החלטת הממשלה לאשר את תוואי גדר ההפרדה במזרח ירושלים ולהשאיר מאחוריו 55 אלף מתושבי העיר הינה התגשמות החלום הרטוב של הימין. בעטיה, נפטרים באלגנטיות מרבבות ערבים מבלי לחלק את ירושלים. המיתוס לא נפגע, נותר שלם כפי שהיה – ירושלים נותרת "העיר שאוחדה לה יחדיו" אך בשטח נמצאים פחות ערבים. בהזדמנות חגיגית זו, הממשלה הרשתה לעצמה לחמוד לצון בהודיעה שהיא נערכת לספק שירותים מוניציפליים לאלה שייוותרו מחוץ לגדר. ממש בדיחה, שהרי שירותים מוניציפליים לאלה המתגוררים היום בתוך הגדר הם אינם מסוגלים לתת, איך ייתנו גם לאלה שייוותרו מאחוריה.

ההצדקה למהלך זה היא כמובן ביטחונית. מי אנחנו שנטיל ספק בגורמי ביטחון, אך שאלה מציקה צצה ועולה – מה ההבדל בין אותם 55 אלף ערבים שמהווים סכנה ביטחונית לשאר ה-200 אלף שזכו להיכלל בתוך הגדר? אם אלה מסכנים את ביטחון המדינה גם אלה מסוכנים לא פחות. ומאחר שאין תשובה משכנעת לאותה תהייה, אין מנוס מלהגיע למסכנה שסיבה אחרת עומדת מאחורי אותה החלטה אומללה.

תשובה לאותה שאלה סיפק לי ללא משים הממונה על תוואי הגדר סגן אלוף דני תירזה כאשר התלוויתי לביקור שערכה ועדת הערר שדנה בתוואי הגדר בכפר שיח סעד, ולנוכח שאלת אחד מחברי הוועדה, האם לא ראוי מבחינה טופוגרפית לשנות את התוואי, הוא השיב בטבעיות גמורה – "ואז תכניס לתוך העיר 2,500 פלשתינאים?".

אכן, השיקול המכריע בבחירת התוואי ובהשארת רבבות תושבי העיר מחוץ לגדר הוא השיקול הדמוגרפי. ככל שהשנים חולפות השד הדמוגרפי הופך לסיוט המבהיל ביותר של קברניטי העיר. מחנה רחב שמשתרע מהימין ועד מפלגת העבודה חושש מהיום שבו יהפכו תושבי מזרח ירושלים לרוב, או יגיעו לנקודה שבה יוכלו להכריע מי יהיה ראש העיר. האיום הדמוגרפי ריחף תמיד מעל שמי העיר אבל בשנים האחרונות הפך מוחשי יותר בעקבות סדרה של מחקרים שהראו שאותו יום הוא מעבר לסף. יש מי שטוען שנקודת השבר תיהיה שנת 2015 ואחרים אומרים שזה יקרה בשנת 2020 אבל כולם מבינים שתוך שנות דור הציביון של העיר ישתנה לחלוטין והיא תאבד את אופייה היהודי.

"השד הדמוגרפי" הוא הסיבה לכל המהלכים שהמדינה נוקטת במזרח העיר. הוא העומד מאחורי מדיניות שלילת התושבות של משרד הפנים, מניעת איחוד משפחות, אי רישום תינוקות במרשם התושבים, הריסת בתים סיטונאית, תוכניות מיתאר המצמצמות את השטח המותר לבנייה, הקשיים הנערמים בפני אלה המבקשים לקבל היתרי בנייה, היד הקשה שמפעילה המשטרה ובפרט משמר הגבול נגד תושבי העיר. מאמץ מתוזמן מתבצע על ידי כל הרשויות על מנת להפוך את החיים במזרח העיר לבלתי נסבלים ולגרום לערבים לנטוש את העיר. מתוך הכרה שלא ניתן לבצע טרנספר מאורגן, צמחה ההנחה שעל ידי הפיכת חייהם לבלתי אפשריים הם יגיעו לבד למסקנה שמוטב להגר מאשר להישאר בעיר ולסבול.

מדינת ישראל הינה היחידה מבין המדינות הנאורות אשר קבעה מדד למאזן דמוגרפי בין יהודים לערבים. על מנת להבטיח רוב יהודי מוצק בעיר נקבע שהיחס בין יהודים וערבים בעיר יעמוד על 70%:30%. לו היתה מדינה אחרת קובעת מפתח לגידול הדמוגרפי של יהודים, היינו מאשימים אותה – ובצדק – באנטישמיות. המאזן הנ"ל הופר זה מכבר בשל ילודה גבוהה במגזר הערבי והגירה שלילית במגזר היהודי. על-כן, בתוכנית המיתאר המתגבשת – "ירושלים 2000″ – נקבע רף חדש ומתכנניה עושים מאמץ נואש לייצב את המאזן הדמוגרפי על 60:40. לשם כך הממשלה נוקטת מהלכים לבלימת הריבוי הערבי שלא היו מביישים שום משטר טוטליטרי ועל רקע אותה פרנוייה נולד תוואי גדר ההפרדה.

כל המאמץ הזה הוא איוולת. ראשית משום שהתוצאות הפוכות מהמקווה. בעצם ימים אלה רבבות פלסטינים המתגוררים מאחורי הגדר נועלים את בתיהם ומעתיקים את מגוריהם לצד הנכון של הגדר. בתהליך עקבי שהחל לפני כשנתיים וצבר תאוצה לאחרונה, נכנסים אל תוך גבולות העיר אלפי פלסטינים שהתגוררו בפריפריה שבה שכר הדירה זול יותר, וחזרתם אל תוך העיר תיצור פיצוץ אורבני בעל השלכות מרחיקות לכת. מחיר הנדל"ן עלה פלאים וגל של בנייה בלתי חוקית שוטף את העיר בממדים שלא נודעו כמוהם בעבר. מאז, כל התשתיות במזרח העיר קורסות בהתמדה, תשתיות שבימים כתיקונם אינן מסוגלות לספק את כל צרכי התושבים הקיימים – קל וחומר כאשר אלפים נוהרים אליה חזרה. מכאן שלא זו בלבד שהממשלה ברוב אטימותה לא פתרה את "הבעיה הדמוגרפית", אלא אף יצרה במו ידיה "בעיה אורבנית" חדשה והסתבכה במלחמה אבודה נגד הבנייה הבלתי חוקית במהלכה הורסת בתים במספרים מבהילים ובכך מעלה את רף הזעם ברחוב הערבי לממדים מסוכנים ביותר.

נכון שמבחינה פורמלית, כל אותם תושבים שימשיכו להתגורר מאחורי הגדר יישארו "ירושלמים", ימשיכו לשאת תעודות כחולות ויהיו בעלי זכות הצבעה לעירייה. אולם, תושבי מזרח העיר, למודי ניסיון, יודעים שבפועל תיווצר דינמיקה לפיה יאבדו בהדרגה את תושבותם, על פי השיטה הנהוגה גם היום, לפיה קודם-כל שוללים, ואחר כך שואלים. כבר היום תהליך ההוכחה שאדם מתגורר בגבולות העיר הינו מתיש ביותר ומי שאין ידו משגת עו"ד מתוחכם, נופל בדרך ורבים מהם נגרעים ממרשם התושבים. כשתושב ערבי מגלה כיום שנמחק ממרשם התושבים של משרד הפנים או של הביטוח הלאומי, נטל ההוכחה שהוא תושב העיר מוטל עליו והעדות הקובעת הינה של בוחן מטעם משרד הפנים או הביטוח הלאומי אשר אמור לבקר בביתו ולאשר שהמשפחה מתגוררת במקום. כבר כיום, באזורים נגישים יחסית בוחנים מתקשים להגיע ולבדוק את אמיתות הכתובת, קל וחומר באזורים שמאחורי הגדר. ברור לכל שבתהליך איטי אבל עקבי יתחילו לשלול תושבות מכל אותם תושבים אשר יישארו מחוץ לגדר. לכן, כאמור, רוב התושבים שגרים מחוץ לגדר לא לוקחים סיכונים ומעתיקים את מגוריהן פנימה, אל השטח שבתוך הגדר. די להסתובב באזור שייח סעד כדי לגלות שמחצית הכפר כבר ננטש עוד בטרם הוקמה הגדר. באזור כפר עקב או סמיראמיס בתים רבים עוברים ידיים ובעלי תעודות כחולות נכנסים פנימה ואת מקומם תופסים תושבים מאזור רמאללה.

בתחום הדמוגרפיה ישראל מנהלת מלחמה אבודה. כל תרגילי השעייה לא יצליחו לעצור את השעון הדמוגרפי. במוקדם או במאוחר תשנה את ציביונה. הפתרון הוא פוליטי ורק הנוסחה של שתי בירות לשני עמים יבטיח שירושלים תשמור על צביונה היהודי. בינתיים תוואי הגדר הוא איוולת ונזקיה עולים על כל תועלת.

Share on Facebook