הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-22 ביוני, 2005 10 תגובות

זה היה מעמד כמעט סוריאליסטי: באולם במרכז עזה מול קהל של 500 איש, כולם גברים מזוקנים, רובם ככולם אנשי חמאס. תנועת חמאס שוללת רשמית את קיומה של מדינת-ישראל, והנה אני עומד על הבמה ונואם בעברית על השלום בין מדינת-ישראל ומדינת-פלסטין שתקום. האם מישהו מחה על דבריי? להפך. הקהל מחא כפיים, ובתום האירוע הוזמנתי לסעוד בחברת השייח’ים המכובדים.

זה היה ב-1994, וצריך אולי להסביר את הרקע: שנה לפני כן החליט ראש-הממשלה, יצחק רבין, לגרש מהארץ 415 פעילים איסלאמיים. הרמטכ"ל, אהוד ברק, נשבע בבית המשפט שזהו צעד חיוני לביטחון המדינה. בית המשפט העליון אישר את הגירוש.


המגורשים הובאו באוטובוסים לגבול הצפוני, אך ממשלת ביירות לא הרשתה את הכנסתם ללבנון. במשך שנה חיו המגורשים בשדה הפתוח בין שני הצבאות באוהלים, חשופים לגשם ולקור בחורף ולשמש הקופחת בקיץ, עד שהורשו לבסוף לחזור.


הגירוש נראה לי כפגיעה חמורה בזכויות האדם, נוסף על היותו מעשה אווילי מבחינה מדינית. לכן הצעתי בכנס של "שלום עכשיו" להקים אוהל מחאה מול משרד ראש הממשלה. ראשי "שלום עכשיו" לא הסכימו לפעולת מחאה נגד ראש מפלגת העבודה. אבל כמה וכמה פעילי שלום אחרים הסכימו להקים את האוהל, בשותפות עם אחדים מראשי הציבור הערבי בישראל, חילונים ודתיים.


בילינו ביחד באוהל 45 ימים ולילות. במשך כמה ימים ירד שלג ושרר קור עז. בדואים מהנגב ופעילים מאום אל-פחם שלחו לנו אוכל ותנורי גחלים לחימום. פעילות שלום ירושלמיות הביאו לנו מדי ערב סירי מרק חם. בגלל האכזבה העמוקה מעמדת "שלום עכשיו" החלטנו שם להקים תנועת שלום חדשה, וכך קם "גוש שלום".


סיקרן אותי לדעת איך ינהגו הפעילים האיסלאמיים עם שוב המגורשים. שמחתי מאוד כאשר החליטו להביע את תודתם בפומבי: יחד עם חבריי וחברותיי, שוכני האוהל, הוזמנתי לאותו מעמד בעזה. הכרתי שם כמה מהאנשים המנהיגים עכשיו את החמאס, אחרי הירצחם של השייח’ יאסין, שישב אז בכלא, ושל עבד אל-עזיז אל-רנתיסי, שהיה אחד המגורשים.


נזכרתי בחוויה זו כאשר קראתי על הפגישה הצפויה בין אריאל שרון וקונדוליסה רייס, שבה אמור שרון לדרוש מהאמריקאים שלא לקיים שום מגע עם נציגי החמאס, העומדים להשתתף בבחירות הקרובות לפרלמנט הפלסטיני. דוברים רשמיים גם הביעו תרעומת על החלטת האיחוד האירופי להתיר לדיפלומטים "מתחת לדרגת שגריר" לקיים מגעים כאלה.


שרון דורש כעת למנוע את השתתפות החמאס בבחירות, כל עוד אין הארגון מכיר רשמית במדינת ישראל ואינו מתכחש לטרור. יותר מזה: הוא כבר הודיע שלא ינהל שום משא ומתן לשלום כל עוד הרשות הפלסטינית אינה מחסלת את "תשתית הטרור" (קרי: החמאס) ופורקת אותו מנשקו.


גם זה מזכיר משהו. במשך שנים תבעו ממשלות ישראל מכל העולם להחרים את אש"ף, כל עוד לא ביטל את "האמנה הפלסטינית". מסמך זה, שחובר בשנות ה-60, קרא לפירוק מדינת ישראל. בשנים שלאחר מכן קיבל אש"ף הרבה החלטות חדשות המנוגדות לאמנה והכיר במדינת ישראל. בהסכם אוסלו ויתר יאסר ערפאת על 78% של פלשתינה (א"י) כפי שהיתה קיימת עד 1948. אך שום דבר לא עזר. במשך שנים רבות רכבה התעמולה הישראלית על האמנה האומללה, כדי להצדיק מדיניות אנטי פלסטינית נוקשה, עד שהפלסטינים – למגינת ליבם של ישראלים רבים – ביטלו את האמנה רשמית.


מאז נוצר חלל ריק. שרון משתמש בחמאס כדי למלא אותו.


באנגלית ידוע המושג "הרינג אדום". זהו דג מלוח מעושן (העישון הוא שהופך אותו לאדום), המצטיין בריח חריף. כאשר אדם נרדף על-ידי כלבים, הוא מורח את הדג על פני הדרך, וכך מאבדים הכלבים את ריחו של הבורח. בפוליטיקה, "הרינג אדום" הוא טכסיס שמטרתו להסיח את הדעת מהעיקר.


כמו שקודמיו השתמשו באמנה, משתמש עכשיו שרון בחמאס כדי להסיח את הדעת מהתחייבותו לפרק לאלתר את המאחזים, להקפיא את ההתנחלויות ולפתוח במשא-ומתן מדיני רציני עם הפלסטינים. הוא מורח את הדג המלוח על מפת הדרכים.


לגופו של עניין: האם השתתפות החמאס בבחירות היא תופעה חיובית או שלילית מבחינת האינטרס הישראלי? על כך אני עונה בלי שום היסוס: תופעה חיובית.


כמו שקראתי לפני 30 שנה למשא-ומתן עם אש"ף, שנחשב אז לארגון טרור וקן מרצחים (טבענו אז את הסיסמה: "שלום עושים עם אויבים"), כך זה נכון כיום גם לגבי החמאס.


אין ספק שהחמאס עומד להשיג הישגים גדולים בבחירות הקרובות לפרלמנט, אחרי שכבר השיג הישגים ניכרים בבחירות למועצות המקומיות. בוחרי החמאס אינם נותנים לו את קולם מפני שהוא מסרב להכיר במדינת ישראל. הם מצביעים בעדו בגלל שתי סיבות עיקריות: יוקרתו של החמאס, כמי שלוחם בחירוף נפש בכיבוש הישראלי, וניקיונו מכתם השחיתות, שדבק בכמה אישים וגופים אחרים.


הפלסטינים רואים בפיגועים, הנקראים בישראל "טרור", התנגדות לגיטימית. הם מאמינים שישראל לא היתה מפנה את עזה לולא המאבק המזוין, מכיוון שישראל, לדעתם ולפי ניסיונם, "מבינה רק את שפת הכוח". עד היום אין איש מסוגל להצביע על הישג פלסטיני כלשהו, שלא הושג בדרך האלימות.


צחוק הגורל (או ניצחון האיוולת) הוא שהחמאס הוקם, למעשה, בתמיכת ישראל. כמו שהאמריקאים הקימו את אל-קעידה של אוסמה בן-לאדן כדי להילחם בצבא הסובייטי באפגניסטאן, כך תמכה ישראל בתנועה האיסלאמית בשטחים הכבושים כדי להילחם באש"ף. ההנחה היתה שהמוסלמים האדוקים יבלו את זמנם בתפילה במסגדים, ולא יתמכו באש"ף החילוני, שנחשב אז בישראל לארכי-אויב. אך כשפרצה האינתיפאדה הראשונה, התארגנו האיסלאמים במסגרת החמאס (ראשי התיבות של "תנועת ההתנגדות האיסלאמית"), שהפך במהירות למחתרת הלוחמת היעילה ביותר. ובכל זאת, רק אחרי שנה שלמה של אינתיפאדה התחיל השב"כ לפעול נגדו.


עכשיו החמאס הוא עובדה קיימת. יש לו שורשים עמוקים בציבור, גם בגלל הרשת הסוציאלית הענפה שלו, שמומנה על-ידי סעודיה וגופים אחרים.


הניסיון ההיסטורי מוכיח שתנועות מסוג זה נוטות להתמתן כאשר הן משתלבות בשלטון. תנועה שיש לה שרים בממשלה, סיעה בפרלמנט וראשי-ערים, יש לה גם עניין בשמירת היציבות. אמנם, בהתחלה היא עשויה לגרום להחרפת הסגנון של הרשות הלאומית הפלסטינית, אך בטווח הארוך היא תקל על מציאת הסדר.


מי שמעוניין בשלום-אמת, שיהיה מקובל על כל חלקי הציבור הפלסטיני, צריך לברך על שותפות החמאס במערכת הפוליטית הפלסטינית. אך מי שרוצה לסכל את סיכויי השלום כדי לספח את מרבית הגדה המערבית ולשמור על ההתנחלויות, טבעי שיתנגד לכך בתוקף – כמו שאכן עושה שרון.


קונדוליסה רייס בוודאי יודעת מה זה הרינג מעושן כשהיא מריחה אותו – ולא רק על שולחן ארוחת-הבוקר.

תגובות
נושאים: מאמרים

10 תגובות

  1. ישר דרך הגיב:

    א. הפלסטינים לא ביטלו מעולם רשמית את האמנה ואבנרי מתעלם מתוכן האמנה.

    ב.גם על הנאציזם נטען שאם יעלו לשלטון יתמתנו והסוף ידוע

    ג.לאן נעלמה הבעיה המוסרית מאחורי תקיפות החמאס על יעדים אזרחיים? והסלידה שכל בן תרבות אמור להביע מכזו פעילות?

    מסתבר שלערבים מותר…

  2. אדום הגיב:

    אני מצטרף לדעת של ישר דרך. האם אבנרי, כשהוא טוען שפעולות החמאס כנגד אזרחים הן התנגדות ראויה, נגד ארזחים בתוך ישראל עצמה, האם הוא לא מצדיק בכך את פעולות ההגנה כביכול של הצבא הישראלי בשטחים הכבושים?

  3. מסכים הגיב:

    אני ישראלי. לפי משרד הפנים אני יהודי. אני לבן. אני גר בישראל. אני תומך בביטולה של מדינת ישראל כמדינה ציונית ליהודים. האם אני נחשב תומך חמאס? ונכון, החמאס השיג יותר באלימות. ישראל ציפצפה במשך עשרות שנים על כל התנועות האיסלאמיות שפעלו בדרכים דמוקרטיות נאותות (על פי הלקסיקון הציוני), שדרשו שישיבו להן את בתיהם שנגזלו ב-48′. האלימות הכוחנית של ישראל דחפה את החמאס לאלימות, שהשיג הישגים.

  4. חיים הגיב:

    החמאס לא השיג כלום, אלא אם כן סופרים את ההרס הטוטאלי שאיפשרו אלו להוריד על ראשיהם של מיליוני פלסטינים כהישג. החמאס כמו אל-קעידה כלכך חשובות לאינטרס הציוני המקומי והאמריקאי הגלובלי עד כדי כך שהיה צריך להמציא אותן אם לא היו קמות לבד ומשקמו תפלצות אידיאולוגיות אנכרוניסטיות שכאלו הרי שישראל וארה"ב סייעו להן. ההתקפות המטורפות בניו-יורק ובתל אביב איפשרו למכור ללא שום מאמץ את "חומת-מגן" ואת החומה מחד ואת פירוק אפגניסטן לגורמים ראשוניים ואת הפלישה לעיראק מאידך. מדוע אם כן, איש שמאל(ולא רק אבנרי, אלא גם אדם הגון כברעם) תומכים בתקשורת עם מריונטות נטולות חוטים שכאלו?
    אולי היאוש, אולי אף הם קונים את ה"עבודה הסוציאלית" שעושים ארגונים כאלו("עבודה סוציאלית" שכל כולה עושק חייהם של צעירים לטובת הדת או המוות בתמורה לקילו קמח וכוס אורז). מה שלא תהה הסיבה לכך אין ספק שדבר אחד מתברר והולך, בצד השני אין עם מי לדבר, ולראיה, אפילו אושיות שמאל טוענים כך.

  5. אור הגיב:

    אז זהו אבנרי, התייאשת מתהליך השלום? התייאשת מאש"ף והכוחות החילוניים/לאומיים בקרב הפלסטינים? למחמוד עבאס אין מספיק סקס אפיל בשבילך? אז פונים לחמאס?

    אבנרי, אתה מכיר מספיק טוב את הסיסמא משלטי ההפגנות שלכם: חיסול ==> פיגוע ==> חיסול. אתה יודע היטב שהחמאס לא יועילו יותר לתהליך השלום מהכתומים שלנו. אז למה להתמכר לאשליות? למה ללכת עם הראש בקיר?

    אין שום סיבה לראות בהתחזקות החמאס אינטרס ישראלי. גם לא אינטרס פלסטיני. החמאס בנויים על ייאוש, טרור ופנאטיות – בדיוק ההיפך ממה שאנחנו בשמאל שואפים אליו.

    אז למה לשפוך מאמר שלם של מילים טובות על אירגון טרור פונדומנטליסטי?

  6. חיים ברעם הגיב:

    אורי אבנרי צודק לחלוטין, ואני שמח שהוא התבטא בנושא הזה בזמן הכי מכריע וחשוב.

  7. דניאל לאורי אבנרי הגיב:

    הבט, מצד אחד זהו קולוניאליסטי לחשוב – ולו לרגע קט – שאנחנו יכולים לומר לפלשתינאים, מי ינהיגם ומי לא, מי ישב אצלם בפרלמנט ומי לא. הם יבחרו, במי שרק ירצו – ואתו אנו חייבים לשבת, בין אם נאהב את בחירתם ובין אם לאו (ובאמת, כל ההתעקשות על "לא למו"מ עם החמא"ס"… זהו שידור חוזר, כמובן, של דברי פרס-טרום-אוסלו, בדבר "לא, למשא-ומתן, עם אשש"ף!" אייבי נתן ישב בכלא ובמדריד, חבר המשלחת, הירדנית-פלשתינאית, שהעז לומר, "אני מאש"ף" – סולק בו-במקום. עד שרבין ופרס התפכחו, לבסוף…). כל זה ברור, מובן ומוסכם, goes without saying.

    יחד עם זאת, אינני רואה שום סיבה עלי-אדמות, מדוע עלינו לשוש ולשמוח על כך! קר?א-קראתי את החוברת, שפרסמתם ב-2004, "אמת מול אמת", עם כל ההסטוריה המודרנית, של פלשתין/ישראל. וראה זה פלא! האמת, על פיגועי-החמא"ס, צונזרה קצת: שרשרת הפיגועים, של פברואר-מארס 1996 – לה לא היתה שום הצדקה, לא חשוב ולא משנה בכלל מה! – נעלמה ואיננה, כמו לא היתה מעולם… מה זה? ואני ממליץ לך גם לא להתעלם מן האמירה, של אחד ממנהיגי החמא"ס, על כך ש"אפשר לשלוח להתאבד גם נשים ונערות, שחיללו את כבוד-המשפחה"… האמנם עלינו לשוש ולשמוח, על היות החבר’ה *האלה* שותפינו-העתידיים?

  8. הוא שאמרתי הגיב:

    איכשהו אורי אבנרי אומר ולא אומר כלום. כלומר, החמאס שם גם בלעדיו, נשב איתו כי זה מה שיש, אנחנו הבאנו זאת עלינו, ידוע הדבר.
    אותי מעניין לשאול אם אותו תהליך התרחש אצלנו? למי יש עניין בישראל דתית-פונדמנטליסטית?

  9. רמי/על ביקורת החמס הגיב:

    קוראים רבים מבקרים את החמס והפעילות הטרוריסטית המלוכלכת שלו. ובצדק. החמס מזלזל בחיי אדם, בין אם הם ערבים ובין אם יהודים, אזרחים ויוצאי צבא, ילדים ומבוגרים. להרוג זה עניין של כלום, לפונדמנטליסטים אלו, שבשם אללה הגדול מסוגלים לכל מעשה נבלה.

    אך אין לנו השפעה על טיבו של האוייב. עלינו להשפיע על מנהיגינו אנו, שזה דורות אחדים – לכל הפחות מאז מלחמת ששת הימים – עוסקים אך ורק בדבר אחד: גירוש ונישול העם הפלסטיני ממולדתו על מנת ליישב אותה ב"יהודים". לשם כך הוכשרו גויים רבים לדת הציונות ומאידך – הופעלו כלפי הפלסטינים כל מרמה, טריק וכוח אלים. מדובר בגניבת ארץ מעם הארץ, וחייבים לקרוא לילד בשמו.
    עד שלא נלמד אנו ונלמד את הנוער הישראלי לכבד את הערבי ואת זכותו לממשל עצמי בארצו – לא תסוף חרב מקרבנו. ראשית חכמה היא לימוד ההסטוריה האובייקטיבית של הסכסוך בין יהודים וערבים. אבנרי פירסם חוברת מאלפת וקריאה ואני מקווה שמישהו יממן הוצאתה לאור בצורת כותר ויפיצה ברבבות ומאות אלפים.

  10. איתן חג’בי הגיב:

    לעניין זהותם של "אדריכלי הטרור" (וכותבים אחרים כבר נגעו בזה, כולל בוב דילן ) :
    הפלסטיניות והפלסטינים זכו להתייחסות פוליטית ולרחרוחים רק כשהתחילה האינתיפאדה
    הראשונה, ולאחר שנעשו ניסיונות לא אלימים למרי.
    המאבק אז היה ברובו המכריע בדרך של זריקת אבנים ובקבוקי תבערה ושימוש בסכינים נגד חיילי צה"ל.
    ההתקוממות בדרך הזאת, שהיום רוב הישראלים טוענים שאם היו הפלסטינים דבקים בה היו "מזמן" "מקבלים" "הכול" –
    הניבה דיכוי אכזרי של אוכלוסיה אזרחית בידי
    קלגסים.
    הפלסטינים זכו להישגים (מסויימים ומפוקפקים,אבל על כל פנים להכרה בבעיה הפלסטינית ובאש"ף כבר שיח) רק לאחר שהציבור הישראלי החל לחשוש לנפשו באופן ממשי.
    הכוונות הציוניות להמשיך ולדכא את בני הארץ
    לא נעלמו, אך הציונים מוכרחים לפשרות בגלל השינוי במשוואת הכוח.
    האחריות הישירה לכל מעשה היא בעיני של העושה, אבל האחריות הפוליטית לסיטואציה הזו בכללותה היא בראש ובראשונה על המדיניות הישראלית ומנהיגי הציונות לדורותיהם (מי הרבה ומי יותר).
    על כן לא ראוי להטיף מוסר לפלסטינים ולאבי אבנרי.
    הצעד הראוי – לפעול נגד הכיבוש.

הגיבו לאיתן חג’בי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים