הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-7 ביוני, 2005 54 תגובות

38 שנים לכיבוש. אנו מתקרבים לשנתו ה-40 ודומה כי נצטרך לציין גם אותו. אפשר כמובן לחוש יאוש. 38 שנים אני נימנה עם הנאבקים בכיבוש ובכל הגרורות הסרטניות שהוא מפיל על החברה בישראל, והוא עדיין מחזיק מעמד. במובנים מסוימים הוא אפילו מתחזק. ראו את חומת האפרטהייד, את הבנייה בהתנחלויות ובמאחזים הקרויים בשפה הממשלתית "בלתי מורשים", שהרי לשיטתי כל הבנייה היהודית גזענית בשטחים הכבושים היא בלתי חוקית ובלתי מורשה. שפת הכיבוש ממשיכה לשלוט בשטח. עדיין מדברים בשפה אורווליאנית כמו "יום שחרור ירושלים", שעה ששליש מאזרחיה הפלסטינים נתונים תחת מכבש אפליה ודיכוי. עבורם, כמו עבור כל הפלסטינים בשטחי הכיבוש, זהו יום המסמל את כל הרקוב, מנוון, מושחת, מעופש, מקולקל, מסריח ובאוש בחברה ובממשל הישראלים.

מי שמצליח, ולו לשעה קלה, להביט מעבר למיידי, להתרומם לטווחים היסטוריים, רואה שספינת הכיבוש בכל זאת הולכת ונסדקת.


רעיונות ומושגים כמו מדינה פלסטינית ומו"מ עם אש"ף שנחשבו לפני 30 שנה "לחילול הקודש" ל"עבודה זרה" ומי שפעלו למענם היו בבחינת "בוגדים" וכו’, מקובלים כיום על מרבית הציבור. יש התפכחות, אמנם איטית, אבל עקבית, שהכיבוש הטביע את ישראל לתוך ביצה נוראה שיש להיחלץ ממנה. הסדרה "ארץ המתנחלים" של חיים יבין, איש הקונסנזוס, חתן פרס ישראל, "מר טלוויזיה", שגילה בערוב ימיו הטלוויזיונים את מארת הכיבוש והחליט לצאת מהארון, מהווה ביטוי לאותה התפכחות. גם הנסיגה מרצועת עזה, אם ננכה וננקה ממנה את כל המלל הממשלתי והצבאי הרשמי, הינה ביטוי לכישלון התיזה ששרון היה איש המכירות והביצוע שלה "דין נצרים כדין תל-אביב". היום ברור לכל, גם לעיוור שוטה וקטן מהימין, כי דין תל-אביב אינו כדין נצרים. הראשונה חיה ותוססת, השנייה תפורק ותימוג. ספרו החדש של ההיסטוריון והעיתונאי ד"ר תום שגב, "1967 והארץ שינתה פניה" שינתה את עמדתו. עד לפני כמה שנים האמין כי "המלחמה הצילה את קיומנו" עתה הגיע למסקנה כי "המלחמה היתה מיותרת". מחקרו קובע כי היציאה למלחמה ב-1967 היתה החלטה לא רציונלית של ממשלת ישראל.


בראייה ארוכת טווח, אפשר להתבשם מהמספר ההולך וגדל של ארגונים, תנועות, ועדים ועמותות הפועלים כל אחד בתחומו נגד הכיבוש ועוולותיו. הגם שיש בשמאל הקונבנציונלי נרפות מאז תחילת האינתיפאדה השנייה, הרי בחלקיו היותר רדיקלים של השמאל יש פעילות תוססת.


גם התמונה הבינלאומית, שרחוקה מלספק אותי, הייתי רוצה לראות צעדים הרבה יותר דרסטיים נגד האפרטהייד והגזענות של ממשלות ישראל, אינה כולה שלילית. אין מדינה בעולם שהכירה בכיבושיה של ישראל במלחמת יוני 1967. השטחים שמדינת ישראל סיפחה, ירושלים ורמת הגולן, ממשיכים להיכלל מבחינת החוק הבינלאומי בשטחים הכבושים שעל ישראל להחזיר לבעליהם.


המלאכה עוד רבה, המאבק סיזיפי, לעתים מתסכל, מדובר בצעדה ארוכה, אך הבה נזכור כי אימפריות יותר גדולות מזו הישראלית קרסו, וגם שעתה של ישראל תגיע. אין סיבה להרים ידיים.


קשרי גומלין: משטרה ועולם הפשע


לפני מספר שבועות פירסמה תוכנית הטלוויזיה "עובדה" תחקיר לפיו מפקד ימ"ר (יחידה מרכזית) דרום, ניצב משנה יורם לוי, קשור לאחת ממשפחות הפשע, מנהל איתה מערכת יחסים הדוקה ומעביר לה בין השאר מידע מוקדם על פעילויות משטרתיות נגדה. התוכנית התבססה על קציני משטרה שעדיין משרתים בה ועל עדותו של אדם שהצהיר כי זרק למכוניתו של לוי מעטפה מלאה בשטרות כסף.


התחקיר עורר מהומה במשטרה, בין השאר משום שמי שמינה את יורם לוי היה מפקד המחוז הדרומי דאז ניצב משה קראדי, היום מפכ"ל המשטרה בדרגת רב ניצב. החשדות נגד לוי היו ידועים כבר טרם מינויו ובכל זאת הדבר לא מנע את קידומו.


המחלקה לחקירת שוטרים מיהרה לחקור את הנושא, וראו זה פלא, חקירות הרבה יותר פשוטות מתמשכות שם על פני שנה ושנתיים, אולם הפעם הצליחה במהירות שיא של מספר שבועות, לנקות את לוי מכל החשדות, דבר שסייע כמובן להסיר את העננה שריחפה מעל למפכ"ל קראדי. מח"ש הודיעה כי חקרה במכונת אמת את העד, עבריין מוכר לדבריה, שמסר את המידע ל"עובדה", והוא נמצא דובר שקר. העניין הזה של "מכונת אמת" הוא מאוד בעייתי. לוקחים עבריין ושואלים אותו משהו כמו "נכון שאתה גנב שקרן ורמאי"? והוא אומר "לא", והמכונה קובעת ששיקר. כך מגיעים למשל למסקנה שאין להאמין לו כי מסר מעטפת כסף לניצב משנה לוי. לא רציני. לכך יש להוסיף כי מכונות אמת הן לכל היותר כלי עזר בחקירות, אבל אין להסתמך עליהן בלעדית משום שגם הן אינן תמיד דוברות אמת. יש נחקרים בעלי ניסיון שיכולים לעבוד עליהן, ויש חפים מפשע שהמכונה מרשיעה אותם. (ולא במקרה אינן קבילות כראייה בבית משפט).


הפרשה הגלויה של ניצב משנה לוי כרוכה בפרשה שרוחשת וגועשת לפי שעה מתחת לפני הקרקע, שעדיין נחקרת על ידי המשטרה ובית המשפט אסר על פרסום פרטים מזהים. מדובר בעד מדינה שמסר מידע מרשיע על משפחת הפשע שניצב לוי היה חשוד בקשרים עימה. המידע שמסר העד הגיע לידיעת אנשי משפחת הפשע והתוצאה היתה קטלנית. העד נרצח וכך נקברה גם עדותו. מי מסר למשפחה את הפרטים על עד המדינה? כיצד נרצח? מי הרוצח? אלו הן שאלות נכבדות משום שהן עלולות להוליך לגל צונאמי של שחיתות במשטרה שישטוף גם את הקודקוד. עיתונות חופשית היתה מתלבשת על העניין ומייעדת לכך את מיטב עיתונאיה שהתמחו בתחקירים. בישראל יש שלושה עיתונים שיכולים להרים תחקיר כזה. "ידיעות", "מעריב" ו"הארץ". במקום זאת אנו מקבלים כתבי משטרה שחוזרים כתוכי על הודעת הדובר ושותפים למסך עשן והטעיית הציבור.


טלי פחימה – לא שכחתי


בידיעה שפורסמה באחרונה ב"ידיעות אחרונות" נכתב כי הפרקליטות מבקשת לתקן את כתב האישום נגד פעילת השלום טלי פחימה ולכלול בו סעיף לפיו התקשרה לטלפון הנייד של בלאל חסני חסן יאסין, המופיע ברשימת המבוקשים של צבא הכיבוש, "הזהירה אותו מפני אפשרות שייעצר והמליצה לו לשמור על ערנות".


מהיכן שאבה הפרקליטות את סעיף האישום? לפי הידיעה בעיתון נעצר יאסין לאחר הגשת כתב האישום נגד טלי לבית המשפט המחוזי, ובחקירתו "הודה" כי טלי הזהירה אותו.


אינני יודע אם יש יד ורגל לגרסה החדשה המופיעה בכתב האישום. אנו יודעים כי פלסטינים שנחקרו על ידי אנשי השב"כ במרתפי החקירות הודו במעשים שכלל לא עשו, ובלבד שיפסקו העינויים.


אני לא מוציא מכלל אפשרות שההודאה של יאסין הוצאה ממנו בשיטות עינויים, כי השב"כ היה זקוק לאותו "תיקון" בכתב האישום, כדי להציג בפי השופטים "אמינות", בבחינת הנה אדם קונקרטי "שהוזהר" על ידי טלי.


יחד עם זאת, העניין לכשעצמו לא מעלה ולא מוריד מחפותה של טלי, שכל מעשיה היו מנותבים ומכוונים להפסקת ההרג והקטל וליצירת דיאלוג של שלום עם הפלסטינים.


כאמור, אינני יודע אם טלי "הזהירה" אם לאו פלסטיני זה או אחר. אני כן יודע מה עשיתי ואעשה בנושא זה. במשך שנות פעילותי נגד הכיבוש הכרתי לא מעט פלסטינים שיחד נאבקנו נגד עוולות הכיבוש. בדרך כלל אנשים משכמם ומעלה, שהיכרותי איתם העשירה אותי. אין לי ספק כי אם היה מגיע אליי מידע כי מי מהם עומד להיעצר, הייתי מודיע להם על כך. זהו מוסר אנושי בסיסי ביחסים שבין אדם לחברו, בעיקר אם אתה משוכנע שמדובר בהתנכלויות שווא.


סאלים ג’ובראן – אכזבה ראשונה


בג"ץ בהרכב השופטים אליעזר ריבלין, דורית ביניש וסאלים ג’ובראן, דחה את עתירתו של יוני בן ארצי בה תבע כי בית המשפט יורה לצה"ל להמיר את הפטור שניתן לו בגין "אי התאמה" לפטור מטעמי מצפון של השקפת עולם פצפיסטית.


פסק הדין אותו כתב אליעזר ריבלין, מצטיין במריחה ובעקיפת הנושא. מקריאת הדברים עולה בבירור כי ברור גם לריבלין כמו לשני עמיתיו, שיוני בן ארצי הוא פציפיסט, והוא למרבה הצער נאלץ להוכיח זאת באותות ובמופתים של ישיבה בכלא. הגנרלים והקולונלים נמוכי המצח, סברו כי כמה חודשי מאסר ישברו את "המתחזה", שהרי לשיטתם ובורותם לא יכול להיות שבחור ישראלי צעיר, פשוט לא רוצה להרוג בני אדם. מילא – בני אדם, אבל לא להרוג ערבים? השמעתם חוצפה כזו? אז שלחו אותו למאסר שוב ושוב, ו"הילד" לא נשבר, עמד כצוק איתן מול מכפישיו ויכול להם. עתה כשהצבא נקלע לפינה אפילה של כלימה ובושה על שהתענה ללא כל הצדקה לפצפיסט הצעיר, הוא מבקש לשמור על יוקרתו באי הכרה בפצפיזם של יוני בן ארצי.


השופטים, במקום לשלוח לצבא מסר תקיף של ניקיון דעת, ולומר לחבורה העלובה כי משחקי יוקרה אלה לא מקובלים עליהם, וכי עליהם להנפיק ליוני את הפטור המבוקש על ידו, משתפים פעול עם הצבא, ומחפשים דרכים לא להלבין פניו. התוצאה – פסק דין לא אמיץ של שופטים כנועים.


ריבלין וביניש לא מפתיעים אותי. הם קשורים בטבורם לממסד הצבאי, שירתו אותו מרבית חייהם וגם הפעם החליטו למלט את יוקרתו בדלת האחורית.


מי שאיכזב אותי הוא השופט סאלים ג’ובראן, שהסתפק במלים "אני מסכים" בתחתית פסק דינו של ריבלין והתוספת הקצרה של ביניש.


כמה חבל. זו היתה הזדמנות פז לג’ובראן להיות לפה למיעוט של שוחרי שלום ומתעבי מלחמה. יתכן שאני מעט תמים, אבל ציפיתי כי דווקא שופט ערבי, השייך למיעוט לאומי הסובל מאפלייה מתמשכת, שחיי בניו הפכו בישראל זולים, ינצל את הצטרפותו זה מקרוב לבית המשפט העליון לאחר חמישים שנים שהיה "נקי מערבים", לומר כמה מלים בזכות חופש המצפון. סאלים ג’ובראן היה יכול לכתוב פסק דין מפואר, שמעלה את קרנם של פצפיסטים וסרבני כיבוש, על שאינם מוכנים לקחת חלק בשחיטה שישראל מנהלת נגד בני עמו מזה 38 שנים.


האם התכונה הבזויה של משת"פיות לא נעצרת בשערי בית המשפט העליון? כהונתו של ג’ובראן קצרה מדי בכדי להגיע כבר עתה למסקנה חריפה זו. נקווה כי יתאושש.


סולידריות שנמוגה


מאבקה של משפחת בושקאר נגד הריסת ביתה בחיפה זכה לאהדה לא רק בקרב הציבור הערבי. יהודים רבים סברו כי היד החזקה שהפגינה עיריית חיפה וראשה יונה יהב נגד משפחה מהסקטור החלש והמופלה ביותר במדינה, היא חוכמה קטנה מאוד.


גם העבירה לא נראית חמורה. במקום לגור בפחונים, בנתה המשפחה בית במתחם בו היא מתגוררת. איש לא ניזוק מכך, ובוודאי שאין זאת עבירת הבנייה הקשה ביותר במדינת ישראל.


העובדה שמשפחת בושקאר נאבקה בדרכים משפטיות במשך שנים רבות נגד צו ההריסה, מעמיד קושי מסוים. אם אתה מחליט לשחק בכללי המשחק של המערכת, קשה לומר לאחר מכן, "פוס לא משחקים" כאשר אתה מפסיד. ובכל זאת, יונה יהב היה יכול לגלות רוחב דעת ומעט חמלה, ולא לכפות על ילדים קטנים לחזור ולגור בפחונים מצחינים. נראה כי החמלה של יהב עוברת סתימת עורקים כאשר מדובר בערבים.


המשטרה, שמתלוננת כל הזמן על מחסור בכוח אדם להילחם בפשיעה, מצאה לפתע מאות שוטרים כדי להבטיח הריסת בית של משפחה ערבית.


הסולידריות שלי עם משפחת בושקאר נמוגה ברגע שראיתי כי אם המשפחה לוקחת את ילדיה הקטנים על הגג, מצוידת בבלוני גז ומאיימת כי תתאבד יחד עם ילדיה אם ייהרס הבית.


עד כאן.


מי שמוכן להשתמש בילדיו הקטנים כבנשק יום הדין, עד כדי סיכון חייהם, כולל נכונות לרצוח אותם על מזבח המאבק, ראוי לבוז עמוק. יש לעצור אותו ולהעמידו לדין. זהו מצב בלתי נסבל. אין הבדל בין הגברת בושקאר לבין אותה מתנחלת שלוקחת את תינוקה ומסכנת את חייו בעימות עם חיילים.


חברה מתפרקת


אין יום שעובר ללא ידיעה מזעזעת על רצח, אונס, שוד, תאונה מחרידה. חברה אלימה. הצרה היא כי אלה שאחראים על הגברת האלימות, גם מופקדים על המאבק נגדה.


ראש הממשלה שרון, שר הביטחון מופז ושר המשטרה עזרא אחראים למתן רשיונות רצח מטעם המדינה לפגוע באלפי פלסטינים בשטחים הכבושים. כאשר תאוות הרצח עוברת לישראל, הם משימים עצמם מופתעים ובעצם לא יודעים איך לעצור את התבערה.


שר האוצר אחראי לאלימות הנובעת מהגדלת הפערים הכלכליים, מהעוני המתגבר, מקריסת שירותי הרווחה, אז הוא יכול להתגייס למאבק באלימות?


שרת הקליטה אחראית להזנחת קהילת המהגרים מאתיופיה, לגזענות המאפיינת את הטיפול בהם, לצפיפות הדיור הקשה בגטאות אליהם נזרקו, לאבטלה הגואה בקרבם, היא תוכל להיאבק באלימות?


ואפשר לעבור כך שר שר. כל אחד ותרומתו לאלימות.


רבים מחפשים עתה פתרונות קסם בנוסח ג’וליאני בניו יורק. אין ספק ששיטת ג’וליאני יכולה להביא להקלת מה באזור זה או אחר, אבל לטווח ארוך זה בומרנג. זו תרופה שלא עולה בקנה אחד עם זכויות אדם. ג’וליאני גם לא פתר את בעיית האלימות בארה"ב. רק דחק אותה זמנית מאזור אחד לאזור אחר, ובהזדמנות חגיגית זו גם גיבה אלימות משטרתית.


הפיתרון: חברה סוציאליסטית דמוקרטית שוחרת שלום, המתבססת על סולידריות אנושית, כלכלה שאינה מפריטה עצמה לדעת ומקפידה על צדק חברתי.

תגובות
נושאים: מאמרים

54 תגובות

  1. דן הגיב:

    גדעון,

    הרי אתה יודע היטב שלא רק שלא התכונתי, אלא שגם לא אמרתי שום דבר בכיוון הזה. עם זאת, אם לדייק את דברי ולהקפידם, הרי שאפשר לקחת את המשפט שכתבת ולשנות בו מלה אחת, לאמור: "מה פתאום אתה מעז לצפות מ-ש-ו-פ-ט ע-ל-י-ו-ן לפסיקה מתקדמת, ליברלית נאורה, פתוחה, שוחרת שלום ושוויון?”. היות ביהמ"ש העליון משכנם של שפנים פחדנים ואומרי הן איננו דבר חדש (ומי כמוך יודע זאת). ועדיין, אין הדבר קשור כלל לתגית ה"לאום" המודבקת להם.

  2. אירית הגיב:

    על משת"פיות של ערבים בישראל החלו לכתוב רק לאחרונה, בעקבות החרם האנגלי (ומודעות התמיכה התמוהות באריאל שיצאו מראשי הרשויות הערביות), ולאחרונה גדעון לוי בכמה עניינים ועמירה הס, וגם כאן. יש לציין שזו אינה תופעה חדשה. שירותי הבטחון השתמשו שנים רבות בערבים ישראלים בפעילות בטחונית, כולל בעניינים הסודיים ביותר. ערבים ישראלים משמשים גם כמדובבים של יהודים, כפתיונות וכמודיעים, ויש גם סוכנות ערביות במוסד. התופעה אינה נדונה כיון שהיא מעוררת אי נוחות אצל כולם. הערבים לא ירצו לטפל בזה, מטעמים מובנים, ואילו היחס מצד הציבור היהודי הוא פרובלמטי. ביקורת כלפי משת"פ ערבי היא רק בחצי פה כיון שמתחם הברירות של הציבור הזה צר מאד, וקשה לבוא בטענות למיעוט מדוכא שנאלץ לעשות מה שאומרים לו כדי לשרוד. לדעתי התופעה חשובה רק מהיבט אחד – התחלה של הבנה למחיר האמיתי שמשלמת החברה הישראלית על שליטת הצבא בה. אותן שיטות דיכוי חלות גם על יהודים, וגם על זה אף אחד לא ממש רוצה לדבר. אולי דרך הדיון המביך הזה, אפילו בגבראן, תהיה הזדמנות להציץ לעולם נסתר ואפל זה. גבראן נהיה "ערבי טוב" מזמן, כפי שהעירו כאן, וגם אנחנו יהודים טובים, באותו תהליך. הניסיון החוזר לבודד כל פעם "אשמים" על רקע כזה או אחר אינו מועיל. השיטות הן מה שצריך לדון בו, והדיכוי שמוביל לתופעות כאלה, ולחוסר אמון מוחלט בין אדם לאדם, יהודי ליהודי, ערבי לערבי, ומה שביניהם.

  3. סקופ – אין שום גל פשיעה!!! הגיב:

    לפי כתבה שהתפרסמה היום בעיתון הארץ ומבוססת על נותני המשטרה עצמה, מספר מקרי הפשע המדווחים בשנת 98 היה 387 אלף ובשנת 2003 (האחרונה שיש לגביה נתונים) 383 אלף בלבד, עם ירידה מסויימת בין שתי השנים האלה, ומכאן שיחסית לאוכלוסייה היתה ירידה גדולה אפילו יותר.

    ג’וליאני כבר לא צריך לייעץ למשטרת ישראל כפי שפורסם שהבטיח – כבר יש לה יחצ"נים (שקרנים מעוררי היסטריה ציבורית) מספיק טובים.

    עופר יהלום

  4. מיכאל לסקופ הגיב:

    מה בכל זאת יש:

    — קישור —

הגיבו לדן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים