כישוריו המוכחים של שר האוצר נתניהו כאיש שיווק מסייעים לו ולפקידים הבכירים במשרדו לבשל רפורמות המחזקות את כוחם של תאגידי ההון, תוך הצגתן כ"צעדים להצלת המשק" או כ"צעדים של נדיבות חברתית". אסטרטגיה זו, המזכה את האוצר בתמיכה רחבה בצעדיו מצד אנשי אקדמיה, פרשנים בתקשורת, וגם בזירה הפוליטית-מפלגתית, מסייעת מאוד לממשלה ביישום מדיניותה.

אך בטרם ניכנס לגופן של ההחלטות האחרונות, מן הראוי להעריך, מהם היעדים האמיתיים של הממשלה בשלב הנוכחי. ממשלת שרון החלה מיד לאחר הקמתה (ינואר 2001), בגיבוש וביישום שינויים מיבניים עמוקים בכלכלה ובחברה. בשלב הראשון כוונו השינויים האלה להחלשת רשת ההגנה החברתית (הקיצוצים בקיצבות הביטוח הלאומי, בסיוע בשכר דירה, בתקציבי החינוך, הבריאות והרווחה). הצמצום מרחיק הלכת בהוצאות הממשלה ליעדים חברתיים תורגם מיד לוויתור של הממשלה על הכנסות, וזאת בצורה של "רפורמה במס", אשר הקטינה בצורה משמעותית את התשלומים של שני העשירונים הגבוהים למס הכנסה, את התשלומים של המעבידים לביטוח לאומי, ואת התשלומים של התאגידים למס חברות.

בשלב השני (המתנהל במקביל להמשך יישומו של השלב הראשון) הושם הדגש בהאצת ההפרטה של חברות ותאגידים ממשלתיים, בעיקר בתחום הפיננסי ובתחום השירותים. במסגרת זו הופרטו (או הועלו על דרך של הפרטה) בשנה-שנתיים האחרונות בנק דיסקונט, חברת אל על, חברת צים, חברת בזק, רשות הדואר, נמלי הים, קרנות הפנסיה החדשות וחברת המתנ"סים. כמו-כן הוחלט להתחיל בהפרטה של בתי הסוהר ולפעול להפרטה של מערכת החינוך (דו"ח דברת).

בשלב הנוכחי של קדחת הרפורמות, ממשיכה הממשלה ביישום שני השלבים הקודמים, שכן תוכנית הקיצוצים בקיצבות אמורה להסתיים רק ב-2006. גם הפרטת בנק לאומי באמצעות חלוקת מניות לאזרחים תתבצע במסגרת תנופת ההפרטה הקיימת כבר. מדוע בחר האוצר בחלוקת מניות?

הממשלה, כך מסתבר, התקשתה להשלים את ההפרטה של הבנקים באמצעות מכירת מניות בנק לאומי שהיא מחזיקה, שהן 28% מכלל מניות הבנק, למשקיע בינלאומי. היא לא מצאה איזה חיים סבן (ההוא שקנה את בזק), שיקנה את גרעין השליטה בבנק השני בגודלו בישראל. חלוקת המניות של בנק לאומי לציבור, שהיא ברירת מחדל של האוצר, אינה מעבירה את השליטה בבנק לידי האזרחים. מהניסיון בארצות אחרות, בהן חולקו מניות לציבור (למשל, ברוסיה של יילצין) למדנו, כי במוקדם או במאוחר, מופיעים בעלי הון, אשר רוכשים מניות בכמויות מהאזרחים, שרובם מתעניינים רק בכסף שניתן לקבל תמורתן. לכן, בסופו-של-דבר מתבצעת הפרטה מדורגת, כאשר ההכנסות ממנה אינן מגיעות לקופת המדינה, אך השליטה בבנק מועברת לתאגידים פרטיים.

אך יש בשלב הנוכחי גם כמה צעדים חדשים, שלא היו ברפורמות הקודמות. צעדים אלה נועדו להקל על תנועות ההון לישראל וממנה באמצעות הסרתם של מנגנוני הגנה ממשלתיים שעדיין נותרו, וגם לפתוח בפני תאגידים בינלאומיים תחומי השקעה וספסרות נוספים. נתניהו עצמו אמר, כי הצעדים האלה נועדו ליישם מטרות אסטרטגיות של השתלבות ישראל בגלובליזציה של השווקים הפיננסיים.

ההחלטה שקיבלו לאחרונה הממשלה ובנק ישראל בדבר ביטול "רצועת האלכסון", מבטלת כלי של פיקוח ממשלתי על שערי המטבע. משטר "רצועת האלכסון" קבע, כי כאשר מתבצע פיחות או ייסוף של השקל מעבר לשיעור מסויים – על הממשלה להתערב ולהגן על השקל, ובדרך זו למנוע תנודות חריפות בשער המט"ח העלולות למוטט את המשק. מכאן, שביטול "רצועת האלכסון" תקל על אלה השולטים בשוקי המטבע בעולם, אשר מתוך חתירה לרווחים מיידיים וקלים, עלולים להוביל לתנודות חריפות בשער השקל.

החלטה אחרת, שהתקבלה עוד ביולי 2004, נועדה לאפשר לבנקים זרים ומקומיים להשתלט על הסחר באגרות חוב ממשלתיות. לפי רפורמה זו, הממשלה תבחר בעשרה "עושי שוק", אשר יתחרו במכרזים של הממשלה לגיוס כסף באמצעות איגרות חוב. הכוונה היא, שבשוק איגרות החוב הממשלתיות, שמחזורו השנתי הוא 240 מיליארד שקל בשנה (!) "יטפלו" תאגידי ענק כמו סיטיבנק ודויטשה בנק.

במסגרת זו עומדת בפני הכרעה בכנסת הרפורמה שגיבשה ועדת בכר (בראשות יוסי בכר, מנכ"ל האוצר). נתניהו וייתר תומכי הרפורמה מציגים אותה כצעד מהפכני לצמצום שליטת הבנקים הגדולים במשק הישראלי. צמצום זה יושג, כך הם טוענים, באמצעות הפרדתן של קופות הגמל וקרנות הנאמנות מהבנקים. הבנקים ימכרו את הקרנות והקופות לתאגידים אחרים, ואלה, כך מבטיחים לנו, יתחרו ביניהם, ולכן המשקיע הקטן ירוויח יותר מהחיסכון שלו.

אך הסיבה האמיתית להפרדה נעוצה במקום אחר בכלל: בקופות הגמל ובקרנות הנאמנות מופקדים כ-300 מיליארד שקל, שאליהם לוטשים עיניים תאגידי הענק הבינלאומיים. ורצונם של אלה חזק אפילו מרצונם של בעלי בנק הפועלים. עוד בחודש אפריל השנה פורסם, כי נציגים של שלושה בנקים צרפתיים ושל שני בנקים איטלקיים הגיעו לישראל, במטרה לבחון אפשרות לרכוש קופות גמל וקרנות נאמנות. בין הבנקים המתעניינים – ענקים פיננסיים כמו סוסייטה ג’נרל, הפועל ב-32 מדינות בעולם, ואשר הכנסותיו השנתיות מסתכמות ב-16 מיליארד יורו. ב"ידיעות אחרות" נכתב כי ברכישת הקרנות והקופות שיופרדו מהבנקים מתעניינים גם תאגידים אמריקאיים בולטים, וגם חברות ביטוח ישראליות, שחלקן נשלטות בידי תאגידים זרים.

כאשר מחברים יחד את ביטול "רצועת האלכסון", את הרפורמה בשיווק איגרות החוב הממשלתיות ואת דו"ח בכר – מתקבלת תמונה ברורה לגבי השלב הנוכחי של התרפסות הממשלה בפני התאגידים המובילים את הגלובליזציה.

Share on Facebook