הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-14 ביולי, 2005 16 תגובות

"סובלנות" היא מונח שאין לו הגדרה חד-משמעית ברורה. מאז מלחמות הדת העקובות מדם באירופה של המאות ה-16 וה-17 – במשך 300 השנים האחרונות – מונח הסובלנות מקבל התייחסות גדלה והולכת בפנתאון הערכים ה"נכונים": האתוס הליברלי לא חדל להלל את הסובלנות כאחד הערכים האתיים והפוליטיים הבסיסיים. למעשה, אופן השימוש הראוי במונח הזה, כמו גם גבולותיו, השתנו מתקופה לתקופה, מאירוע לאירוע ומהקשר להקשר. ל"סובלנות" יש גבולות מאוד דינמיים בדיון החברתי; גבולות שגם אם נראה לעתים שפרטים מסוימים בחברה חצו אותם, והחברים האחרים יתחילו לנקוט כלפיהם חוסר-סובלנות – מסתבר שאפשר להגמיש אותם ולהרחיק אותם עוד ועוד.

ניתן לדון באופן שבו גבולות הסובלנות משתנים בחברה דמוקרטית, אולם ניתן גם להתמקד בתנאים שבהם יש לנקוט חוסר-סובלנות כלפי חצייתם. כאשר יש לסובלנות גבולות, כל מעשה החוצה אותם אמור לקבל תגובה חסרת-סובלנות כלפיו וכלפי מבצעיו. כלומר: הסוגיה היא באיזה תנאים עלינו לנקוט חוסר-סובלנות; מתי – כחברים בחברה דמוקרטית – חובה עלינו להיות חסרי-סובלנות.


בשורות הבאות אדון באופן כללי מאוד בכמה היבטים של חובת חוסר-הסובלנות כלפי תומכי הכיבוש וכלפי המאבק שנוקטים מתנגדי ההתנתקות.


ההיבט הראשון הוא היבט דמוקרטי פרוצדורלי, והוא נוגע לאחריות החברתית שיש לכל חבר בחברה דמוקרטית לכך שחברתו תתנהל באופן דמוקרטי.


ממשלת ישראל וכנסת ישראל קיבלו החלטה דמוקרטית. הפרוצדורה שבה התקבלה ההחלטה היתה דמוקרטית, ותכני ההחלטה – לצמצם את הכיבוש – לא עמדו בניגוד לערכים הדמוקרטיים. גם אם חלק ניכר מאזרחי ישראל, מימין ומשמאל, אינם מרוצים מההחלטה הזו, עדיין היא דמוקרטית.


ניתן לטעון נגד ההחלטה, ניתן להפגין כנגדה, ניתן לנסות לשכנע רבים ככול האפשר שהיא מוטעית, מותר גם לבקש לא להשתתף במימושה. בחברה דמוקרטית יש דרכים רבות להתנגד להחלטות דמוקרטיות שאינן ראויות בעיני המתנגד. אולם, יש גם דרכים לא-דמוקרטיות להתנגד להחלטות דמוקרטיות. לרבות מהן אנו עדים בחודשים האחרונים: פגיעה בתומכים בהתנתקות וברכושם, קריאות למרד, איומי פגיעה במחוקקים ובאנשי הרשות המבצעת, הטרדת אזרחים ועוד.


גילוי סובלנות כלפי הלוקחים חלק בפעולות הלא-דמוקרטיות של הימין הקיצוני, שמטרתן למנוע יישום החלטה שקיבלו ממשלת ישראל וכנסת ישראל, מהווה חוסר-סובלנות בוטה כלפי אלה שקיבלו את ההחלטה לפי כללי המשחק הדמוקרטיים בישראל וכלפי אזרחי ישראל התומכים בה. זוהי פעולה אנטי-דמוקרטית פר-אקסלנס. למרות הקריאות המתחסדות להבין את "כאבם" ואת "סבלם" של המתנחלים, למרות הקריאות ש"כולנו אחים" – לא ניתן לגלות סובלנות גדלה והולכת כלפי "אחים" המנסים לשנות החלטות דמוקרטיות שאינן נראות להם באופנים לא-דמוקרטיים ובחוסר-סובלנות בוטה.


אולם, ברור כי תקינות פרוצדורלית אינה תנאי מספיק ולעתים אף לא הכרחי. מעל ההיבט הפרוצדוראלי עומד ההיבט ההומניטרי: לכל חבר בחברה דמוקרטית יש אחריות חברתית לקיומם של תנאים הומניטריים מינימליים שבהם אמורים לחיות בני אנוש תחת שלטון כיבוש.


תכנית ההתנתקות היא התכנית שעל פיה –


"מדינת ישראל תפנה את רצועת עזה, כולל כל ההתיישבות הישראלית הקיימת כיום, ותיערך מחדש מחוץ לשטח הרצועה […] עם השלמת המהלך, לא תיוותר באזורים שיפונו במרחב היבשתי של רצועת עזה נוכחות ישראלית קבועה של כוחות ביטחון ישראלים […] כפועל יוצא מכך, לא יהיה יסוד לטענה שרצועת עזה הינה שטח כבוש".


מכיוון שמלחמות וכיבוש הן תופעות אנושיות מוכרות, המדינות הדמוקרטיות השונות ניסחו ואשררו כללי מינימום לחובות של מדינה כובשת כלפי אוכלוסייה נכבשת – אמנת ז’נבה הרביעית, שנחתמה ב-12 באוגוסט 1949 ושמדינת ישראל אשררה ב-6 ביולי 1951. על פי אמנה זו, למרות שכיבוש כשלעצמו עומד בניגוד לערכים הדמוקרטיים, זכויותיה הבסיסיות של אוכלוסייה כבושה אמורות להיות מוגנות על ידי הכוח הכובש, שאמור לפעול על פי עקרונות החוק ההומניטרי הבינלאומי.


על פי אותה אמנה, התנחלויות הן הפרה בוטה של חובות הכוח הכובש. סעיף 49 לאמנה קובע במפורש:


“The occupying power shall not deport or transfer parts of its own civilian population into the territory it occupies”.

על פי הכתוב באמנה במפורש, יישוב אוכלוסייה על חשבון מניעת בנייה והתפתחות של אוכלוסייה כבושה, הפקעת קרקעות ומים, ומניעת חופש תנועה – מהווים כולם הפרה ברורה של האמנה, ואי-עמידה בתנאי מינימום הומניטריים שתחתם בני אנוש אמורים לחיות.


ישראל, כמדינה חתומה על האמנה, מפרה אותה ביודעין. רוב האחריות לכיבוש ולאופני התנהלותו מוטלת על מדינת ישראל כמדינה כובשת, אך המתנחלים לוקחים חלק בהפרה ושותפים לאחריות זו. כאשר מדינת ישראל מחליטה לצמצם את כיבוש רצועת עזה וחלק מצפון הגדה, האחריות להמשך הפגיעה בנורמות ההומניטריות נופלת על כל אלה המנסים להמשיך את הכיבוש. אחרי יותר מ-38 שנות כיבוש, הפגיעה של מתנגדי ההתנתקות ביכולת של הפלסטינים לחיות חיים המספקים זכויות אדם בסיסיות היא פגיעה אנושה, אולי גם קטלנית.


גילוי סובלנות כלפי הטרור שהמתנחלים מפעילים בשטחים הכבושים במטרה להמשיך את הכיבוש הוא פעולה המגלה חוסר-סובלנות בוטה כלפי האוכלוסייה הפלסטינית שחיה תחת פגיעות יומיומיות, פעולה אנטי-הומניטרית פר-אקסלנס. לא ניתן לגלות סובלנות גדלה והולכת כלפי קבוצה אחת, המונעת תנאים הומניטריים מינימליים מקבוצה שנייה החיה תחת כיבושה. לא ניתן לגלות סובלנות כלפי קבוצה הדוגלת בהפרה של סטנדרטים הומניטריים מינימליים ומנסה למנוע ממדינתה לצמצם את הפגיעה – ובכך להיות חסרי-סובלנות כלפי אוכלוסייה שזכויותיה הבסיסיות נשללות.


אולם, ברור שתקינות הומניטרית היא הכרחית אבל לא מספיקה. מעל ההיבט ההומניטרי עומד ההיבט הדמוקרטי תכני – האחריות החברתית שיש לכל חבר בחברה דמוקרטית למנוע פגיעות בערכים הדמוקרטיים הנגרמות על-ידי מעשים אנטי-דמוקרטיים שחברים בחברתו נוקטים.


החזקת אוכלוסייה תחת תנאי כיבוש מתמשך היא על פי הגדרה פעולה אנטי-דמוקרטית. המשתתפים בה פועלים במובהק נגד הערכים הדמוקרטיים האוניברסליים של חירות, שוויון, זכות להגדרה עצמית ועוד. גם המאמינים האדוקים ב"כיבוש נאור" לא יטענו היום שייתכנו חברה דמוקרטית וחיים דמוקרטיים תחת כיבוש.


דרישה לגלות סובלנות כלפי המתנחלים, הלוקחים חלק מהותי בהחזקת הפלסטינים תחת כיבוש, היא דרישה לגלות סובלנות כלפי קבוצה המונעת חיים דמוקרטיים מקבוצה אחרת, קבוצה המונעת זכויות אדם בסיסיות מכל פרט החי תחת הכיבוש. הסכמה – או אי-התנגדות – למפעל ההתנחלות, כמו גם גילוי סובלנות כלפי הכוחות המקדמים אותו, עומדים בסתירה להחזקה בערכים דמוקרטיים ומהווים פעולה אנטי-דמוקרטית פר-אקסלנס.


לא ניתן גם להאמין בערכים דמוקרטיים וגם לגלות סובלנות כלפי אלה הפוגעים בהם. לצערי, בפועל – פחדים, רגשות נקם, רגשות לאומיים ו"חולשת הרצון" מאפשרים לישראלים רבים לחיות בשלום עם סתירה זו.

גילוי סובלנות כלפי מעשים שיש לגלות חוסר-סובלנות דמוקרטית כלפיהם וכלפי מבצעיהם – שהיא הרחבה של גבולות הסובלנות במטרה לכלול בהם פעולות ומעשים ממין זה – מביא להחלקה במדרון התלול של האסור. החלקה זו אינה מאפשרת לדמוקרטיה להתגונן מפני מהרסיה ומחריביה. סובלנות כלפי המתנגדים לדמוקרטיה כבר הביאה בעבר להתמוטטות של חברות דמוקרטית.


על החברים בחברה דמוקרטיה לנקוט עמדה של "אי-סובלנות כלפי אי-סובלנות", כפי שטען כבר בשנת 1689 ג’ון לוק, וכפי שניסח זאת מאוחר יותר קורט לוין (1989). עליהם להיות חסרי-סובלנות כלפי אלה שאינם סובלניים לאחרים, מונעים זכויות אדם בסיסיות מאחרים ולוקחים חלק במעשים אנטי-דמוקרטיים. בחברה דמוקרטית יש לנקוט חוסר-סובלנות כלפי אלה המשתמשים בכלים שהחברה מעמידה לרשותם כדי להרוס אותה.


על החברים הדמוקרטיים בחברה הישראלית מוטלת החובה הדמוקרטית לחוסר-סובלנות כלפי מפעל ההתנחלות בשטחים הפלסטינים הכבושים, כלפי הפעולות הלא-הומניטריות והאנטי-דמוקרטיות המתבצעות בהם בשמם וכלפי כל אלה הלוקחים בהם חלק.

תגובות
נושאים: מאמרים

16 תגובות

  1. דג אילם הגיב:

    התזה כאילו מדינת ישראל היא דמוקרטית היא בעייתית. מדינת ישראל, יציר כפיו של הרעיון הציוני, היא בית לאומי לעם היהודי. ההשתייכות למדינה הציונית היא על בסיס אתני ולכן אינה דמוקרטית. די להתבונן מה עשתה התנועה הציונית בשביל לייסד פה "דמוקרטיה": זרקה מפה ב-48′ 700,000 פלסטינים (שהיו הרוב) והביאה בתוך עשור מיליון יהודים. את אלה שביקשו לחזור הגדירה המדינה הציונית/יהודית כמסתננים והציבה בגבולות יחידות חמושות שהרגו בהם. אח"כ בעזרת הרוב הלכאורה דמוקרטי הזה חוקקה חוקים לטובת הקבוצה האתנית לשמה היא נוסדה, קרי – היהודים. חוק השבות וחוקי נכסי הנפקדים משמרים מאז ועד היום את הרוב היהודי, שישי מנוחין מכנה דמוקרטי.

    לצערי ישי מנוחין אימץ את ההנחה "הדמוקרטית" הזו. גם המתנחלים אימצו אותה. ומה הפלא? זה משרת את האידיאולוגיה הפאשסטית שלהם היטב, אז למה לא לאמצה.

    ישי מנוחין אדם עתיר זכויות ומעשים. אבל הגישה במאמר הזו שגויה.

  2. דידי נבון הגיב:

    ישי

    אחרי שהם יתפנו, אנחנו גם נצטרך לחיות איתם.חוסר הסובלנות כלפיהם הי צריך לבוא הרבה קודם, כשלוינגר וחבורתו נכנסו למלון בחברון. כעת, חוסר סובלנות כלפי אנשים שמאבדים את בתיהם , ולצורך הענין שאני מדבר עליו-נסיבות התישבותם שם אינן משנות, הוא פשוט מסוכן לכולנו. אתה מדבר על צדק. אני מדבר על הישרדות.

  3. איתן לרנר הגיב:

    ישי שלום ,

    אני מצטרף לדג אילם ומוסיף שגם הפרלמנטריזם הישראלי אינו דמקרטי וכבר אינו מתיימר אף למראית עין כזו כבעבר. חברה בה שתי המפלגות הגדולות מוצגות כאופוזיציוניות זו לזו אך בפועל תומכות באותו חזון או מאמץ כפי שהעבודה וליכוד עושים , היא חברה בה הפוליטיקה מרוקנת מתוכן אמיתי ואינה מאפשרת בחירה אמיתית בין טוב לטוב יותר או פחות. מה גם שפי הפוליטיקה כפני החברה , מושחתת עד היסוד ומשלמת שלמונים לחברות העשירות במשק – היכן בדיוק אתה רואה כאן דמוקרטיה.
    בנוסף , לי ברור כי תוכנית זו היא הסחת דעת , אבל הקריאה למתנחלים לגלות סובלנות עם כמה שהיא נכונה , מגוכחת קמעה על רקע מעשי הממשלה – זו שלכאורה נחשבת פתאום חלק מהדמוקרטיה ?! לא נשמע לך קצת מטורף .
    ניסו היום להחתים אותי על עצומה נגד חוסר הסובלנות של מתנגדי ההחנקות , זהו השם המתאים לתוכנית , כלפי חיילים ונגד הרמת יד על חייל ץ אני מרגיש עם זה כמו מישהו שרוצים שיבלע גרב ונותנים לו מים על מנת שזה יחליק בגרון . כאשר חיילים פועלים יום יום כנגד מפגינים ישראלים נגד הגדר , אף אחד לא קורא להם לשמור ולא לפגוע בהם , שלא או כן לדבר על הפלסטינים שדמם מותר . אז או קי החיילים הם אבני משחק בסיפור של ההתנתקות אבל הם גם בכיבוש משמשים אבני משחק פעילים מאוד.
    חוץ מזה , מה שלומך ?

    איתן

  4. אבנר הגיב:

    אכן מאמר מקיף ומבוסס.
    הכותב אומנם מפרט ומנמק מדוע רצוי לא להיות סובלני כלפי המתנחלים, אך יש לציין כי מדובר כאן במדרון חלקלק – מהי בדיוק "סובלנות כלפי מתנחלים"?
    האם כאשר מופעל טרור חסר אבחנה כנגדם, אז עלינו לא לגלות אמפטיה?
    איפה עובר הגבול הדק בין סובלנות שאינה במקומה לאכזריות ותמיכה פאסיבית בטרור?

  5. שי הגיב:

    אבל אם המדינה שלך החליטה בצורה דמוקרטית להיות לא דמוקרטית – איך אתה יכול לסרב קחת חלק באי קיום הדמוקרטיה. המדינה החליטה לא לקיים הסכמים עליהם היא חתומה. איך אתה לא מוכן לשרת בשטחים ולכבוש. זו החלטה דמוקרטית.

    כנ"ל המתנחלים. הם המוציאים לפועל של החלטות דמוקרטיות שמונעות דמוקרטיה. אולי יש יומרה להיות דמוקרטים. אבל ההגדרה מדינה יהודית אינה תומכת במדינה דמוקרטית. לכן אל תיתמם. המתנחלים ושולחיהם הם דמוקרטים אמיתיים בגבולות האפשר והמשחק. יותר דמוקרטים ממה שניתן ברשות הפלסטינית או במדינות ערב. ולא פחות דמוקרטים מהאמריקאים שם בדמוקרטיה וזכות ההצבעה מותנים בכסף.

    מותר להם להפגין ולסרב. ומותר להם להפוך עולמות. הם המוגלה שיוצאת מהפצע. וצריך לתת לה לצאת. אחרת היא תתפוצץ לנו פה בפנים כמו חצ’קון ותשאיר צלקת גדולה ומכוערת.

  6. אירית הגיב:

    אכן, צודקים המגיבים דג אילם ואיתן. אפשר לגנות את המתנחלים בלי לתמוך בממשלה ובצבא גם אם כרגע זה נוח זמנית וארעית. הכוח החזק במשוואה שבין המדינה למתנחלים הוא המדינה, ועיקר המאבק צריך להיות נגדה בכל מצב. זו לא דמוקרטיה, ולכן הניסיון לגייס את הציבור נגד המתנחלים *תחת הכותרת הזו*, מזנה את השיח הציבורי עוד יותר. המתנחלים אף הם עושים שימוש ציני ביומרה הדמוקרטית של המדינה, כאילו ערכי הדמוקרטיה חשובים להם בכלל. לפחות כאן חשוב לשמור על הדיוק במונחים.

  7. עמי הגיב:

    אהבתי את חלק מהמאמר (את הכותרת בעיקר) – זכותו של כל אדם לעשות מעשים לא סובלניים נגד דיקטטורה שמדכאת אנשים, שמצפצפת על משאל מתפקדים, פרובוקציות (שקוף ביותר מה שהיה בתחנה המרכזית בי-ם..) אני דמוקרטי ואני רוצה דמוקרטיה אמיתית!! אני מוכן ללכת אחרי הרוב, אבל אם הממשלה מצפצפת על הרוב, לרוב אין ברירה.. אני אשמח אם מישהו יתקן אותי. שיהיה לכם לילה טוב!

  8. Henry Lowi הגיב:

    There was a kind of dress-rehearsal , at the time of the evacuation of Yamit. Then, too, the Israeli left and pro-democracy forces abstained, leaving the entire struggle to the hardline settlers, the IDF, and the right-wing government. In that struggle, the hardline settlers trained their cadres, tested their tactics, and built the kind of solidarity with one another, that served them well from then, until now.

    The abstention of the left and pro-democracy forces then cost us dearly. It demonstrated to the entire Israeli population, and the entire world, that the left and pro-democracy forces do not have a role in the fight over the future of the country.

    It would be a shame if the same would happen now. The fight against the Wall is a ‘side-show’ in the minds of most of the population. The fight over the withdrawal from Gaza is the hottest political issue
    (whether we like it or not).

    This fight will set the stage for more intense battles that will pit left against right. The balance of forces is not static, but dynamic, and it depends on whether the left demonstrates passivity
    (and irrelevance),
    or whether it takes initiative.

    This is an opportunity to mobilize and appeal to the democratic aspirations of tens of thousands of Israeli and Palestinian youth, who are fed up with the orange fascists, and are looking for an opportunity to put them in their place.

    It is still not too late. The activists and leaders who are close to the grassroots, and who want to make a difference — and to prepare OUR forces for the next stage of the struggle for the peaceful future of the country — must devise a strategy and tactics to make the settlers withdraw ‘under fire’, of the real forces of peace and democracy.

  9. איריס הגיב:

    לישי,
    מבחינת הדיון נראה לי חשוב להגדיר מהי דמוקרטיה, שוב. יש כבר מגיבים לפני שהתייחסו לכם שמדינת ישראל אינה דמוקרטית, אבל לא רק מבחינה פרוצדורלית. גם אם החלטה מתקבלת בפרוצדורה דמוקרטית, זה לא עושה אותה לכזו.ובדמוקרטיה מה שחשוב הוא לא ללכת אחרי הרוב, אלא חשוב בעיקר תוך כדי זה לשמור על זכויות המיעוט. זהו לב ליבה של הדמוקרטיה. אני לא רואה איך מדינת ישראל עונה בכלל על הקריטריון הזה.
    זה מזכיר לי מה שאמר הפילוסוף האמריקני, ריצ’רד רורטי: "הפרוייקט הלאומי האמריקני הצליח, חוץ מן הכשלון בענין האסיאתים והשחורים".

  10. דג אילם הגיב:

    מעבר לדיון אם מדינת ישראל היא בכלל דמוקרטיה (דמוקרטיה ליהודים, כפי שנהוג לכנותה) עולה השאלה של המתנחלים. חסימות הכבישים ופיגועי הדמה שהמתנחלים זורעים בישראל אינם לב הבעיה. בנסיבות אחרות, במדינה אחרת, מאבק זה היה יכול להיות לגיטימי. המתנחלים הם חוד החנית של דיכוי הפלסטינים מאז 67′. הם אלה האחראים לגזל האדמות, המים, הבתים והפרנסה של הפלסטינים. ללא המתנחלים, המצב היה דומה לכיבוש דרום לבנון בו יכלה מרבית האוכלוסייה להמשיך לחיות (תחת כיבוש, כמובן). מעשיהם של המתנחלים (הנאצים החדשים), בגיבוי הצבא, כל ממשלות ישראל מימין ומשמאל, וכמעט כל הציבור הישראלי, הם זריקת המוות לעם הפלסטיני בשטחים. מעשיהם כעת נגד ממשלת ישראל הם טיפה בים, ובעוד כמה חודשים מי בכלל יזכור את חסימות הכבישים הללו.

  11. עופר יהלום הגיב:

    דג אילם היקר, ישראל היא דמוקרטיה (או לא דמוקרטיה) בדיוק כמו כל מדינות המערב, והמשטר אצלנו איננו מושלם בדיוק כמו המשטר אצלם.
    וכן, בקיוק כמוהם הישות הלאומית הישראלית קמה ע"י נישול, שיעבוד וגירוש של התושבים המקוריים (אינדיאנים, ברטונים, גאלים).ועל כל פנים, מצבנו מבחינה זו טוב יותר מרוב המדינות שקמו אחרי מלחה"ע השנייה.
    לאיתן לרנר – אתה צודק שאין הבדל בין העבודה והליכוד, אבל שים לב שבבריטניה, למשל, יש הבדל בין בלייר לבין מנהיגי השמרנים לאחר תאצ’ר – הוא נמצא ימינה מהם ברוב הנושאים!

  12. ניצן שחר הגיב:

    לגבי תגובתו של ישי מנוחין –
    הדיון שהתעורר בנוגע לדמוקרטיות של החברה הישראלית הינו דיון מתבקש בעיקבות השימוש החוזר ונשנה של המושג במאמר. המאמר עוסק במושגים ערטילאיים, כפי שציינת בהקשר לסובלנות, או כפי שהתברר בדיון – בהקשר לדמוקרטיה.
    אם כן, כל הדברים שנאמרו עד עתה בדיון לגבי הדיאלקטיקה הבעייתית של הדמוקרטיה היו נכונים מאוד, מה שמוביל אותי שוב לאותה נקודה של מיצוי מירב הסתירות הפנימיות בדמוקרטיה בדיון אחד. אכן מתסכל. התיאוריה לא משתלבת עם הפרקטיקה, ומסתבר לי בכל פעם מחדש שאין כזה ‘נכון’. אני מניחה שאני לא מחדשת באומרי כי אין דמוקרטיה מוחלטת. הדמוקרטיה, במסגרת חברה מלאכותית כמדינה, לא תוכל להתקיים ללא הפערים המוסריים והסתירות הפנימיות, מה שכבר הופך אותה למעורערת.
    על פי השקפת העולם שלי, מוטב להשגיח על מעשיי בעזרת אמות המוסר הפרטיים שלי ולחבור תוך כדי כך לשותפים לי, במקום לרדוף אחר הדמוקרטיה המוחלטת שאינה בהישג ידי, או בהישג כל אדם. עקב כך, הלכתי בדרך הסוציאליזם ולא הקפיטליזם, וזו רק דוגמא אחת לבחירות שונות שהיה עליי לעשות, ולסדרי העדיפויות בערכי הדמוקרטיה שעל הפרט האחריות לפעול על פיהם.
    ועוד דבר – למען כולנו, אנא הוסיפו סימני פיסוק במידת הצורך. תודה

  13. הנשיא הגיב:

    תראה השאלה היא האם הדמוקרטיה היא רק פורמצלית במובן זה שיהיו בחירות פעם בכמה שנים ושהחלטות במדינה יתקבלו ברוב בכנסת ואז זו דמוקרטיה או שמדובר בדמוקרטיה מהותית חיים של שלטון העם על ידי העם ובשביל העם כאשר העיקרון הראשון במעלה הוא זכויות האדם שהראשונה שבזכויות היא הזכות לחיים וכבוד והשניה היא חופש ביטוי פלורליזים ואח"כ אולי שוויון זכויות חברתיות זכות קניין וכו.. בכל המשטרים האפלים בהסטוריה תמיד היללו את החוק כך ברוסיה איטליה וגרמניה החוק היה מעל לכל ועם יש חוק אז חובה לקיימו בדמוקרטיה זה לא כך חוק חייב לעמוד בקרטריונים שהם ערכיה היסודיים והקונסטיטוציונים של החברה הדמוקרטית ולכן כאשר לדוגמא קובע חוק העונשין שהגורם מורת רוח בציבור הוא יואשןם בהמרדה ודינו מאסר של שנים אז הנשיא ברק אומר שהחוק הזה הוא לא הולם ערכים דמוקרטיים של חופש הביטוי המחשבה והאוטונומיה של אדם לחשוב ולפעול לפי אמונותיו..אני כשלעצמי חושב שיש בעיתיות גדולה בכך שהבחירות נגזלו מהעם וששרון הפך את עורו ופועל בניגוד למה שהבטיח וזה עולה לדעתי עד לכדי הפיכת ההחלטות ללא דמוקרטיות כי אינם למעשה דעת הרוב וגם עם הם כן דעת הרוב הרי איננו יכולים לדעת זו כי לא העמדנו את השאלה במבחן הרוב.. בדמוקרטיה סובלנות ופלורליזים גם כלפי מחאה קשה חייבים להיות והגבולות חייבים להיות גמישים כי ישראל היא דמוקרטיה מהותית וכללי המשפט חייבים להתקבל מאחורי "מסך של בערות" כי היום אולי זה יהיה חלילה לרעת המתיישבים בעזה ובשמרון ומחר זה יהיה לרעת המתנגדים למפעל ההתישבותי הזה ואולי הדבר החשוב ביותר שצריך להזהר ממנו הוא אכיפה סלקטיבית על רקע פוליטי של החוק הפלילי הפגנה אינה עבירה ויש לשקול אם מעשה שבה ביחד עם ההפגנה על אף היותו לא חוקי יחשב לעבירה אשר על כן ומכל האמור לעיל עולה בצורה ברורה כי אנני מסכים לצערי עם המאמר ואילו נשמעה דעתי היינו נוקטים בסלחנות יתירה כנגד המתנחלים המפגינים וודאי שלא עוצרים אותם חלילה או מגישים כתבי אישום מגוחכים על ניסיונות לרצח ומאסרים של 20 שנים לנערים שנישו למחות כנגד שעדי הממשלה…

  14. ישי מנוחין הגיב:

    ראשית, המאמר מתמקד באופן שבו פרטים המחזיקים בערכים דמוקרטיים אמורים לנהוג. במאמר אני דן ב"חובת חוסר-הסובלנות כלפי תומכי הכיבוש וכלפי המאבק שנוקטים מתנגדי ההתנתקות." איני דן בדמוקרטיות של החברה הישראלית.

    פתחתי בדיון -לא בגלל חשיבות העניין אלא בגלל קולות ההבנה לסבל "אחינו המתנחלים" שאני שומע יותר ויותר בקרב אנשי השמאל – בהתנגדות להתנתקות ובזכות להתנגד בחברה דמוקרטית. כפי שציינתי "ניתן לטעון נגד ההחלטה" אולם פעולות התנגדות רבות בהן נוקטים המתנגדים הנה אנטי-דמוקרטית על-פי הגדרה. סובלנות כלפי הנוקטים בהן המנסים לשנות החלטות שאינן נראות להם באופנים לא-דמוקרטיים ובחוסר-סובלנות בוטה, הנה פעולה אנטי-דמוקרטית פאר-אקסלנס.

    אולם, כפי שהדגשתי תקינות פרוצדורלית אינה תנאי מספיק ו"על החברים הדמוקרטיים בחברה הישראלית מוטלת החובה הדמוקרטית לחוסר-סובלנות כלפי מפעל ההתנחלות בשטחים הפלסטינים הכבושים, כלפי הפעולות הלא-הומניטריות והאנטי-דמוקרטיות המתבצעות בהם בשמם וכלפי כל אלה הלוקחים בהם חלק."

    אני מסכים עם קביעתם של דג אילם, איתן לרנר ואיריס ש"התזה כאילו מדינת ישראל היא דמוקרטית היא בעייתית", אולם גם כאשר ישנם סימני שאלה רבים לגבי הדמוקרטיות של החברה הישראלית אין הדבר פותר את המחזיקים בערכים דמוקרטים מלפעול על פיהם. לעתים הפעולה הדמוקרטית היא בניגוד לפעולות ממשלת ישראל ואז יש לסרב לקת בהן חלק ולעתים הן באותו כיוון של פעולות ממשלת ישראל ואז יש לקחת בהן חלק. תוכנית ההתנתקות של ממשלת ישראל הנה תוכנית חד-צדדית מגונה, אולם היא כוללת רכיב ראוי של פינוי כלל המתנחלים מרצועת עזה וצימצום מסוים של הכיבוש.

    אני מסכים לחלוטין עם קביעתו של דידי נבון ש"חוסר הסובלנות כלפיהם היה צריך לבוא הרבה קודם" אך מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. החברה הישראלית תנהג באופן דמוקרטי יותר ככול שחוסר-הסובלנות לפעולות הכיבוש וללוקחים בהם חלק יתחיל מוקדם יותר. לגבי שרידות – כולנו נשרוד אם ורק אם כולנו, כולל המתנחלים, נבין ונקבל את מגבלות הכוח. השתוללות הימין בשבועות האחרונים מראה עד כמה הם אינם מבינים ונוהגים לפי מגבלות כלשהם.

    לגבי לגיטימיות סרבנות השמאל ששי העלה -ראה תשובתי לגבי חובת ההתנגדות לפעולות ממשלתיות לא-דמוקרטיות בתחילת דברי.

  15. ללא שם הגיב:

    ישי מנוחין מפיק תגובה ביורוקרטית שיכולה היתה בקלות לצאת משר בממשלה. יש פעילויות של ממשלת ישראל שהן תקינות אז אליהן מותר ורצוי להצטרף….זה עיקר הטיעון. לכאורה הגיוני, אבל לא באמת.
    הרי זהו ה"הגיון" לכאורה בתמיכת האתרוג שניתנה לפתע לשרון, ובכלל זהו המפתח לכשלון הנחרץ והמוחלט של השמאל הישראלי.
    יש פה כניראה עניין של אגו הגובר על המטרה הערכית. הרצון לנקום במתנחלים, הרצון ל"תת מטריה" להתנתקות, הרצון להגיד "צדקנו ועכשיו עושים מה שאמרנו תמיד", להרגיש שוב בעניינים אחרי שנות מדבר אכזר, במקום הזדמנות לחרוג מן הצפוי – הצפוי גם על ידי אריאל שרון החושב כמה צעדים לפני מנוחין, מסתבר.
    ההתנתקות יצאה לדרך לא בגלל המחאה של שלום עכשיו, וגם אם שלום עכשיו היתה מצטרפת למתנחלים, היא היתה מתרחשת. הממשלה גוזרת קופון של השתקת השמאל, מתחרעת בעזה, מפרה זכויות אדם בסיטונאות, ויודעת שאפשר לסמוך על ישי מנוחין. כמו עד היום. אז אם ככה, באמת, ואם שרון מוביל, בשביל מה צריך את שלום עכשיו ? ילך הכסף לעניים, או אפילו לפלשתינאים שבתיהם נהרסו, ושחררו אותנו מהצביעות.
    דבר אחד מעניין אותי, למה בשמאל אין עקרון של נטילת אחריות והחלפת אנשים שנכשלו בעליל ?
    במשך עשרים שנה עוד לא היתה הצבעה או מדיניות עקרונית בשמאל, כפי שהיית מצפה מכוח פוליטי שמתכוון באמת ליטול חלק בהנהגה. כל החלטה היתה גרועה מקודמתה, מחטפים, הפרת כל עקרון ברזל בנזיד עדשים, מדיניות ילדותית והפכפכה, שלא לדבר על חלוקת כיבודים וכסאות.
    כל עסק כושל עושה חושבים, אבל לא השמאל הישראלי, הוא רק מחכה ליום שכבר כולם יבינו שהוא תמיד צדק.

  16. Henry Lowi הגיב:

    When Ishai Menuhin writes about
    חובה דמוקרטית לחוסר-סובלנות כלפי פעולות אנטי-דמוקרטיות
    I understand it as follows:

    Israel does not have a democratic constitution that upholds human rights. Nevertheless, there are people, in Israel and in the Occupied Territories, who, in the name of democratic principles, fight for equal rights, against the Wall, against the occupation, against the settler-colonies, for recognition of the rights of conscientious objectors to military service, for the separation of religion from the State, for the right of return of the Palestine refugees. These people can
    be called "pro-democracy activists.

    Pro-democracy activists support the removal of all Israeli occupation forces from Palestinian lands and communities. Pro-democracy activists do not support the Sharon "hitnatkut" plan, because it is part of a larger political plan to deepen and strengthen anti-democratic Israeli domination of all of Palestine.

    Pro-democracy activists should be using the current ‘conflict’ between the hard-line anti-democratic settlers and the hard-line anti-democratic government, to mobilize pro-democratic public opinion against the entire settler-colonial project, and against the occupation, and against anti-democratic Zionist domination of all of Palestine.

    The alternative is to permit the anti-democratic forces to be strengthened, in the course of the present ‘conflict’, and to direct their full fury, in the next round, against the pro-democracy activists.

    Thus, the pro-democracy activists face a challenge of principle, but also of self-interest and self-preservation: Take a public stand, in front of the entire population, in favor of a democratic future, that is different from that promised by the settlers and from that promised by the government — take a stand now, or face enormous dangers in the near future, and risk being perceived as having nothing to offer for the democratic future of the country.

    The democratic duty of pro-democracy activists is to mobilize now and point to a democratic future now, not to wait passively until ‘after the hitnatkut’. Later, the balance of forces will be less favorable than now….

הגיבו להנשיא

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים