הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-29 ביולי, 2005 6 תגובות

בכל פעם שזכיתי לנהל שיחה ארוכה ונינוחה עם דב קול ז"ל, תהיתי אם מדובר באיש אמיתי שתוכו כברו, או שמא יושב איתי איש גדול מהחיים, טוב מדי מכדי להיות אותנטי, כמעט מושלם בתכונותיו התרומיות. בלבי פנימה תמיד ידעתי שזהו האיש: טוב-לב ואוהב אדם המפריך את כל הציפיות הנמוכות שלנו, שאותן טיפחנו לאורך עשרות שנים של התנסויות לא קלות. הוא מעולם לא עטה את מסווה הקשיחות, הניכור והחשדנות שההתניה שלנו מסרטים, ספרים וחוויות בכל רחבי העולם הפכה אותם לבלתי נמנעים. קול פירגן לכולם, ובשיחות איתי לימד סניגוריה על דמויות ציבוריות, בעירנו ירושלים ומחוצה לה, שלדעתי לא היתה להן תקנה. אפילו נאומי ההגנה שלו היו צנועים, כמעט מתחטאים, אבל בעת ובעונה אחת עימתו את בני-שיחו עם הקטנוניות, הדוגמטיות והאכזריות שלהם. בחיוך הרחב שלו מהל כמויות אדירות של סלחנות, סובלנות, הומור עצמי וכללי, כאב, צניעות והכרה עמוקה באוטונומיה של הזולת, בייחוד שמאפיין כל אדם, גם את אלה שלא הסכים איתם. תמיד אמר שהוא לא מוכן להוציא מסקנות אישיות אפילו מעמדתו הרעיונית שלו.

לפני כשנתיים ישבתי איתו שעות בטעמון, והסברתי לו מדוע אני מנוע מלבקר בני משפחה בהתנחלות אידיאולוגית בגדה. התגובה שלו היתה טיפוסית ושילבה אמפתיה עם עמדתי והצגה מאוד מתונה של עמדתו החלופית. "אני לא כמוך", אמר, "וגם לא מוכן לשלם את המחיר שאתה משלם. לא החברתי ולא הכלכלי. אבל זה לא הכול. אני גם לא מסכים לפסול בני-אדם מראש. אני קיצוני בחוסר הקיצוניות שלי".


מוזר לכתוב על דב כקורבן, שלא לדבר על הצגתו הדמגוגית כקדוש כתום על- ידי זוללי השטחים לא להם. הוא היה אנטי מאצ’ו, האנטיתזה המובהקת לגיבור הצבר שהורינו רצו לעצב כאן. פעם סיפרתי לו על הרפתקאותי בחיל ההנדסה, והסימפטיה וההקשבה שלו גרמו לי להוציא מהמחסנים החשוכים והעמוקים סיפורים עכורים שהודחקו, מצבים מגוחכים שאין דומה להם, זיכרונות על עליבות ועל יאוש, על השפלה ועל אובדן הביטחון העצמי הקיומי. הוא הקשיב בעיניים נוצצות, התפקע מצחוק וגם בכה קצת, וכך עזר לי לאוורר מחדש אפיזודות אפלות, סיטואציות אובדניות ורצחניות, טעויות אנוש שלא ייאמנו, אנשים טיפשים ורעים, אבל גם טובים ונבונים. הוא גרם לי לספר דברים שלא העזתי להוציא מהנפתלין אפילו בשיחותיי עם חברים ותיקים. ההזדהות שלו עם החיילוּת הדפוקה שלי היתה מוחלטת אבל לא הצלחתי לקבוע אם מדובר בהזדהות שנבעה מדמיון בינינו או מיכולתו הנדירה לחוש אמפתיה גם עם אנשים שונים ממנו לחלוטין. הוא ממש הפציר בי לכתוב ספר על החוויות המפוקפקות האלה, ואם אני עובד כיום על ספר כזה גם לדב יש חלק לא מבוטל בו.


קול סיפר לי שעבד פעם ב"העולם הזה" והושפע מאוד מאורי אבנרי, שהיה גם עורך שלי במשך שנים לא מעטות. אבל גם כשעבד בממסד, במשרד העבודה ובמוסד לביטוח לאומי, הוא הצליח להתחבב על כולם ולרכוש את אמונם. ה"שמאלנות" שלו, שעליה דיברו כל-כך הרבה השבוע, לא היתה מישנה רעיונית סדורה אלא הלוך-רוח של איש טוב, ששום דבר אנושי לא היה זר לו. כמו הרבה אנשים שתמיד דרכו על הקווים ולא על הריבועים (בניגוד למצוותו של א.א. מילן ב"פעוטים היינו") היו לו בעיות כספיות כרוניות. כאשר פרסמתי את ספר הילדים שלי "גולדברג הצייד", הוא הזמין אותי לשיחה בטעמון. הצייד שלאורך 40 שנות עבודה ביער לא הצליח לצוד "אפילו חיה קטנה אחת" קסם לו מאוד. זה כאילו כתבת את הביוגרפיה שלי, אמר לי בחיוכו שובה הלב. הבנתי ללבו. לאיש כמוהו, עם נשמה של ילד, היה קל במיוחד להזדהות עם ספר ילדים. המצליחנות נראתה בעיניו כאמצעי, לא כמטרה.


דיברנו כמובן גם על פוליטיקה. קול היה יונה, אבל לא חיפש פתרון בכל מחיר. מעצם טבעו היה פשרן, לא רק על ארץ-ישראל, אלא גם על הכורח בוויתורים. הוא ניסה לראות את הטוב בכל אדם, ולדעתי היה סלחן מדי כלפי אנשים שאין להם זיקה לעקרונות השלום והשוויון שבהם האמין. היו לו מזג ואופי של איש מרצ, אבל המסורת הרעיונית שלו היתה יותר רדיקלית. הוא גדל על רעיונות אבנרי, וכאב את הקרע שבין עורך "העולם הזה" לבין שלום כהן ז"ל, והזרם המזרחי בשמאל. כמו הרבה נון-קונפורמיסטים בני-גילו, הוא העריך מאוד את הפנתרים השחורים, ואת המרד הגדול שלהם בתחילת שנות השבעים.


קול תיעב שחיתות והיה פחות תמים מאשר אנשים סברו. הוא ידע היטב שסרטן השחיתות פושה בממסד, והבין שגורמים מסוימים בחברה הישראלית משתמשים בסיאוב כדי לחסל את מוסדות הרווחה ואת שרידי העזרה ההדדית שנותרו מהתקופה הסוציאל-דמוקרטית במדינה. מכאן גם יחסו האמביוולנטי למוסד לביטוח לאומי שבו עבד שנים רבות. הוא ראה בו מכשיר מובהק של צדק חלוקתי וייחס לו חשיבות עצומה, אבל הבין שבאוצר מבקשים לנטרל אותו ולגמד את דמותם של עובדיו.


בשיחה האחרונה שקיימתי איתו הִרבה לדבר על שחיקת תשלומי ההעברה למוסד, ועל ההתרוששות העמוקה שפוקדת עשרות אלפי ישראלים בכוונת מכוון. "זה לא רק ביבי נתניהו", אמר, "כל הזוועות האלה התחילו בימי בייגה שוחט ואולי אפילו עוד קודם, כאשר שמעון פרס נעשה ראש-ממשלה בשנת 1984. יש הרבה צביעות בכך שמאשימים רק את עושקי העניים בליכוד ופוסחים על הפוליטיקאים של מפלגת העבודה, בוגרי תנועות הנוער של ארץ-ישראל העובדת, שעסקו במלחמת המעמדות לטובת הצד הלא נכון".


דב קול האמין מאוד בחינוך הומניסטי החל מהגיל הרך, ממש בגני הילדים ואפילו בפעוטונים. תמיד פינטז על תוכניות רדיו וטלוויזיה מיוחדות לילדים, שבהן ישימו את הרוצחים ואת העושקים ללעג וקלס, וירימו על נס את האנשים התמימים והטובים שעוזרים לזולת. את כל התוכניות האלה רקם בקולו הרך, בנעימתו המתונה ובמידה הראויה של אירוניה עצמית. "מכל אלף תוכניות אני מגשים אחת", כך אמר, "ושמח מאוד על ההצלחה הזאת. לעתים נדמה לי שאני אוהב את השלב הראשוני של התוויית הדרך, הרבה יותר מאשר את שלבי הביצוע". כמעט שאין צורך לומר לקוראים הקבועים של הטור הזה עד כמה הזדהיתי עם הדברים האלה.


* * *


מישהו פגש אותי ברחוב ביום שני השבוע, ושאל אותי עד כמה הייתי מיודד עם דב קול. הוא ראה אותנו פעם בטעמון והתרשם (בצדק) שאין שום טעם להתערב בשיחתנו, או אפילו להפריע בסתם אמירת "שלום". זה היה יפה מצדו, הטאקט הזה, והכרתי לו טובה על כך. לגופו של עניין הסברתי לו, שקול היה בעבורי "ידיד של בית-קפה" פחות או יותר כמו חבר אחר שלי שנפטר לפני עשרה ימים, הבמאי אמנון טייטלבאום ז"ל. האיש, שאני מדבר איתו כבר ארבעים שנה, אבל אך ורק ברחוב, הבין מיד. אלה הן הגדרות של ירושלים, או לפחות של הוויית העיר שלנו, כפי שאני חווה אותה. קול היה באמת ידיד של בתי-קפה ובמעגל הקשרים המסועף וההירארכי שלי בעיר הזאת מדובר בקטגוריה נכבדה מאוד.


יש לי המון ידידי רחוב, בעיקר קוראים מושבעים ולעתים נרגנים של הטורים שלי ב"כל העיר". איתם אני מחליף כמה משפטים חטופים על פוליטיקה או על כדורגל, וסופג מהם דברי ביקורת רבים או דברי שבח מעטים על הטורים, כולל גם מענה הלשון הקלאסי והשכיח ביותר, "אני קורא אותך למרות שאינני מסכים עם אף מלה". בצד השאלות הרטוריות השגרתיות ("מה יהיה עם הפועל, חיים?") אני שומע גם הערות שנונות ומושחזות מבני עירי ולומד מהן לא מעט. זהו אולי היתרון היחסי של החיים (שהפכו לאחרונה לבלתי-נסבלים) במרכז העיר. אתה מוקף לא רק בירושלים ובירושלמים, אלא גם בירושלמיות שאיננה ניתנת להגדרה אלא אולי רק לתיאור ספרותי.


קול וטייטלבאום לא ביקרו מעולם בביתי וגם אני לא ביקרתי אצלם. אבל הפגישות היו תמיד אינטנסיביות ואישיות מאוד, גם אם התרחשו במקרה ואחרי הפוגה די גדולה. שני חברי אלה, שהלכו לעולמם בתוך פחות משבוע, היו בעיני ירושלמים טיפוסיים, חרף העובדה שהיתה להם הגדרה עצמית שונה לגמרי. קול הגיע אלינו מתל-אביב, טייטלבאום היה בכלל חיפאי שנעלם מהנוף ועבר לתל-אביב לפני כשנה. שניהם טענו שיש רבדים בירושלים שקשה להם לחדור דרכם ולהבין את המקום המוזר הזה עד הסוף. אבל שניהם (אנשים שונים כל- כך אחד מהשני) היו סקרנים, רגישים לכל רבע ניואנס, ומסוגלים לנתח מצבים פוליטיים וחברתיים לעומק. עם טייטלבאום וקול ניהלתי שיחות ארוכות ועמוקות, ומותם הפך את חיי בעירנו לעניים יותר.


במתכוון לא הכברתי כאן מלים על נסיבות מותו של קול, שנהרג עם רעייתו רחל ז"ל בדרכו חזרה מרצועת עזה הכבושה. את כל החשבונות כבר עשינו ועוד נעשה, ושום דבר לא יחזיר את קול אלינו ולא ינחם את אוהביו הרבים.

תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. ציוני גאה/ לא נהרג אלא נרצח ! הגיב:

    די עם מכבסת המילים.

    דב קול ואשתו נרצחו על ידי מחבלים ולא "נהרגו" בשובם מרצועת עזה.

    מעבר לכך הכתבה מפתיעה באנושיותה.

  2. אמת קשה הגיב:

    בטח שהוא נרצח, הוא יהודי ויהודים נרצחים. ילדים ערבים, לעומת זאת, פשוט מוצאים את מותם

  3. הגרמני הגיב:

    לאמת קשה,
    איך אתה מדבר?
    ילדים ערביים?! אין דבר כזה!
    כשהם נרצחים אזי במקרה הטוב הם נערים, ובמקרה הרע רעולי פנים!

  4. עקיבא הגיב:

    חיים – הלוואי וכל אחד ואחד במדינה היה כזה! הלוואי והיתה לנו מדינה כזאת – אנושית, חושבת ולא מתלהמת.
    אני חושב שלא רחוק היום ונגיע לזה, יש הרבה דיבורים על צדק חברתי בארץ, רק צריך לעצור ולהקשיב מידי פעם.

    פעם ראשונה שאני קורא כתבה ‘נקיה’ שלך, בלי השנאה שלפעמים נתפסת בך.

  5. גיא הגיב:

    אל תשכח חמושים…

  6. חיים ברעם הגיב:

    אני מאוד מבקש מהציוני הגאה ומעקיבא לא לחלק לי ציונים על אנושיות ועל כתבות נקיות או לא נקיות.
    האנושיות של השמאל הישראלי איננה טעונה הוכחה ואין לנו על מה להתנצל. כל חיינו אנחנו לוחמים למען שיוויון, למען אזרחות לכל השוהים בישראל כולל פועלים זרים, למען ערכים אוניברסאליים, נגד מלחמה, נגד כיבוש ונגד נישול. ואתם? הרי אתם מוכנים לתת לששת אלפי מתנחלים פאשיסטים לרמוס יותר ממיליון בני אדם ברצועת עזה. אז קצת ענווה לא תזיק לכם. כל איש שמאל ברחבי העולם עדיף עליכם עשרות מונים.

הגיבו לציוני גאה/ לא נהרג אלא נרצח !

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים