הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-17 ביוני, 2005 44 תגובות

בחג השבועות עיינתי לתומי במוסף המיוחד של "ידיעות אחרונות" שהוקדש לתוכנית ההתנתקות הממשמשת ובאה (כנראה). בדרך כלל אני מתחמק מהמוספים האלה בשני העיתונים הנפוצים לא רק בגלל שהם נוהגים למחזר חומרים ישנים אלא בשל הטון הצדקני והלאומני המאפיין את רוב הכתבות. גם מוסף שבועות השנה לא חרג מהמתכונת המקובלת, אבל סיפור השער צד את העין מיד, וגם העיר בתוככי בטני תחושה הדומה מאוד לבחילה. התיאור החי של "סגן משה" המפנה בפתח ביתם של מתנחלים מגוש קטיף נועד מלכתחילה להרתיע את הקוראים ולהזין את הנוגדנים הטבעיים כלפי כל פעולה אלימה בעליל, בעיקר כאשר היא מכוונת נגד "אחים".

גם הבחירה בשם "משה" לסגן הדמיוני היא מעניינת. בכתה שלי ביסודי היו שני ילדים בשם משה, אבל שני ילדי שעדיין כלואים במערכת החינוך לא נתקלו בשם הזה אלא אם כן אני מספר להם על אבי, שאותו לא ראו מעודם. סביר להניח שהסגן שעליו תוטל המלאכה כפוית הטובה הזאת ייקרא "ניר", "טל" או אפילו "לירן". אני לא מאמין ביד המקרה. גם אם השם משה צץ איכשהו באופן טבעי, בלי מחשבה מתוכננת מראש, זה היה מגמתי במובן העמוק של המונח הזה. צה"ל אמור לבצע מלאכה יהודית למען היהודים, ומשה, שהנחה בעבר המיתולוגי שלנו את בני ישראל לארץ כנען, נשלח על-ידי שר ההיסטוריה להחזיר את הילדים התועים הביתה. עורכי המוסף השכילו, ולא בפעם הראשונה, לתת נופך ציוני למבצע טראומטי והשנוי-במחלוקת.


ז’אן-פול סארטר כתב את יצירתו הקאנונית "בחילה" (La Nausee) בשנת 1938, אולי תקופת השיא שלו כסופר. בימים הרי הגורל לפני פרוץ מלחמת- העולם השנייה, שאותם היטיב כל-כך לתאר בטרילוגיה הנפלאה שלו "הדרך לחופש", התרכז סארטר בתחושותיו הפרטיות מאוד של אינטלקטואל בעיר שדה צרפתית, המעוצבת פחות או יותר על פי המודל של לה-האבר, העיר שבה לימד שנים רבות. הספר היה פופולרי מאוד דווקא באנגליה של שנות השישים, ונהגתי לקרוא בו פעם בכמה חודשים. אנשים כמוני מתמרנים כל ימיהם בין האינדיווידואליזם החזק שלהם לבין האידיאולוגיה הקולקטיביסטית שבה הם מאמינים. הדרך שסארטר התווה התאימה מאוד למערכת הרגשית שלנו בימים הרחוקים ההם ומאז עברנו הרבה שלבים ותהפוכות. אבל מנקודת מבט קיומית טהורה, התחושות מאז חזרו ופקדו אותי, בלי קשר ישיר לעמדה החד-משמעית שלי בעד פינוי כל ההתנחלויות בלי יוצא מן הכלל, כדרך היחידה להשיג (אולי) שלום בר-קיימא בינינו לבין העם הפלסטיני.


רוב המתנחלים סבורים שאנשים כמוני שמחים מאוד לאידם של המפונים. זה די טבעי מבחינתם. מעצם מהותם הם חוד החנית של הזרם האנטי-הומניסטי בחברה הישראלית, ולכן אינם מסוגלים לחוש או להבין אמפתיה אנושית, שלא לדבר על מושגים כמו חמלה גם כלפי אנשים שונים מהם. למתנחלי גוש קטיף אין יחס אנושי כלשהו לתושבים המקוריים של הרצועה, וגם לא למאות אלפי האומללים שחיו שם בתנאי פליטות נוראים, כיוון שגורשו מעריהם ומכפריהם בשנים 1948 עד 1950. הם מתנהלים בארץ לא-להם כעם אדונים אכזר, גוזלים אדמה ומים, משתלטים על שטחים נרחבים כאשר הפלסטינים שם חיים בצפיפות איומה. האוויר שהם נושמים מלא בשנאה ובגזענות בוטה וכך הם מחנכים גם את הדור הבא.


אנחנו בנויים קצת אחרת, ומנסים לחנך את ילדינו להיות בני-אדם ולא רק "יהודים". הפינוי לא גורם לנו נחת אלא תערובת מיוחדת של רתיעה וחמלה, שמניבה אולי תחושה כבדה של בחילה. גם אין לנו הזדהות כלשהי עם מחוללי הפינוי. המאבק המתוקשר בין גזענים שפויים לגזענים אידיאולוגים משאיר אותנו בשוליים. אלה שראו במתנחלים "מלח הארץ" הופכים אותם עכשיו לעפר הארץ בשל אינטרסים שלטוניים חולפים. לא מדובר באקט של שלום, אלא במעשה תוקפנות גס של אריאל שרון, שנועד לרצות את הממשל הימני בארצות-הברית, ולקדם את האינטרסים הלא-קדושים שלו. האכזריות השפוכה שלו כלפי הערבים התחלפה לרגע קל בברוטאליות טיפוסית כלפי אנשים שהאמינו בו ונשבעו בשמו. אין לי שום דבר משותף עם המתנחלים האלה, הם אינם קורבן בעיני אלא תוקפן גזעני, אבל שרון איננו טוב מהם בשום דבר. הוא ושותפיו במפלגת העבודה אחראים למפעל ההתנחלות ברצועה ובצפון הגדה. הסגן "משה" מייצג את שרון, לא אותי.


הייתי יכול להזדהות עם ממשלה מפנה שהיתה פועלת בהגינות, בשקיפות ומתוך שאיפה לשלום. המונח "הגינות" כאן מופנה גם כלפי המתנחלים וגם כלפי הפלסטינים. הטיפול הרשלני בשיקום המפונים הוא השתקפות של הבהמיות המאפיינת את התנהלותו של שרון בכל התחומים. הוא מעוניין ליצור כאוס מגמתי, בלגן מתוכנן, תוהו ובוהו מתוזמר היטב. כל זה, כדי להוכיח לעולם שפרק הפינויים בקורות הסכסוך היהודי-ערבי תם ונשלם. ההצהרות הפוליטיות שלו כלפי הערבים מקצינות והולכות, ולפינוי לא מתלוות שום התבטאויות פייסניות. יותר ויותר מפא"יניקים לשעבר מהמרכז הלאומני נוטים כיום לומר, שאחרי מחוות כאלה כלפי הערבים לא נסבול שום התנגדות ונגיב כלפיה בהפצצות המוניות של האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית. לא שמענו מאף ישראלי אחראי, איש ממסד, אפילו הברה קלושה אחת שיש בה משום רצון לכפר על הנַקבָּה של 1948 ולפתוח דף חדש עם השכנים, המבוסס על התפייסות בין העמים וחיים של שלום ותקווה. הגימיקים של שמעון פרס, שמוכן לחנוך פה ושם מרכז קהילתי או מגרש כדורגל אינם מעלים ואינם מורידים. הוא שותף פעיל למדיניות של הדרה טוטאלית של העם הפלסטיני, גם אם יקבל כמה קולות בבחירות הפנימיות שייערכו בסניף מפלגת העבודה בטייבה.


אין גם שקיפות, לא כלפי העולם, לא כלפי הערבים, לא כלפי אזרחי ישראל ואפילו לא כלפי המתנחלים המיועדים לפינוי.


העמימות הגרעינית, שעוד תביא עלינו אסון גדול וחסר תקדים בתולדות המדינה, חוזרת על עצמה גם בהתנהלות בנושא תוכנית ההתנתקות. שרון איננו מדבר על שלום משתי סיבות: א. אין לו שום עניין בשלום הכרוך במחיר טריטוריאלי שאותו הוא לא מוכן לשלם. ב. השקפת עולמו איננה מאפשרת לו להציג אופק אופטימי כלשהו, שלא לדבר על תמורה מדינית בעבור הפינוי מגוש קטיף וצפון הגדה. כאשר תומכי ההתנחלויות טוענים, שמדינת ישראל לא תקבל שלום או אפילו הפסקת אש ארוכה תמורת הפינוי, הם כמובן צודקים בהחלט. נכון שהם צבועים, שלא היו מסכימים לפנות אפילו מאחז קטן בעבור שלום אמת, אבל יש להודות שישראל מוותרת מראש על תמורה מדינית (כלומר, שלום) ושהפינוי הוא מחווה ריקה כלפי וואשינגטון ולא יותר מזה.


אין טעם, כמובן, להתנגד לפינוי כיוון שמאבקם של המתנחלים הוא זר לנו, ולי למשל לא איכפת לראות את הפלסטינים המעונים בעזה חוגגים באתרי הכיבוש המובס. אבל זו לא החגיגה שלנו. לא רק שלא הייתי מצביע בעד תקציב תאצ’ריסטי כלשהו בשירות הממשלה הזאת, אלא הייתי ממשיך להילחם בה כאילו אין פינוי, ולתמוך בפינוי כאילו אין ממשלה תאצ’ריסטית בישראל.


במתכוון הדגשתי את המונח "פינוי" על חשבון המונח המקובל יותר, "התנתקות". החלומות הרטובים של חיים רמון על חומות מתגבהות בינינו לבין שכנינו מסוכנים לא פחות מהרעיונות של המתנחלים עצמם. ישראל מחמיצה בהדרגה את ההזדמנות לדו-קיום בשלום-אמת עם המדינה הפלסטינית שהיתה אמורה לקום בשטחים ובמזרח-ירושלים. החומות של ממשלת רמון-שרון נועדו להנציח את גזל האדמות, גזל המים והמשך השעבוד הכלכלי והמדיני של הפלסטינים לישראל. אין לזה שום קשר לשלום, או אפילו לתהליך שלום.


באליטות נמשך תהליך הניכור עם המתנחלים, וזה משתקף, בין השאר, גם בסדרה של חיים יבין הממלכתי בערוץ השני בטלוויזיה. הקרע בין הבורגנות הפרו-מערבית לבין הימין האידיאולוגי הוא בלתי נמנע בתנאים הקיימים, ואין לנו שום סיבה להצטער עליו. אין לו שום קשר לשמאל או לשמאליות אלא לניגוד אינטרסים קלאסי בין ההתפשטות הטריטוריאלית מטעמים תנ"כיים לבין השאיפה של המעמד הבינוני להשתלב במערב ובתרבות המערב. כל הזרמים האלה מנוכרים לחלוטין לסביבה הגיאו-פוליטית שלנו, מסרבים להבין את המחיר לחיים לצד אוכלוסייה ערבית גדולה בשטחים ובתוך ישראל. חלק מהתגובות שקיבלתי לטור שהופיע כאן בשבוע שעבר המחיש לי עד כמה קשיח הסירוב להבין היכן אנחנו חיים. קשה מאוד לישראלים, גם מן השמאל, להפנים את העובדה שמאות מיליוני מוסלמים חיים בקרבתנו. מכאן נובע היעדר ההכנה הנפשית להשתלטותם הקרובה של האיסלמים על הרשות הפלסטינית, שעלולה להניב קצר נוסף בתקשורת עם הערבים אחרי טראומת הפינוי וההסתה האנטי-ערבית שתבוא בעקבותיה.


לא תמיד נעים להציג שאלות כאלה לציבור, הרגיל לדמגוגיה צדקנית, ניאו-ציונית, ולמכבסת מלים הפועלת 24 שעות ביממה. בעוד חודשיים נחיה בתוך מציאות איומה של קרבות בין מפנים ומפונים, מבלי שנוכל להזדהות עם אף אחת משתי הקבוצות האלה. בחילה איומה תציף את הארץ מקצה ועד קצה, וניחוחה הנורא של הטראומה יחדור לנחיריים ולאיברי הנשימה, וימאיס את המערכת הפוליטית כולה על הציבור. נדמה לי שרבים מאיתנו יודעים היטב, שהתהליך יוגבר ויואץ על-ידי חוסר התוחלת של מבצע הפינוי, שסופו מי ישורנו.

תגובות
נושאים: מאמרים

44 תגובות

  1. דניאל הגיב:

    מאמר מצויין, חותם על כל מלה.

  2. אירית הגיב:

    אכן, זו התחושה גם כאן. עמימות היא אכן המילה הנכונה, ואנחנו בני הערובה שלה.

    ואולם, משום מה יש לי ספק גדול אם כל זה יצא לפועל. יש ריח של פיצוץ באויר, בין אם רצח פוליטי, איזה פיגוע מתוזמן היטב או אפילו אסון טבע מהונדס. למעשה אין רצון פוליטי אמיתי לבצע את המהלך, לא אצל המתנחלים כמובן, לא אצל שרון וממשלתו, וגם..לא אצל האמריקאים במובן עמוק. הם אולי רוצים להראות שמילה של בוש זו מילה (במובן של מפת הדרכים) אבל למעשה הם יכולים להשיג את זה בדרכים נוספות – ויתורים לאירן, מו"מ ישיר עם סוריה, וכולי. יש לזכור שהעניין המרכזי שלהם הוא בהזרמת נפט זול, ושמירה על עליונות צבאית. ולכן, בשילוב כזה, קשה להאמין שהבלתי יתכן יתרחש.

  3. איריס הגיב:

    מה זאת אומרת חיים בין מליוני מוסלמים? בשביל מה יש למדינת ישראל שעון כמו של יון ולא כמו של ירדן? והאירוויזיון? ואליפות אירופה בכדורסל? מה עוד צריך כדי לברוח מהחום?

  4. חיים ברעם הגיב:

    לאיריס,
    מה עוד צריך? שהפועל ירושלים תזכה באליפות אירופה, ולא מכבי תל-אביב

  5. כפיר הגיב:

    מעניין שהבהמיות של שרון לכאורה היא נגזרת של רצונו "ליצור כאוס מגמתי, בלגן מתוכנן, תוהו ובוהו מתוזמר היטב". למה יש לי הרגשה שמדברים על עם אחר?
    "מלח הארץ" לא הפך ל"עפר הארץ", ורק מי שלא מבין שיקולים פרקטיים ותפיסת עולמו מושתתת על שיקולים משיחיים ("משני הצדדים") יכול לכתוב בצורה כזו.
    קל לחיים לשמוע את הטון הצורם של שמלווה את הפינוי מימין (שאינו מלווה בשום התבטאויות פייסניות ליום שאחרי), אבל קשה לו לשמוע את הטון הצורם של השגריר הפלסטיני לאו"ם ביום שליפני.
    כולי נפעם מכך שחיים (ו"אנחנו") מחנך את ילדיו לחמלה. אין זו אמירה צינית. אבל למה גם בקולו של חיים אני שומע שנאה?

  6. חיים ברעם הגיב:

    לכפיר,
    התגובה שלך, התוכן וגם הסגנון, מאפיינים את המרכז הלאומני ודובריו. זכותך, אבל כדאי להתאמץ קצת בהבנת הנקרא.
    מעולם לא התיימרתי לאהוב את המתנחלים בני העוולה. החמלה היא בעיקר כלפי הילדים שהוכנסו לתוך הקלחת הרותחת הזאת. קיומה של החמלה איננו מונע את חידוד ההכרה, שהמפונים גזלו אדמה לא-להם, שהפלסטינים תושבי הרצועה הם המעונים והם הקורבנות.

  7. נתן. הגיב:

    שמעתי את חיים יבין בראיונות שונים אומר דברים נגד המשך הכיבוש והשליטה על הפלשתינאים ,דברים דומים מאד למה שאומרים ברעם וחבריו.

    אז איך יתכן שאותם מילים עצמם מפי דובר אחד הם מחאה אוטנטית אמיתית של שמאל אמיתי ואילו מפי דובר אחר הם דברים "המיצגים את הבורגנות המערבית"?

  8. לנתן הגיב:

    חשוב גם מי אומר, ומתי.
    חיים יבין ידע.
    ואם עכשיו הוא נזכר לדווח על זה בזעזוע כלשהו, משמע נתנה הרשות מלמעלה לשסות.
    ודאי יש הבדל אם אדם פרטי למשל מגנה, או אם ממשלת ישראל עושה זאת, ומה המניעים של כל אחד מאלה, לנוכח ההתנתקות הקרבה.

  9. שאלת תם הגיב:

    מישהו יכול להסביר איך ידיעות אחרונות מתקשר למאבק נגד חורב ? האם זה פוליטי או אישי ? המאבק צודק, אבל חשוד קצת, שכן ידיעות אחרונות זה לא בדיוק העולם הזה. מי מרוויח שם מזה והאם מה שהם כותבים נכון או זה חלק מהפרופגנדה של משהב"ט ? האם חיים ברעם יכול להאיר את עינינו מה מתרחש במסדרונות הכוח ?

    קורא סקרן שלא מקבל תשובות מהתקשורת

  10. דניאל על הרשימות הגיב:

    נו, מה טוב לך, חיים, שמצאת מישהו, המייצג אותך! אישית, בהיותי אנארכיסט טו?ב, אינני יכול, אינני מוכן ואף אינני מסוגל לומר זאת, על אף הולך על שתיים, בפוליטיקה הישראלית באשר היא (אף-על-פי, שאני *מסוגל* להביע תמיכה, אד-הוק, בעזמי בישארה, למשל. או בעמיר פרץ. או בדב חנין). ופחות מכל – על תמר גוז’נסקי. פחות מכל.

  11. כפיר – לחיים הגיב:

    אני שמח לקבל את הערותיך לגבי התוכן והסגנון. אני מציע שגם תספק תשובות ענייניות. בנוסף, אני מציע שאולי תתאמץ קצת יותר בכתיבה. אני שמח שחידדת את דבריך בתגובתך לעיל. המרצע יצא מן השק עוד קודם, אולם עכשיו לאנשים קשי קרוא וכתוב שכמותי קל יותר להבין.

  12. אלישע הגיב:

    לחיים שלום,
    המאמר (כרגיל) מנוסח היטב ומיטיב לתאר את הבעייתיות של איש שמאל עיקבי כשהוא בוחן את יחסו לתהליך הפינוי, שהרי קשה (מאד) למחוא כפיים למי שאך אתמול היה (ועודנו) מוקצה מחמת מיאוס בשל דרכן הצבאית פוליטית מקיביה דרך מלחמת לבנון ועד ימנו אלה. לכן רבים בשמאל נקלעים למצב בלתי אפשרי- מצד אחד אי אפשר לטהר את השרץ, אך מצד שני השתחררות מעול הכיבוש היא אבן יסוד במשנה הפוליטית מבית מדרשו של השמאל, כך שנוצר כאן מצב שידוע בפסיכולוגיה בשם "דיסוננס קוגניקטיבי". כיצד פותרים את הדיסוננס הזה? חיים ברעם, במאמרים קודמים שלו בחר בהדחקה, כלומר הוא טען בתוקף ששרון אינו מתכוון "ברצינות" לבצע את ההתנתקות. ושהכל עבודה בעיניים. עתה, ככל שעובר הזמן מסתבר ששרון אכן רציני בכוונותיו למרבית הפלא.
    האסטרטגיה בה נוקט שרון במהלך ההתנתקות מחושבת עד לפרט האחרון, והיא מקאוויאליסטית להחריד: ביודעו שהרשות עומדת בפני קריסה ואנרכיה, הוא מבצע את ההתנתקות בידיעה ברורה שההתנגדות הפלסטינית לא תפסק (ולזה גם ברעם מסכים) אחרי ההתנתקות הוא יוכל לומר לבוש ולשאר מנהיגי העולם "מה הטעם להמשיך בנסיגות נוספות אם זה לא מועיל להרגעת המצב?"
    האפשרות הגרועה יותר מבחינתם של הפלסטינים היא השתלטות החמאס על רצועת עזה, (שלאור תוצאות הבחירות שם הדבר נראה ריאלי יותר ויותר) שאז שרון יוכל לטעון כי "אין עם מי לדבר" שהרי החמאס מוגדר כאירגון טרור גם במדינות אירופה.
    אין להוציא מכלל אפשרות שהאירגונים האיסלמיים ישחקו לידי שרון בעת ביצוע ההתנתקות עצמה, בירי מוגבר של פצמר"ים וטילי קסאם, כדי להוכיח (ובצדק מבחינתם) כי הם אלה שגירשו את הציונים מרצועת עזה, והם אלה המשפילים אותו במהלך ההתנתקות וגורמים לו לסגת "עם הזנב בין הרגליים" כמובן שתגובת צה"ל תגרום לעשרות, אם לא מאות נפגעים פלסטיניים, והלוא זה מה ששרון מכוון אליו.

  13. חיים הגיב:

    מה המחיר לחיים לצד אוכלוסייה ערבית גדולה בשטחים ובתוך ישראל? אני לא שואל בציניות אלא כי אני באמת לא מבין את האמירה הזו.

  14. לאלישע הגיב:

    בין מה שכתבת ובין דיסוננס קוגניטיבי אין כל קשר חוץ מרצונך להשתמש בביטוי מתחכם (עם שגיאת כתיב בתוכו). זו דילמה. והיטבת לתאר את קווי המתאר שלה. דילמה היא מצב מורכב של ברירות קשות, והכותב חיים ברעם מתלבט בה, בהתאם למיטב יכולתו לקבל מידע על ההשלכות של כל פעולה, וכל מחאה נגדה. הבחילה נובעת מכך שהמצב מתחיל להידמות למלכוד שבו כל מה שתעשה לא ישנה הרבה את המצב הקבוע מראש, כלומר, שיתוק מוסרי ומעשי בפני דילמה קשה. יתכן שדרושה חשיבה יותר מעמיקה ויתכן באמת שכדאי לתת לשיתוק מקום ולכבד אותו. זה אינו קשור ליחס אישי רגשי ונפשי לאריאל שרון. האיש לא פועל לטובת אותם ערכים של חיים ברעם, זה לא שנוי במחלוקת, וגם אם יבצע פעילות שהולמת ערכים אלה אין צורך לשנות את היחס אליו, אלא את התגובה המעשית לפעולות שלו. הפוסט שלך ילדותי.

  15. א. הראשון הגיב:

    התמיכה של ‘השמאל’ ב"התנתקות" מעמידה אותו בכל מקרה במצב אומלל, בין אם היא תהיה ובין אם היא לא תהיה.
    לא קשה לי להבין את השמחה לאיד כלפי המתנחלים, אבל זה לא עניין של שמחה לאיד או אמפתיה.
    א. אלה שהפגינו בראש חוצות נגד שרון, הם היום הקופצים הגאים בעגלתו. (וכאמור, נניח שהוא באמת מתכוון ובאמת תהיה התנתקות, מה שאני לא סגור ב100%). דווקא כאשר הצד השני מגלה את צדקת הטענות שהם תמיד טענו נגד שרון. יש כאן התנהלות לא דמוקרטית, וההסכמה שלנו איתה רק כדי לראות את שנואינו המתנחלים מתפנים בצער מבתיהם, עלולה לחזור אלינו כבומרנג.
    ב. היום המתנחלים נהפכים ע"י שרון וכלבי השלטון התמידיים בידיעות-מעריב ל"עפר הארץ" כדבריך. ברור לנו שמחר, מחרתיים, יהיה זה תורו של ‘השמאל’ בין אם אמיתי בין אם מדומה, ברגע שיעלה הרצון בפני השליט הזה או הבא (ביבי מן הסתם, שכבר היטיב להפגין את יכולתו בהסתה נגד השמאל כמו שהוא מסית עכשיו נגד העובדים והמובטלים) או שזה ישתלם לו מבחינת האינטרס הפוליטי. המצב שבו ר"מ מהליכוד רודף את השמאל, הוא עדיין הרבה יותר טבעי מהמצב שבו הוא, בהתאם לצורך שלו, שולח לכלא ילדים מן הימין.

  16. יעקב הגיב:

    לחיים

    אני עוקב אחרי מאמריך בהתמדה ואני מוצא עצמי מסכים אתך בכל עניין ועניין. כל הכבוד

  17. אירית הגיב:

    איריס, דוקא משום שהניתוח שלך נכון, וה"שמאל" הוא "ימין" מוסווה, אין כאן שום מקום לדיון נרחב. באמת רק בחוגי "מרצ" לשעבר יש אולי בעיה פרסונלית מסויימת "לעבוד עם שרון" על ההתנתקות אך מעבר לכך, להערכתי ההבדלים בין שתי הקבוצות הניצות הללו אינם ניכרים או מהותיים ואפילו הם בעצמם חשים בזה. המהומה היא מדומה. היום המאבקים האמיתיים מתרחשים בתוך הליכוד (במערך ניראה שאפילו זירה זו גוועה) בין ביבי, שרון, סטיב, וכולי. כלומר, השאלה אם נאכל אותה כבר הוכרעה, רק נותר לדעת ממי ובאיזה קצב ואמצעים. המשתנה היחיד שהוא בלתי צפוי במשוואה הידועה מראש עד קבס – הוא אמריקה. לדעתי כיום לא ברור לאיזה כיון הולכת ארצות הברית בתוך עצמה וכלפי ישראל, ולכן הבלגן כאן ילך ויגדל וכוחו של הימין יתעצם עוד ועוד. השמאל השמאלני פה צריך להיערך לכך, ולחפש את התמיכה בחו"ל לשנים הרזות.

  18. איריס הגיב:

    אני דווקא מסכימה שיכולה להיות כאן תופעה של דיסוננס קוגניטיבי, אבל לא אצל מישהו מהשמאל הרדיקלי. מה שנקרא בישראל "שמאל", הוא כינוי למי שחושב שצריך-להחזיר-את-השטחים. וככה אנחנו מקבלים כל מיני ימנים בתחפושת של שמאל, שבינם לבין שוויון חברתי וצדק אין ולא כלום. אצלם יכול להיוצר דיסוננס שכזה, שכן מר"צ היא בשבילם קבוצת שייכות, ששרון היה מוקצה בה פעם ועכשיו הוא "עושה את המדיניות שלהם" וכאן נוצר דיסוננס. דיסוננס אפשר לפתור על ידי שינוי של קוגניציה (כלומר, להבין למשל שפינוי שטחים אינו שמאל או ששמאל זה לא מועדון חברים לאנשים מכפר שמריהו) או שינוי של התנהגות (לבחור בשרון, להפוך לשמאל רדיקלי וכולי).
    מי שכמו ברעם לא היה שייך לשמאל דה לה שמטע הזה, לא אמור לחוות שום דיסוננס, כיוון שהוא מבין שלפינוי-עלק הזה אין דבר וחצי דבר עם צדק. להיפך. (ואם אני טועה, אז אנא תקנו אותי)

  19. יאיר הגיב:

    דווקא מחיים ברעם הייתי מצפה שילך צעד אחד נוסף ויסיק את המסקנה המתבקשת: הפינוי ( בנוסף להכשר העתידי שהוא נותן למעשים לא דמוקרטיים בעליל), נועד לחסום כל פתרון של שלום בעתיד הנראה לעין, ולכן יש להתנגד לו נחרצות. ממש לא צריך להיות מאוהב במתנחלים כדי להסיק את המסקנה הפשוטה והרציונלית הזו.

    מצד שני, כל אלה שהפכו את שנאת המתנחלים לדגל של זעם קדוש, ושכחו את המטרות האמיתיות שצריכות להניע את רובנו, נדונו להשאר לכודים בתוך בועת האובססיה הזו.

  20. חיים ברעם הגיב:

    אני לא מאמין גדול בכנות של "יאיר" וגם לא של "א.הראשון".
    אנחנו אולי תמימים (התכונה הזאת חביבה עלי במיוחד) אבל פחות טיפשים ממה שאתם חושבים. אם יש משהו שדוחה אותי עד לבחילה זה איש ימין שמגן על המתנחלים בני העוולה בנימוקים כאילו שמאליים.
    לכן הציפייה ממני להגיע למסקנה "המתבקשת", כלומר, זו שנוחה לימין, היא אבסורדית.

  21. רמי הגיב:

    איך אמרת? "חוד החנית של הזרם האנטי הומניסטי בחברה הישראלית". אני מאוד אוהב את המאמרים שלך, וגם את הצעתך ("הארץ" מלפני כחצי שנה) להקים כאן מדינת כל אזרחיה מן הים עד הירדן, אבל הפעם טעית טעות כפולה: שהכללת, זה ברור והיה נחוץ להוסיף הסתייגות, אבל זו הטעות הקטנה שניתן לתקנה בנקל. והגדולה: אם מקבלים את האכסיומה (איך מכניסים כאן קו תחתון?) של המנחלים, שוב אין מדובר ב"אנטי הומניזם" אלא בהגנה עצמית. והרי אנו מכירים רבים מהמתנחלים ורבים מהם אנשים ונשים המרבים לסייע לזולת ולהתנדב למען עניינים חברתיים כמו טיפול בחולים, מתן צדקה, חסד אחרון ועוד ועוד. לי למשל היה בן דוד מתנחל "שרוף" שלמרבה האסון נרצח, הוא ורעייתו, בנסיעה במכוניתם להתנחלות בה גרו. אני יכול להעיד אישית שאבי וולנסקי זכרונו לברכה היה איש אמת ובעל מוסריות גדולה ולא החמיץ הזדמנות לעזור לכל זולת. אם למקם אותו בחוד החנית, אז דווקא בזו של המוסריות הצרופה. אלא שהאכסיומה – שאינה עומדת במבחן -מובילה את מאמיניה למחוזות של התעללות בשני העמים ובסכנה קיומית לאוכלוסיה בת המילונים הגרה כאן ומבקשת לשווא שלווה וחיי יושר ושלום. בקיצור, ה"אכסיומה" של "אתה בחרתנו" ושל ההבטחה האלהית לאברהם ובעיקר התפיסה הקוקית של אתחלתא דגאולה, היא הבעייה ועמה יש להתווכח וומנה יש להתגונן, שהרי אמרנו ונשבענו: "הפשיזם היהודי לא יעבור!".

    והערה אישית לחיים: אני מבין שעוזי מסייע לעמיר. למה שלא תתרום אף אתה לעניין הכל כך חשוב של הצבת עמיר ב"חוד החנית", אם לשאול ממאמרך, של הפוליטיקה הישראלית? כולנו זקוקים להצלחתו.

  22. חיים הגיב:

    מר ברעם,
    כתבת
    "..כל הזרמים האלה מנוכרים לחלוטין לסביבה הגיאו-פוליטית שלנו, מסרבים להבין את המחיר לחיים לצד אוכלוסייה ערבית גדולה בשטחים ובתוך ישראל. חלק מהתגובות שקיבלתי לטור שהופיע כאן בשבוע שעבר המחיש לי עד כמה קשיח הסירוב להבין היכן אנחנו חיים."
    יתכן ואני מאלא שסירובם קשיח ויתכן שסתם בורות פשוטה בשורש העניין, יתכן ששניהם. אם תוכל ולו בלינק למאמר(שלך או של אחר\ת) להסביר את המחיר שעלינו לשלם זה יהיה מאד נחמד מצדך.

    תודה.

  23. אלישע הגיב:

    בהמשך לתגובתי הקודמת, וכמענה למגיבים לדברי, ברצוני להתייחס לכמה נושאים.
    1.כשכתבתי כי הרשות עומדת בפני קריסה כוונתי הייתה לומר כי מתרבים הסימנים לכך שהאירגונים החמושים-הן החמאס, הג’יאהד, גדודי חללי אל אקצה, והן חמולות כמו סמהדנה ואבו ריש, קוראות תיגר על שלטון הרשות בצורה גלויה, ושלזו האחרונה אין את היכולת למנוע את המצב הזה. הוכחה לכך התרחשה ביריחו
    לפני יומיים, שם פרצו חמושים למעונו (המפואר) של ראש הממשלה אבו עלא, ירו לכל עבר, השחיתו רהיטים (יקרים), שברו אסלות וכיורי מטבח, וטינפו את הקירות. דבר כזה לא היה אפשרי כלל בזמן שלטון ערפאת, אך כיום מעשים כאלה הם דברים שבשיגרה- די אם נזכור את הירי על אבו מאזן ופמלייתו בעת הביקור בסוכת האבלים בעזה, את נסיון ההתנקשות בשומר ראשו של יאסר עבד רבו (שותפו הפלסטיני של יוסי ביילין ליוזמת ז’נווה),את התנגשויות בין חמושים לבין אנשיו של מוסא ערפאת, ועוד.
    כלומר אין זו "פאודה" – (אנרכיה) בלבד, אלא תחילתו של מאבק על השילטון ברשות.
    המצב הקרוב ביותר, לדעתי, למצב השורר כיום ברשות היה מצבה של יגוסלביה לאחר מותו של טיטו, שאז כל המחלוקות, ניגודי האינטרסים, השנאות ההיסטוריות, וזיכרונות מלחה"ע ה2 שרחשו כל העת מתחת לפני השטח, פרצו באחת והביאו למלחמת האזרחים הנוראה ההיא. כל עוד שלטו ה"אבות המייסדים" בארצותיהם (ערפאת בפלסטין, טיטו ביגוסלביה) שרר איכשהו שלום בית רעוע. המצב משתנה לחלוטין כשהם הולכים לעולמם.
    ממה שקורה כיום בגדה וברצועה נראה כי הפלסטינים נמצאים בראשיתה של תקופה דומה לזו ששררה ביוגוסלביה במהלך שנות ה90, וכנראה שיעבור עוד זמן רב עד שהמצב יתייצב, עם עזרה בינלאומית או בלעדיה.
    בהקשר הזה חיים ברעם, במאמר הקודם שלו "מעבר לאופק החמאס" ניתח את המצב בצורה מדוייקת כשקבע כי אין להוציא מכלל אפשרות דיאלוג עם האיסלמיים, משום שגם הוא הגיע למסקנה כי ימיה של הרשות ספורים, ומוטב כבר עתה להתכונן למו"מ עם גורמים אחרים. אני מניח כי המציאות העתידית שתיווצר בשטחי הרשות תהיה מורכבת יותר מזו שחוזה ברעם, שכן ההתפתחויות קרוב לודאי יביאו לידי כך שיהיו כמה מוקדי כוח שיבואו תחת הרשות הנוכחית. האם המצב הזה יהיה "טוב" יותר או"רע" יותר לפלסטינים ולנו מן המצב הקיים? אינני יודע. אם יש למי מן המגיבים דעה בנושא הוא מוזמן להגיב.
    2. לאיריס: מסכים איתך לחלוטין שברעם לא היה שייך מעולם למחנה השמאל המרצ"י, אבל איך שלא מסתכלים על זה הדילמה והדיסוננס קיימים ככל שזה נוגע לתהליך ההתנתקות. אין זו הפעם הראשונה בה שבה אנשי שמאל מתחבטים בענייני נסיגה: במציאות הדי רחוקה, בשולי השמאל הישראלי של שנות ה70. היו הייתה מיפלגונת (למי שעוד זוכר)קטנה וחמודה,"מוקד" שמה. בהשקפותיה הייתה ממוקמת שמאלה ממפ"ם של אז, כלומר משהו המקביל, פחות או יותר לשמאל העיקבי של היום. כשהועלה בכנסת נושא הנסיגה (הראשונה) משטח סיני, עמדה המפלגה בדילמה: מצד אחד, הנסיגה משטח כבוש נתפסה כדבר חיובי. מצד שני, נסיגה ללא הסכם שלום סתרה את מצע המפלגה, שדיבר על הנוסחה "שטחים תמורת שלןם".דילמה. מה עושים? בסופו של דבר הוחלט שלא לחייב ולא לשלול והנציג בכנסת – ד"ר מאירקה פעיל- נמנע בהצבעה על הנסיגה. נדמה לי שלו הייתה כיום נציגות בכנסת לשמאל העיקבי, הייתה אף היא נמנעת מהצבעה על נושא ההתנתקות, מכיוון שמצד אחד לא יעלה על הדעת להצביע נגד נסיגה מן השטחים הכבושים, אבל מצד שני גם אין לחייב מהלך כזה אם משמעותו המשך הכיבוש בשטחים אחרים. שוב חוזרת ההיסטוריה על עצמה, ובשני המקרים, מה לעשות, קיימת דילמה שלא כל כך קל לחיות איתה.
    3 לדניאל: אם אתה כל כך לחוץ מתגובותי אליך, אני מוכן למתן אותן. אתה צריך רק לבקש, ואני אשקול בחיוב.

  24. חיים ברעם הגיב:

    לרמי,
    אני לא מסכים איתך, אבל מילא.
    אשר ל"עמיר", אני מבין שכוונתך לחבר הכנסת פרץ. הוא עדיף, כמובן, על המועמדים האחרים אבל הוא בכל זאת חבר במפלגת העבודה ובקואליציה וקיימת תהום ביני לבין אנשים כאלה.
    תמר גוז’נסקי, עיסאם מחול, מוחמד ברכה, בנימין גונן, אפרים דוידי, דב חינין וחברים אחרים מייצגים את דיעותי בנושאים חברתיים ומדיניים. גם איתם אני לא מסכים בכל, אבל "תהום" בוודאי שלא נפערה בינינו. אני נגד עמימות בנושאים כאלה, ומעדיף להצהיר הצהרת אמת במכס הרעיוני.

  25. שריל הגיב:

    רשימה נחמדה יש לחיים ברעם. דב חנין לא עבד אצל זכרוני עשרים שנה במעוז הקפיטליזם וההון-שלטון ?

  26. א. הראשון הגיב:

    עד היום לא ידעתי שאני איש ימין, ואשמח לדעת איפה מצאת בהודעתי "הגנה על המתנחלים בני העוולה בנימוקים כאילו שמאלניים".
    אינני מצטער על המתנחלים, אך מסרב להצטרף לאורגיית השמחה של מי ששמח שהיום הבריון של הכתה מרביץ לאלה ששנואים עליו. עברתי את השלב הזה כבר בבית ספר, ואני יודע שמחר הבריון יתפנה להרביץ גם לנו. זה הכל. לא שיש לי פתרון של ‘איך עלינו להתנהג’. אני בתור פתרון לעצמי פשוט אדיש להתנתקות, נקרא לזה מתנתק מההתנתקות, שאני עוד לא בטוח אם היא בכלל תהיה.

  27. רמי הגיב:

    לחיים היקר,
    אני גם כן מעדיף את תמר גוז’נסקי על עמיר פרץ. במחשבה שנייה, על שניהם אני מעדיף את נלסון מנדלה….
    מי שיבין, יבין, ומי שלא – ימשיך לכתוב הצהרות אמת לשר ההיסטוריה.

  28. יורם בר-חיים לרמי הגיב:

    ואני (כנראה, על סמך התרשמות שטחית) מעדיף את הPAC על נלסון מנדלה…

    השאלה היא : האם אנחנו אמורים לבלות את חיינו הפוליטיים בכיס של המועמד התורן של מפלגת העבודה שהוא יותר טוב ממועמד אחר של מפלגת העבודה ?

    יש לך מושג כמה עבודה הושקעה בזה שבציבור הערבי בתוך הקו הירוק יהיה משהו שקרוב לקונסנזוס עקרוני שלפיו לא מצביעים למפלגות הציוניות ? זה הישג תודעתי חשוב, אתה רוצה לפרק אותו ?

    תמיד יהיה מישהו פחות גרוע ממישהו אחר שיחשוב שבגלל זה מותר לו לרצוח מפגינים ברחובות או להפיל פצצה על אזרחים בכנא ו"מחנה השלום" יהיה בכיס שלו כי הוא "יונה" או "חברתי" או סתם קרא את ברל במקום את ז’בוטינסקי. להצביע לאנשים האלו זה לוותר על האפשרות להעמיד אלטרניטיבה, אפשרות לא קלה, כמעט סיזיפית, אבל הכרחית.

    אני יכול להבין את האנשים שחשבו כמוך לפני 15 שנה, אבל אירועי השנים האחרונות עשו עימנו חסד אחד קטן – הם פתחו תהליך של סימון הקו המפריד בין תומכי ההפרדה הגזענית והדמוגרפיה לבין המתנגדים. הקו הזה הולך ומתבהר, וברית משני עבריו הולכת והופכת לפחות רלוונטית. אי לכך, חיוני לבנות ולחזק ולהגדיל את המחנה המתנגד להפרדה, הכיבוש והדמוגרפיה (שהן היבטים של אותו דבר בדיוק) ולא להרוס אותו בנסיון להופכו לאלקטורט של המערכניק התורן.
    זה אפילו יותר חשוב בעיני מאשר השאלה "בעד כמה מדינות אתה", למרות שגם בה יש לי עמדה מוצקה…

  29. דניאל ליורם הגיב:

    אולי אני טועה, אבל אף-אחד מן המגיבים כאן, כמדומני, איננו הולך להצביע ל"עבודה" מחר בבקר, אפילו (אינשאללה!!) ייבחר שם עמיר פרץ. ואת קללת הבחירה הישירה ביטלו, הלא. ככה, שממש-ממש לא ברור לי, על מה בעצם אתה מלין. הרי, לא חד"ש ובל"ד, הן שירכיבו את הממשלה הבאה, נכון? אז אנחנו – חלקנו יצביע להן, חלקנו לא יצביע בכלל – אבל, בסוף היום, מעבר לאידיאולוגיה, צריך גם להיות מודעים למציאות: את הממשלה הבאה, תרכיב – או הליכוד, או ש"ס, או (אולי) העבודה. ולפיכך, רק מי שעומד, בראש אחת מבין שלוש הרשימות *הללו*, הוא ראש-ממשלה בפוטנציה. ככה זה וזה המצב. רצוני האוטופי ידוע לך, כמו לכל יתר קוראי-תגובותי בגדה. עדיין, ברור לי, הלא, שאין אנו עתידים להשיג כל זאת מחר בבקר! אז בין שרון, ברח, בייבי N, פרס, לבנת, ישי, פואד, "שלום", בניזרי, וילנאי ועמיר פרץ, אני מעדיף, את עמיר פרץ! פשוט מאד…

  30. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    חיים שלום

    כרגיל מאמר קולע ומעניין. עם זאת, אל תלין על "יפיפיות הנפש" שבתוכי, אם אסתייג מן הביטוי "התבהמות" בזיקה לאיפיון דרך עבודתה והתנהלות מחשבתה של הממשלה. הבה לא נזלת את מאפייני בעלי החיים על פני כדור הארץ, שהם "בסך הכל" שותפינו על פני הגלובוס הרותח.

  31. יורם בר-חיים הגיב:

    אני לא רואה עד כמה זה משנה אם מציין או לא נציין את העדיפות האריתמטית של פרץ על מישהו אחר, אבל לא זה מה שעוהל מהדברים של רמי.

    רמי התכוון שחייםב ברעם צריך לגייס את כשרונו למען המערכה של עמיר פרץ. אני לגמרי מסכים עם חיים ברעם הטוען שאין זה כלל תפקידו.

  32. יורם גת הגיב:

    הדאגה לזולת אינה נגזרת של חמלה אלא עניין של צדק. החמלה, כמו במקרה של "השמרנות החומלת" של בוש ומרעיו, תלויה בטוב ליבו של החומל. בחברה מתוקנת זכותו של כל אדם לצפות לעזרה מאחרים במידה שהוא זקוק לה.

    בהקשר של המתנחלים בעזה, מאחר שמדובר בבריונים שאחראים לדיכויים של רבים אחרים במשך שנים, ניתן לטעון שאין הם זכאים לצפות לדאגה לגורלם מצד זולתם, וכל התחשבות במצבם היא אכן בגדר חמלה. ילדי המתנחלים, לעומת זאת, זכאים לסיוע כמו כל אדם אחר.

    עניין קשור: מדוע לא נשמע קולם של אנשי השמאל למען מתן פיצויי פינוי למתנחלים על בסיס נזקקות ולא על בסיס עושר קיים או משך השהות בעזה? מי מן המתנחלים שזקוק לעזרה על מנת למצוא דיור בישראל יקבל אותה. מי שיש לו די נכסים לדאוג לעצמו, אל יבקש מתנות מזולתו – ישנן די מטרות טובות יותר להוצאה ציבורית.

  33. תגובה לאירית הגיב:

    נפט זול כאינטרס אמריקאי?
    המחיר של חבית נפט הוא 57 דולר.
    את זוכרת מה היה המחר לפני הפלישה לעיראק?
    5 דולר? 10 דולר?
    הרצון האמריקאי להוריד את מחירי הנפט היא טענה מרקסיסטית מופרכת ומטופשת, שכן הרווחים של חברות הנפט, כפי שמראים ביכלר וניצן, עולים כשמחיר הנפט עולה ומחיר הנפט עולה כאשר יש מתיחות במזרח התיכון

  34. אירית לתגובה הגיב:

    סליחה, האינטרס האמריקאי הוא כמובן פילנטרופי, כלומר סיוע לעם העירקי מטעמים הומניטריים בלבד, ואין לזה שום קשר לעובדה שעירק מחזיקה במאגרי הנפט הגדולים בעולם. אופ, שיט, שוב החשדנות הזו…

  35. דניאל לאירית הגיב:

    אבל הם לא רוצים "נפט זול". הם רוצים "נפט רווחי למשפחת בוש".

  36. תגובה תגובה לאירית הגיב:

    כמו כל סוחר, סוחרי הנפט מרוויחים יותר כאשר הם מוכרים את הנפט במחיר גבוה, וכאשר הם *מפיקים* אותו במחיר נמוך. זו עובדה "קפיטליסטית" ולא "מרקסיסטית".

    התקווה של הפולשים האמריקאים (שלא נתממשה, אבל היתה תקווה מוצהרת לפני הפלישה) היתה שעירק תספק מקור זול לנפט (זול למפיקים, לא לצרכנים הסופיים).

    (אגב, לפני הפלישה מחירי הנפט היו בערך 20-30 דולר לחבית).

  37. ליורם מרמי הגיב:

    אני לא יודע אם אנחנו ב"צ’ט" או מה, אבל זה ממש נעים לשוחח עם מישהם, שגם אם אינך מסכים עמם, ברור שהם מדברים בשפה שלך. וכי כמה אנשים מדברים בשפה שלנו, זו היוצאת מן העקרון הבסיסי של שוויון כל בני האדם עלי אדמות?
    אני חדלתי להאמין בשתי מדינות לשני עמים, וזאת בתהליך הדרגתי, שתחילתו בימין הקיצוני (אני כמעט מתבייש להודות בכך) וסופו הוא שיא הפשטות: מדינה אחת, אומה ישרפלסטינית אחת. אני אמשיך להזדהות עם עמי העברי-יהודי ועם תרבותו ושפתו ואפילו עם דתו והטקסטים הרבניים שלה (למרות שאני אתאיסט, אך קצרה היריעה ליישב את הסתירה הענקית של תפילה לאל שאינו קיים). ה"ציונות" היא מילה ריקה מול הצונאמי הדו גלי של הלאומנות היהודית שהעבירה את האוחזים בהגה על דעתם בצירוף הדמוגרפיה. לדעתי יש לפתוח חזית של זכויות אזרח לכל תושבי הארץ, שכן זו דרישה שקל להזדהות אתה וקשה לכפור בה והיא תופסת את הציונים עם המכנסיים למטה: אם זו ארצכם – קחוה כולה ונהלוה כפי שמנהלים חברה במאה העשרים ואחת). ולבסוף, אין סתירה בין תמיכתי בעמיר פרץ (שהוא אדם מצויין ולא אסכים לביטוי שלך "האנשים האלה") ובין זה שביום הבחירות אצביע – כרגיל – חד"ש (שאף היא אינה כוס התה שלי בדבקותה הטוטלית ברעיון ההפרדה והגבול הפנימי בארץ הזו).

  38. תגובה לתגובה לתגובה הגיב:

    למעשה, סוחרי הנפט לא באמת צריכים "להפיק" נפט במחירים זולים על מנת להרוויח. הם עובדים על פי מרקאפ מסוים, ודווקא אותו קשה יותר לשנות. עלייה במחירי הנפט עבור תאגידי הנפט גוררת עלייה במחיר בו הם מוכרים את מוצרי הנפט השונים שלהם. העלאת נפח העסקאות מעלה את הרווח.

  39. ענייני נפט הגיב:

    נו טוב, גם בלי דוקטורט בכלכלה ברור שלארצות הברית פשוט כדאי להשתלט על הבארות ולהחליט בעצמה מה המחיר הגולמי ומה ה"מארקאפ" ומי ימכור אותו בתוך ארצות הברית.

  40. תגובה ברביעית הגיב:

    אם יש לך אילושהם נתונים אמפיריים לאישוש טענתך בדבר קיומו של חוק קבוע המרקאפ האוניברסלי של הנפט, אנא ספק אותם. באותה הזדמנות, הסבר נא איך טענתך זו מתיישבת אם המחקר שציטטת (ביכלר וניצן) לפיו הרווחים של חברות הנפט עולים כשמחיר הנפט עולה.

  41. דניאל לרמי הגיב:

    שמחתי מאד לקרוא, את תגובתך האחרונה! סוף-כל-סוף מישהו, המבטא במדויק את עמדותי (גם אם הגיע אליהן בדרך קצת שונה ;-)).

  42. סגן משה הגיב:

    חיים ברעם יכול להטיף "לנו" עד מחר להשקיע מאמצים בהבנת הנקרא, וכל זה לא יכול לטשטש את העובדה שהפעם יצא לו מבולבל, מפותל וגם אפולוגטי. רק כי רצה לטעון טענה אמוציונלית למהדרין ולפיה, רק הפעם, המתנחלים לא אחראים לבחילה שלו באופן בלעדי, ברעם דואג להבהיר לאורך הרשימה הארכנית, בפעם המי יודע כמה, כי שנאתו כלפיהם לא שככה. אם יש פה "חמלה", יש לחפור עמוק עמוק כדי לגלות זאת והמרגיז הוא, שהוא מייחס הפעם את התלהמותו הילדותית לאיזה "אנחנו", "לנו" ו"שלנו" עלום אבל פמיליארי, המעיד בעיני על רצון שלא להרגיז יותר מדי את האגף האנטי-ציוני. לכן, המתח של ברעם בין "האידיאולוגיה הקולקטיביסטית" ובין "האינדיבידואליזם החזק" הוא אותנטי בקושי. אם יש בכל זאת מתח, ברור מי ניצח.

  43. הגרמני הגיב:

    שאלתי חבר המתמצא בענייני עסקי הנפט, והוא הסביר לי בגדול מדוע מרויחות חברות הנפט מעלייה במחירו.
    המסחר בנפט הוא פחות או יותר על חוזים עתידיים למסירה. כאשר בהווה עולה מחיר חבית, מעלות חברות הנפט את מחירו, כאשר למעשה הן מוכרות נפט מתוך מלאים קיימים. אלו נקנו בעבר במחירים זולים בהרבה. במקביל מבטחות עצמן החברות למקרה שבו עולה מחיר הנפט, ובכך מצליחות "למזער נזקים".
    מחיר הנפט הוא אינו רק תמונת מראה של היצע וביקוש כי אם גם של ספוקלנטים המהמרים על עלייה במחירו. כך נתקלים אנו לעיתים די קרובות בנפילה חדה\עלייה חדה במחירו, כמו למשל כאשר חושפת אמריקה את מלאיה.

  44. לגרמני הגיב:

    השאלה אם מדובר בחוזים עתידיים או לא אינה משמעותית. נדמה לי שאתה מניח שכל עוד הנפט נמצא באדמה הוא בבעלות המדינה ממנה הוא נשאב והוא עובר לבעלות חברת הנפט רק לאחר השאיבה. זה לא המצב.

    למעשה, חברות הנפט "מפתחות" שדות נפט בתיאום עם המדינות בהם הנפט נמצא. עוד בשלב החיפוש, החברות נכנסות לשותפות עם המדינה. במסגרת השותפות מוסדרת חלוקת העלויות והרווחים הכרוכים בשאיבת הנפט והפצתו בין החברה והמדינה. מרגע שהוסכם על השותפות, חלקו של הנפט שנמצא באדמה הוא כבר למעשה רכושה של חברת הנפט, וכל עלייה במחיר הנפט תתורגם ישירות לעלייה ברווחי החברה.

הגיבו לתגובה תגובה לאירית

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים