הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-28 ביוני, 2005 5 תגובות

בקדנציה הקודמת של הכנסת עלו אי אילו שמועות בדבר שיתוף פעולה הולך וגובר בין חברי סיעת חד"ש-תע"ל בכנסת לבין חברי כנסת אחרים. שום דבר ברור ומפורש לא נמסר לקאדר. רק על סף הבחירות נשלף כארנב מהכובע הסכם עם אחמד טיבי. בהיעדר הכנה מספקת היה הדיון, הן מצד התומכים והן מצד השוללים, שטחי והתמקד בעניינים טקטיים. הזמן שבו אנו מצוים ראוי להיקרא "ערב הקדמת הבחירות". ושוב עולות השמועות ומרחפות להן. שיפור היחסים והידוק התיאום בין סיעות חד"ש ובל"ד ניכר גם לעין בהפגנות ובמשכן הכנסת. אבל בסניפים, בעיתונים ובאתרי האינטרנט של החזית – רק הכחשות ורמזים מעורפלים.

בטרם יאיר היום שבו נתבשר בבהלה על הקדמת הבחירות, ומיד נוזעק למועצה לאשר הסכם היסטורי בדיון בן שעות ספורות, יש להניח על השולחן את המחלוקות האסטרטגיות החוצות את המפלגה והחזית (חד"ש-תע"ל), שמתמקדים בראש ובראשונה בשאלת השותפים.


* * *


לשם מה נחוצה חזית? כדי לאתר את החוליות החלשות במערכת הכוחות הקיימים ולאחדם למחנה לוחם. יש הנוטים במק"י ובחד"ש לאתר את השותפים הפוטנציאליים כשעיניהם נשואות לאירופה, כאילו ישראל היא דמוקרטיה בורגנית כצרפת או כאיטליה.


במדינות הקפיטליסטיות המפותחות קו החזית פשוט וברור: האומה נחלקת לבעלי הון ולחסרי הון. בישראל, כמו במרבית העולם הנתון למרותו של האימפריאליזם, ההון לבוש דמותה של מעצמה זרה, המבקשת לגזול לא רק את זכויות העובדים, אלא גם את העצמאות הלאומית.


לפיכך בעולם השלישי צועדים השמאל הרדיקלי והפטריוטיזם הרדיקלי יד ביד. על אחת כמה וכמה בארץ זו, שאחד ממאפייניה העיקריים הוא האפליה הגזענית, אשר בתחומים שונים, כמו הקצאת הקרקעות, היא בבחינת אפרטהייד לכל דבר.


המסקנה ברורה: קו פרשת המים הוא הציונות. בשמה של אידאולוגיה זו מתקיימות הן מדיניות האפליה הגזענית והן כפיפותה הטוטלית של ישראל לגחמותיו של הממשל האמריקאי ומוסדות ההון הבינלאומיים (תיאודור הרצל: "נשמש קטע מחומת המגן של אירופה אל מול הברבריזם האסייתי").


בעולם הערבי הביא התסכול אל מול הדיכוי הקולוניאליסטי לחיזוק הרגש הלאומי. משטרים שחרטו על דגלם את הלאומיות האנטי-קולוניאלית, כמו מצרים בימי נאצר, היוו בעלי ברית טבעיים לזרמי השמאל העקבי והמובהק, בעיקר למרכסיזם-לניניזם, על אף חילוקי הדעות המהותיים.


חשוב להתמיד בשיתוף הפעולה עם כל גורם השולל הפרטה. חשוב להמשיך לפעול יחד עם שוחרי איכות הסביבה. אולם אל לנו לשגות באשליות נוכח קשרים מבורכים אלו: כל מי שלא הסיר מעליו את כבלי הציונות, יתייצב ברגע האמת לצד המשטר הקיים. לנין היה מופתע ממה שאירע במפלגות הסוציאל-דמוקרטיות ברחבי אירופה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. לנו אין סיבה להיות מופתעים. צברנו מאז ניסיון בין 90 שנה.


רק איחוד המחנה המתנגד לקונסנזוס הציוני, הכולל כיום את רובה המכריע של האוכלוסייה הערבית ומיעוט קטן מקרב ציבור הרוב היהודי, יאפשר הפיכתה של הציונות ממובן מאליו בישראל לשאלה הנתונה בדיון ובמחלוקת. רק אז נוכל לצפות לזליגה אטית מלב לבו של המחנה הציוני, כלומר אוכלוסיית הרוב היהודית, מסולידריות כוזבת עם "כל יהודי באשר הוא", אל סולידריות בריאה וחיונית בין כלל עמלי הארץ נגד הכיבוש, המלחמה, האפליה הגזענית, הנאו ליברליזם והדומיננטיות האמריקאית.


כיום, כאמור, הדיון מתקיים "מתחת לשולחן", ופורץ אל פני השטח דווקא בעניינים שלכאורה אינם נוגעים לעיקריו: מדוע יש היוצאים מגדרם למנוע שילובו של הפורום הקומוניסטי בחד"ש? כי הפורום הביע במפורש תמיכה בחזית הכוללת את כל מתנגדי הציונות. מדוע יש המקשים על פעילותו של סניף חד"ש ביפו? כי בבחירות המקומיות העזו חבריו להקים רשימה משותפת עם בל"ד.

תגובות
נושאים: מאמרים

5 תגובות

  1. יובל הלפרין הגיב:

    בקדנציה הקודמת הייתה רק סיעת חד"ש, ולא חד"ש-תע"ל, וכך נכתב בנוסח ששלחתי.
    אבקש למחוק את המילה תע"ל, כי המאמר דן בדיוק בראשית המגעים עם טיבי, שהובילו לאותו איחוד.

    בתודה, יובל

  2. נמרוד ברנע הגיב:

    אם חד"ש רוצה לוותר לחלוטין על הרלוואנטיות שלה באופן סופי לציבור הישראלי, שלהזכיר לכותב בתוכו היא חיה, עליה לעשות זאת. היא תמקם את עצמה בצורה סופית כמפלגה חד-מימדית – שכל מעשיה הוא העניין הערבי. לא שלא מדובר בנושא חשוב, הקיפוח כלפי הפלשתינאים אזרחי ישראל והכיבוש הם רעות חולות שצריך להיאבק בכל הכוח לחסלן, אך להזכיר לידידי יובל יש כאן עוד נושא, גדול יותר ובעל משמעויות בינאלומיות – הקפיטליזם בצורתו הגלובלית, שנחשף בפניה הנוראיים של הניאו-ליברליזם.

    מצד שני, אולי סוף-סוף חד"ש-תע"ל בשילוב כוחות עם בל"ד יצליחו להביא למיצוי פוטנציאל ההצבעה במגזר הערבי שנמצא במצב רע, ולהעמיד גוש מול הימין הקיצוני.
    יחד עם זאת יש לזכור – הלאומנות הערבית אינה שונה מהלאומנות הציונות, יש כאן סירוס אידיאולוגי בכך שביד אחת מעודדים את הלאומיות הפלשתינאיות (וכידוע – כל לאומיות נגררת ללאומנות) ומצד שני פוסלים את הציונות כלאומנות אמפריאליסטית.

    זוהי גם נקודה לשאול מדוע חד"ש ממשיכה לכנות את עצמה "חזית", כאשר מדובר במק"י ועוד כמה ארגונים ותנועות קטנטנים. מן הראוי להביא לאיחוד פנימי בתוך חד"ש, לפני שהולכים להקמת מערך יותר גדול עם מפלגות אחרות.

  3. יפתח גולדמן הגיב:

    יובל, אודה על האמת, אני לא מצוי בשאלות ה"קטנות" של הפוליטיקה החד"שית. אני לא מכיר את "הפורום הקומוניסטי", ולא ידעתי שיש בעיות בסניף חד"ש ביפו. לעומת זאת, אני כן מצוי קצת (כך אני מקווה) בתיאוריה סוציאליסטית ומארקסיסטית. דווקא מנקודת ראות תיאורטית זו אני מתקשה לקבל את הניתוח שלך. פעמים רבות אני תוהה על הלהט שבו מתנגחים מארקסיסטים מוצהרים, שבוודאי שמעו משהו על "מטריאליזם היסטורי", באידאולוגיה הציונית. איני מבין כיצד אין הם רואים, שאנטי-אידאולוגיה גם היא אידאולוגיה, ושהאנטי-ציונות הזחוחה שלהם אינה אלא תמונת ראי של הציונות הזחוחה של שאול יהלום (לא יודע למה נטפלתי דווקא אליו, אבל הוא יספיק בתור דוגמא). ועוד: כיצד אפשר (כמו במאמר שלך) להצדיק, בנימוקים קלושים כל-כך, את הלאומנות הערבית, תוך-כדי פסילה גורפת של כל סוג של לאומיות יהודית. האמנם מספיק להגיד את מלת הקסם "קולוניאליזם", בשביל להפוך את המטריאליזם המארקסיסטי ללא יותר מאשר אידאליזם ליבראלי במהופך?
    לשם הגילוי הנאות: אני מארקסיסט וציוני. אבל אינני מתכוון לתבוע כאן את עלבונה של הציונות. עשיתי זאת מפעם לפעם בתגובותי באתר הזה, ולמען האמת זה די נמאס לי. רוצים לשנוא את הציונות? תפתדלו. רוצים לזהות אותה עם הקולוניאליזם? לבריאות. אבל כשאתה מציע להפוך את האנטי-ציונות ל"קו פרשת המיים", או לנייר הלקמוס שעל-פיו מבחינים בין שותף לחזית לבין מתנגד, אתה מציע למק"י את המתכון הבדוק לחוסר-רלוונטיות פוליטי מוחלט!
    אוכלוסיית הארץ הזאת, שבין הירדן לים, נתונה היום במתקפה של ההון הדומיננטי, המפעיל גורמים מקומיים ובינלאומיים. ההתקפה הזאת מציבה יעדים שונים במקצת (בטווח הקרוב) עבור יהודה ושומרון ועבור א"י המערבית, אבל ההתקפה היא אחת והגיונה אחד. את ההתקפה הזאת משרתים אנשים בכל ה"מחנות": יהודים וערבים, ציונים ואנטי-ציונים, בוגרי סיירת מטכ"ל וותיקי הפת"ח, גנראלים בדימוס ודוקטורים למשפטים (או פילוסופיה). אל מול ההתקפה הזאת, יש כאלה המנסים לעמוד בפרץ, ולשקם את רווחתם וחירותם של יושבי הארץ הזאת (של כל יושביה). גם כאן תמצא את כל הסוגים (ערבים, יהודים, ציונים, אנטי-ציונים וכו’).ואיפה נמצאת מק"י בסיפור הזה? אתה קורא לה לרכז סביבה את המחנה האנטי-ציוני, כלומר: מחנה שמתאים למלחמה אחרת…
    עם דגל כזה תשאר מק"י בלתי רלוונטית לחלוטין ברחוב היהודי (לצערי אינני מכיר מספיק את הנעשה בציבור הערבי, ולכן אני נמנע מלדבר עליו כאן). ה"זליגה" אל המחנה האנטי-ציוני, שאתה מייחל לה, לא תתרחש. וזה לא מפני שכל היהודים הם ציונים נלהבים, הקוראים לפני השינה את "מדינת היהודים". זה מפני שאנטי-ציונות זה מסר לא רלוונטי ולא מספק. וככל שהוא מוכרז בהתלהבות גדולה יותר, כך הוא נדמה רדוד יותר. ממש כשם שציונות נלהבת לא יכולה לגייס היום אלא את הפלגים היותר משיחיים של המתנחלים, כך גם אנטי-ציונות נלהבת לא יכולה לגייס אלא קומץ בורגנים תל-אביביים משועממים. אין בה תשובה אמיתית למורה המפוטר, לעובד במפעל המופרט, לחולה שאינו יכול לקנות תרופות, לתושב הפריפריה ההולכת ושוקעת בעוני.
    כן, מק"י יכולה ללכד סביבה את קומץ תומכיה הנלהבים של האידאולוגיה האנטי-ציונית. היא יכולה גם לקרוא לזה "חזית" או "מחנה לוחם". אבל היא יכולה לעשות גם משהו אחר – ראוי יותר ואפקטיבי יותר – אם תשכיל לחפש את קו החזית במציאות החברתית, הכלכלית והפוליטית, ולא בשמי האידאולוגיה.

  4. עופר נ. הגיב:

    עם כל הכבוד, אני מתקשה להבין במה עלה נאצר על בן גוריון, שהוא ראוי להיות מוזכר כבן ברית טבעי לעומת האחרון. כן, ישנו טיעון האימפריאליזם המוכר והלא מופרך (למשל ממלחמת 56), אבל בספק אם נאצר עלה על בן גוריון בתחום כיבוד חרויות הפרט ובתחום בניית מדינת הרווחה, שני נושאים שאמורים להיות מעניינם של קוראי האתר הזה.

    נא לא להסיק מדבריי שאני מעריץ את בן גוריון או תומך פוליטית בדרכו, או מתעלם מפשעי מלחמה נוראים שהוא אחראי להם (לא בטוח שמעשי הצבא המצרי בתימן היו טובים יותר)

  5. עופר יהלום הגיב:

    יובל הלפרין רואה את ישראל כמו כל מדינת עולם שלישי בעידן הגלובליזציה, והדבר אינו כך לא רק בגלל שכלכלית וטכנולוגית ישראל קרובה יותר למערב.

    מרקסיסטים ואנטי-מרקסיסטים מודים ששכבות הביניים הן הימניות ביותר בכל מדינה, והשכבות הנמוכות הן הרדיקליות ביותר; מה לעשות שבישראל, לשכבות הנמוכות ביותר הנתונות לשלטון המדינה, כלומר
    לפלסטינים ולעובדים הזרים, אין כלל זכות הצבעה ושאר הזכויות הפוליטיות שלהן מצומצם מאוד.

    מכאן נראה לי שלא חיבור בין חלק משכבות הביניים (ערביי ישראל) לגורמים אחרים במדינה יביא לשינוי חברתי אמיתי, אלא להיפך – סיום הכיבוש יביא ליצירת מבנה מעמדי רגיל ולתמיכה של השכבות הנמוכות האמיתיות במפלגות השמאל.

הגיבו ליובל הלפרין

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים