הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-11 ביולי, 2005 17 תגובות

זר המבקר כיום בישראל עשוי לקבל את הרושם שהארץ אחוזה בקדחת של מלחמה בין שתי קבוצות כדורגל – הכתומים נגד הכחולים. אלפי מכוניות ברחבי המדינה כבר מניפות סרטים בצבעים אלה, לרוב מהאנטנות. הדבר ניכר היטב בכבישים: בעלי צבעים שונים מתייחסים זה לזה בעוינות, המתבטאת גם בנהיגה, בעוד שבעלי אותו הסרט נוהגים זה בזה באדיבות שהיא זרה לגמרי בכבישי ישראל. מאז "מלחמת הוורדים" באנגליה, לפני 450 שנה, לא היתה עוד מלחמה כזאת בין שני צבעים.

אז היה הוורד האדום סמלו של בית לנקסטר, שטען לכתר המלוכה, בעוד שהוורד הלבן היה סמל מתחרהו, בית יורק. המלחמה נמשכה 32 שנים והסתיימה בניצחון הוורד האדום.


בימינו, מלחמות בין צבעים שייכות למגרשי הספורט. רק לעתים רחוקות נשפך בהן דם. אבל המלחמה בין הכתום לכחול היא רצינית מאוד.


לכאורה, זהו מאבק על הנסיגה מעזה ופינוי ההתנחלויות שם. אך למעשה קיבל המאבק משמעות הרבה יותר עמוקה. זהו מאבק על מהות המדינה ועתידה.


מניפי הכתום מבינים זאת היטב. כשהם נשבעים "לצבוע את המדינה בכתום", הם מתכוונים לשנות את המשטר בה מן היסוד. בעיניהם, חוקי הכנסת פסולים אם הם נוגדים את חוקי ההלכה, כפי שהם מתפרשים על-ידי רבני "הציונות הדתית", מחנה לאומני-משיחי בעל שוליים פאשיסטיים. החלטות הממשלה אינן תקפות, אם הן נוגדות את רצונו של אלוהים. ואלוהים, כידוע, מודיע על החלטותיו מפי מנהיגי יש"ע (ועל כך אפשר רק לומר: אוי לאלוהים, הזקוק לדוברים שכאלה).


מניפי הכחול יודעים – חלקם בבירור, חלקם במעומעם – שהם נאבקים למען חזות אחרת של ישראל. לאחדים יש אידיאולוגיה ברורה של ישראל דמוקרטית, ליברלית וחילונית, החיה בשלום עם העולם הערבי. לאחרים יש תמונה כללית יותר של ישראל שפויה והגונה, שבה קובע הרוב באמצעות הכנסת. כך או כך, הניגוד בין כתום וכחול ברור וחותך.


היום, 37 ימים לפני המועד שבו אמורה הנסיגה להתחיל, בולטות שתי תופעות: ראשית, הרוב הגדול של המכוניות בכבישים וברחובות אינן מניפות שום סרט. שנית, בין מניפי הסרטים, הכתום גובר על הכחול ביחס של 1:2.


סקרי דעת-הקהל מוכיחים שהיחס האמיתי בין שני המחנות הפוך: שני שלישים תומכים בנסיגה מעזה. אחוז זה עלה בשבוע האחרון, אחרי שהטלוויזיה שידרה את תמונות הלינץ’ שערכו המתנחלים בגוש-קטיף בנער ערבי פצוע. אך גם לפני כן תמך רוב מוצק בנסיגה.


אם כן, מדוע אין כרגע רוב מוצק למניפי הסרט הכחול בכבישים?


הסיבה הראשונה מובנת מאליה: למיעוט פנאטי, בעל מוטיבציה רגשית חזקה, יש יתרון על "הרוב הדומם", הנוטה תמיד להיות פאסיבי ורפה-רצון.


למתנחלים ובעלי-בריתם יש גם יתרון לוגיסטי בולט. הם מרוכזים במקומות מגוריהם. הם מסוגלים להפעיל אלפי ילדים ובני-נוער, המתפזרים ברחבי המדינה ומצמידים את סרטיהם למכוניות. הדתיים, שרובם ככולם תומכים במתנחלים, מרוכזים בישיבות ובשכונות הדתיות, ושם הם נוחים להפעלה.


אבל יתרונות אלה של המתנחלים לא היו בולטים כל כך, לולא החולשות המובהקות של מתנגדיהם.


אזרחים רבים פשוט חוששים. הם חוששים שמכוניותיהם היקרות (תרתי משמע) יפלו קורבן לוונדליזם של הבריונים הימניים. פה ושם אכן חובלו מכוניות שעליהן הונף סרט כחול. הפחד הזה הוא סממן אופייני בחברה המאוימת על-ידי מיעוט פאשיסטי: פלוגות-הסער משתמשות באלימות בצורה מושכלת כדי לשתק את הרוב שומר-החוק, הסולד מאלימות ואינו יכול להשיב להן כגמולם. פרסום של מקרים בודדים די בו כדי להפחיד.


סיבה אחרת נעוצה בטבעו של הציבור הדמוקרטי. רובם רוצים שיעזבו אותם בשקט, ואינם אוהבים להתבלט ולהפגין את דעותיהם בפומבי. אין הם מרוכזים בשכונות מסוימות, דבר המקנה ביטחון והרגשת-כוח, ועל כן רבים מהם מרגישים שהם בודדים במחשבותיהם וברגשותיהם. ויש גם לא מעטים שאינם מוכנים לעשות את המאמץ הקטן כדי להשיג סרט כחול.


תופעה נוספת: בעוד שכמעט כל ה"כתומים" קושרים את סרטיהם בגאווה לראש האנטנות שעל גג מכוניותיהם, רבים מה"כחולים" קושרים את סרטיהם למטה, לראי הצדדי או לידית דלת המכונית, שם הם מוצנעים ואינם בולטים.


אבל מאבק הסרטים אינו משחק. בשעה זו הוא חשוב מאין כמוהו, והמתנחלים יודעים זאת היטב.


הדבר חשוב מפני שריבוי הסרטים הכתומים יוצר את הרושם שהמתנחלים שולטים ברחוב, שהם הרוב האמיתי במדינה, חרף הסקרים האומרים את ההיפך. הדבר מעלה את המוראל שלהם במאבקם נגד הדמוקרטיה הישראלית, ומוריד את המוראל של הציבור הדמוקרטי.


הדבר משפיע – במודע או שלא במודע – על הפוליטיקאים ועל אנשי התקשורת, המעצבים מצידם את דעת-הקהל. כבר עתה הפכה התקשורת הישראלית, רובה ככולה, לרמקול המגביר את קולם של המתנחלים. אפילו בעיתון ליברלי כמו "הארץ", הנחשב (בטעות) ל"שמאלני", נראים עמודי-החדשות – להבדיל מעמודי הפרשנות – לעתים קרובות כאילו נלקחו מבטאון של מתנחלים.


אם יגבר הסרט הכחול על הכתום, תהיה לדבר השפעה רבה על המערכת הפוליטית כולה. הוא יפיח אומץ-לב בראשי המפלגות התומכות בנסיגה ובכוחות-הביטחון האמורים לבצע אותה בכוח. המצב ההפוך עלול להיות הרה-אסון לעתיד המדינה.


אותו סרט כחול (או כחול-לבן) הוא סמל מאחד. פעילים למענו עכשיו כוחות בעלי השקפות שונות, החל בתנועות התומכות באריאל שרון ובנסיגה מעזה בלבד ("עזה – הנסיגה הראשונה והאחרונה") וכלה בתנועות המבקשות להפוך את הנסיגה מעזה למנוף להשגת שלום כולל ("עזה – הצעד הראשון אך לא האחרון"). זהו מחנה שמכובד להשתייך אליו, מחנה של תרבות ליברלית ושוחרת-שלום, מחנה הדוגל בשוויון בין אזרחים בני כל הדתות, הגזעים והמגדרים. בקיצור: ההפך מהמתנחלים.


ניצחון הסרט הכחול יעניק לאנשים הגונים רבים תחושה של כוח. למיואשים, שהיה נדמה להם שהם מעטים וחלשים, וש"הכול האבוד", יחזיר הסרט הכחול את הרגשת השייכות למחנה גדול ומשפיע.


יש למאבק הזה עוד תוצאה מעניינת. בשנים האחרונות הצליח הימין "לנכס" לעצמו את דגל המדינה. חלק מהשמאל התרחק מהדגל הכחול-לבן, מכיוון שהוא מסמל בעיניו את הכיבוש וההתנחלות. בהפגנות נגד הכיבוש נראה דגל המדינה רק בשלטים העגולים של "גוש שלום", המשלבים את דגלי ישראל ופלסטין (גם פלסטינים נושאים את השלט הזה ברצון).


מאחר שהמתנחלים אימצו לעצמם את הצבע הכתום (ש"נגנב" מהמהפכה האוקראינית), אימצו לעצמם מתנגדיהם באופן טבעי את הצבע הכחול, הלקוח מדגל-המדינה.


יש לכך ערך סמלי. הולכת ומעמיקה ההכרה שהמאבק הוא בין מדינת-ישראל לבין "מדינת המתנחלים" – המדינה הדמוקרטית מכאן, המדינה הלאומנית-משיחית משם. זוהי תמונה חשובה, שיכולות להיות לה השלכות מרחיקות-לכת לגבי העתיד. זוהי התחלת ההתנתקות האמיתית, זו שבין מדינת-ישראל ובין כלל המתנחלים.


גם לשם כך חשוב שהכחול ינצח במלחמת-הצבעים.

תגובות
נושאים: מאמרים

17 תגובות

  1. איתן הגיב:

    לתולי הסרטים הכתומים ולתולי הסרטים הכחולים יש הרבה במשותף: שני ה"מחנות" לא רוצים לראות ערבים מקרוב.
    מלחמת הצבעים אינה אלא עוד שלב בתהליך הרידוד והשטחת הדיון, והסטת תשומת הלב מן העיקר. תוכנית ההתנתקות נועדה להפנות את אור הזרקורים מהסיפוח בגדה במקרה הטוב, או להכשיר את הקרקע לביצוע ג’נוסייד בערביי עזה במקרה הגרוע. עלינו לפעול בכל המרץ לסיום הכיבוש, במקום לשחק לידיהם של הקלגסים הכחולים-לבנים-כתומים.

  2. הצופה מהצד הגיב:

    מישהו מוכן לעזור להישאר איש השמאל הציוני הדוגל בפשרה אחרי קריאת המאמר הבא:
    — קישור —
    האם אין בגילוי דעת זה לגיטימציה מלאה לגירוש?

  3. יורם גת הגיב:

    מוזר. מדוע לא הציע אבנרי צבע נוסף (נאמר, ירוק), במקום לדחוק את עצמו לסד ה"כחול-לבן" בעל ההקשרים הלאומניים והפרו-שרוניים?

  4. אורלי נוי הגיב:

    אני תומכת לחלוטין בנסיגה מעזה, ולא מניפה את הסרטים הכחולים-לבנים בשל מס’ סיבות:
    1. בהמשך לדברים של יורם גת- אני חושבת שהרחוב הישראלי מוצף די והותר בסממנים לאומיים-לאומניים, ואם הימין הניח לדקותיים את סמלי המדינה לנפשם, אין כל צורך שהשמאל יתנפל עליהם כמוצא שלל רב. כל עוד מחנה השלום לא יתאחד תחת סמלים שגם הציבור הערבי בישראל יכול לאמצם בלב שלם, לא אקח חלק בקמפיין.
    2. אני אמנם בעד הנסיגה מעזה, אך אינני בעד תוכנית ההתנתקות של אריאל שרון, שמשמעויותיה ידועות לאורי אבנרי טוב מכולם. לא אניף על מכוניתי שום סרט שיכול להתפרש ממנו תמיכה בתוכנית כלשהי של שרון.
    3. "מלחמת הסרטים" היא לא יותר מגימיק, אשר כתמיד מתחיל בצד הימני וגורר את השמאל לריאקציה ילדותית באותה המידה. אני מתקשה להתרשם ממניפי הדגלים, שמניפים על מכוניותיהם את הכחול-לבן גם על כביש 443, גם בדרך למעלה אדומים, ועוד כהנה וכהנה.
    למכוניתי הדבקתי סטיקר האומר "ישראל יוצאת מעזה". בשלב הזה, נדמה לי, אין להתיימר ליותר מכך.

  5. יאיר לצופה מהצד הגיב:

    לא בטוח שהקישור הבא "יעזור" לך, אבל זה מה יש. יום שישי, פריים טיים בטלויזיה הפלשתינית:

    — קישור —

  6. אדם האדום הגיב:

    לגבי המאמר של צופה מהצד- כתבה זו אינה נותנת לגיטימציה לגירוש. היא נותנת לגיטמציה לחיזוק כוחה של הרשות הפלסטינית ע"י ישראל כנגד הארגונים הדתיים קיצוניים בשטחים הכבושים.בין אם בקיום הסכמים או בשחרור אסירים-על הממשל הישראלי לתרום לשיפור מעמדה של הרשות בשטחים הכבושים-וזאת כדי שתוכל לסגת בשקט אחד לתמיד מהם (בתקווה) בעתיד הקרוב.

  7. ט.א. הגיב:

    בדרך כלל אני קורא את מאמריך ומאוד מסכים ומזדהה, אבל עכשיו נראה לי שהרחקת לכת עם הדמוניזציה של המתנחלים.
    בל נשכח שזה לא ‘הם’, אלא חלק מהחברה הישראלית שלנו ואני לא בטוח שלכנות את כולם פשסטים זה מעשה כל-כך נבון.
    הדיכוטומיה שיצרת פה, ה’אנחנו’ נגד ‘הם’, הצבע נגד צבע – מה זה? זה מתאים יותר לשיחה בשוק ולא למאמר ב’גדה’.
    נכון, ‘הם’ נמצאים במקום שצריך לחזור לרשות הפלשתינאים, אבל מי כמוך וכמוני יודעים שהם קיבלו לגיטימציה מלאה להיות שם לאורך כל
    השנים ותמיכה מכל הממשלות.
    נכון, יש בינהם פשיסטים ומתנגדי חוק, אבל גם אני, כשישבתי כמה שורות מאחורי טלי פחימה בדיון האחרון שנערך לה, הרגשתי מאוד ‘מתנגד לחוק’.
    מי שתולה על מכוניתו סרט כחול רק מגביר את תחושת השינאה והפילוג שגם ככה מלובה ע"י פסבדו-שמאלנים. השטחים צריכים להתפנות בשקט ובדממה ולא בשמחה לאיד או ביצירת פרובוקציות מיותרות.
    טוב נעשה כשמאלנים אם ננסה לאמץ ולחבק את ה’הם’ בחזרה לחברה הישראלית או לפחות נשתוק ברגע כואב זה, רגע שבו אנשים צריכים להעקר מבתיהם.
    הסרטים הכחולים לא נותנים שום דבר לשמאל. ההפך. הם רק מבססים את העובדה שרבים בשמאל הישראלי שתולים אותם כלל אינם שמאלנים. כלל אינם הומנים וסוציאליסטים, אלא בסך הכל מצביעי שינוי בתחפושת. הסרטים הכחולים הם חלק מ’המשחקים החמודים של הכאילו שמאלנים’: ראה מאמרם של יעל ברדה ורפרם חדד באתר זה.
    — קישור —

  8. בוגי הגיב:

    מצחיקים אותי האנשים שנותנים קישורים כאלה ובטוחים שזה יפתיע מישהו.
    כאילו שלא ראינו מוסלמים אנטישמיים קודם.
    אה, הבנתי, הסמולנים חושבים שכל הערבים אוהבים אותנו ורוצים רק להכין לנו חומוס.
    הכנסת אותנו להלם, מה נעשה עכשיו.

    אתה בטח לא מבין איך אפשר לדעת את זה ועדיין להחזיק בדיעות שמאליות, אני אומר שאתה לא יודע מה זה דיעות שמאליות.

  9. יוני הגיב:

    מה שפשוט עשו הסרטים של הכחול לבן זה לקחת דגל לגזור מלמטה או למעלה פס כחול ולבן ולזרוק את המגן דוד שפעם היה חלק מהדגל ווכה אין יותר מדינה יהודית, זה מסביר הכל!!

  10. קובי הגיב:

    שלום אורי רבנרי
    אני גר בקטיף שבגוש קטיף
    במדינת ישראל אין משמעות ביום יום לדעת קהל
    והמאבק שאנו נמצאים בו מוכיח זאת
    הדמוקרטיה הישראלית באה לידי ביטוי אחת ל-4 שנים, ואני לא חושב שבבחירות האחרונות היה רוב לגישה שאתה מייצג,וכל מי שעיניו בראשו וקצת זכרון נשאר לו בקופסא יודע שאין לסקרים שום משמעות.
    לגבי המשפט הלפני אחרון שלך, נניח שנחזור לקוי 4 ליולי 67 לאיפה בדיוק אתה שולח אותנו המתנחלים, לשמחתי הרבה כל האנשים שאני פוגש הם אנושיים ולא משנה מהי דעתם לגבי ההתנתקות (ויש לי המון חברים שתומכים בהתנתקות) אותך לשמחתי לא פגשתי

  11. דגל לבן הגיב:

    אני מניף דגל לבן

    נכנעתי!

  12. יותם הגיב:

    מצחיקים אותי האנשים שכותבים סמולנים …

    יש משהו בפירוד שיוצרת ההתנגדות השמאלנים (באמצעות הסרטים הכחולים) שבהחלט אינו מתאים, ויוצר עוד פילוג בעם.
    אבל לדעתי זהו אינו זמן להתחשב בזה כגורם חשוב, כמובן שפילוג בעם הוא נושא חשוב, אך הפילוג כבר קיים.
    דבר הרבה יותר חשוב לדעתי הוא כמו שנאמר במאמר, לחזק את השמאלני החושש, הרי רובינו איננו רוצים שההתנתקות תגמר בחלקה הראשון.

    לגבי ה"לא באמת שמאלנים"… אם נסתפק רק במעט האידיאליסטים השמאלנים בארץ, בחיים לא נצליח לשנות דבר.מלבד זאת, מי שתולה סרט כחול מתחשב בתוצאות ולא עושה את זה סתם, ואנחנו בהחלט צריכים את הקול גם של אלה שאינם אידיאליסטים, אלה סתם אנשים תומכים.

  13. דן תמיר הגיב:

    תיקון קטן לקובי:
    הדמוקרטיה הישראלית לא באה לידי ביטוי כל 4 שנים. למעשה, היא לא באה לידי ביטוי כבר 36 שנים, כי כבר 36 שנים אין במדינת ישראל דמוקרטיה. תשאל מדוע? מכיון שלצד מיליוני אזרחיה, מדינת ישראל שולטת על כשלושה מיליון נתינים משוללי זכויות ביהודה, שומרון ועזה. תנאי בסיסי לדמוקרטיה בימינו (מבלי להכנס לשאלה אם זה טוב או רע) הוא קיומו של גוף אזרחים שוי זכויות השותפים לקבלת החלטות. כשבמקום אזרחים יש נתינים, אז יכולה להיות דעת קהל, ויתכן ויהיו מפלגות ויכולים להיות מחנות פוליטיים ועוד אלף ואחד דברים, אבל אין דמוקרטיה.

  14. נתן. הגיב:

    שלום לקובי המתנחל.

    כתבת:"נניח שנחזור לקוי 4 ליולי 67 לאיפה בדיוק אתה שולח אותנו המתנחלים,…"

    ןעל כך נאמר- התשובה נמצאת בגוף השאלה.

  15. לצופה מהצד הראשון, מהצופה מהצד השני הגיב:

    אין לי חדשות טובות בשבילך. אני לא יכול לעזור לך להיות איש השמאל הציוני הדוגל בפשרה לאחר שמיעת דבריו של א-זאהר. אלא אם כן אתה מאמין שאם ישראל היתה נסוגה לחלוטין לקווי 67 למשך כמה שנים, מר א-זהאר היה משנה את דעותיו ומסתפק במדינה הקיימת. ואולי אתה מאמין שהוא ישאר בעמדותיו אך יאבד את התמיכה הציבורית. אולי, אולי…
    האמת היא שמה שהראיון הזה צריך לעשות לך זה אולי לגרום לך להרהר שנית ברעיון של שתי מדינות: הרי ברור לכולנו שבמקרה ה"טוב ביותר", ישראל תבצע נסיגה ממרבית שטחי הגדה והרצועה, תוך הותרת כמה וכמה התנחלויות (מעלה אדומים? גילה? אריאל?) על כנן, אולי תוך פיצוי בדמות העברת שטחים ריקים למדינה הפלסטינית. התוצאה תהיה מדינה פלסטינית קטנטנה, מפוצלת לשתי חתיכות (כשישראל שולטת במעבר בין שנ החלקים), כאשר אפילו הגדה תראה נגוסה מכל עבר. עם כל הרצון הטוב, זו איננה מדינה פלסטינית בת קיימא. מעבר לכך, הממשלה תסרב כמובן לאפשר שיבת הפליטים לישראל, וכך הם ישארו ממורמרים במחנות הפליטים, וודאי שלא יוסיפו רצון טוב למצב החדש. שורה ארוכה של מעברי גבול בין שתי המדינות צמשיך לאפשר לאלה המעוניינים בכך הזדמנויות לבצע פיגועים בהם. ואם כל זה לא מספיק, אז בוא נבחן את המצב הדמוגרפי: הנתונים גורסים שבעוד 20 שנה בלבד, ערביי 48 יהוו כבר 33% אחוז מאזרחי ישראל. אז שים לב לאן אתה מוביל: מדינה אחת דו-לאומית דה פקטו, ולצידה מדינה פלסטינית "טהורה". בשביל מה בדיוק? בשביל מה להשקיע כספים אדירים בהעברות של מתנחלים ופיצויי עתק לפתרון דמיקולו שלא ייספק רבים מהפלסטינים, שלא ייאפשר להם לחיות בכבוד, שייתקשה להחזיק מעמד מול התקפות האופוזיציה הלוחמת שלהם, ושאפילו לא ייספק לך מדינה יהודית שבה אתה רוצה (אמרת שאתה ציוני)?

    אני מאמין שככל שתקדים להתפכח מחלום השתי מדינות כך ייטב לך. בהצלחה!

  16. לאורי אבנרי הגיב:

    תשובה פשוטה לשאלה לא חשובה ולא רלוולטית ששאלת במאמרך:
    היחס בין הכתומים לכחולים הוא כזה פשוט מפני שהכתומים התחילו קודם. זה הכל, זה רעיון שלהם, זה בער להם יותר, הם הגו את הרעיון מושך העין הזה, הצליחו לגרום לתמיכה מסויימת, יצרו אשליה של תמיכה מרובה, והתגובה… התגובה העלובה פשוט הגיעה מאוחר מדי. אכן עניין של מוראל, אתה מייחס חשיבות לסרטים הצבעוניים ובו זמנית אתה מזלזל בהם ("מלחמות בין צבעים שייכות למשחקי כדורגל"), אני חושבת שמדובר בטריק פרסומי חזק וראוי להערכה, והסרטים הכתומים הללו לקחו חלק גם אם לא בשכנוע (מה שלדעתי כן הצליח אצל המתנדנדים) אז בטוח שביצירת תחושה של סולידאריות, חוזק וכמעט קהילה ימנית,
    תחושות שמאד חסרות בשמאל.
    אני באופן אישי מאד בעד ההתנתקות בתור התחלה, אבל אמירות כמו "מחנה שמכובד להשתייך אליו" הן פשוט ילדותיות, ולי אישית הן גם לא אומרות כלום.
    כמו כן אורי, כמה שלא תרצה בזה, לא תוכל להתנתק מן המתנחלים, הם חלק מהעם שלך, חלק שעד לא מזמן קיבל לגיטימציה מלאה ותמיכה ממשלתית לעשות כרצונו, ויתרה מכך, קיבל יחס של גיבורים מראשי המדינה.
    אז להתנתק מהם לא יהיה אפשר, לשנות את דעתם, קשה מאד וגובל בבלתי אפשרי, אבל הם רק מיעוט אחרי הכל, ואולי נצליח לשנות את תדמית המסכנים שהם יצרו לעצמם בקרב הציבור, או אולי, בטווח הארוך, כשהם יקבלו את כל זכויות היתר שלהם, נוכל לשכוח מהם ולעבור למתנחלים הבאים.

  17. יובל הלפרין, שימו סרט ירוק הגיב:

    בעניין הסרטים, אני רוצה להתמקד בעניין פרקטי לחלוטין: אם אנחנו, השמאל הרדיקלי, נקשור סרט כחול, לא רק שנעשה שקר בנפשנו (לא בגלל זיהוי הצבע עם הציונות, אלא יותר בשל זיהוי הסרט כיום עם שרון וממשלתו), אלא שלמעשה נספק תחמושת לכתומים, מתנגדי הממשלה מימין.
    אני משתייך לאלו הטוענים כי כל עוד לא יוכח אחרת, הרי שתוכנית ההתנתקות, לפחות לפי כוונותיהם של שרון ואנשיו, אינה אלא תרגיל הטעייה, בבחינת "צעד קדימה, שני צעדים לאחור". מי שסבור כך ראוי שייאמץ צבע שלישי ב"מלחמת הצבעים". אני נושא סרט ירוק, המסמל את הקו הירוק והדרישה לסגת אליו, בכל החזיתות, תכף ומיד ממש.

הגיבו ליובל הלפרין, שימו סרט ירוק

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים