אחד התמזגו השמש והירח והיו לאחד.


ואלאס טועה. הוא טועה שלוש, ארבע פעמים ועכשיו הגעת כבר ל-150 וולט והוא צורח, "אני חולה לב. תוציא אותי מכאן! אני לא רוצה להשתתף בניסוי הזה", והנסיין עומד לידך ואומר, "תמשיך בבקשה, המכות כואבות אבל לא מזיקות. שום נזק תמידי לא ייגרם לרקמות הגוף".


אתה נאבק לעצור את הדמעות. השם שלך גולדפרב, או ויינגרטן או ונטוורת. מה שמך? אתה כבר לא בטוח. "אבל יש לו מחלת לב", אתה אומר, או חושב שאתה אומר, או שמא דמיינת? "שום נזק תמידי לא יגרם לרקמות הגוף", הוא חוזר ואתה צועק, "למען השם, ומה עם הנזק הזמני?" והוא ממשיך ואומר, "הניסוי מחייב שתמשיך", ואתה אומר, עכשיו אתה כבר בוכה, או צוחק, קיבתך צוחקת ומעיניך זולגות הדמעות, ואתה אומר, "אולי ניכנס לבדוק מה מצבו. בוא נלך לוודא שהוא בסדר". ומר חלוק-לבן, מניד את ראשו בשלילה, אתה יכול אפילו לשמוע את העצמות בצווארו – קליק-קליק, לא, לא, תמשיך. אתה נוגע בצווארך אך אינך מרגיש את המכה שנחתה עליך. אתה המום כשאתה מגלה עד כמה חלק ורטוב צווארך מרוב זיעה, וגם עד כמה הוא רופס, כאילו אין בו עצמות; אתה לוחץ ולוחץ, אבל אתה לא מוצא בו שום דבר! האם הנסיין הזה רופא? "אתה רופא?" אתה שואל. "אתה משוכנע שלא ייגרם נזק תמידי לרקמות הגוף?" הוא נראה בטוח מאוד בעצמו, כמו רופא, ואתה אינך רופא, אף שהיו לך ציונים מעולים בבית-הספר; הוא יודע בדיוק מה שהוא עושה, ואתה לא. הוא לובש חלוק לבן. אז אתה ממשיך לעלות בסולם המתח החשמלי, אתה ממשיך לקרוא את צמדי המלים, ומשהו מוזר קורה לך. אתה מרוכז לחלוטין במשימתך. אתה קורא את צמדי המלים בזהירות, ובאותה זהירות אתה לוחץ על הכפתורים כמו טייס המנווט את מטוסו. שדה הראייה שלך מצטמצם לפעולות המכניות שאתה עסוק בהן. אתה עף לתוך משהו. אתה עף דרך משהו, אבל אינך יודע מהו. יש לך מטלה שאתה חייב לבצע. כאן לא מדובר בשמים שמחוץ לחדר. לא מדובר בשמש, או בעצמות, או במצמוצי עיניים או בדגלים. יש לך מטלה לבצע, ולכן הבשר הולך ונמוג, וגם ואלאס נעלם בהדרגה ובמקומו ניצבת רק המכונה הכסופה.


ב-315 וולט, ואלאס משמיע צרחה מקפיאת-דם ומשתתק. אתה פונה לנסיין. אתה מרגיש מוזר, מרוקן, וכשהנסיין מדבר, הוא ממלא אותך באוויר שלו. "תתייחס בבקשה לשקט כאל תשובה לא נכונה", הוא אומר, וזה נראה לך כל-כך מצחיק עד שאתה מתחיל לצחוק, אתה מתעטש, מחרחר וצוחק. אתה צוחק ולוחץ על הכפתורים כי אין מוצא, אין שום אפשרות להגיד, "לא! לא! לא!" אתה מסוגל עדיין לומר את זה בראשך, אבל לא בידיך, ולפתע אתה מבין מה גדול המרחק המפריד בין הראש לידיים – קילומטרים רבים של מדבר שומם ואכזרי. בראשך אתה אומר לא, ובידיך אתה מרקד על פני לוח המתגים החשמליים, ובין לבין אתה ממשיך להשמיע את המלים – חצאית, סגנון, מערבולת; נוצה, שמיכה, כוכב – ובין לבין רק השקט המוזר המופרע מדי פעם על-ידי זמזומי החשמל, ואין איש. אין כאן איש.


אתה מרגיש כאילו זה עתה התעוררת. נרדמת וחלמת על טבלנים ועל כרישים ופתאום התעוררת והכול נגמר. הנסיין אומר, "אנחנו יכולים להפסיק עכשיו", ומבעד לדלת הנפתחת נכנס ואלאס, כובע הקש עדיין נטוי על ראשו, וכל שערה במקומה. הוא נראה מצוין. "היי, ממש זעזעת אותי שם", הוא אומר. "אבל זה בסדר, אני לא כועס עליך". הוא לוחץ את ידך. "וואו", הוא אומר, "אתה מזיע. תירגע. אמנם אני ידוע כבחור מלודרמטי, אבל אני באמת בסדר", והנסיין חוזר אחריו כמו הד, "ואלאס בסדר גמור. מכות החשמל לא היו עד כדי כך גרועות. הרמה הקטלנית פוגעת רק בחיות מעבדה קטנות, והאמת היא שהגנרטור הזה משמש אותנו בניסויים בחיות קטנות".


באמת? אתה חושב.


ואלאס הולך. איש נמוך קומה וערני, ששמו מילגרם, נכנס אל החדר ואומר, "אתה מוכן לענות לי על כמה שאלות?" והוא מראה לך תמונה של תלמיד בית-ספר שמכים אותו בשוט, ושואל אותך על השכלתך, והוא ממשיך ושואל אם שירתָּ בצבא ובן איזו דת אתה ואתה מרגיש משותק – אתה עונה על כל השאלות – אבל אתה מבולבל. אז מכונת מכות החשמל נועדה לעכברים, לא לבני-אדם? ומה אתה – עכבר או בן-אדם? אם ואלאס לא נפגע כלל, מדוע צרח בקולי-קולות? מדוע צווח במלוא ריאותיו? ואתה, הרי מבין בריאות ובלב. אתה מבין בעצמות ובדם, כי זה מה שיש לך כרגע על הידיים. אתה מרגיש כיצד הכעס מתעורר בך. אתה מסתכל באפס הקטן הזה, מילגרם, ואומר, "אני מבין עכשיו. הניסוי הזה לא קשור כלל ללמידה. זה היה ניסוי על ציות, ציות לסמכות", ומילגרם, שהוא רק בן עשרים ושבע, וצעיר מכדי לנהל ניסוי נחשוני, שנוי במחלוקת, מזיק, מאיר עיניים ובסוף גם מפורסם כל-כך, מילגרם נפנה אליך. עיניו הירוקות מזכירות את צבע הסוכריות על מקל, ופיו האדום נראה קטן ומצויר. "הניסוי הזה בודק ציות", אתה אומר שוב. ומילגרם אומר, "נכון, ואם לא היית מנחש את זה הייתי מספר לך, במכתב קבוע שאני שולח לכל הנבדקים שלי. שישים וחמישה אחוזים מהנבדקים עד כה הגיבו בדיוק כמוך. הבחירות שעשית נורמליות לחלוטין לאדם שנמצא במצב שיצרנו. אתה לא צריך להרגיש רע בגלל מה שעשית". אבל אתה לא קונה את זה. אתה לא מרגיש טוב יותר בגלל מה שהוא אמר. הוא שיטה בך פעם אחת, אבל הוא לא ישטה בך שוב. אין מלים שיצליחו להשקיט את הדברים שלמדת הלילה במעבדה הזאת. אגם, טבלן, ברבור, שיר. הלילה למדת שיש לך דם על הידיים. וגוף שבנוי לציית למלים של אנשים אחרים.
 
אנשים אחרים. אולי האיש מעבר לרחוב, או בבית השכן, אבל לא אתה. זה מה שאתה, הקורא, עשוי לחשוב. לו אתה הזדמנת, בצירוף מקרים מזעזע, לבניין לינסלי-צ’יטנדן בליל יוני לח של שנת 1961, אתה לא היית עושה דבר כזה. כי הרי שמך איננו גולדפרב, או ויינגרטן או ונטוורת. ואתה בכלל בודהיסט, צמחוני. מתנדב בהוספיס. אתה עובד עם נוער במצוקה, או תורם כסף למועדון צדקה, או מגדל פרחי שלהבית (פלוקס) מושלמים ביופיים – אשכולות של פרחים זעירים בצבעי סגול-ורוד – בגן עירוני כלשהו. לא אתה. אבל האמת היא שכן, אתה. כי מילגרם הוכיח את זה, תחילה בבניין לינסלי-צ’יטנדן, ואחר-כך במעבדה בברידג’פורט, ואחר-כך בשחזור הניסוי במעבדות ברחבי העולם. שישים ושניים עד שישים וחמישה אחוזים מאיתנו יצייתו להוראותיו של גורם סמכותי אמין הניצב מולם, עד כדי פגיעה קטלנית באדם אחר.


זה נראה בלתי סביר, בלתי אפשרי, בעיקר משום שאתה ואני – ודאי אני – רואים את עצמנו כהומניסטים מושבעים.


כך ראו את עצמם גם הנבדקים שלו, רבים מהם.


"אני עובד חרוץ, אני מפרנס את משפחתי… הדבר הגרוע היחיד שאני יכול לומר על עצמי הוא, שאני עובד לפעמים יותר מדי. אני מבטיח לילדיי לעשות משהו, לקחת אותם למקום כלשהו ואני נאלץ לבטל את זה כי אני תקוע בעבודה".


"אני נהנה מעבודתי. יש לי משפחה נהדרת, שלושה ילדים… אני אוהב לגדל פרחים בגינה שלי. אני מגדל גן ירק קטן כי אני אוהב ירקות טריים".


תיאורים עצמיים אלה השמיעו בתום הניסוי שניים מן הנבדקים הצייתניים של מילגרם. ירקות טריים. פרחים. השלהביות הסגולות-ורודות הגדלות בגינותינו.


לפני שהחל בניסוי, החליט סטנלי מילגרם, שעדיין היה מרצה שלא מן המניין בייל, לערוך משאל. הוא שאל קבוצה של פסיכיאטרים ידועי-שם, כיצד לדעתם יתנהגו הנבדקים במצב המדומה הזה. את אותה שאלה הפנה גם לסטודנטים לתואר ראשון באוניברסיטת ייל ולכמה מתושבי ניו-הייבן. כולם ניבאו את אותו הדבר. אנשים לא יגיעו לסוף הסולם בעוצמת המכות החשמליות. הם יפסיקו ב-150 וולט, לכל היותר, למעט אותם טיפוסי שוליים סדיסטים, שישמחו להעלות את עוצמת הזרם לשמע צרחות ה"תלמידים". אפילו היום, ארבעים שנה לאחר שלקח הניסוי הזה נלמד, אנשים עדיין אומרים, "אני לא הייתי עושה דבר כזה".


כן, אתה כן היית עושה את זה!


כוחם של הניסויים שערך מילגרם טמון, ככל הנראה, בפער שבין מה שאנחנו חושבים על עצמנו לבין מי שאנחנו באמת.


מילגרם לא היה הפסיכולוג הראשון שבדק ציות, והוא גם לא היה הפסיכולוג הראשון שהונה את נבדקיו (מכונת מכות החשמל הייתה מזויפת, התלמיד (ואלאס) והנסיין היו שחקנים שמילגרם שילם להם כדי לבצע את המשימה), אבל הוא היה הפסיכולוג הראשון שבאופן שיטתי עשה את שני הדברים. עם זאת, לפני מילגרם, היה חוקר מסתורי בשם סי. לנדיס, אשר בשנת 1924, במעבדה עלומה בוויילס גילה ששבעים ואחד אחוזים מהנבדקים שלו היו מוכנים לערוף ראש של עכבר, רק בגלל שקיבלו ממנו הוראה מפורשת לעשות זאת. פסיכולוג בשם דניאל פרנק גילה בשנת 1944 שהוא מסוגל לשכנע את נבדקיו לעשות דברים מוזרים ביותר, רק מפני שלבש חלוק לבן בשעה שהפנה אליהם את בקשתו: "עמוד בבקשה על הראש", "לך בבקשה אחורה כשעין אחת עצומה", "הצמד בבקשה את לשונך אל שמשת החלון".


לא סביר להניח שמילגרם, ששאף להיות איש מחקר בתחום הפוליטיקה, הושפע מניסויים שוליים אלה, מכיוון שהוא לא למד בלימודי התואר הראשון בקווינס קולג’ אפילו קורס אחד בפסיכולוגיה, ולכן סביר מאוד להניח שלא הכיר את הספרות המקצועית בתחום. סיבה נוספת היא שמילגרם, איש קטן ודברן, נהג לציין את המקורות שעליהם התבסס. הוא ראה בחוקר החברתי סולומון אש את האיש שעיצב אותו, אם עיצוב כזה בכלל אפשרי. כשלמד לקראת לימודי התואר השני באוניברסיטת פרינסטון, היה מילגרם עוזר מחקר של אש. באותה תקופה, עבד אש על ניסוי שבדק לחץ קבוצתי. בניסוי זה הוצגו בפני הנבדקים קווים באורכים שונים. אש גילה שנבדקיו נכנעו במהירות לדעה השלטת בקבוצה, כך שאם הרוב גרס שקו א’ ארוך מקו ב’, גם אם זו לא הייתה האמת, אימץ הנבדק המבולבל את הדעה השלטת, וויתר על עמדותיו כדי להתאים עצמו לקבוצה.


אז וגם כיום נחשב אש לענק במחקר החברתי, אבל מילגרם שהיה נמוך ממנו בסנטימטרים רבים וגם קטן ממנו בכמה היבטים נוספים, הצליח מהר מאוד לעלות על רבו. מילגרם העריץ את אש. אבל לקווים לא הייתה עוצמה לירית, ומילגרם, כמו סקינר, היה לירי בנשמתו. הוא כתב מלים לאופרות וסיפורי ילדים, נהג לצטט את קיטס ואת רילקה. הוא ראה את אביו בן החמישים ואחת מסתלק מן העולם בגלל מחלת לב, ותמיד ידע שגם הוא ימות בגיל צעיר, ולכן האור הלבן והבהיר הוא שהניע אותו. אלמנתו, אלכסנדרה מילגרם, אמרה, "כשהתחתנו, סטנלי אמר לי שהוא לא יחיה מעבר לגיל חמישים ואחת, מפני שהוא דומה מאוד לאביו. הוא תמיד חשב שתוחלת חייו תהיה קצרה. כשבשנות השלושים לחייו התגלו אצל סטנלי בעיות לב, שנינו ידענו שימיו ספורים".


ואולי משום כך הוא לא רצה להתעסק בקווים, משהו ישר וצר. הוא רצה לתכנן ניסוי שיעורר הד כה נרחב או יטיל צל כזה על כדור הארץ עד שזמן רב לאחר שיסתיים עוד ימשיכו לעסוק בו ובהשלכותיו. הוא רצה משהו גדול וחשוב. "ניסיתי לחפש דרך לעשות את ניסוי הקונפורמיות של אש למשמעותי יותר מבחינה אנושית", אמר בריאיון שהעניק לכתב-העת הידוע Psychology Today. "הייתי מאוכזב מכך שמבחן הקונפורמיות התבסס על קביעת אורכם של קווים. תהיתי אם קבוצה יכולה ללחוץ על אדם לבצע משהו שמשמעותו האנושית בולטת יותר לעין, כמו להתנהג בתוקפנות כלפי מישהו, למשל באמצעות מתן מכות חשמל".


מילגרם הכיר את השפעות מכות החשמל. עוד לפני שחזה במות אביו, חווה לא פעם פחד. הוא בילה את רוב שנות ילדותו בשכונה בדרום ברונקס, שבה פרחי בר צמחו בבורות ביוב ומקקים טיילו להנאתם על הלינולאום במטבח. בסלון ביתו חסמו וילונות כבדים את אור השמש ובמרכז החדר ניצב מכשיר רדיו גדול ומסורבל שמכסה פלסטיק שקוף הגן על לוח התדרים. מכשיר הרדיו הזה הרשים מאוד את מילגרם. הוא הביט מוקסם בנקבים העדינים שבפלסטיק, בחוגה המשוננת שהזיזה את המחט הלבנה למעלה ולמטה כך שפעם שמעו מוזיקה ופעם צחוק, או בכי, או ואלס – כל-כך הרבה צלילים שהסתיימו באקורד צורם: השנה הייתה 1939 וסטנלי היה בן שש. בשנת 1942 הוא החל לחוות משהו עמוק יותר. הרדיו, שסביבו התקבצה המשפחה מדי יום, כי היו להם קרובים באירופה, שידר דיווחים על מוות, קולות של חיילי האס-אס ושל האתים החופרים בהריסות הבטון. מוזיקת הרקע הזאת של קולות נפץ ושרפת גופות ליוותה את התבגרותו, ובינתיים ניסה גופו לפרק פיצוצים אחרים. מחשבות על מין ותחושות אימה אינן עולות בקנה אחד. את כל זה אנחנו רק מנחשים כי לא נכתב על כך בשום מקום.


בשנת 1960 עזב מילגרם את פרינסטון, את מורו ורבו אש, וקיבל משרה של מרצה באוניברסיטת ייל. זמן קצר לאחר הגעתו, הגיש חשבוניות על מתגים ואלקטרודות; בארכיון האוניברסיטה נמצאים עדיין המסמכים והרשימות בכתב ידו של מילגרם: "כבל שמע להתקנה על התקרה… ניצוצות, נוהל חיבור האלקטרודות. ג’יימס ג’סטין מק דונאו, קורבן מעולה, קורבן טוב מאוד, מעולה כקורבן, מתון וצייתן". קריאת הדברים הללו גורמת לי לחשוב על מילגרם כעל דמות שטנית משהו, שתיבל את המדע שלו במידה לא מבוטלת של הומור. למעשה, מילגרם היה ידוע בהומור שלו, וייתכן שהוא, יותר מכל מדען אחר, המחיש לנו עד כמה קטן המרחק בין אמנות לניסוי, בין הומור לאכזריות, בין עבודה לשעשועים. "סטנלי אהב, פשוט אהב את עבודתו", אומרת גברת מילגרם. ומדוע שלא יאהב? הוא נהג לכתוב מכתבים, אך במקום לשלוח אותם הוא נהג להשליך אותם ברחוב ולהמתין לראות מי ירים אותם, ישלח אותם, כיצד ומתי. הוא פיתח שיטה שקרא לה "התפרצות לתור", ניסוי גרילה חברתי שבמהלכו נהג לזנק לפתע ממקום מחבוא ולהידחק לראש התור, כשהוא מתבונן כל הזמן בתגובותיהם של האנשים שנעמד לפניהם. הוא נהג לצאת לרחוב, להצביע על נקודה עלומה בשמים הכחולים, ולמדוד את פרק הזמן שעבר עד שהתקהלו סביבו אנשים שנעמדו כמוהו ובהו אל השמים התכולים הריקים. הוא היה מבריק, חתרני, מגוחך. אבל בשונה מסרטר ומבקט, בדק מילגרם את הגיחוך ומדד אותו. "הוא בקבק אותו", אומר הפרופסור לפסיכולוגיה לי רוס מאוניברסיטת סטנפורד. "הוא הכניס התנהגויות מגוחכות ומוזרות למבחנות מעבדה, כדי שכולנו נוכל להתבונן בהן. לחקור אותן. וזה מה שהפך אותו למי שהוא היה".


אז מילגרם הזמין כמה אלקטרודות, שלושים מתגים, חגורות שחורות וציוד קולי – כל האביזרים הדרושים להצגה המסוכנת שהוא עמד להעלות. ההצגה אשר תזעזע את העולם ותטביע חותם מרשים ביותר על הקריירה שלו. הנבדקים הראשונים היו סטודנטים מאוניברסיטת ייל, ולהפתעתו, כולם צייתו להוראות וטיפסו בעליזות למרומי סולם המתח החשמלי. "יילים", אמרה לי אלכסנדרה, אשתו, "זה מה שהוא אמר – בסך הכול ‘יילים’, אנחנו לא יכולים להסיק מסקנות מהאופן שבו ‘יילים’ מתנהגים.


"סטנלי היה בטוח שאם יפנה לקהילה שמחוץ לאוניברסיטה, המדגם שלו יהיה מייצג יותר ונבדקים רבים יותר יסרבו לציית להוראות". וזה מה שעשה. הוא פרסם מודעה בעיתון New Haven Register, והזמין גברים בריאים בגיל עשרים עד חמישים, "פועלים בבתי-חרושת, עובדים מיומנים, בעלי מקצועות חופשיים, טבחים, להשתתף בניסוי". הוא גייס בחור בשם אלן אלמס, שהיה בזמנו סטודנט לתואר שני בייל, כדי שיעזור לו למצוא מתנדבים וידאג לשלוח אותם למעבדה. אלמס, שהוא כיום בן שישים ושבע ומלמד באוניברסיטת דייוויס, זוכר היטב את עבודתו עם מילגרם. אלמס מדבר לאט וקולו נשמע עייף. קשה לי להימנע מן המחשבה שעל-פי גון קולו נראה כאילו הוא עצמו חווה את מכות החשמל וראה מראות קשים. "אתה שמח שהיית שם?" אני שואלת. "כן, ודאי", הוא עונה ונאנח. "זאת הייתה חוויה רבת-עוצמה. זה לא היה משהו שאפשר לשכוח בקלות". הוא משתתק. "לעולם לא אתחרט על המעורבות שלי".


וכך, בקיץ של שנת 1961 החלו הניסויים. זה היה קיץ חם במיוחד, הקיץ שבו עטלפים פשטו בהמוניהם על מגדל הפעמונים של הכנסייה, הקיץ שבו פסעת ברחובות העיר הצרים אוחז בידך את המודעה מן העיתון. בסך הכול הצליח מילגרם, בעזרתו של אלמס, לגייס מקרב תושבי ניו-הייבן יותר ממאה נבדקים. הניסויים נערכו כמעט תמיד בלילה; הגולגלות המתריעות מפני סכנת התחשמלות, שהיו מצוירות על "מכונת מכות החשמל", וזעקות הכאב, שבקעו מהציוד האור-קולי, שיוו לכל העניין אווירה מפחידה ומצמררת. מילגרם התריע בתחנת המשטרה המקומית: ייתכן שתשמעו זעקות של אנשים מעונים. הן לא אמיתיות. הכול מבוים, הכול הצגה.


אך הצגה זו נראתה משכנעת מאוד לנבדקים שהזיעו והתפתלו בשעה שצייתו להוראות הנסיין והעלו את עוצמת המתח. רבים התמרמרו וכעסו על כך; אחד הנבדקים נתקף בהתקף צחוק כה חמור עד שהנסיין נאלץ להפסיק את הניסוי. צחוק? מה מצחיק? מוזר, אך היו שם הרבה פרצי צחוק, וצחוק כבוש שגרם לכאבי בטן. מישהו אמר שהצחוק מוכיח שכולם ידעו שמילגרם השדון היכה שוב, ושזו עוד אחת מההלצות שלו. אחרים טענו שהנבדקים צחקו ממנו, כי היה להם ברור שזהו עוד תרגיל מבריק ותו לא. אלמס מתנגד לדעות הללו. "אנשים צחקו כי הם היו במצוקה. אנחנו צחקנו, מילגרם ואני, כי הרגשנו מאוד לא נוח". מילגרם ואלמס התבוננו בנבדקים באמצעות מראה חד-כיוונית, ותוך כדי הנצחת הציות המדהים של הנבדקים – ציות שהם עצמם לא הצליחו לנבא – מחו דמעות של צחוק, כי בכל המחזה הזה היה משהו מצחיק מאוד-מאוד.


העובדה שחוקרים פירשו את הצחוק כביטוי להתייחסות קלילה לניסוי, מעידה מעט מאוד על הניסוי עצמו והרבה מאוד על המושגים הפשטניים שלנו על מהות הקומדיה, הטרגדיה והקשר ביניהן. קומדיה וטרגדיה שזורות זו בזו, באותות, בסמלים ובאטימולוגיה. מילגרם עצמו, צחק רגע אחד ובמשנהו אמר שהגילויים שגילה היו "מפחידים ומדכאים כאחד". אלכסנדרה מילגרם מספרת, "התוצאות החד-משמעיות, שהיו מעל ומעבר לציפיותיו, גרמו לו לפתח גישה צינית כלפי בני-אדם". ברור מאליו. מילגרם ציפה שאנשים יצייתו, אבל לא ציפה ששיעור מדהים של שישים וחמישה אחוזים מהנבדקים יהיו מוכנים לתת מכות חשמל שלמיטב הבנתם היו קטלניות. את זה הוא לא צפה. בניסיון לשדל את הנבדקים לציית פחות, הוא שינה קצת את התנאים. הוא הכניס את התלמיד לאותו חדר עם המורה, הרחיק את המיקרופון, והורה לנבדק לתת את מכות החשמל תוך כדי הצמדת ידו של התלמיד ללוח מתכת. שיעורי הציות אמנם פחתו אך לא בהרבה. מפחיד. מדכא. נכון. שלושים אחוזים מהנבדקים ניאותו להצמיד בכוח את ידו של התלמיד ללוח המתכת, לשמוע את זעקותיו, ולראותו מתמוטט לפתע, וכל זה תוך ציות מוחלט להוראות הנסיין.
 
את הניסוי של מילגרם מימנה הקרן הלאומית למדע בארצות-הברית. הכסף הגיע ביוני. יולי ואוגוסט חלפו, אפופים בגצי חשמל תכלכלים. בספטמבר, שלושה חודשים בלבד לאחר תחילת הניסוי, כתב מילגרם למממניו ודיווח להם על התוצאות. "לפני כמה שנים, ברגע תמים אחד, תהיתי אם ייתכן שממשל אמריקני מרושע במיוחד יצליח למצוא בארצנו מספיק מטורפים חסרי מוסר שיסכימו להקים מערכת ארצית של מחנות השמדה כדוגמת המחנות שהוקמו בגרמניה. כיום אני מתחיל לחשוב שאפשר לגייס את כל מכסת העובדים למחנות הללו כאן, בניו-הייבן".


דמיינו כיצד הרגיש מילגרם כשגילה את הדברים הללו. האם נדדה שנתו בלילות? האם נגע בפני ילדיו והרגיש שהם לא כל-כך רכים, עצמות הלחיים הבולטות של בתו, שיניה הקטנות והלבנות? האם רחובותיה הרגילים של ניו-הייבן נראו לפתע אפלים ומפותלים? התגלית של מילגרם לא הייתה שאנשים יפגעו זה בזה או יהרגו זה את זה; את זאת ידענו מאז ומעולם. מילגרם גילה שאנשים יעשו את זה גם בהיעדר כל תוקפנות המאיימת עליהם; הוא ניתק בצורה יעילה ומחוכמת את הרצח מהזעם, כי הנבדקים שלו לא היו חדורי זעם; הם היו אנשים שקטים וטובים, שגידלו פרחים בגינותיהם ותינוקות בבתיהם.


מילגרם היה פסיכולוג חברתי, פירוש הדבר שהוא היה חייב להבין את התוצאות הללו בראש ובראשונה כתלויות מצב, כי זהו הייעוד הברור והמוחלט של הפסיכולוגיה החברתית. בפסיכולוגיה החברתית, האישיות, מי אתה, חשובה פחות מהמקום, היכן אתה, ומילגרם טען שהוא המחיש בדיוק את זה – כיצד אדם רגיל ונורמלי לחלוטין עלול להפוך לרוצח אם הוא נמצא במקום שבו הוא נדרש לרצוח. במהלך השנים השתמש מילגרם בניסויים שלו, לעתים יותר ולעתים פחות, כדי להסביר את ההתנהגות המחרידה בטבח האזרחים במיי-לאי שבווייטנם ובגרמניה הנאצית. בנושא זה, חבר להשערתה של חנה ארנדט על הבנאליות של הרוע, שתיארה כיצד אייכמן הבירוקרט, ציית להוראות בצורה עיוורת, מונע בידי כוחות חיצוניים. גם כיום, שנים לאחר הניסוי של מילגרם, עדיין משתמשים פסיכולוגים חברתיים בתיאוריות אלו, ומצהירים שההקשר ולא האישיות הוא שקובע את התנהגותו של האדם. לי רוס, אחד המחברים של הספר The Person and the Situation: Perspectives of Social Psychology (האיש והמצב: היבטים בפסיכולוגיה חברתית), אומר, "אינני טוען שאין באדם תכונות אופי יציבות התורמות להתנהגותו המוסרית או הבלתי מוסרית, אך המקום שהאדם נמצא בו, הזמן שבו הוא נמצא והאנשים שבחברתם הוא נמצא תורמים להתנהגותו הרבה יותר". במלים אחרות, רוס ועמיתיו טוענים שהתנהגותנו איננה בהכרח פועל יוצא של מערכת יציבה של העדפות ואמונות. לדעתם, היא מושפעת יותר מגורמים חיצוניים המשתנים כמו הרוח ומזג האוויר.


מילגרם נטה לקבל השקפת עולם זו, אך במבט קרוב יותר, אפשר להבחין ברמזים המעידים שהוא לא היה בטוח בה לחלוטין. לדוגמה, אם האמין שהמצב הוא שהניע את המתנדבים שלו, מדוע טרח להעביר להם מבחן אישיות בתום חלקם בניסוי? מדוע טרח לברר פרטים על השכלתם, דתם והשירות הצבאי שלהם? מדוע הנחה שנים לאחר מכן, כאשר כיהן כמרצה בסיטי קולג’ בניו-יורק, את עבודת הדוקטורט של סטודנטית בשם שרון פרסלי, אשר עסקה במאפייני אישיות של נון-קונפורמיסטים. סביר להניח שהיה משהו בנושא שעניין אותו.


זמן קצר לאחר הניסויים הראשונים החלו מילגרם ואלמס לחפש תכונות אישיות שבינן לבין התנהגות צייתנית או התנהגות לא צייתנית קיים מתאם. הם ערכו מחקרי מעקב על נבדקיהם, חיפשו באישיותם ובחייהם רמזים להתנהגותם בשעת הניסוי. ודבר זה, יש לציין, איננו מקובל כלל בפסיכולוגיה חברתית. רוס מגיב על כך בהתמרמרות, "אלה דברים הקשורים לאישיות ואנחנו לא עוסקים בזה. גם מילגרם לא עסק בזה". אבל מילגרם עסק גם עסק בזה. יחד עם אלמס הוא בדק מאפייני אישיות של כמה אנשים ואף כתב על כך מאמר או שניים. והוא עשה זאת רק מפני שלא הצליח לראות במצב את ההסבר היחיד להתנהגות הנבדקים בניסוי. לו הצליח מילגרם ליצור מצב כה משכנע וברור, הרי שהיה משיג בניסוי הזה מאה אחוזי ציות. אך הוא קיבל שישים וחמישה אחוזים, דהיינו שלושים וחמישה אחוזים מהנבדקים לא צייתו לנסיין ולמצב. מדוע? מדוע? פסיכולוג חברתי איננו יכול לענות על השאלה הזאת. כי בנקודה זו נסתמות טענותיה של הפסיכולוגיה החברתית. היא יכולה להסביר את התנהגות הצייתנים, אך אין בכוחה להסביר את אומרי הלאו, את הקנוקנות העדינות המתפתלות החוצה מן המסגרת הכללית ומצמיחות משהו שונה ומוזר. במקרה הזה בנה מילגרם ניסוי שבו שלושים וחמישה אחוזים מהצמחים שלו, אם נמשיך בדימוי הקודם, קמלו – והבעיה לא הייתה בקרקע; לא מן הנמנע הוא שהבעיה הייתה בזרעים עצמם.


באמצע שנות השישים, קראו מילגרם ואלמס לנבדקים לשוב למעבדה והעבירו להם כמה סדרות של מבחני אישיות. אחת מהן נקראה MMPI (Minnesota Multiphasic Personality Inventory), והאחרת TAT (Thematic Apperception Test). אלמס גם קיים ראיונות אישיים מקיפים עם הנבדקים ושאל אותם שאלות על נושאים שונים הקשורים לציות ולחוסר ציות בילדותם, היחסים שלהם עם הוריהם, הזיכרונות הראשונים שלהם. מעט מאוד פרטים חדשים נתגלו.


"קתולים התגלו כצייתנים יותר מיהודים", אמר לי אלמס. "אנשים ששירתו בצבא פרק זמן ארוך התאפיינו בצייתנות גבוהה. כמו כן גילינו שהמתנדבים שלא צייתו להוראות בניסוי התאפיינו באחריות גבוהה יותר על-פי סולם האחריות החברתית של מבחן MMPI, אבל", נאנח אלמס, "הסולם הזה אמור למדוד, בנוסף לדאגה גדולה יותר לנושאים חברתיים ומוסריים, גם נטייה לצייתנות ולקבלה, אז מה למדנו כאן? לא הרבה. כי על-פי המדדים הללו אפשר היה לתאר נבדק צייתן או נבדק שאינו מציית".


מילגרם ואלמס הצליחו למצוא מעט מאוד מאפייני אישיות בקרב נבדקים לא צייתנים שלא היו קיימים אצל נבדקים צייתנים. ובכל זאת, הם גילו שנבדקים צייתנים דיווחו כי במהלך ילדותם היו פחות קרובים לאבותיהם מנבדקים שלא צייתו לנסיין. הם גילו שהצייתנים קיבלו בילדותם עונשים פחות חמורים ורק לעתים נדירות קיבלו עונשים פיזיים קלים, לעומת הלא צייתנים שהוכו בילדותם יותר וגם קיבלו עונשים חמורים יותר, למשל, הם נשלחו לחדרם ולא הורשו לאכול את ארוחת הערב. מספר הצייתנים ששירתו שירות פעיל בצבא היה מעט גבוה יותר ממספר הלא צייתנים ששירתו בצבא. רוב הצייתנים ששירתו בצבא הודו שנאלצו לירות מדי פעם כדי להרוג; רוב הלא צייתנים העידו שלא הרגו מעולם.


מה אפשר ללמוד מן המידע הזה? לא הרבה. הלא צייתניים קיבלו עונשים גופניים קשים יותר בילדותם. הם היו קרובים יותר לאבותיהם. בסולם האחריות החברתית, המודד בין השאר גם קבלה וצייתנות, הם מוקמו במקום גבוה יותר. ייתכן שהמדד הזה לא מדויק, או שהצייתנים והלא צייתניים מתאפיינים באפיונים רבים כל-כך, עד שאיננו יכולים למיינם ולהבחין ביניהם.


ואני, מאוד הייתי רוצה להבין את זה. אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי על ניסוייו של מילגרם. למדתי אז לתואר ראשון באוניברסיטת ברנדייס. ישבתי על הדשא ביום חמים של חודש מאי, וסביבי פרחו עצי הדובדבן בפרחים ורודים-לבנים. למדנו סוציולוגיה בחוץ כדי ליהנות מעט מהאביב, והמרצה אמר, "והם המשיכו והמשיכו לתת את מכות החשמל", ורעד עבר בכל גופי, מכיוון שהכרתי את המצב הזה. באופן אינטואיטיבי, ידעתי מיד, שגם אני הייתי עושה זאת, כי אני צייתנית מטבעי. הבנתי מיד כיצד אפשר להיקלע למצב שבו מאבדים את הראש, את יכולת המחשבה והשיפוט, ורק מצייתים, מצייתים, כי מי אני שאמרֵה את פיו של נותן ההוראות? אני זוכרת שמבטי נפל על ידיי, ומשם על הדשא שמתחת לפריחה המרהיבה של עצי הדובדבן. הידיים שלי דומות לשלך, שלושה קווי חיים וקווים מוצלבים קטנים יותר חרצו את כפות ידיי, ושאלתי את עצמי, "מה אני צריכה שיהיה בתוכי כדי שאוכל לסרב להוראה?" באותה תקופה הייתי רזה מאוד, צרת ירכיים ובעלת עיניים בורקות. עשיתי כמיטב יכולתי כדי להשתלב, להיות חלק מהקבוצה. זה מה שעשיתי תמיד. רציתי לדעת כיצד אוכל להשתנות, כיצד אוכל לצמוח למעלה, להתרחק, קנוקנת עדינה מתפתלת ומתרחקת מן הגבעול הראשי. לא. לא. מלה כל-כך פשוטה. כל-כך קשה להחזיק אותה בפה.


כל זה קרה לפני שנים, ואני עדיין רוצה להבין. אלמס אמר לי בטלפון, "לא מצאנו מאפייני אישיות יציבים מאוד אצל הצייתנים וגם לא אצל הלא צייתנים", ואני שואלת, "האם אתה מכיר נבדקים שהשתתפו בניסויים של מילגרם שאני יכולה לדבר איתם, שחיים עדיין?" והוא משיב, "השמות חסויים עד 2075, הארכיון המכיל את שמותיהם חתום".


אני אולי צייתנית אך צייתנותי לא פגעה ביצר החיטוט החזק שלי. אני מצלצלת לאדם והוא מוביל אותי לאחר וההוא מספר לי על מישהו נוסף שמכיר מישהו. שבועות חולפים. אני מתקשרת לכמרים ולרבנים, לחוקרי מילגרם, ובמהלך החיפושים הללו אני קוראת באחד המקורות, שאינני יכולה להיזכר בשמו, שאחד האנשים שלא צייתו להוראות בניסוי של מילגרם, השתתף כעבור שנים בקרב במיי-לאי וסירב לירות בחפים מפשע. אני מדמיינת לי את האיש, בן שישים, אולי שבעים, חי בבית פשוט ונקי, עציצי ריחן ליד הדלת הראשית. אני חייבת למצוא אותו.


הוא התקשר.

תגובות
נושאים: מאמרים

35 תגובות

  1. גדעון ספירו הגיב:

    שמחתי לקרוא שוב את המחקר של סטנלי מילגרם. יש חשיבות רבה לפרסומו בישראל. מערכת "הגדה" זכאית למחמאות על היוזמה.
    בשעתו כאשר קראתי על הניסוי שערך מילגרם, הוא אישר עבורי את מה שהיה ברור לי על פי הגיוני קודם לכן, שהאכזריות הנאצית אינה עניין של אופי לאומי. הקונפורמיות שמובילה אנשים שנחשבים לנורמטיבים לציית עד כדי ביצוע פשעים נגד האנושות, חוצה גבולות גיאוגרפים, לאומיים, דתיים ומגדריים.

    שיתוף הפעולה של אזרחי ישראל עם הכיבוש האכזרי, נכונותו של הרוב לקחת חלק בהתעללות אכזזרית במיליוני בני אדם, מוכיחה כמובן את התקפות של הניסוי של מילגרם גם כאן.

    יחד עם זאת מחקרו של מילגרום הוא מעט אופטימי ביחס למציאות הישראלית. אם אצלו התגלו קצת מעל שלושים אחוזים של מי שסירבו לציית לאכזריות, הרי בישראל אנו רק יכולים לחלום על שלושים אחוזים של סרבני ציות לכיבוש. לצערי, המלה האחרונה במסגרת אכזריות הכיבוש הישראלי טרם נאמרה, ואני חושש שעוד נכונו לנו מעשי פלצות מעוררי צמרמורת.

    התגובה של הצמחוני/ת מעליי, לפי כל אוכל ואוכלת בשר הם מועמדים לאכזריות נאצית, מאופיינת בהגזמות שמקשות לקחת את קנאי הצמחונות ברצינות.
    המציאות מוכיחה כי גם בין הצמחונים יש צייתני כיבוש לרוב. הם משרתים בשטחים הכבושים ומשתתפים בדיכוי העם הפלסטיני.
    מי שקורא את הטוקבקים של צמחונים באיטרנט כל אימת שמדווח אירוע של התאכזרות לכלבים או חתולים, מגלה אצל רבים מהם אלימות, תאוות נקם של רצח ומוות. אהבת חיות ואהבת בני אדם אינם הולכים תמיד שלובי זרוע.
    הצמחונים מחולקים בין צייתנים לסרבני ציות בדומה לאוכלי הבשר.

  2. עכברה מבהירה אי-הבנה הגיב:

    גדעון, איפה בדבריי קראת או שהשתמע שצמחוניות/ים יהיו גם סרבניות/י ציות בנושאים אחרים? אכילת גופות היא רק דוגמא (חשובה) לאיך ציבור מאד גדול של א/נשים משתתף בפעילות אכזרית ללא סירוב. זה לא אומר דבר וחצי דבר על הצמחוניות/ים – מלבד שבנושא זה הןם מגלות התנגדות משמחת לדיכוי. זה הכל. את הפירוש המוזר שלך לתיאודור אדורנו ("כל אוכל ואוכלת בשר הם מועמדים לאכזריות נאצית" אתה כותב) אני ממש לא מבינה. מאיפה הבאת את זה? או שמרוב טוקבקים באינטרנט אתה כבר לא מבחין מי אומרת מה? 😉

  3. עכברה מרדנית הגיב:

    קטע יפה וחזק מאד.

    הקישור לחיות מופיע כמה פעמים לאורכו ולא במקרה. הציות וההשתתפות בעינוי בע"ח ע"י מימון הפגיעה בהןם (קניית גופותיהן בסופר, למשל) מתורץ באותו האופן: זה בסדר, זה לא כואב להן (שטות!), הן נועדו לכך, זה הטבע… המשיכו בניסוי… המשיכו לאכול… זה לא מזיק להן (מה!?), אין להן תודעה (האמנם?! ומהי תודעה?), תמשיכו לקנות… האנשים בחלוקים הלבנים בפרסומות לחלב לא משקרים אף פעם… התמונות על אריזות המוצרים (תרנגולות שמחות, פרות רועות באחו) הן המציאות עצמה – אריזות מוצרים לא משקרות אף פעם… תמשיכו לאכול… אלה רק חיות למען השם!

    "אושוויץ מתחיל בכל פעם שמישהו עובר ליד בית-מטבחיים וחושב לעצמו: אלה רק חיות…" – תיאודור אדורנו – שמאלני וחוקר השואה

  4. איריס הגיב:

    ברכות על המאמר החשוב!
    השכלתי והספר מסקרן. תודה.

  5. יובל זיו הגיב:

    לגדעון ספירו:
    נכון, אנחנו יכולים רק לחלום על שלושים אחוז, אבל יש לזכור שבניסוי ה"רוצחים" רצחו רק משום שקיבלו פקודה. הם לא חונכו במערכת שחינכה אותם נגד "חובשי כובעי הקש", לא פגשו ב"תלמיד" לאחר שבועות\חודשים אינטנסיביים של אימונים (כאשר הדבר החשוב הוא הפסיכולוגיה ולא הטכניקה) ולא היו לידם אנשים שהם קשורים אליהם רגשית ("חברים לנשק") המבצעים את אותה הפעולה. אם היו כנראה שגם את השלושים אחוז לא היינו מקבלים…
    ל"עכברה מרדנית": אולי כדאי שתחדדי את מסרייך כיוון שלפחות שני קוראים (גדעון ספירו ואני) הבנו מהם את אותו הדבר.

  6. אלמוני הגיב:

    הדימיון בין אלה שהשתתפו בניסוי לבין חיילי הצבא הוא רב. המשתתפים כמו החיילים יכלו בכלל לא להשתתף בניסוי. בכל שלב, מרגע שקראו את המודעה בעיתון ועד לסיומו של הניסוי הם יכלו להפסיק. כך גם החיילים. כמו על החיילים, גם על המשתתפים לא נכפה המשך הניסוי. הנסיין רק אמר להם ש"הניסוי מחייב שתמשיך". לא נאמר להם שהם מוכרחים, שיוטלו עליהם סנקציות, שהם עלולים להיפגע או להינזק. אותו הדבר לגבי החיילים. הם יכולים בכל רגע לעשות הכל אחרת.

    אבל כמו בניסוי הם עומדים ליד מישהו בעל סמכות, חלוק לבן או דרגות על הכתף, אין כל הבדל. כמו בניסוי החיילים חושבים שהם בסדר, שהם מבצעים את המוטל עליהם. בדיווחים רבים של חיילים הדיכוי בשטחים מכונה "עבודה", אותה יש לבצע כמו כל עבודה על הצד הטוב ביותר.

    במאמר מתואר יפה הרגע שלאחר מכת החשמל הראשונה. שום דבר לאחר מכן כבר לא אותו דבר. זה דומה מאוד לצבא. גם שם חיילים מתארים את הפעם הראשונה בשטחים כמשהו ששום דבר אחר כך כבר לא אותו דבר. עצם ההתגייסות לצבא הוא רגע שלאחריו כל חייו של האדם כבר אינם אותו דבר. ואת זאת מבינים הייטב השמינסטים למשל.

  7. אורי ברייטמן הגיב:

    מאמר מצויין, כתוב נהדר וגם מתורגם טוב.
    כדאי לבדוק מי ישן יותר טוב בלילה – הצייתנים או בעלי המצפון. ייתכן שהצייתנים ישנים טוב יותר מפני שאין להם מצפון. ייתכן שבעלי המצפון לא ישנים טוב מפני שהם חושבים על צרות העולם. וייתכן שהמצב הפוך. האם בכלל כדאי להיות בעל מצפון? מה יוצא לנו מזה? המאמר מצליח להעלות שאלות מסובכות מאוד, שמתחילות ממדע טהור ומסתיימות בפילוסופיה גמורה.

  8. גדעון ספירו הגיב:

    לעכברה המרדנית,
    אינני מכיר את המשפט שאת מייחסת לאדורנו, אבל אם אמר את הדברים, הרי בכל הכבוד אני חולק עליו. מכל מקום, אם את מביאה את הציטוט הנ"ל, אני רשאי להניח כי את סבורה כי אוכלי ואוכלות הבשר, שהוא תוצר של פעולות בתי המטבחיים, נימצאים על הדרך לאושוויץ. וזה בעיניי, בלשון המעטה, אבסורד, ובלשון יותר פשוטה, שטות והבל.
    שהרי אנו יודעים, שבין אנשי הסגל, מפקדים וחיילים, שפעלו באושוויץ ומחנות השמדה אחרים, היו בעלי כלבים שטיפלו בהם באהבה רבה. ובין אלפי החיילים והקצינים שפעלו במחנות ההשמדה היו גם צמחונים.
    אם נמשיך את מהלך הגיונך, ניתן לשנות את משפט אדורנו, לעשות בו סטיית מסלול "קלה" ולומר, כי לאור העובדה שבעלי כלבים וצמחונים נימנו עם סגל מחנות ההשמדה, הרי שכל מי שנימנים עם שתי קטגוריות אלו, עלו על הדרך לאושוויץ. הגיון עקום, בלשון עדינה, לכל הדעות.

  9. אזהרה: מסקנות פשטניות מזיקות לבריאותך! הגיב:

    לגדעון ויובל וכל מי שמתעקשים לא להבין למרות ההסבר הקודם: כולןם על הדרך לאושוויץ. כולנו. גם לועסי הגופות, גם הטבעוניות, גם סרבני המצפון וגם חיילי הכיבוש. כ-ו-ל-ם-ן.

    אפשר לנסות ולסטות מהדרך באמצעות כל מיני מעשי סירוב: סירוב לשרת בשטחים, סירוב להתגייס, סירוב להצביע בבחירות, סירוב לאמץ מגדר קוהרנטי, סירוב לאכול חיות, סירוב לקנות מוצרים שנוסו על בע"ח, סירוב לקנות בכלל ועוד. כל סירוב כזה מרחיק אותנו מהדרך הכל כך רחבה וסלולה ומיתדרדרת לאושוויץ.

    והפרשנות שלי למשפט של אדורנו היא לא פשטנית ושטחית בבחינת מה שהוצע כאן (זה מה שאתם חושבים עליי?!), אלא היא מרחיבה: כל מי שמשתתף בעינוי הזולת ורציחתו בתירוץ שהזולת היא "רק יהודייה" או "רק אשה" או "רק חיה" – הוא בדרך לאושוויץ.

    עכשיו יותר ברור?

    עכברה מתעייפת.

  10. איריס לאורי ברייטמן הגיב:

    האם כדאי להיות בעל מצפון או לא היא שאלה קשה. לרובינו אין בחירה ומי שגדל בחברה אנושית יש לו מצפון כזה או אחר. לי נראה שהצייתנים נדרשים יותר להרדים את מצפונם, אבל זה רק "מוכיח" שיש להם אחד. אחד ההסברים להמשך הצייתנות מרגע שנותנים את השוק הראשון הוא הצורך בהצדקה עצמית. אם מישהו מודה שהשוק של 150 וולט היה מיותר הרי שהודה שגם אלו הנמוכים יותר היו מיותרים והוא צריך להתמודד עם הציות עד לסירוב. מי שממשיך הלאה עד הסוף המר לא נדרש להתמודד עם הדיסוננס שהתנהגותו יוצרת מול מצפונו או זהותו. הוא הרדים את המצפון במשך 29 יום במחסום וימשיך הלאה.
    זהו לפחות אחד ההסברים שהפסיכולוגים החברתיים מספקים לצייתנות. כדי להצדיק את שיתוף הפעולה עם הרוע אנשים משנים את דעותיהם ומאמינים יותר במעשים הרעים שהם עושים ובאידיאולוגיה שמאחוריהם. ("אין ברירה אלא להכניס מאבטחים לאוטובוסים בירושלים, ואני צריך לדבר איתם כדי שיאמינו שאני לא ערבי, כי יש פיגועים").

  11. חתול אדום לעכברה הגיב:

    עכברה, ההסבר שלך מובן מאד, נדמה לי שהקושי של האנשים פה זה שהם (לא את) נמצאים במצב עכברי למדי, הם סוחבים כמה פירורי גבינה מהמטבח של הבורגנות ובטוחים שזה המטבח שלהם, כי הם בחרו באופן דמוקרטי את החתול שרודף אותם…

    אולי יהיה להם קל יותר להבין את עניין מקור הגבינה אם הם ייפטרו קודם מהחתול…

  12. גדעון ספירו הגיב:

    לעכברה המתעייפת,
    הבעיה אינה מתמצית בהיותך לא ברורה. היית ונשארת מאד ברורה, אלא שאיני מסכים איתך, גם לא בגירסתך האחרונה.
    אינני סבור כדבריך "שכולם בדרך לאושוויץ". זו פסימיות והכללה כה גורפת שעלולה להוביל ליאוש מוחלט.
    תרשי לי לומר בכל הצניעות על עצמי, שאינני בדרך לשם, וזה לא יהיה הימור פראי לומר שגם את לא בדרך לשם, וגם אנשי הגדה השמאלית אינם בדרך לשם, ומי שנאבקים ברחבי תבל על זכויות אדם בוודאי שאינם בדרך לשם.
    יש בעולם מאבק בין טוב לרע, בין הנאבקים על צדק לעושי עוולה, בין אבירי מלחמה לסרבניה ולא כולם בדרך לאושוויץ.

  13. עכברה מסכמת (את עצמה) הגיב:

    חתול אדום – מאד חייכתי למטאפורה שלך 🙂 אתה נמצא בסכנה חמורה של פרשנות עכשיו – היזהר!

    גדעון – אתה לא מקבל את ההנחה שמישהי יכולה להיות גם מדכאת וגם מדוכאת? גם לוחמת חופש וגם קלגסית? אני באמת צריכה להביא דוגמאות? אז ככה:

    בוא ניקח למשל מישהו שהוא שוביניסט אבל פעיל נגד הכיבוש. אפשרי, לא? אני מכירה כמה כאלה. מה הוא? "אור" או "חושך"? זה מורכב, נכון?

    אז לפני שנמהר להסיק ש"אנחנו" לא "בדרך לאושוויץ" (ו"הם" כן בדרך הזו) אולי נביט בעצמנו ונראה אילו מעשים שאנחנו עושות מרחיקות אותנו מהאושוויץ הזה ואילו מעשים מקרבים אותנו לשם באופן מפחיד?

    לשיטתך אני יכולה פשוט לנוח כי אני לא בדרך לאושוויץ והכל יופי. לשיטתי אני אמשיך לאתגר את עצמי ולשנות את אורח חיי ואת מאבקיי לנוכח החשד המתמיד שאושוויץ נושף בערפי (מבפנים).

    השיטה שלך נוחה למי שמרוצה מעצמו.

  14. יובל זיו הגיב:

    לעכברה (בעקבות "אזהרה: מסקנות פשטניות וכו’"): בסדר עכשיו הבנתי את כוונתך. כעת אני יכול לומר בבטחון כי אני לא מסכים איתך.
    אנחנו לא בדרך לאושוויץ (לפחות לא כולנו). בכל השוואה ניתן למצא צדדים דומים וצדדים שונים. הדומה בין צמחונים לסרבנים (בניסוי ובחיים) הוא בחירה באי עשייה של מעשה כלשהו, אולם יש הבדל מהותי בין בחירה בתזונה א על פני תזונה ב לבין סירוב לביצוע הוראה ישירה וברגע שהיא ניתנת. בסירוב כזה עסק הניסוי. זהו סוג ספציפי מאוד של בחירה ולא ניתן בהכרח להסיק ממנה להתנהגות במצבים אחרים.
    דמיון, קשרים ומכנים משותפים בין תופעות חברתיות והתנהגויות לא קשה למצא. רוצה דוגמא: הקשר בין צמחונות לנאציזם הוא היטלר (שהיה צמחוני) מה זה אומר על צמחונות (או על נאציזם) לא כלום.

  15. יובל זיו הגיב:

    לחתול אדום: מה ההבדל בין אידאליסט, מטריאליסט ומרקסיסט? (הבדיחה גנובה ביודעין מהספר "הצחקתם אותנו" של גל-נור ולוקס ואם למערכת "הגדה" יש ולו טיפת הגינות קפיטלסטית היא לא תעלה על דעתה לפרסם את התגובה הזאת מחשש זכויות קניין רוחני, ערלה ושביעית)
    אידאליסט נכנס לחדר חשוך לחפש חתול שחור(לא אדום) שלא נמצא שם, אבל מאמין שהוא קיים. מטריאליסט נכנס לחדר חשוך לחפש חתול שחור שלא נמצא שם ויודע שאינו קיים. מרקסיסט נכנס לחדר חשוך לחפש חתול שחור שלא נמצא שם ומוצא אותו. יום טוב.

  16. יובל זיו הגיב:

    ל"אלמוני" מספר הערות: 1.האם כתבת "לא נאמר להם שהם מוכרחים, שיוטלו עליהם סנקציות, שהם עלולים להיפגע או להינזק. אותו הדבר לגבי החיילים. הם יכולים בכל רגע לעשות הכל אחרת."? או שגם את הדברים האלו (כמו את עכברה) לא הבנתי? האם אתה טוען שאין סנקציות על סירוב פקודה? (אני מבין שההפגנות מול בתי הכלא היו מיותרות). אם לא הבנת את ההבדל בין מפקד לנסיין לא הבנת את מילגרם. מה שהניסוי מראה הוא שאין כמעט צורך באיום הסנקציות ולא שהן לא קיימות. זה הדבר המזעזע. הניסוי מראה שהמנגנונים הפסיכולוגיים חזקים לפחות כמו סנקציות אך אינו שולל את השפעת האחרונות.
    2. אכן, לאחר הגיוס לצבא חייו של האדם אינם אותו הדבר. אולם את אותו הדבר ניתן לומר (כשמדובר בנקודת ראותו של האדם הבודד) על תחילת בית הספר, האוניברסיטה, הסקס הראשון, חתונה וכו’. אחרי כל אירוע האדם "לא אותו אדם". אבחנה על כך שיש שינוי היא חסרת משמעות. השאלה היא מהו השינוי ואיך הוא משפיע.
    3. אולי הסקתי מדבריך מסקנות פשטניות. במקרה זה אני מניח שבריאותי נפגעה (ותודה לעכברה), במקרה זה אני מניח שכולנו ניפגש על הרציף בבירקנאו (אני מוכן להביא בירות).

  17. גדעון ספירו הגיב:

    לעכברה,
    שוב את שוגה. מי שלא בדרך לאושוויץ אין פירושו של דבר שהוא צריך להיות מרוצה מעצמו.
    ובוודאי שאין פירושו של דבר שאת צריכה לשבת בבית ולא לעשות כלום. להיפך, אם אינך בדרך לשם רצוי שתטי שכם עם אחרים למאבק שימנע שוב את הגעתה של החברה לשם.

    בהחלט יש אנשים שאינם כליל השלמות. הדוגמא שלך של לוחמת חופש וקלגסית הוא מיזוג שאני מתקשה לעכל, אבל מי שנאבקים בכיבוש ועדיין נוהגים מנהג שוביניסטי עם נשים, הוא בהחלט חזיון לא נדיר. לא כל עוול מוביל לאושוויץ. גם את זה ראוי שתזכרי.

    אינני דיכוטומי כמוך. אינני סבור כי אם "אנחנו" לא בדרך לשם, פירוש הדבר "שהם" כולם בדרך לשם. גם בין יריבינו יש כאלה שלא הייתי מקטלג כמי שנימצאים בדרכם לאושוויץ.

  18. יהושע הפרוע הגיב:

    מעניין, פרט אחד לא הוזכר כאן- האם היה הבדל כלשהו ברמות הציות בין גברים ונשים?

  19. ליהושע הגיב:

    מילגרם בדק רק גברים, ככה עשו אז מחקרים בשנות ה-60. מעניין היה לחזור על הניסוי הזה עם נשים אבל כנראה שמאוחר מדי.

  20. בשר כשר הגיב:

    ודאי שהעכברה צודקת וכל אוכלי הבשר מבצעים את אותו ניסוי שהצייטנים עשו.
    שם אמרו להם שזה בסדר לחשמל את הנבדק וכאן חינכו אותנו שזה בסדר לאכול את הבשר.
    בתאבון לכל הצייטנים- את זעקות החיות לא נשמע כי לא התקינו מערכת סאונד מהמשחטה למטבח שלנו, כך שנוכל לומר שהם אפילו לא סובלות.

  21. לבשר כשר הגיב:

    מה נאכל בלי בשר ? זה לא אותו דבר כמו לענות אנשים, זה אוכל. אי אפשר לא לאכול. וצמחונות זה מאד יקר. יש מדינות בעולם עכשיו שאנשים בטח אוכלים אנשים אחרים מרב רעב. יכול להיות שגם המלפפון סובל כשחותכים אותו, תחשוב על זה. אנחנו בסך הכל יצורים די מרושעים שבאים להיות ניזונים מההתפרקות של אחרים. נתחיל בינתיים בלרסן את ממשלת ישראל אחכ נעבור לצמחונות שווה לכל נפש. אני פעם הייתי צמחונית שמונה שנים ונשרו לי כל השערות. לקח זמן ואז גילו שאין לי בי 12, מאז אני נגד הצמחונות. לפחות לא לפני שמוצאים תחליף זול וזמין. לא מתאבדים בשביל פרה.

  22. לוולפסון הגיב:

    אדורנו – "צמחוני וחוקר שואה"?? ברגע זה הפסדת את מעט ההערכה שהיתה לי אליך.

  23. חתול אדום הגיב:

    העכברה תיארה את אדורנו כ"שמאלני וחוקר השואה" לא כ"צמחוני".
    והיא לא וולפסון.

  24. גדעון ספירו הגיב:

    מעבר לעובדה, שצמחונים אינם בהכרח אנשים יותר מוסריים או פחות אכזריים מאוכלי בשר, (ואין צורך להשתמש בדוגמה של היטלר שהיה צמחוני נלהב), יש מחלוקת תוך צמחונית מיהו צמחוני, כמעט בדומה לסוגייה מיהו יהודי.
    יש צמחוים שמקפידים "על קלה כחמורה" ולא אוכלים ביצים,ויש כאלה שכן. ואלה שלא אוכלים ביצים מטיחים באלה שכן אוכלים ביצים שעם כל ביצה הם "רוצחים" עןד אפרוח. יש צמחונים שלא אוכלים בשר אבל כן אוכלים דגים. יש צמחונים טבעונים ששייכים ממש ל"נטורי קרתא" של הענף, והם בבחינת המהדרין שבמהדרין, שלא שותים חלב ולא אוכלים מוצרי חלב, שמקורם בחיות.
    ועדיין עומדת סוגייה לא פחות בעייתית. האם הצמחים והעצים שגדלים ונושמים בדרכם שלהם, שפירותיהם מהווים את המזון לצמחונים, לא סובלים כאשר קוטפים ותולשים מהם את פריים?
    וכל אלה לא מבטלים את הטענות כלפי שיטות שחיטה אכזריות, שנעשות הן "בבודדת" ("סחיבה" מהלולים שהפכה לחלק מפולקלור ישראלי עוד מימי הפלמ"ח שלאחריה תלשו את ראשי התרנגולות באכזריות רבה) וכלה בשחיטות תעשייתיות שמבוצעות על סרט נע.
    ולצד כל אלה ממשיך הויכוח המרתק האם יש תחליף תזונתי נאות לבשר, אם לאו. מדוע יש ליותר צמחונים B12 נמוך שחסרונו יכול להיות קטלני?
    לא אחת אנו נתקלים בכתבות על אוכלוסיות ובודדים מאריכי ימים, וכל אחד נותן מתכון אחר. אחד טוען שאכל בשר כל ימי חייו, שני טוען כי שתה כוס יין ליום שלישי התרכז באכילת פירות, ומתברר שאין תשובה אחת טובה, מוסמכת ומוסכמת על הכל.

  25. שיהיה הגיב:

    להגדיר את אדורנו ‘שמאלני וחוקר שואה’ זה בערך כמו להגדיר את אלברט איינשטיין ‘מורה לחשבון’. הצגת בורות והדיוטיות ותו-לא (אה, וגם פרובוקציה זולה).
    כמו כן, אני רואה בוולפסון אחראי להודעה בכל מקרה.

  26. יובל זיו הגיב:

    לגדעון ספירו (ולא רק):
    הבאתי את דוגמאת היטלר-צמחונות כדי להדגים קשר בין תופעות שלא ניתן להסיק ממנו דבר ולא כדי לשפוט את מוסריות הצמחונים\אוכלי בשר. מתנצל בפני כולם עם לא הובנתי כהלכה.

  27. אינשאללה יבוא כבר שלום הגיב:

    מחקר נוקב, תודה .

    גם התגובות מרתקות:-)

  28. פרט קטן הגיב:

    הופתעתי לגלות באחרונה עובדה שלא הוזכרה לעיל וחשבתי לשתפה בדיון: מילגרם היה בן למהגרים יהודים ממזרח אירופה.

  29. גבי הרדן הגיב:

    גילוי נאות בתחילת התגובה-סטנלי מילגרם הוא קרוב משפחה שלי.
    פגשתי את סטנלי מיליגרם בפעם האחרונה בשנת 87 כשהיה בארץ בכנס בינלאומי על השואה. הרצאתו נקראה אז" האם השואה יכולה לחזור שנית?"
    לצערנו הוא הוכיח שכן.
    אני ממליצה לכם לחפש גם את מחקרו המפורסם השני-שש דרגות של קרבה.

  30. לגדעון ספירו הגיב:

    היטלר ממש אבל ממש לא היה צמחוני נלהב. הוא אכל מעט מאד בשר בגלל בעיות בעיכול, עקב המלצת רופאו, אבל מעולם לא התנזר לגמרי מבשר בגלל צער בעלי חיים. ישנן עדויות של המבשלות שלו, שסיפרו על מאכלי הבשר האהובים עליו שהיו מכינות לו.

  31. אביתר ג’ הגיב:

    לשם אובייקטיביות, אציין כי היתה התנגדות למסקנה שעלתה מהניסוי, מצדו של החוקר דניאל יונה גולדהגן.
    ניתן לעיין בערך בויקיפדיה העוסק בניסוי זה. שם מובאת תגובתו של גולדהגן: "‘הניסוי של מילגרם מניח יותר הנחות שגויות על השואה מכל פרסום אחר בנושא זה’, אמר. המבקרים מציינים הבדלים ניכרים בין הניסוי, שבו למשתתף לא הייתה הזדמנות להפסיק ולחשוב על פעולותיו, ושבו הייתה לו סיבה להניח שעורכי הניסוי מנהלים אותו בדרך הומאנית, לבין התנאים במצב של רצח עם".
    לפי דעתי, כל ההשוואות שנעשו בין תוצאות הניסוי, לבין תופעת שליטת צה"ל ביהודה ושומרון, או תופעת אכילת הבשר, אינן רלבנטיות.
    אדרבה, יש לבדוק עד כמה היו חיילי צה"ל צייתנים, כשנדרשו לגרש יהודים מביתם בגוש קטיף, או כשנדרשו להכות ולרמוס בברוטליות, מפגינים בעמונה.
    לרמיסת זכויות האדם ולאכזריות ללא תכלית זו, אף לא הוקמה ועדת חקירה!

  32. אביתר ג’ הגיב:

    אם תגובתי הקודמת התפרסמה, זוהי רק תוספת הפניה. אם לא, אחזור על תגובתי הקודמת:
    מומלץ לעיין בערך המדבר על ניסוי זה, בויקיפדיה. שם הערך: "הניסוי של מילגרם".
    שם ניתנת יתר אובייקטיביות, כאשר נאמר ש"בר הפלוגתא הבולט של בראון, דניאל יונה גולדהגן הוא ממבקריה החריפים של טענה זו. ‘הניסוי של מילגרם מניח יותר הנחות שגויות על השואה מכל פרסום אחר בנושא זה’, אמר. המבקרים מציינים הבדלים ניכרים בין הניסוי, שבו למשתתף לא הייתה הזדמנות להפסיק ולחשוב על פעולותיו, ושבו הייתה לו סיבה להניח שעורכי הניסוי מנהלים אותו בדרך הומאנית, לבין התנאים במצב של רצח עם".
    בנוסף, אמליץ לכל המשוים את הצייתנות העיורת של הנאצים, לצייתנות החיילים במחסומים או לצייתנות אוכלי הבשר, לבדוק צד נוסף של "המשוואה". מה עם צייתנות החיילים המגרשים מגוש קטיף? מה עם צייתנות החיילים והשוטרים, שבסך הכל, קיבלו פקודה "חוקית והוגנת", להכות באלות, לדחוף, לרוצץ גולגלות ולרמוס בסוסים, את המפגינים בעמונה? ניסויים בנושא זה לא נעשו, ואולי כדאי היה לפחות, כי ראש ממשלתנו היה מקים ועדת חקירה לאירועי עמונה, ממש כפי שהקים ועדת חקירה, לבדיקת לקחי מלחמת לבנון השניה.

  33. אלעד הגיב:

    לעכברה המרדנית
    לא כל מי שאוכל בשר חושב לעצמו "אילו רק חיות"
    יש גם מי שחושב לעצמו "אילו תודעות בלי מודעות עצמית".
    יש גם מי שחושב לעצמו שאכן כאשר היא נעשית בצורה מהירה שחיטה יכולה שלא לגרום כאב.
    ואכן יש גם מי שאוכל בשר ועדיין חושב שצריך לשנות באופן דראסטי את התנאים בהם מוחזקים בעלי חיים ושיש להיות מוכן גם להשקיע לשם כך כסף גם ולהוריד דראסטית את צריכת הבשר של כל אדם-ואכן הוריד את צריכת הבשר שלו (וצריכת החלב וצריכת הביצים).

  34. תגובה לעכברה מרדנית הגיב:

    נחמד מאוד שהבאת את הגישה הצמחונית שלך לתוך הנושא של הבנאליות של הרוע. רק חבל שאין שום קשר אפילו לא קלוש לנושא.
    צמחנות היא תנועה פוליטית של תרבות השפע. מכיוון שרק אדם שיש לו את האפשרות לבחור במגוון של מוצרים יש לו את הפריוולגיה של לבחור האם לאכול או לא לאכול מזון מסויים.

    אין קשר בין אכילת בשר לשואה כי סתם נקודה למחשבה היטלר היה צמחוני הדוק וכך גם כמה מעוזריו הבכירים
    סתם נקודה למחשבה לפני שיוצאים בהצהרות

  35. עמי כהן הגיב:

    ניסוי מילגרם בעייתי מאוד. רוב האנשים השפויים לא יחשבו ברצינות שיתנו להם להרוג מישהו או לפגוע בו קשה במסגרת ניסוי ולכן יחושו משוחררים יותר לציית. בעניין זה מעניין לציין כי כאשר הניסוי שוחזר אך צורת הפגיעה הייתה על ידי מכות ולא לחיצה על כפתור הרי ששיעור המסרבים גדל בהרבה.
    לדעתי המסקנה הברורה של הניסוי היא שרוב האנשים יצייתו כאשר קיים ריחוק מספיק בין מעשיהם ובין התוצאות. לכן, רוב הישראלים כן ישלמו מיסים או יתגייסו לצבא אך רק מיעוט יבצע מעשי אלימות קשים נגד אזרחים פלסטינים אם יקבל פקודה לכך.
    ובכלל, מניסיוני רוב האלימות וההתעללויות לא נבעו מפקודות אלא להיפך, מדובר היה בפעולת בניגוד לפקודות הרשמיות ועל רקע תופעה פסיכולוגית מעניינת ורלבנטית הרבה יותר מציות: דה אינדואציה.

הגיבו לאורי ברייטמן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים