הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-3 ביולי, 2005 6 תגובות

מכיוון שמאמרו של ידידי יובל הלפרין "ערב הקדמת הבחירות", הוא חשוב ובעייתי, אינני מסתפק בתגובה ואני כותב את הדברים שלהלן. לא צריך להיות פסיכולוג כדי להבין שהדברים נכתבו מתוך ייאוש עמוק, ייאוש מהחברה היהודית כמובן. מכיוון שאף אני אינני אופטימי, והכיבוש נראה לי שריר וקיים עוד ימים רבים, הפסימיות של יובל אינה זרה לי. אף על פי כן, אל הייאוש הניבט אלי ממאמרו לא הגעתי. דווקא הימים האלה אינם מתאימים לייאוש: כאשר עידית זרטל ועקיבא אלדר כותבים את "אדוני הארץ"; תום שגב כותב את "1967″ וחיים יבין מביא בפנינו סדרה בת 5 פרקים על הכיבוש (סדרה הזוכה במהלכו של דיון מסכם בקרוב ל-50% מזדהים) אלה הם אורות חשובים בחשכה, אורות ציוניים.

על-כן איני מסכים עם יובל הלפרין כי "קו פרשת המים היא הציונות". קיימים בארץ עשרות אלפים המגדירים עצמם כציונים (לחלקם זוהי הגדרה ישראלית לפטריוטיות), המקבלים את תנאי היסוד לשלום בין שתי המדינות: הקו הירוק כגבול (עם שינויים אפשריים של 1:1); את חלוקת ירושלים לשתי בירות; את פתרונה של בעיית הפליטים בהסכם ואת הכרתה של ישראל בחלקה בנכבה הפלסטינית. עשרות אלפים אלה הם עדיין מיעוט בחברה היהודית, אולם מיעוט משמעותי.


ועוד. כאשר הקימה מק"י את חד"ש ב-1977 (שנת עלייתו של הליכוד לשלטון), היא הקימה אותה בדין כתנועה פוליטית, ולא רעיונית. מלים כמרכסיזם, ציונות, קפיטליזם וסוציאליזם נעדרים ממצעה, אם כי ערכים כשוויון וסולידריות בין עמים ואנשים ניבטים מכל שמונת עקרונותיה הפוליטיים: שלום בין העמים; צדק חברתי; ביטול אפלייתם של ערביי ישראל; ביטולה של האפליה העדתית; חירויות דמוקרטיות; שוויון החלשים; שמירת איכות הסביבה; שלילת החימוש הגרעיני.


על-כן הצגת הציונות כ"קו פרשת המים" מנוגדת לעקרונותיה של חד"ש. אולם דווקא עקרונות פוליטיים אלה, בנוסח כזה או אחר המתאים יותר לימיה של הגלובליזציה הקפיטליסטית, מתאימים מאוד להקמתה של חזית אופוזיציונית רחבה, שתכלול בתוכה את מק"י ואוהדיה (חד"ש של היום), את בל"ד, את מרצ-יח"ד ואת העמותות האופוזיציוניות הרבות החברתיות והלאומיות, היהודיות וערביות.


סביר שהקוראים המסכימים לחזית כזאת, יאמרו כי אינה ריאלית: כי בנוסף למחלוקת שתתעורר אולי גם במק"י-חד"ש אודות הרכבה, יסרבו לה השותפות הפוטנציאליות האחרות, המפלגות והעמותות. סביר שזה אמנם כך. אולם, אם חזית אופוזיציונית כזאת היא אמנם נכונה וראוי לחתור לקראתה, מדוע לא להכריז על כך קבל עם ועדה? בכל מקרה, זו לא תהייה הצעתנו הראשונה, ואף לא האחרונה, שלמרות נכונותה לא תתקבל לעת עתה…


מה שאסור שיקרה חלילה, שחלקה של "חזית" כזאת תקום, עם מרצ-יח"ד או עם בל"ד. חזית כזאת היא לנו מתכון של התאבדות פוליטית ולא פחות מכך. "חזית" עם מרצ-יח"ד עלולה להביא לחורבנה של חד"ש באוכלוסייה הערבית, ואילו "חזית" עם בל"ד, כהצעת יובל הלפרין, עלולה להביא לאובדנם של חלק גדול מקולותינו היהודים המעטים; היא היתה הופכת אותנו למפלגה ערבית דה-פקטו ונשמת אפנו היהודית-ערבית היתה נקברת בעיי המפולת.


על-כן, אם האפשרות הסבירה והפחות נכונה תתממש, והחזית הרחבה לא תקום, לפחות הפעם, נשארת לנו מטרה חיונית וריאלית מאין כמותה: כי שלושת המועמדים הראשונים של הרשימה שיהיו כמקווה גם סיעתנו הבאה בכנסת יהיו ערבים ויהודים. שותפותנו היהודית-ערבית חייבת להיעשות ולהראות.

תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. יובל הלפרין הגיב:

    דני,

    תודה על התגובה.
    אתה טועה כשאתה קובע שהשורש לעמדתי היא ייאוש. אילו הייתי מיואש, למה לי להציע משהו בכלל?! הייתי עוזב את הארץ, או למצער מסתגר בביתי ונמנע מכל פעילות פוליטית, כמו אחרים, מיואשים אמיתיים. אני אופטימי במידת מה ופסימי במידת מה, בדיוק כמוך.
    המחלוקת לא נסבה על מידת האופטימיות או הפסימיות, אלא על הפרשנות לעובדות והתגובה להן:

    ב-1996 התמודדנו יחד עם בל"ד. המצע המשותף היה זהה בתוכנו (תוך שינויים קוסמטיים קלים) למצע חד"ש, ולא רק שהיו מצביעים יהודיים, אלא שנבחרה גם חברת כנסת יהודייה.
    הרשימה המשותפת לחד"ש ולבל"ד שהתמודדה בבחירות המקומיות בת"א-יפו ב-2003 קיבלה 400 קולות יהודיים (רק בת"א-יפו), ואתה יודע היטב ששאלת התמיכה בה חצתה את הגרעין הקשה של סניף ת"א, וגם את החברים ביפו. המחלוקת בעניין השותפות עם בל"ד לא הייתה מעולם בין ערבים ליהודים, אלא נסבה על שיקוליים ענייניים.

    דווקא בתקופה שבה חוגים הולכים וגדלים בציבור הציוני מקבלים את עמדותינו המסורתיות בעניין הכיבוש וההתנחלויות, יש לחשוב קדימה. אם ב"מלחמה" הזאת כבר ניצחנו, או שאנו בדרך לניצחון, הרי משמעותה כשיקול פוליטי הולכת ופוחתת.
    אסור לראות את המציאות של שנת 2005 ככזו שתישאר עמנו לנצח. כבר כעת מבצבץ ועולה סדר היום הפוליטי הבא, שבלי שנרגיש הוא יתייצב מולנו.
    חברים יקרים, לא יעזור. בסופו של דבר, ואולי בקרוב מאוד, תצטרך החברה הישראלית לדון בעניינו של הטאבו הציוני המוחלט הקרוי "זכות השיבה". גם אם תיגמול ההכרה בקרב הציונים כולם שיש לחזור לגבולות 67′, שום הסדר בר קיימא לא יצא לפועל אם לא יכלול פתרון לבעיית הפליטים על פי החלטות האו"ם (זאת מתוך מצע חד"ש דהיום).
    גם אם יום הדין יתעכב, הרי שהילדים שעדיין אין לי יגדלו במציאות שבה ה"רוב היהודי" הולך ומצטמצם, ובמוקדם או במאוחר יהיה צורך בכוח מוביל שיכין לכך את הדור הבא, בעיקר בכל הנוגע להנחות היסוד ולמסקנות הפוליטיות.

    כמו כן, שום שינוי במדיניות הנאו-ליברלית השלטת לא יתעלה אל מעבר לנייר אילו לא תשקול ישראל מחדש את הקונצנזוס הציוני השני: היותה גרורה אמריקנית ו"שלוחה של המערב בתוך הברבריזם האסייתי".

    שני יעדים אלה, וכמה נוספים (עניין "האופציה הגרעינית", למשל) דורשים ומחייבים חזית אנטי-ציונית. נקודה.

  2. עופר יהלום הגיב:

    בצדק אומר דני פתר שהמלים "ציונות, קפיטליזם, סוציאליזם" וכו’ הן פחות חשובות מאשר תכנית פעולה ממשית, ובוודאי פחות חשובות מהדבקת תוויות של "יחסך לציונות" על עצמך ועל שאר העולם. אגב, קשה לי להבין מדוע יובל רומז שפירוק נשק גרעיני מנוגד לציונות,או שקיומו הוא חלק הכרחי ממנה.

    אשר לפליטים, כיום חיים במחנות, לפי רוב ההערכות, לא יותר מאשר מיליון ורבע פלסטינים מתוך כ-4 מיליון הפליטים וצאצאיהם וקרוב ל-8 מיליו פלסטיים בכלל, כך ששיקום הפליטים אינה בהכרח הבעייה החמורה ביותר בקרב העם הפלסטיני.

    אני גם רואה בעיני רוחי את צאצאי המתנחלים דורשים גם הם שיבה לגדה ולרצועה, שהרי ההתנחלויות הן (בלתי?) חוקיות בערך כמו הפלישה הערבית המאה השביעית; גם אם נשווה והמציאות החברתית שבה הוקמו רובן בשנות ה-80, יתכן שרחוקה מישראל של פתרון הסכסוך בעשור הבא ממש כמו ימי מוחמד והכליפים, שהרי יתכן שבישראל זו לא יהיו צבא חובה, דת מדינה או ריבונות ממשית על עם אחר, בניגוד למה שהיה בימי מוחמד או שרון.

  3. צחי הגיב:

    על איזה "תנאי היסוד לשלום בין שתי המדינות" אתה מדבר ? הפלשתינים לא מוכנים לשמוע על פיתרון כלשהו זולת הפיתרון של הקמתה של מדינה ערבית-פלשתינית על כל שטח פלשתין מהים ועד הנהר שבה היהודים יהוו מיעוט דתי ללא כל זכויות לאומיות . אולי תתעורר כבר !!!

  4. שי אילן הגיב:

    אני לא מתנגד לחלוטין לעמדתו של דני פתר, אבל ישנן הסתייגויות שהיו מובילות אותי לא לתמוך בה, לו היא הייתה עומדת על הפרק. ראשית לכל וחשוב מכל, הציונות מגדירה סוג של "יחדיו" ישראלי-יהודי. זוהי "מדורת השבט" שהופכת את הכל למעגלי – כל פעולה, כל התנגדות, כל הסתייגות בסופו של דבר היא בגדר מעשה של בן משפחה שגם אם חרג קצת, הכול נסלח לו. הלבבות השותתים, יפי הנפש הם בתורם גם יפי הבלורית והתואר. פעם הם אליק רון שמציב צלפים בהפגנות ומוציא להורג אזרחים ערבים ופעם הם אליק רון, חביב הצפון. פעם הם יהודה מאיר (נדמה לי שמו) "השריף" של השטחים ופעם הם יהודה מאיר (ושוב יסולח לי אם אני טועה בשמו) איש השמאל. פעם הם עמי איילון מפקד כלי הדיכוי האכזרי ביותר שיש לרשות המדינה ופעם הם עמי איילון מן המפקד הלאומי וזה לא נגמר בפרסונות – מפלגות שחרתו על דיגלן פינוי שטחים, הגנה על פלסטינים אזרחי ישראל ומשא ומתן אמיתי התקרנפו, קראו לפלסטינים "לא פרטנר" והקדישו את כל כולן למלחמה למען הקמת בתי קברות חילוניים ונישואים אזרחיים. כל זה טבעי משום שרק מי שאינו מחויב לאתוס השבטי יכול לא להשתתף במראית העין של יצירת שינוי. האג’נדה של חד"ש מגדירה את גבולות הקונצנזוס מבחוץ. מבפנים היא לא תוכל לעשות זאת, כל עוד התנאים ליישום ולו חלקיק ממצעה כל כך רחוקים. אין כל רע בגיוס תמיכה בעקרונות האלה ובהסברה שלהם לכל מי שמוכן לשמוע, ולוואי ורבים מתומכי מר"צ-יחד יעבירו את תמיכתם לחד"ש, אבל זו חייבת להיות הכרעה מתוך הכרה. מי שאף פעם לא היה שייך למחנה הציוני, או מי שעזב אותו לפני שנים רבות מאוד, לא זוכר או לא מכיר אולי את התחושה הכרוכה בניתוק מן האתוס הכללי, בהתרחקות מחומה של מדורת השבט ובוויתור על השתתפות בקונצנזוס, אפילו בפריפריה שלו ולכן אולי יש מי ששוכחים עד כמה עמוק, בעצם, הפער בין העמדה הציונית לבין העמדות של חד"ש, מבחינה אישית-קיומית לא פחות מאשר פוליטית-פורמלית. איחודה של חד"ש עם מפלגות כמו מר"צ וגם בל"ד לא יאפשר את המהלך התודעתי הזה, שהוא נחוץ כדי שתהיה אלטרנטיבה ממשית.

  5. זאת ועוד הגיב:

    השמאל הציוני כבר ויתר על העקרון של חזרה לגבולות 67. עכשיו "העקרון" הוא :חילופי שטחים", כלומר הסכמה לסיפוח גושי התנחלויות ובפועל ליצירת בנטוסטנים מוקפים בגדרות. והלוא ברור לגמרי שבברית הזאת כביכול מי הצד הקובע את התנאים (מה גם שהשמאל הציוני מסתייג בריש גלי מברית עם אנטי ציונים)
    לצורך שמירת העקרון של מפלגה יהודית-ערבית מוכן דני פתר להקריב את האינטרנציונליזם לטובת הלאומנות הציונית, כלומר מחסל את הבסיס עליו מפלגה כזאת יכוה להתקיים.

  6. אשר פרוליך הגיב:

    לדני שלום רב:

    במאמרך וגם בתגובות אליו נשמעת תזכורת שולית לבעייה המרכזית של ה"שמאל" בישראל בכלל
    ושל השמאל הרדיקאלי בפרט,והיא הנושא המעמדי.
    מרקס הסביר באופן ממצא שהתהליכים הפוליטיים
    וההסטוריים לא מתרחשים בחלל ריק אלא בבסיס
    קונקרטי,של אינטרסים כלכליים וחומריים ומאבקי
    כח לשליטה,ניצול ושחרור.
    הנושא המעמדי,שכל כך זר ומרוחק מהשמאל היום,הוא זה שמכריע בכל הנוגע ל"שלום",ל"דמוקרטיה"
    ל"צדק חברתי" ול"שוויון"(כפי שכתוב במצע של חד"ש).
    אך,ללא ראייה מהזווית המעמדית,כל הדבורים על המילים היפות והמצלצלות האלה,הופכים לבדיחה עצובה עבור ההמונים,הערבים כהיהודים,ולמניפולציה מוצלחת בידי הבורגנות
    הזעיר בורגנות והאינטלקטואלים המשרתים אותם.

הגיבו ליובל הלפרין

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים