הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-14 ביוני, 2005 16 תגובות

במדור "קריאה מונחית" המתפרסם בניוזלטר המצוין של קונספציה "הקולקטיב" (מספר 246), הצצתי ברשימת עשרת הספרים "המזיקים ביותר במאות התשע-עשרה והעשרים", שחוברה בידי פאנל של אקדמאים ופוליטיקאים מטעם השבועון האמריקאי הניאו-שמרני Human Events. בראש הנבחרת עומד באופן בלתי מפתיע "המניפסט הקומוניסטי" של מרקס ואנגלס, "מיין קאמפף" של היטלר מסתפק במקום השני המכובד, ואחריו מופיעים ספרים מרכזיים בקנון ההגות המודרנית והפוסט-מודרנית, שלא קשה לנחש איזה צד בחשיבה הפוליטית אימץ אותם כמורי דרך. רשימת הספרים המלאה ושמות חברי הפאנל נמצאים באתר השבועון. חרף "נזקם" של ספרים אלה לאנושות מנקודת המבט הניאו-שמרנית, נשאר השבועון נאמן לאמונתו בקפיטליזם, ובנדיבות של מנצח בשוק הרעיונות הוא מאפשר לקפוץ, בלחיצה על שמות הספרים, לחנות המקוונת אמזון לשם רכישתם.

רק אשה אחת מופיעה ברשימת עשרת המזיקים הגדולים וזוהי בטי פרידן, הנמצאת במקום השביעי עם ספרה פורץ הדרך משנת 1963, The Feminine Mystique. השופטים בחרו לצטט דווקא את המשפט הפחות מוצלח המיוחס לפרידן, זה שמתאר את הבית והמשפחה כ"מחנה ריכוז נוח לנשים", בחירה שמבטאת עוינות רבת שנים למחברת ולעניין שהיא מייצגת. אך לא רק "המיסטיקה הנשית" זיכתה את פרידן באיבת השמרנים. הם זוכרים לה גם את פעילותה למען ייסוד התנועה הפמיניסטית האמריקאית NOW, (ראשי התיבות של "ארגון נשים לאומי") וחמור מזה, את עברה השמאלני, ואולי אף המרקסיסטי, בשנותיה כעיתונאית צעירה.


איזה נזק מייחס הימין השמרני בארה"ב לספר שהיה כנראה הטקסט המכונן העיקרי של הגל השני של המהפכה הפמיניסטית? האם פרידן שלחה נשים וגברים למלחמות מיותרות? האם רעיונותיה היוו בסיס למשטר טוטליטרי אכזר? האם השליטה משטרים דמוקרטיים בכוחה הצבאי? ודאי שלא. פרידן כתבה על עקרות בית נואשות בחיים האמיתיים, כפי שהכירה: נשים אקדמאיות שנלכדו לאחר נישואיהן במסדרון הצר שבין המטבח לחדר הילדים והתאכזבו מן הסיכוי למצות את השכלתן ואת כישוריהן בעבודה מספקת מחוץ לבית. תחושותיה של פרידן נתמכו בנתוני סקר שערכה בקרב חברותיה למחזור הלימודים של 1956-1957 במכללת סמית’, אשר חשף אותן כנשים במילכוד. פרידן קראה להן לצאת ולעבוד מחוץ לבית, לרכוש עצמאות כלכלית ולהשתחרר מתלותן בגברים מפרנסים.


פמיניסטית נועזת יותר מפרידן כאמה גולדמן ביקרה ביתר חריפות את מוסד הנישואין, ואף המליצה על אהבה חופשית כתגובת נגד לתלות שאשה נשואה מפתחת ביחס לבן זוגה. ואולם מן השוליים האנרכיסטיים שבהם פעלה לא נשקפה "סכנה" לחברה השמרנית ולנשות המעמד הבינוני. הסיפור שספרה בטי פרידן היה שונה לחלוטין. גיבורות ספרה הן נשים שנחשבו לחוליות חיוניות בעמוד השדרה של המעמד הבינוני הגבוה. נשים אלו היו הקוראות הראשונות של בטי פרידן והן שהפכו את הספר לרב מכר שנמכר במיליוני עותקים ואת פרידן לכוהנת הגדולה של הפמיניזם הליברלי בשנותיו הראשונות.


לאמיתו של דבר, רשימת הספרים "המזיקים" ביותר לאנושות על פי הימין השמרני האמריקאי אינה אלא קוריוז מגוחך, שבמקרה הטוב אפשר לראות בה מחמאה מפוקפקת להוגים חשובים בתרבות המערב של המאה העשרים. ואולם היא עוררה אותי לחשוב מחדש על הספר בחלוף 42 השנים מאז פרץ The Feminine Mystique לתודעת הנשים.


השפעת ה"מיסטיקה הנשית" על התפתחותה של התנועה הפמיניסטית בשנות ה-60 של המאה העשרים היתה עצומה, אך אי אפשר לבודד את הספר מגורמים אחרים, היסטוריים וחברתיים, שעזרו לחולל את הגל השני של המהפכה הפמיניסטית. במהלך מלחמות העולם הראשונה והשנייה נכנסו המוני נשים לשוק העבודה במקצועות שהיו סגורים לפניהן בעבר. ואולם בשש אחרי המלחמה נקראו הנשים לוותר על משרותיהן ולשוב הביתה כדי למלא את תפקידיהן המסורתיים כרעיות וכאימהות. בשנות ה-50 הצליח הממסד הגברי לשלול מן הנשים את מרבית השגיהן, ברטוריקה שהדגישה את חשיבות המשפחה בכינון יציבות חברתית. הפסיכולוגיה של פרויד גויסה למסע שכנוע בדבר עליונותו של הטיפול האימהי בילדים על פני כל אפשרות אחרת, והנשים נענו לצו החברתי והסתגרו בבתים שטיפחו בפרוורים. עיתוני הנשים של אותה תקופה לא הסתירו את מצוקותיהן של עקרות הבית והאימהות ונתנו להן ביטוי מגוון, כך שפרידן לא חשפה תופעה בלתי ידועה. ואולם עוצמת הטיעון שלה נבעה מיכולתה לזהות את מקור הבעיה של הנשים בהגדרה הצרה של תפקיד האשה במרחב הפרטי.


מיד עם הופעת הספר סומנה פרידן על ידי השמרנים כאויבת החברה. באופן פרדוקסלי, ומאותה סיבה ממש כלומר, בשל התמקדותה בנשים אקדמאיות לבנות מן המעמד הבינוני הגבוה, התקבל הספר בביקורתיות גם על ידי פעילות וכותבות פמיניסטיות מסביבתה הקרובה. גלוריה סטיינם, ממייסדות המגזין הפמיניסטי Ms. טענה, שפרידן התעלמה מחובה לסימון דה בובואר שספרה "המין השני" תורגם לאנגלית כבר ב-1953. "המין השני", כתבה סטיינם, מעמיק וחשוב יותר מ"המיסטיקה הנשית", ואולם דה בובואר זכתה ליחס סלחני ולא עוררה סערה, מפני שהניחו שאשה החיה בארצות אחרות, צרפת למשל, רשאית להיות מרדנית; תכונה שאיננה מצופה בשום מקרה מאשה אמריקאית, ובמיוחד לא מאשה המשתייכת לאליטה החברתית. אני נוטה לחשוב שפרידן הצביעה בבחירתה במלה Mystique, בניגונה הצרפתי, על ההשראה ששאבה מספרה של הפמיניסטית הצרפתיה הגדולה. סטיינם הוסיפה וטענה שפרידן התעלמה ממצבן של נשים שחורות, אף כי ספרה הופיע בתקופת השיא של פעילות התנועה לזכויות האזרח. לטענתה, זו היתה אחת הסיבות לכך שהתנועה הפמיניסטית נתפשה בראשית ימיה כתנועה לבנה של נשות המעמד הבינוני, וככזו היא יצגה במשך שנים רבות את "הפמיניזם" בארה"ב. לתובנה ביקורתית מעניינת תרמו פמיניסטיות שחורות אשר ציינו, שבה בשעה שנשים לבנות משכילות ומבוססות מבחינה כלכלית השתוקקו לצאת מן הבית ולהשתלב בשוק העבודה, מרבית הנשים שעבדו מחוץ לבית השתכרו שכר נמוך ליום עבודה ארוך והיו "לבטח מכנות את הזכות להישאר בבית בשם ‘החירות’", כפי שכתבה בל הוקס בספרה "פמיניזם זה לכולם". הוקס כותבת שהעבודה מחוץ לבית לא נתפשה על ידי כלל הנשים כזכות יתר נחשקת, כפי שהוצגה בספרה של פרידן.


פרידן הגיבה לביקורת בסערת נפש וטענה שהרטוריקה של סטיינם ושל פמיניסטיות אחרות שופעת שנאת גברים. מכאן ואילך הידרדרו חילופי הדברים לסדרת מהלומות מילוליות שלא הוסיפה כבוד לשיח הפמיניסטי, וכשפירסמה ב-1981 את ספרה "השלב השני", שבו הגנה על מוסד הנישואין והפצירה בפמיניסטיות לחדול מהאשמת גברים בדיכוי נשים, נענתה פרידן במנוד ראש רחמני וכמעט מזלזל.


את השינויים שעברו על המשפחה הגרעינית אי אפשר לייחס רק לקריאה הפמיניסטית לשחרור האשה. תהליכים חברתיים עמוקים גרמו לפירוק המשפחה המסורתית ולהכרה בצורות חדשות של חיי משפחה. ואולם ה"בעיה שאין לה שם", זו הבעיה המובנית בהגדרת זהותן של נשים באמצעות בעלים ומשפחה, שנדונה בספר The Feminine Mystique, אינה יורדת גם כיום מסדר יומן של נשים. הרי בעמדנו מאוחר בערב מול כיור עמוס ומטונף, איננו זקוקות לתודעה פמיניסטית מפותחת בכדי לדעת שחיינו ממשיכים להיות מה שפרידן כינתה, "דילמה בלתי פתורה". נשים עשירות פותרות את בעייתן האישית על ידי העסקת עובדות במשק הבית ומטפלות לילדים ומעבירות את הדילמה שלהן לנשים עניות מהן שעובדות לצורכי פרנסה ואין להן ברירה אחרת. ואולם מרבית הנשים השכירות נשחקות בין קריירה לאחזקת הבית, בין עבודה מפרנסת לעבודה טיפולית בבני משפחה ללא תמורה כספית, ובמקרים רבים אף ללא תמורה רגשית. די בשיטוט אקראי בפורומים של אימהות עובדות באינטרנט בכדי ללמוד על עומק מצוקתנו ועל רגשות האשם וההחמצה שמלווים את התהליך של גידול ילדינו. לרגשות אלה מתלווה תחושת קיפוח תמידית, שהרי אף על פי שמרבית הנשים העובדות משכילות יותר מעמיתיהן הגברים, המוסכמה המסרבת להיעלם, כאילו אשה נשואה היא "מפרנסת שנייה", היא אחד הגורמים העיקריים לאפליית האשה בשכר ובזכויות אחרות. על זאת יש להוסיף שכניסה מאוחרת לשוק העבודה בשל תכנון המשפחה, יחד עם חופשות ללא שכר לשם טיפול בילדים ובבני משפחה אחרים, מותירות אותנו הרחק מכושר ההשתכרות של הגברים ובפיגור ניכר מהם, הן ברמת השכר לשעת עבודה והן בצבירה של ותק מקצועי ושל תקופות העבודה המחושבות לפנסיה.


הנה אתגר חדש לארגוני הנשים ולקבוצות פמיניסטיות: השקת קמפיין להכרה בערך הכלכלי של עבודת האשה במשק ביתה ובטיפול בזולת ללא שכר והכללתו בחשבון הלאומי. זה חשוב יותר מהטבת מס לקבוצה נבחרת של נשים אמידות המעסיקות מנקות ומטפלות, וזה עשוי להיות צעד ממשי להשגת שוויון אמיתי לנשים.


אחד הכלים הסטטיסטיים המקובלים לבדיקת הערך הכלכלי של העבודה ללא שכר במשק הבית הם הסקרים לתקצוב זמן. עד כה ערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה רק סקר אחד מסוג זה בישראל, בחודשים נובמבר 1991 עד אפריל 1992. על הסקר וניתוח ממצאיו בהשוואה לסקרים שנערכו במדינות אחרות, תוכלו לקרוא במאמרן המאלף של ג’וסלין גרוס וברברה סבירסקי "סקרי תקצוב זמן ושוויון בין-מגדרי" מאוקטובר 2002, המופיע באתר האינטרנט של מרכז "אדוה". מתוך שלל הנתונים בולט הממצא שנשים הקדישו כארבע שעות וחצי בממוצע ביום למשימות של עבודה ללא שכר, לעומת הגברים שטרחו בענייני הבית רק כשעה וחצי בממוצע ביום. מנתוני הסקר עולה שנישואין בישראל אינם משנים באופן משמעותי את אורח חייו של הגבר, ואילו נשים שנישאו מוסיפות עוד ארבע שעות וחמש דקות של עבודה ללא שכר בממוצע ליום. אמנם לא כל המשפחות דומות, אף לא המאושרות שבהן, ויש פערים בין משפחות נורמטיביות לעומת משפחות חד-הוריות, בין קבוצות אתניות שונות, בין יהודים ללא יהודים ובין דתיים לחילוניים, אבל בכל אחת מן הקבוצות הללו נשים סובלות ממצוקת זמן ומעבודה ללא תמורה כספית, בלי שהערך הכלכלי של עבודתן בבית יתומחר ויוערך באופן שיקבל ביטוי גם בתוכניות הפנסיה ובקצבאות הזקנה של הביטוח הלאומי. מידע סטטיסטי זה עשוי להיות כלי חשוב לקידום השוויון והצדק החברתי, שמתחיל, כפי שהוכיחו פרידן וחוקרות פמיניסטיות אחרות, במרחב הפרטי וממנו הוא יוצא אל המרחב הציבורי.


The Feminine Mystique של בטי פרידן הוא אחד הספרים הנדירים שהצליח לחולל שינוי בחייהן של נשים רבות. סופרות פמיניסטיות כותבות על הפעם הראשונה שבה ראו את אֽמן מזילה דמעות בעת שקראה בספר; חלקן מספרות כיצד נעזרו בו לפיתוח מודעות פמיניסטית. קריאה חוזרת בספר אינה מסבירה מדוע דווקא הספר הזה נעשה טקסט מכונן בתולדות התנועה לשחרור האשה. נראה שגם האלכימיה שהופכת ספר פופולרי ככל שיהיה לרעיון כריזמטי שמסוגל להפעיל אנשים ולשנות את חייהם עודנה תעלומה אפופת מסתורין המצפה לפיצוח.

תגובות
נושאים: מאמרים

16 תגובות

  1. עופר יהלום הגיב:

    יש לי הערה אחת למאמר, המשפט
    "נשים סובלות ממצוקת זמן ומעבודה ללא תמורה כספית, בלי שהערך הכלכלי של עבודתן בבית יתומחר ויוערך באופן שיקבל ביטוי גם בתוכניות הפנסיה ובקצבאות הזקנה של הביטוח הלאומי"
    קודם כל ניתן לומר, אם גם בדוחק, שיש תמורה כספית לעבודה זו. ניקח את המקרה הקיצוני, של אשה שאינה עובדת מחוץ לביתה, והכנסת בעלה היא ההכנסה היחידה של המשפחה. אילולא אישה זו היתה נשואה היתה עובדת מחוץ לביתה, כך שהיא מקבלת תמורה כספית מה גם שעול הפרנסה נופל כולו על הבעל.

    הנקודה החשובה יותר ביא עניין הביטוח הלאומי ותשלומי הפנסיה. ביטוח לאומי אינו תלוי בהכנסה ישירה, אבל קרנות הפנסיה דווקא כן – הכסף שנמצא בהן ומשמש לךתשלומי הגמלאות אינו מגיע מהשמים, אלא מתשלומי המבוטחים בעבר ובהווה. לכן רק מי שמשלם לקרן בעת עבודתו יכול לקבל את הקיצבה מאוחר יותר.

  2. דניאל:-)) הגיב:

    "חרף "נזקם" של ספרים אלה לאנושות מנקודת המבט הניאו-שמרנית, נשאר השבועון נאמן לאמונתו בקפיטליזם, ובנדיבות של מנצח בשוק הרעיונות הוא מאפשר לקפוץ, בלחיצה על שמות הספרים, לחנות המקוונת אמזון לשם רכישתם".

    אהבתי!!!:-))

  3. דניאל – ובמקום הרביעי, דו"ח קינסי הגיב:

    וזה מזעזע.

    לראות, בשחרור מיניות-הנוער, דבר-מה מזיק – זוהי נקרופיליה ל?ש???מ?ה?.

    במקום החמישי, אגב, מופיע ספר, שקרא לחינוך דמוקרטי וליברלי.

    אומר הכל, על טיבה האמיתי של "פיהררית העולם החפשי".

  4. דניאל הגיב:

    וכעת, לאחר שטאטאנו את האתר הפשיסטי מן העניין – למאמר עצמו.

    הגיע כבר הזמן, שנפסיק לדבר על "שוויון לנשים", או על "שוויון לגברים"; פשוט, נחליט,
    כולנו יחד, שכל מי, ש*יעזו* להגדיר, מול עינינו, עבודות מסויימות בתור "נשיות", או "גבריות", יחטפו תגובה שוויונית הולמת! כי הנה שנות-החמישים חלפו, הלכו להן. הגבר מחליף-החיתולים, נראה בארץ, עת דוברת-צה"ל, הגיעה (לא ש*זה* צריך להיות, איזשהו אידיאל, אבל… נו, שוין). בתור גבר, נשי על-פי הקריטריונים הארצ’י-בנקריים עליהם-השלום, כשאהיה זקן דיי, על-מנת שיהיו לי ילדים, ודאי וודאי שלא אסכים, להיות מנותק מהם למשך מרבית שעות-היממה… נהפוך הוא!! מה, למה שרק הנשים יזכו, לחוות קרבה כלשהי לילדיהן? זוהי אפליה! לדעתי, באמת הגיע כבר הזמן, שבשעה טובה ומוצלחת נחדול, סוף-כל-סוף, מלהתייחס, ליציאה מן הבית למשרד, בתור "גברית", ולשמירה על החמודים בבית, בתור "נשית". ולמה לעזאזל, בשם הטלפלא והקשקשתא יחדיו, שלא ירחצו, הגברים והנשים, את הכלים *יחד*? הה? לא, באמת שאינני מסוגל להבין זאת. המגדר מת, הלא. זהו עידן הדלי והמגב, מה שאומר, ששני המינים יכולים לשטוף את הרצפה ולהילחם בג’וקים, אפילו יחדיו, ובא לאבק גואל.:-)

  5. תרגום הגיב:

    הייתי מתרגמת מיסתורין ולא מיסטיקה (MYSTICISM ).

  6. גיא האדום הגיב:

    שניים מהאהובים עלי היו מחוץ לעשיריה הראשונה, אבל קיבלו איזכור של כבוד: מוצא המינים של צ’ארלס דארווין ומה ניתן לעשות של הח’ לנין.

  7. לין הגיב:

    תודה חדווה על המאמר המאלף.
    ולגבי ההצעה הקונקרטית לקמפיין – זה ידרוש ראשית צוות מקצועי שיגבש הצעה, ושנית לובינג פרלמנטרי. מה שמעלה מחדש את השאלה הבוערת כל-כך : כיצד תופסים ארגוני החברה האזרחית את תפקידם במערכת? נדמה לי שזה הדיון הדחוף כרגע, ואנו לא מצליחות עדיין לקיים אותו, ככל שידוע לי בשום מסגרת. לכאורה, אפשר פשוט להקים צוותים כאלה מבלי לדון ב"שאלה הגדולה" אך המציאות מוכיחה שאיננו מנצלות באפן הטוב ביותר את המשאבים המעטים לכאורה העומדים לרשותנו. אני חושבת על פעילות פמיניסטיות שאני מכירה -אם אנחנו באמת רוצות להשמיע את קולנו ולהשיג תוצאות קונקרטיות אנחנו מוצפות בעבודה שאינה מתוגמלת (בתוך הבית, אבל גם במרחב הציבורי), רבות מאתנו מובטלות וחרדות לקיומן האישי, או עובדות עד אפיסת כוחות ומתוגמלות מעט. ההצלחות שלנו הן מקומיות ואינן מבטאות באמת את כוחנו היחסי ואת המשאבים האנושיים הנפלאים שנמצאים בשורותינו. התחושה של רבות מאתנו היא שיש אינסוף עבודה ושלא ברור כיצד לאמוד אותה או את ההצלחות שלה, משום שכלל לא ברור מה צריך להשתנות ביחסים בין ארגוני החברה האזרחית לבין עצמם וביניהם לבין השלטון. כל זה נכון כמובן לא רק למאבק למען זכויותיהן של נשים בכל המעמדות והמגזרים, אלא גם לעבודה החברתית בתחומים אחרים ולמאבק נגד הכיבוש ולמען הצלת הסביבה.

  8. תרגום הגיב:

    ניראה לי שמיסטיקה נשית נשמע יותר כמו תוכנית טלויזיה של ג’ודי ניר מוזס…אבל לא נורא, העיקר שמבינים על מה מדובר.
    לעניין הדיון התיאורטי פה על תפקיד הארגונים בחברה האזרחית, האמת, זה נשמע לי כל כך מופרך ותלוש מן המציאות…שזה כבר קצת מרגיז אפילו. מזכיר לי את תקופת הזוהר של ארגוני הנשים לפני כמה שנים, כאשר החשיבה המאגית, הWISHFULL THINKING השתלטה על ההגיון הבריא. במקום לראות מה קורה מתחת לאף, ולעסוק בהתמודדות הקשה עם הצבא ומערכת הבטחון, והדת, נכנסו לבולמוס של חיקוי אמריקה ואירופה, עם חקיקה פסאודו מתקדמת (ולא מקורית יש לציין- כמו איסור חלוט על הכאת ילדים, אחריות מופחתת, עדויות קורבן אונס בטלויזיה במעגל סגור וכולי מיני דקדוקי עניות), רק כדי לגלות ביום שאחרי, את המציאות המרה. כל זה עף באויר כמו מגדל קלפים. אי אפשר להתעסק בדקויות של פמיניזם כזה או אחר, במצב של שלטון צבאי ותיאוקרטיה גם יחד. ארגוני הנשים עסקו באסקפיזם וחלוקת כסאות ופירורים וכיבודים, ולא עמדו בהתחייבות שלהן. כיום אין מערכת רווחה, מעמד האשה זה מעמד האשה הבורגנית והימנית וזכותה לעשוק ביחד עם הגברים – פנינה רוזנבלום למשל. למעט שולה אלוני פה ושם, וזהבה גלאון פה ושם, שאר הפעילות פוחדות להתעמת עם מנגנוני הכוח, ולכן האג’נדה תלויה ממילא ברצונם הטוב של הגברים. חביב עלי בעניין זה הפמיניזם הרדיקלי כיון שהוא לא מנסה בכלל להשפיע על המציאות הפוליטית אלא על תיאוריות מתקדמות ואינטלקטואלים, אני מעדיפה להצטרף לדיון כזה מאשר לדון בתפקידם של ארגונים אזרחיים בחברה הנמצאת בעליל תחת שלטון צבאי ורבני. חלומות פז על חברה אזרחית ומעמד האשה זה נחמד אבל לא בתור עניין מעשי.

  9. כח הגיב:

    יישר כח

  10. יורם בר-חיים הגיב:

    האם את שם ספרה של בל הקוס לא נכון יותר לתרגם "פמיניזם זה לכולן" ?
    לכולם זה לכל הגברים, וזה מגוחך.
    אולי לכול ואולי לכולן, בטח שלא לכולם…

  11. חדוה הגיב:

    תודה למגיבות ולמגיבים.
    לתרגום: יתכן שמילולית "מיסתורין" נכון יותר, אך, לדעתי, פרידן התכוונה ב-Mystique (המיסתורי כשלעצמו) לא רק למיסתורין או לתעלומה הנשית, אלא גם למיסטיפיקציה שהתפתחה סביב "הבעיה שאין לה שם", היא הדילמה הנשית. מכל מקום, הספר מוכר בישראל בשם "המיסטיקה הנשית"ולכן העדפתי מילה זו.
    ללין: מה אומר? גם תיפקודם ואחריותם של ארגוני החברה האזרחית כמפעילי שירותים שמופרטים על ידי המדינה, מהווים "דילמה" כשלעצמה.

  12. חדו ה הגיב:

    לתרגום.
    האם ב"חברה אזרחית" אנחנו מתכוונות לאותה תופעה? או במילים אחרות, האם את סבורה שיש ניגוד עניינים בין היותי "פמיניסטית רדיקלית" ובין פעילותי בארגון חברתי או בתנועת שלום? מנסיוני אני מעידה על פמיניסטיות רדיקליות רבות שפעילותן בארגונים ובתנועות של החברה האזרחית אינה מפריעה להן לעסוק בהתלהבות רבה בתיאוריות פמיניסטיות ובסוגיות מתקדמות מתחום לימודי המיגדר. קו השבר שעליו הצביעה לין, הוא בדיוק זה, שבו אנחנו, פעילות השטח,נעצרות בכדי לשאול, בעבור מי אנחנו עובדות,ולשם מה? האם תפקידנו מצטמצם לעזרה פרטנית לזולת, או שאנחנו שואפות להשפיע על המציאות ולשנות את ההגמוניה המיליטריסטית-תיאוקרטית, שגם אני רואה בה מכשול לשוויון ולשלום? לין הצביעה על דילמה אמיתית שאקטיביסטיות (ואקטיביסטים)
    נאלצות לפתור לעצמן, כאשר הסלע שהן דוחפות בהתמדה ובנחישות במעלה ההר מאיים לרסק אותן בדרכו למטה. האם הסתגרות אינטלקטואלית, או הודאה בתבוסה הידועה, כביכול, מראש, היא הדרך היחידה שראוי להציע לנו?
    אגב, האם יש תרגום שמי ל"תרגום"?

  13. חוצפית המתורגמנית הגיב:

    כן, מה שניסיתי להגיד הוא שכרדיקלית צריך לדעת להכריז על האמת במקרה של ישראל, ולהסתגר. מה שקרה כאן בסיבוב הקודם של "אקטיביזם" הועיל רק לכוחות השחור והריאקציה (ולחשבון הבנק של כמה נשים והחברות שהן העסיקו). בניגוד למצב שממנו אנחנו כביכול שואבים השראה, קרי, בעולם המערבי, אי אפשר להמשיך עם הסכיזופרניה או הצביעות של פעילות בשוליים, תוך עיוורון נוח למרכז הבעיות. זה מה שעשו ארגוני הנשים ללא יוצא מן הכלל בשנים שלפני האינתיפאדה, ימי האשליות הורודות או חוסר האחריות, תלוי מאיפה מסתכלים. כנות מינימאלית דורשת ממני לפחות להגיד שישראל אינה מדינה מערבית, אינה דמוקרטית, ולא רק זה אלא מחזיקה באחד המשטרים הברוטאליים ביותר, כנגד יהודים וערבים כאחד. במצב כזה, אם מתגייסים כביכול לאקטיביזם, סדרי העדיפויות אינם תיקון מהודר (המתורגם כולו מאנגלית) לאיזה חקיקה סקסית שאף אחד לא מיישם ממילא, וארגון עוד כנס "כאילו" עם יהודית קארפ והפרצופים המוכרים עד עייפה של המשפטניות והכותבות הפמיניסטיות שחיות בבועת בורגנות נוחה – אלא התעסקות במה שקשה, השחיתות, המאפיה, משרד הבטחון, התככים..בקיצור להכניס את הידיים לבוץ האמיתי. או…ואני בהחלט מכבדת זאת, הסתגרות מודעת עד יעבור זעם. יאוש מושכל. הבעיה שהרבה פמיניסטיות עוד מוכרות כאן את הפוזה של "אמריקה קטנה" או "שוודיה" כאשר המדינה מתפוררת. מתעסקים בשטויות נוסעים לחו"ל וחיים על חשבון המצוקה, מתוך השלמה וסימביוזה עם המשטר האכזר והעריץ. שרון וביבי מסתדרים טוב מאד עם החבורה הזו, תתפלאי או לא. זה סוג של שחיתות גם כן.
    do no harm
    זה מה שאפשר היום להגיד בכנות.

  14. לחדוה הגיב:

    עוד מילה, קראתי שוב את ההודעה והשאלה שלך.יש לדעתי הבדל עצום בין קיום דיונים פמיניסטיים אינטלקטואלים עד אין קץ, ובין הצטרפות ליוזמות ממשלתיות למשל, את מסכימה איתי ? אני לא יודעת על אלו נשים את מדברת (מוזמנת לפרט ונעבור דבר דבור על אופניו). אין בארץ חברה אזרחית, אז בואי לא נשלה את התמימים והצעירים על ידי שימוש מכובס בשפה של "WISHFULL THINKING ", למיטב זכרוני חלק מן המובילים של הלוגו הזה – במחצית שנות התשעים – היו פורשי מוסד ועוד כמה "אזרחיים" כאלה. אני לא קונה את הססמאות, ואי אפשר להרשות לעצמנו יותר את ההונאה העצמית והציבורית הזו. מילא שכל הפורשי צבא האלה מרמים את הציבור ויוצאים תמיד, אבל תמיד, ביוזמות "שלום", "מפקדים" ו"אזרחיות שוויונית" – אין לי שליטה על זה. אבל כאשר נשים המוכרות כפמיניסטיות מצטרפות אני מתחילה לראות לא רק מדרון אלא שחיתות מסויימת, והאמת, גם חוסר אפקטיביות כפועל יוצא. לאחר שוך ההתלהבות מהגל הראשון של הפמיניזם בפוליטיקה הישראלית נותרה תחושה של בגידה, מרמה, וקרייריזם אישי. נידמה לי שזו לא נחלתי האישית בלבד. קבוצות מהפכניות שמנסות להשיג השגים בתנאים קשים לא יכולות להרשות לעצמן את השחיתות הגלויה הזו, הן פשוט נעלמות. הפריבילגיה הזו, של שחיתות ממסדית, שמורה תמיד למעמד החזק והשליט.
    הנה למשל באתר הזה כותב מישהו היום בבדיחות כביכול "מה הבדל בין סקס לסקסיזם", כאילו היה שואל בתמימות מה ההבדל בין ערבי לערבוש או בין יהודי לבין מרגל, להבדיל. אף אחד לא קם. אף אחד לא מתייחס, תסמונת ההתעלמות העדינה והנשית, שלא לדבר על כך שאף עורך או גבר לא קם להתרעם על חוסר הטעם הזה דוקא באתר שמאלי.(בדיחות גסות במילואים תמיד התקבלו בברכה גם בחוגי שמאל) זו דוגמא אחת לחוסר רצינות בחוגים שעליהם את מדברת.
    שלי יחימוביץ ממייסדות אתר "העוקץ" למשל, לא כתבה שהיא מצטערת על טיפוחה של לבנת כ"פמיניסטית" בתקופת הזוהר. העבודה היא לא רצינית, ולכן לדעתי מי שכן רצינית צריכה להדיר רגליה מעולם המעש הציבורי, ולהסתפק בשלב זה בהגות והחלפת רעיונות.

  15. דניאל הגיב:

    מסכים בהחלט עם הכתוב בשתי הודעותיה האחרונות של "המתורגמנית". ומלבד זאת – באמת, מודעות *צרכנית* עדיין אין לישראלים, אז שנצפה מהם למודעות *אזרחית*?

    כל המדינה הזאת, נשלטת ע"י שתי אליטות: הצבאית והכלכלית. ככה זה. מה יקרה כאן מוכרע, בדרך-כלל, בסיכומים בין פישמן, ראש-המוסד, ואולי עוד איזה שניים~שלושה שותפים (בצירוף איזושהי שיחת טלפון לילית לרב פלוני, על-מנת להבטיח את תמיכת נציג-שמיא). הכנסת היא הצגה ולא יותר. משום-כך, אין לחוקיה שום משקל, אלא אם שליטי המדינה *האמיתיים* מעוניינים בהם; אחרת, חוקים ראויים באמת, כמו איסור על אפליה בין גברים לנשים, חובת תשלום שכר-מינימום וכיו"ב, הם – כמעט-כמעט תמיד – אות מתה בספר-החוקים. משום-כך גם יכולה הכנסת להרשות לעצמה, לעבוד רק שלושה ימים בשבוע… אחרי-הכל, מה זה כבר חשוב?

    העיקר, שהתשקורת תיצור מסך-עשן מספיק, במטרה להסתיר מעינינו, מה באמת קורה פה. וכשכבר *מתפרסמת* האמת – כמו, למשל, בספרו של אוסטרובסקי על המוסד – דואגים לכך, שלא רק שהיא *ל?א* תזכה להתפרסם *כאן*, אלא גם, שאם כן – איש לא יאמין לה (מלבדנו, המיעוט חסר-ההשפעה בלאו-הכי), כי מה – "כוווווווווווולם יודעים, שישראל היא דמוקרטיה! מה, עובדה – יש בחירות!!" וזה, שב"""בחירות""" הללו, העם יכול, בסך-הכל, לבחור, מי ידפוק אותו בשלוש~ארבע השנים הבאות, בשם המוסד ופישמן – אם זה יהיה אריק פרס, או שמעון שרון – עובדה זו, *ל?עו?ל?ם* לא תתפרסם… כי פשוט אין צב!!

    ולסיום ברוח קצת יותר נעימה: חברה.
    את *ב??א?מ?ת* מתייחסת ברצינות, לאיזושהי תהייה מבודחת של אלישע?
    זאת-אומרת, כבר סיכמנו, שהבחור הוא ליצן-האתר, לא?

  16. לדניאל הגיב:

    לא מצאתי שום דבר מצחיק בהערה של אלישע. גם בדיחות על אונס לא מצחיקות אותי.

    ככלל, המגיבים כאן מאוחדים רק סביב נושא אחד והוא שוביניזם (החל מהקטנה והתעלמות, עובר דרך ג’נטלמניות מאוסה, ועד התבטאות כמו זו.) למעט יורם בר חיים ואתה, כל אחד מכיוון שונה לחלוטין.

הגיבו לחדו ה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים