הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-15 ביוני, 2005 15 תגובות

"נשיא ארצות-הברית ונשיא הרשות הפלסטינית!" הכריז הכרוז, כאשר שני האישים התייצבו לפני העיתונאים בביקורו של מחמוד עבאס בבית הלבן. גם ג’ורג’ בוש קרא לאורחו "הנשיא עבאס", ולא במקרה. הפנייה הזאת הייתה תוצאה של דיונים נוקבים. במשרד ראש-הממשלה חרקו שיניים ושתקו. גם התקשורת הישראלית, רובה ככולה, עברה על הדבר בשתיקה. אך יתכן שמכל פירות הביקור של מחמוד עבאס (אבו מאזן) בוואשינגטון, היה דווקא זה החשוב ביותר.

כדי להבין זאת צריכים לחזור אחורה. בעת המשא-ומתן לקראת הסכם-אוסלו ב-1993 התלקחה מחלוקת חריפה סביב שאלת התואר שישא יאסר ערפאת. הפלסטינים דרשו שייקרא "נשיא", הישראלים הסכימו רק שיהיה "יושב-ראש".


מדוע? התואר "נשיא" נושא בחובו משמעות ממלכתית. למדינות יש נשיאים. לסתם מוסדות יש רק יושבי-ראש. הנציגים הישראליים לא הסכימו בשום פנים שהרשות הפלסטינית, שקמה בעקבות ההסכם, תהיה בעלת סממנים של מדינה.


הפשרה התאפשרה תודות לשפת הערבית. בערבית (כמו בצרפתית) אין הבדל בין נשיא ויו"ר. שניהם נקראים "ראיס" (מהמלה "ראס", ראש). לכן קבע הסכם-אוסלו, בכל שלוש גירסותיו (אנגלית, עברית וערבית), כי ראש הרשות הפלסטיני ייקרא "ראיס".


מאז התעקשו כל כלי-התקשורת הישראליים, יחד עם כל הפוליטיקאים והדיפלומטים, לקרוא לערפאת "יושב-ראש הרשות הפלסטינית", והם מדביקים כיום את התואר הזה גם לאבו-מאזן.


לכן, כאשר קרא בוש עצמו לאורחו "הנשיא עבאס", הייתה זאת סטירת-לחי לדיפלומטיה הישראלית וצעד להרמת קרנו של אבו-מאזן והצד הפלסטיני.


הצעד הבא עשוי להיות שידרוג הרשות עצמה. באוסלו דרשו הפלסטינים לקרוא לה "הרשות הלאומית הפלסטינית". הצד הישראלי התנגד בתוקף, והסכים רק ל"רשות הפלסטינית". הוא התעקש על כך בתוקף רב. כאשר הדפיסו הפלסטינים, בניגוד להסכם, בולים שנשאו את השם "הרשות הלאומית הפלסטינית", הם נאלצו להשמיד את כולם ולהדפיס חדשים הנושאים את השם המוסכם.


בכל זאת נושאים כיום כל הניירות הרשמיים של הרשות את הכותרת "הרשות הלאומית הפלסטינית".


מאבק דומה מתנהל מאז אוסלו סביב השם פלסטין. כאשר הוענק לפלסטינים מעמד של "משקיף" באו"ם, התנוסס על מושבם השם "אש"ף". אחרי מאבק עקשני וממושך, בהנהגת אחיינו המוכשר של ערפאת, נאצר אל-קידווה, הוחלף שלט זה בשם המפורש: "פלסטיין". יותר ויותר מוסדות בינלאומיים מכירים עכשיו ביחידה הקרויה "פלסטין" – כאילו כבר היתה מדינת-פלסטין חיה וקיימת.


לא בישראל, כמובן. אמנם, גם אצלנו אין מנוס מלדבר על "מדינה פלסטינית", ואפילו אריאל שרון בכבודו ובעצמו מוכן לקרוא כך לאוסף המובלעות שהוא מוכן להשאיר לפלסטינים בגדה וברצועה, אבל בשום פנים ואופן לא יעלה ישראלי על דל שפתיו את השם המפורש – "מדינת פלסטין". לפני זה יאכל הרב הראשי חזיר בפרהסיה, טפו-טפו-טפו.


לפעמים מגיע הקרב על סממני הממלכתיות הפלסטינית לממדים גרוטסקיים. באוסלו התווכחו במשך שבועות על השאלה איך לקרוא לתעודה הפלסטינית – "תעודת מעבר" או "פספורט"? הישראליים לא הסכימו בשום פנים לתואר פספורט, שהרי פספורט יש רק למדינות. הפלסטינים התעקשו, ולבסוף נמצאה פשרה: בראש המסמך יהיה כתוב "תעודת מעבר", ובתחתיתו "פספורט". הפלסטינים ניסו להתחכם והדפיסו את התעודות בסדר הפוך, וגם אז נאלצו להדפיס אותם מחדש.


מה עוד נתן בוש לאבו-מאזן, נוסף על ההכרה בתואר?


הרבה מאוד ומעט מאוד – תלוי בזווית-הראייה.


אנשי ראש-הממשלה צודקים כשהם טוענים שבוש לא נתן לו שום דבר חדש. הכל נאמר כבר קודם לכן. אבל כאשר בוש חוזר על כל מה שנאמר בעבר בהזדמנויות שונות, ומקבץ את זה בצרור אחד, זה מקבל משמעות חדשה. הכמות הופכת לאיכות, כמו שאמר קארל מארס.


לפי בוש, מדינת-פלסטין קום תקום. מתי? זה לא נאמר. אין לוח-זמנים.


בוש דיבר על "עזה, הגדה המערבית וירושלים". הכללת ירושלים היא מכה גדולה לשרון, שהצהיר כמעט באותה עת שירושלים כולה תישאר בידי ישראל "לנצח נצחים". לא סתם לנצח, אלא "לנצח נצחים". (בעבר הוא אמר זאת גם על נצרים וכפר-דרום, העומדות להיות מפונות בעוד שלושה חודשים. נצח קצר מאוד, מין מיני-נצח).


הגבולות בין ישראל ופלסטין ייקבעו, על פי בוש, רק במשא-ומתן ובהסכמה הדדית. איך זה מתיישב עם הבטחתו הכתובה לשרון, שאמריקה תתמוך בהשארת "מרכזי האוכלוסייה הגדולים" (קרי: ההתנחלויות הגדולות) בידי ישראל? אולי אין סתירה: הגבולות ייקבעו במשא-ומתן, אך ארצות-הברית תתמוך בדרישת הצד הישראלי.


האם יש לזה פיתרון? אולי. בהזדמנויות שונות אמרו הפלסטינים שהם מוכנים לחילופי-שטחים מוגבלים, בתנאי שזה יהיה על בסיס של 1:1.


בוש לא פירט – לא באוזני אבו-מאזן ולא באוזני אבו-עומרי – לאילו "מרכזי אוכלוסיה" הוא מתכוון. שרון מזכיר תמיד את מעלה-אדומים, אריאל, גוש-עציון (המורחב) ועוד. אפשר להבין מדבריהם של דוברים אמריקאיים שבוש אינו מתכוון למעלה-אדומים, שסיפוחה לישראל היה חותך את הגדה המערבית לשתיים, וגם לא לאריאל, הנמצאת כ-25 ק"מ בתוך הגדה. אך יישובים כמו אלפי-מנשה, מודיעין-עילית, אפרת וביתר עילית, הסמוכים לקו הירוק, עלולים להיכלל בתפיסה האמריקאית.


בוש הוסיף הערה מעניינת: שזאת תהיה העמדה האמריקאית לכל אורך המשא-והמתן. למה התכוון? שזה מחייב גם את הבאים אחריו, או שיביא לסיום המשא-והמתן עד סוף 2008, כאשר תיגמר תקופת כהונתו? אומרים שהצלילים עושים את המוסיקה. הצלילים של בוש בוודאי ערבו לאוזניו של אבו-מאזן. והם נשמעים צורמים מאוד לאוזניו של שרון.


אבל בינתיים נמשכים בניית החומה, סיפוח האדמות והרחבת ההתנחלויות. אך כאשר מוסיקת-הרקע משתנה, גם העובדות עשויות להשתנות בהדרגה ולהתאים את עצמן.


ראש-ממשלת ישראל נמצא במצבו המביך של גבר, השוכב במיטה עם אשתו ומגלה, להפתעתו, שיש שם עוד איש. ולא סתם איש, אלא נשיא.


הוא יעשה כמובן את הכול כדי לגרשו משם.

תגובות
נושאים: מאמרים

15 תגובות

  1. יורם בר-חיים הגיב:

    נניח לאנלוגיה הסקסיסטית בסיום המאמר, האשלה הביסיסת היא למה כל מילה של בוש היא בעל משמעות כה גדולה ויש להתייחס אליה כפשוטה ?

    בוש גם אמר שיביא לעראק דמוקרטיה, אז הוא הביא דמוקרטיה ? היו לו איזשהן תכניות להביא לשם דמוקרטיה ?

    האם צריך לחזור לאשליות על מדינה פלסטינית בחסדי ארה"ב ועל-בסיס מחויבותה לשלום וכל השטויות האלו ?

  2. דניאל ליורם הגיב:

    טוב, נו – זוהי המנטאליות של השמאל, המסויים מאד, שאורי אבנרי מייצג: אמנם ישראל פושעת, אבל יש תקווה עם אמריקה. התערבות אמריקאית, יכולה לפעמים להיות דבר טו?ב.

    קשה להאמין, שבעידן שאחרי וייטנאם, שאחרי הפלישה לעיראק(!!), אנשים במחננו-אנו מסוגלים, עדיין, להאמין בכך.

    אבל, מצד שני, אנשי "גוש שלום" גם מדברים, בעד שיתוף-פעולה ישראלי-פלשתינאי, בעד זכות-השיבה ועוד, אך מסרבים להסיק, את המסקנה המתבקשת, להכיר במציאות (אי-הפיכותן של מרבית ההתנחלויות בגדה) – ולקרוא למדינה אחת, המשותפת לכל…

  3. רמי הגיב:

    במקום להזדהות על מדינתי ועמי ולשמוח כאשר הם משיגים יתרונות בזירת האו"ם, אני מוצא את עצמי – כמעט תמיד – שמח על כל הישג של הפלסטינים. כך שלל ממני הכיבוש המנוול את היתרון שבהרגשת סולידריות עם בני עמי, והשאיר אותה רק למגרשי הכדורגל.

    כיצד ניתן לתאר צרות עין כזו ואיך לא התביישו נציגינו במשא ומתן מול הפלסטינים? ואם להזכיר נשכחות: במשך 25 שנה אסרו עליהם להניף את דגלם! התזכרו, נערים נספו במאבק על הזכות להניף את דגל פלסטין. כך היה בתקופת יצחק שמיר ולאחר מכן עד אוסלו. ומה יאמר עלינו שר ההיסטוריה? ומה יאמרו עלינו נכדינו?

  4. עופר יהלום הגיב:

    עצתי למגיבים הקבועים: אל תקחו את החיים כל-כך ברצינות!. נניח שאבנרי היה כותב:
    " ראש-ממשלת ישראל נמצא במצבה המביך של אשה, השוכבת במיטה עם בעלה ומגלה, להפתעתה, שיש שם עוד אישה. ולא סתם אישה, אלא נשיאה.
    היא תעשה כמובן את הכול כדי לגרשה משם."
    האם זה משנה משהו?

    וכמקובל באתר זה, רומזים חלק מן המגיבים (ובמקרים אחרים גם אמרו במפורש) שהקו הירוק הוא "גבול מלאכותי,, מכיוון שנוצר על ידי "מלחמות קולוניאליות".
    האם קיים בעולם גבול כלשהו בין שתי מדינות שלא נוצר בצורה כזו (כולל אותו גבול שמתמשך מחמת גר ועד אילת) ?

  5. עמי הגיב:

    איני מתלהב כלל מדיברי בוש.
    בזמן שבוש זורק "עצם" עלובה למחמוד עבאס, הוא ממשיך לתמוך ב"תוכנית ההתנתקות" הכוללת סיפוח שטחים וניסיון לקבע את הכיבוש.

    במצב זה כל מי שמעוניין בשלום עם שכנינו הפלסטינים, צריך לדרוש להיענות לתביעתם למדינה עצמאית בצד מדינת ישראל.

    בתור ישראלים השייכים לצד הכובש, אל לנו להציע "פתרונות" הסותרים את תביעת הפלסטינים למדינה, כמו ההצעה למדינה מאוחדת. אין לנו זכות להכתיב להם לחיות יחד איתנו באותה מדינה, בדיוק כפי שאין לפלסטינים זכות להכתיב לישראלים פתרון כזה.

  6. דניאל לעמי הגיב:

    מסכים אתך בהחלט, בכל הנגע לג’ורג’ דביליו.

    כעת, בנושא המדינה המאוחדת – תמיכתי *שלי* בה נשענת (מלבד ההכרה באי-הפיכותן של ההתנחלויות… אשמח מאד, כמובן, אם תראה לי מועמד ריאלי לראשות-הממשלה בישראל, שגם יסכים, בבוא יום-פקודה, לטאטא את הישראלים מחברון, אריאל, בית-אל, עמנואל, שילה וקדומים) על ההנחה, שבמדינה כזו ייווצר רוב פלשתינאי בתוך זמן קצר מאד, זכות-השיבה תמומש, ומנגד – כן, גם הישראלים, יוכלו לגור בשטחים-דהיום… תהיה לנו פלשתין אחת גדולה, על כל השטח, ובה מיעוט יהודי גדול. לא אידיליה, אבל – זוהי, בעיני, האופציה הטובה ביותר האפשרית.

  7. עופר לדניאל הגיב:

    כיום יש רק "מועמד ריאלי" אחד וראשות הממשלה וזהו אריאל שרון, מנהיג המפלגה הגדוטלה ביותר שלא ניתן להקים בלעדיה קואליציה, ממש כפי שהיתה מפאי/מפלגת העבודה לגלגוליה משנות ה-30 ועד לשנות ה-70. אבל לפי נסיון הדור האחרון, המצב בפוליטיקה הוא מאוד נזיל; ואם אתה מאמין כל-כך גדול בסקרים, שמעון (סליחה – דניאל), אז רק היום פורסם בידיעות סקר לפיו 40 אחוז מבוחרי העבודה היו רוצים לראות את עמי איילון מתמודד על הנהגתה, אותו איילון שיזם יחד עם סרי נוסייבה הסכם שמדבר על פינוי כל השטחים. אני תוןהה מי משנינו הוא ה"שמאלן לשעבר" 🙂

    אתה רשאי לתמוך במדינה אחת, אבל אל תסווה את זה בכך שאין כביכול סיכוי למדינה אחת. לפי הסקרים מאז הסכם ז’נווה תומכים בו שיעור של בין 30 ל-40 אחוז מהציבור.אני תוהה מה היית אומר בימים שבהם בקושי שני אחוז תמכו בחזרה לקווי 67 – האם היית עושה את הצעד המתבקש, לשיטתך,ומקים התנחלות?

  8. דניאל לעופר הגיב:

    נו, טוב לראות, שאתה כל-כך אופטימי! איש מאתנו אינו יכול לדעת, כמובן, מה תהיה המפה הפוליטית לאחר הבחירות הקרובות (והקרבות). בוא נניח, שהן מתקיימות במאי 2006. מי יכולים להיות, המועמדים לכתר?
    מצד הליכוד – או ביבי, או שרון, או מופז, או "שלום"… הרי, הרבה הבדל אין כאן: כולם לאומנים, שירצו לשמור את הגדה – למעט, אולי, מובלעות-אוטונומיות זעירות – תחת שלטון ישראלי, להרחיב את ההתנחלויות, לאשר את המאחזים ולבנות את החומה. כולם גם אופורטוניסטים ותחמנים, במידה כזו או אחרת, ולכולם תהא נתונה (אם לא יחולו אילושהן הפתעות-פתאום) תמיכת הממשל האמריקני, לכל-הפחות עד 2008, וכפי-הנראה – גם לאחר-זאת (כי אני מתחיל להטיל ספק, בעצם-הסיכוי למהפך דמוקרטי כלשהו בארה"ב… מי יודע, אחרי ההשעיה-דה-פקטו, של מגילת-הזכויות, הם עוד עלולים לשנות שם, גם את כללי-הבחירות; לך תדע).
    כעת – בוא נבדוק, לרגע, את המצב ב"אבו?דה". חמישה טוענים מוצהרים לכתר יש שם (ומה שנגע לעמי איילון, לעומת-זאת – כרגע, לכל-הפחות, זוהי ביצה שלא נולדה; תמיד ייתכן, אמנם, שהמועמד שנבחר, איננו מצליח להרים את המפלגה ההיא מן הקבר, ואז, שניותיים לפני פתיחת קמפיין-הבחירות, אולי בערב חג-הפורים, מביאים את האביר על הסוס הלבן, ש"יגאל את המפלגה ויחזיר לעם את החיוך". יכול להיות. כרגע, על-כל-פנים, עדיין לא מדובר בו). כעת, החמישה הם:
    שמעון פרס – לוזר-תמידי ונער צעיר, כבן 82 (כמעט 83 בבחירות הבאות, אם אכן ייערכו, בשנת 2006), שהוא מאבות-ההתנחלויות, לאומן מוצהר ומובהק (גם-אם דו-פרצופי, כידוע) ובאופן-כללי שותף, לכל מחדלי-שרון, גם ממש-ממש כעת. אם הו?א יעמוד, בראשות ה"אבו?דה", אז אפילו לנקרולוגים, כבר מאוחרת תהא השעה.
    בנימין פואד בן-אליעזר – שותפו המסור ביותר של שרון (גם-אם בישל איזשהו משברונצ’יק-של-כאילו, בתור תרגיל-פריימריז שכשל, בחדש נובמבר שנת 2002) ותומך מסור של הבנייה הישראלית בשטחים. "הר חומה", לדוגמא, היה הבייבי ש??ל?ו?, הרבה לפני ההפגנות, הזכורות לכולנו לטוב, עם "ביבי תחת אזהרה, אל תבנה בהר חומה!" וגו’. כשר-הבטחון אצל שרון, היה אחראי לפשעים נגד האנושות.
    אהוד ברק – מיותר לפרט, א?נ?י מ?ק?ו??ה???
    מתן וילנאי – עוד גנראל אחד במפלגת הגנראלים, שר מסור בממשלת שרון העכשווית ובאופן כללי, בעד שימור הסטאטוס-קוו, של ממשלת-אחדות אחרי ממשלת-אחדות; הוא לא יביא לשום שינוי שהוא (אלא-אם-כן, כמובן, יעבור איזשהו מהפך *א?יש???י*, הראוי במיוחד לציון… נבכי נפש-האדם – מי ידע… ובכל מקרה, לא הייתי בונה על כך).
    והיחיד, שיש לו *איזשהו* סיכויונצ’יק, להשיב את ה"אבו?דה" להיותה "עבודה", ואולי-אולי אפילו לבצע מהפך – יושב-ראש ההסתדרות, חבר-הכנסת עמיר פרץ. כעת, לעמיר פרץ אין כל-כך אג’נדה מדינית! הוא, הלא, היחיד, המתעסק בנושאים החברתיים, ומייחס *להם*, את החשיבות הראויה. כידוע, אין לי הערכה רבה מדי כלפיו – אבל, עדיין, אני מקווה, בכל לבי ומאודי, לכך שהוא ינצח – כי א?ז, לפחות תהיה שוב ה"עבודה" באופוזיציה, בתור חלופה ממשית לממשלת שרון. הוא הסיכוי היחיד שלנו, למעשה, למנוע את המצב – הוודאי, כמעט, לחלוטין, בכל מקרה, בו יגבר מי מבין שאר-המועמדים – בו כל ה"""שמאל""" כולו התאיין, ומי שנותרה, בתור "חלופה חברתית" – היא ש"ס (עלינו לא יביטו אפילו; מה, אנחנו "ערבים", הלא); ומכאן, ועד להשתלטות החומייניזם הטליבאני, הדרך קצרה.

    ומכל-מקום, הנקודה היא כזאת: בוא נניח, לרגע, שעולה אפילו עמיר פרץ, העם – בגלל הגזירות הכלכליות – מצביע בהמוניו הצבעת-מחאה ל"עבודה", ועמיר פרץ הוא ראש-הממשלה הבא; הלוואי. כעת, נשאלת השאלה: האם הוא, כראש-ממשלת ישראל – אפילו ירצה!! (מה שכשלעצמו, כלל וכלל איננו ודאי, כן??) – האם יוכל, בכלל, לפנות את כל ההתנחלויות הישראליות, המצויות בלב הגדה?

    לי, אישית, קשה מאד להאמין בכך. פינוי בלי מלחמת-אזרחים – בוודאי הוא, שאינו בגדר-האפשר, ועם מלחמת-אזרחים… אני מתקשה *מ?א?ד* להעלות, ברצינות, בדעתי, שעמיר פרץ יסתכן בכך. ושוב – א?פ?ל?ו? ירצה, מה שכשלעצמו, כלל וכלל אין הוא בחזקת-ודאי. אז – או שתסביר לי, איך ב??ד?י?ו?ק אנחנו הולכים להקים מדינה פלשתינית, כאשר אריאל, בית-אל, שילה, קדומים, עמנואל, גבעת-החרסינה וקריית-ארבע, נותרות, כולן-כאחת, עומדות על מכונן – או שתכיר במציאות…

    ו – בחייך, הרי ברור לך (מקווני…), שאני לא אגור בשום בית ישראלי, שנמצא *מילימטר* מחוץ לקו הירוק – ולא משנה בכלל, מה ומי – עד שנשיג את מתן האזרחות, לכל הפלשתינאים כולם (לרבות, כמובן, זכות-השיבה built in). זה לחוד וזה לחוד. יש דברים, המובנים מאליהם; באמת.

  9. ורדינה הגיב:

    מה זה המייל-שוביניזם המגעיל הזה בסוף המאמר? מי קבע שלכל אישה יש רק גבר אחד???? אני דווקא חושבת ששני גברים במיטה ביחד, עם אשה אחת, זה דווקא די נחמד…

  10. עמי הגיב:

    לדניאל,
    כדי ששני עמיים יחיו יחד בשלום במדינה מאוחדת, עליהם ראשית לרצות לחיות יחד.
    כלומר אם אתה שואף לאיחוד, עליך לשכנע כל אחד מהעמים כי טוב יהיה עתידו בחיים משותפים עם העם השכן.
    אך כל עוד נמשך הכיבוש, המוליד התנגדות שמולידה העצמת הדיכוי, לא תוכל לבנות איימון הדדי בין העמים הנחוץ לכך כתנאי מוקדם.
    לכן איחוד שיוויוני אמיתי (ולא כזה המבוסס על מניפולציות דמוגרפיות) יוכל אולי להיות, שנים לאחר שכל אחד מהעמים יחיה במדינה עצמאית.
    אל לנו להתייאש מהתקווה לסיום הכיבוש. הכיבוש מתחיל להמאס גם על אזרחי ישראל. עלינו לטעת בהם תקווה שסיום הכיבוש, יהיה צעד לכיוון החופש לשני העמים.

  11. אחת הגיב:

    אורי אבנרי הוא חידה בעיני. יתכן שהוא ממיסדי הז’אנר של "אומץ לסרב" כלומר הקצין שבזכות קצינותו יש משקל לטענותיו המלומדןת על פלג כזה או אחר ברש"פ וגם היתר להפגין מידי פעם ? האם הוא אדם שבקיא במתרחש במסדרונות הפוליטיקה הפלשתינאית מבלי שזה מצליח להמריא למסר ברור של פעולה ? איך שהוא אי אפשר למקד את הבעיה, אבל הפעילות שלו והמאמרים שלו לא מובילים לשום מקום בשורה התחתונה. אז אולי דוקא מן הגישה הזו תבוא הישועה ? "מומחים" שיטביעו את המלחמה במילים והערכות מדיניות…מי יודע. הרהור משמים של שבת בבוקר.

  12. דניאל לעופר הגיב:

    נו, זה יפה מאד שאתה, הבורגני המבוסס, המאובטח והשבע, "מוכן" לחכות עד שנת 2016 *לכל המוקדם*, כדבריך, על-מנת שהפלשתינאים (או, מה שישאר מהם, עד אז…) "יזכו" לתנאי-חיים מינימאליים, בלא כיבוש, דיכוי ומעשי-טבח. נו, באמת – מה אכפת *לך*? מבחינתך, אין זו אלא שאלה אינטלקטואלית, נזיז, או לא נזיז, פיון זה או אחר, על לוח-השחמט האזורי… אופייני לבורגנות ה"""שמאל""" הצפונבוני-ציוני.

  13. עופר לדניאל הגיב:

    אני מצטרף לדבריו של עמי.

    כן, אני אופטימי בכך שאני מאמין שיקומו שתי מדינות, ואולי שנים לאחר-מכן יחליטו להצטרף לאיזו קונפדרציה. אבל מובן שכאשר מדברים על שתי מדינות הכוונה איננה לשנת 2006 אלא 2016 לכל המוקדם, ואם זה נראה לך רחוק – אסור לשכוח שהכיבוש נמשך כבר קרוב ל-40 שנה, תקופה שכשליש ממנה עברה בתוך הסכם אוסלו האומלל – לא עקב תוכנו אלא עקב האנשים שהנהיגו את ישראל מאז ועד היום.

    וכפי שאמרת, העבודה והליכוד שואפות לדחוק את הפלסטינים למובלעות, ומכאן גם הצורה שבה התהליך בוצע ב-10 השנים האחרונות, בשיטת "פחות בית ופחות עז".נראה לי שגם בשנים הבאות תימשך הנסיגה באותו אופן, כלומר יפונו בסביבות 15 התנחלויות מבודדות נוספות בגדה, בתמיכת כל שלטון אמריקאי שהוא.

    נראה לי שאין זה מקרה שלפני שהושג הסדר קבע עם הפלסטינים, כבר הושג שלום (קר שזה עדיף מכלום) עם מדינות ריבוניות, כלומר עם מצרים וירדן והתחיל מו"מ גם עם עירק ולוב. הרי הסכסוך הישראלי-ערבי הוא למעשה ישראלי-פלסטיני, ולכן השלום עם סוריה (והירידה מהגולן) תתבצע לפני הקמת מדינה פלסטינית, ששאלת הקמתה וגבולותיה הם לב הסכסוך.

    כאשר תקום ממשלה שמוכנה באמת לפנות את רוב ההתנחלויות, נראה לי שזה כבר יהיה רק לאחר שלום עם כל מדינות ערב ואולי גם לאחר פינוי בקעת הירדן.במצב כזה, לא נראה לי שנראה את חיל האוויר מפציץ את בסיסי המורדים באריאל וקרית ארבע בדומה למה שהיה באלג’יריה ב-61 ; לא תהיה להם תמיכה משמעותית בציבור ובצבא, והם-עצמם כבר יחפשו דרך לקבל פיצוי, פרט אולי לקומץ קיצונים שהיו קיימים בימית וכיום גם בהתנחולויות שמיועדות לפינוי ברצועה.

  14. עופר לדניאל הגיב:

    נו, כמה תוויות אתה מדביק לי בתגובה קצרה אחת! – לא חסר הרבה שתכנה אותי נציג הבורגנות הקפיטליסטית המנצלת, אויבו הריאקציוני של מעמד העובדים או משהו כזה, כפי שהיו עושים פעם…

    בכל אופן, אני בהחלט מעדיף שתקום מדינה פלסטינית מחר בבוקר אבל זה פשוט לא נראה לי ריאלי, או, בפראפראזה על דברי לנין – נשיג כיום מה שניתן להשיג.

  15. דניאל לעופר הגיב:

    אז אם זה אינו ריאלי, נדרוש מה שכן יהיה, כי יביא ליתר לחץ עולמי, על ישראל = הענקת זכויות-אזרח שוות, לכל "נתיניה", של מדינה מסויימת = ביטול האפארטהייד = אזרוח, כל הפלשתינאים כולם, במדינה אחת, ישראטין הגדולה (כלשונו של מורה-הדרך הדגול, מועמר קדאפי) – אשר, אם היהודים יהוו בה מיעוט, אין להם על מי להלין, אלא על עצמם… אחרי-ככלות-הכל, איש לא אמר *להם* להתנחל… הכינו הדייסה – יאכלונה-נא! ומי יודע! אולי, זה עוד יהיה להם טעים?

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים