הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-5 באוגוסט, 2005 16 תגובות

שמעתי מהרבה חברים שמסתופפים איכשהו בזירה הפוליטית, קרוב מדי לטעמי לפירורים שנושרים משולחנו של ראש-הממשלה, אריאל שרון, שהאיש בז למשבחיו ולמהלליו ממפלגת העבודה וממרצ. הוא עדיין זוכר להם את "מסע ההכפשה נגדו" אחרי הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילא בספטמבר 1982. לשרון היתה אחריות שילוחית כבדה בפרשה הזאת אבל מאז הוא כבר הבין שהרג ערבים, באורח ישיר או בלתי-ישיר, איננו מהווה מכשול ללגיטימציה חברתית ופוליטית במדינת ישראל. הקריירה שלו, שנסקה אחרי שכולם כבר הספידו אותו, היא ההוכחה האולטימטיבית לתזה הזאת.

שרון גם רואה, כמונו, את הרהביליטציה שאהוד ברק מקבל בחוגים נאורים כביכול, אחרי הטבח שביצע ב-13 אזרחי ישראל באוקטובר 2000. פשעיו של ברק לא מנעו ממנו אפילו את תמיכתה הרשמית של מרצ בבחירות בשנת 2001, אז מה לנו כי נלין על הבן-גוריוניסטים, הנוהרים למחנהו של שרון בכוחותיהם האחרונים, כדי לזכות איכשהו בכמה כיבודים מפוקפקים מליגה ג’ ולרקום תוכניות שיבה שלא יתגשמו לעולם.


ביום שלישי השבוע הצטערתי לקרוא ב"הארץ" את מאמרו הלא-משכנע של עיתונאי חשוב ורציני כמו עקיבא אלדר. התרומה שלו לוויכוח הציבורי על המתנחלים בספר החדש "אדוני הארץ" (מומלץ לכל ישראלי משכיל) היא אדירה וחיובית, אבל חבל שהוא חוזר לסורו ומגן על הוורדרדים לצורך ושלא לצורך. אני לא מאמין שהוא מאמין שחיים רמון ושמעון פרס באמת ימרדו בשרון ובאהוד אולמרט על יחסם הקר והמתנכר לרשות הפלסטינית. אלדר יודע, ששני האישים האלה מאפשרים לראש-הממשלה המושחת הזה לעשות כאוות-נפשו בזירה הפוליטית הישראלית ועוד משלים את עצמם שהם ישלטו בו וינווטו אותו. הם יודעים בלבם פנימה (וכך גם אלדר עצמו) שכל תמרוניו של שרון נועדו למנוע הסכם שלום, שלא לדבר על התקדמות של ממש במשא-ומתן עם סוריה. הם מגייסים תמיכה מקומית ובינלאומית (ומאמרו המתרפס של שר השיכון יצחק הרצוג ב"גארדיין" ביום שלישי השבוע מצביע על כך) לאיש הדמים, שנגדו ייאלץ כל איש שמאל מצפוני במדינה להיאבק עד חורמה בתוך חודשים אחדים. אם שרון הוא מכשיר לעקירת כמה אלפי פולשים בני-עוולה מגוש קטיף, אז ניחא. זה לא מחייב אף אחד מאיתנו לשום מס פוליטי לראש הממשלה. האיש שמוכן להקריב את בנו על מזבח הקריירה שלו, אולי הפחות מכל הפוליטיקאים ואנשי הצבא שהכרנו אי-פעם, נשאר כזה גם כשהוא מגרש כמה פאשיסטים מעזה, כדי לקדם את התמקמותם של עשרות אלפי פאשיסטים אחרים בשטחים הכבושים.


שמעון פרס מכין כבר עתה את הקרקע למיסוד סופי של השותפות בינו לבין שרון, ובישיבה שנערכה השבוע אף נזף בפואד בן-אליעזר על שפירק את הממשלה על נושא כלכלי-חברתי, התקציב של בנימין נתניהו. בן-אליעזר איננו בדיוק גיבור חלומותי, אבל ממש מגוחך לשמוע את יו"ר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ז"ל, זורק מרה בעמיתו הבכיר ונוקט בשפה תאצ’ריסטית חד-משמעית. פרס אפילו הרהיב עוז לומר שמדובר בנושא לא חשוב, או לא פוליטי. זהו התאצ’ריזם הצרוף ביותר, לדרדר את הנושא החברתי למדרגה של בעיה טכנוקרטית זניחה ולא לראות בסוגיות הכרוכות בו נושא רעיוני מהמעלה הראשונה. כדאי להזכיר לפרס "האירופי" שהוויכוחים הרעיוניים במערב נסובים בדיוק על הנושא הזה: כיצד לחלק משאבים, כיצד להבטיח זכויות סוציאליות, כיצד להגן על האזרחים מפני תאוות הבצע שאיננה יודעת שובע, שמתעלת את שרידי משאביהם לחברות הרב-לאומיות בכלל ולארצות-הברית של ג’ורג’ בוש בפרט. כל זה לא מעניין את פרס. הוא חלק מהאורביט האמריקאי בכל מקרה, הוא מעריץ את מרגרט תאצ’ר ואת רונלד ריגן בדיוק כמו ביבי, וההתקפות שלו על "הקפיטליזם החזירי" של נתניהו נבעו אך ורק מהתנהלותו של שר האוצר בנושא ההתנתקות.


קראתי גם כמה מאמרים מתונים ומאוזנים של מפא"יניקים מושבעים, שהסבירו את תמיכתם העכשווית בראש-הממשלה בנימוקים דמוקרטיים. זה בסדר גמור. לכתומים אין שום קייס מבחינה דמוקרטית, והדיבורים שלהם על מרטין לותר קינג ועל זכויות האדם הם מעליבים. הם אינם חלק מהמרד של השחורים בעד זכויות האדם, אלא המשך ישיר של התקוממות המורדים הגזעניים באלבאמה ובמיסיסיפי נגד יישומן של הזכויות האלה. כל כתום שצועד לכיוון גוש קטיף מצהיר בעצם צעדו שהוא פאשיסט וגזען. פאשיסט משום שהוא מבקש לסכל בכוח החלטות של מוסדות דמוקרטיים, שיש להן גם תוקף מוסרי וחוקי (בניגוד גמור להחלטות המאפשרות את המשך הכיבוש); גזען, שכן הוא גמר אומר לאכוף את אדנותם של כמה אלפי בני-אדם על יותר ממיליון פלסטינים.


אני מבין שגם לאהוד ברק יש טענות כלפי הממסד בתואנות של דבקות בדמוקרטיה ואין לי אלא להזהיר שוב: מדובר באיש ימין מסוכן במיוחד שחדר למרכז כדי לסכל כל התנגדות לליכוד המקורי ולדרכו. מי שקנה את שקריו של ברק בפעם הראשונה הוא תמים, אבל מי שיקנה אותם עכשיו הוא נאיבי או חסר-אחריות.


גם לאיש כמו שרון יש לעתים (רחוקות) טיעונים צודקים. אני בהחלט מקבל את טענתו שהוא דווקא הזהיר את בוחריו שיש לו כוונה לעשות "ויתורים כואבים", לפחות מנקודת ראותם של מצביעי הליכוד. ביום שני בערב שמעתי את ברק חוזר בערוץ הראשון בטלוויזיה על הכזבים של אנשי הימין הקיצוני ואף דורש משרון להתפטר כיוון שלא העמיד את השינויים במדיניותו למשפט הציבור. הבל ורעות-רוח. שרון נשאר איש ימין ואנטי-ערבי מובהק, כמו רוב בוחריו. על הצעדים המזעריים שהוא עושה עכשיו הוא הודיע מראש. הכתומים ואוהדיהם אינם זקוקים כלל לנימוקים דמוקרטיים או אפילו ביטחוניים. הדבקות הקנאית בגוש קטיף היא חלק מראיית העולם המיסטית והאנטי-דמוקרטית שלהם. השימוש בטיעונים כאלה על-ידי השגרירים המקצועיים של הטירוף בתקשורת השפויה, אנשים כמו ישראל הראל או נדב שרגאי, איננו אלא אחיזת עיניים ויש לדחות אותו בבוז הראוי לו.


זה דמוקרטי לזרוק את המתנחלים מגוש קטיף, זה גם ליברלי, צודק, מוסרי ואנושי. זה אנטי דמוקרטי להשאיר אותם כקוץ בבשרם של הפלסטינים הרדופים ברצועת עזה, וזה גם אנטי-ליברלי, לא צודק, בלתי-מוסרי ובלתי-אנושי. לכן אין לנו ברירה אלא לתמוך, לטווח קצר מאוד, בממסד הנבחר נגד הקמים נגדו, במקיימי שלטון החוק נגד עוכריו. לא נעים להיות במחנה שרון אפילו לחמש דקות, ואנחנו באמת לא שם. אנחנו לא בעד ראש-הממשלה אלא נגד אויביו.


המצב הזה כבר שרר בתולדות עמנו. כאשר גייס הצאר הרוסי את יהודי רוסיה בכוח ל"עבודת הצבא", חששו הוריהם לא רק לחייהם אלא גם להמשך הישרדותם כיהודים. מה יקרה עם הילדים שלנו? שאלו ההורים את הרבנים, מורי ההלכה ומורי הדור. הם ייאלצו לאכול כדי לשרוד, והאוכל הוא טרף. התשובה החכמה של הרבנים מעוררת אפילו בי געגועים להדרכה הרוחנית של הדור ההוא. הם התירו למגויסי הכפייה לאכול, אבל אסרו עליהם "ללקק את העצמות". ההלכה הזאת חלה גם עלינו, ומוטב שהצעירים הטובים שעדיין נותרו במפלגת העבודה ובמרצ יכריחו את מנהיגיהם לשנן אותה בכל יום: מותר להצביע בעד ההתנתקות ובוודאי שבעד פינוי ההתנחלויות הממאירות, אבל אל לכם ללקק את העצמות.


התפקיד של הוגי הדעות בשמאל המתון והרדיקלי הוא להכין את התחמושת לסיבוב הבא נגד שרון ובני-בריתו. מי שיחבק וירומם עתה את השפלות והרשע המאפיינים את האיש הזה, לא יוכל לגייס את כוחות השלום והשוויון ביום פקודה. שרון נתן את ידו למדיניות הכלכלית האנטי-חברתית של שר האוצר, והוא השחית כל חלקה טובה במדינה, בשורה ארוכה של מעשים מכוערים וספק-פליליים, כדי לספק את תאוות הבצע שלו ושל משפחתו. הוא גם סרבן שלום, המבקש לכפות על הפלסטינים הסדר בלתי-אפשרי ובלתי-צודק, או לעשות בשטח כרצונו מבלי לשאול את פיהם. עלינו לחשל את הכלים שיאפשרו לנו להתקרב אל הציבור המזרחי והערבי, ולא להגן על ממשלת העוול של שרון מפני הזעם של השכבות החלשות בקרב שני העמים.


אני מציע לשמאל הציוני, כולל מרצ ושלום עכשיו, להקהיל עשרות אלפי בני-אדם בעיר נצרת, בשיתוף עם חד"ש ובל"ד, כחלופה להפגנות הימין בדרום הארץ, ולהקים ביחד תנועת שלום חזקה, שלא תתעלם ממיליון אזרחים ערבים אלא תשתף אותם בהנהגה על בסיס שוויוני לחלוטין. רק אחרי חידוש הברית בין מרצ לבין האזרחים הערבים וחד"ש והקמת תנועת שלום רדיקלית, נפנה למתונים בקרב מפלגת העבודה, ונרחיק אותם מהעדה הרעה של פרס וברק. הדגל יהיה של התנגדות תקיפה לשרון מיד אחרי פינוי ההתנחלויות. כבר שנים שאנשי מרצ חולמים על "המרצה" של מפלגת העבודה, והם מסרבים להפנים את ההשחתה המוסרית והרעיונית שפשתה שם. בלי הפנמה אין מסקנות ואין פרספקטיבה חדשה והגיע הזמן שגם בעבודה יקום טריאומווירט חדש, עמיר פרץ-אופיר פינס-ואיתן כבל, כדי לטאטא החוצה את משרתיו של ראש-הממשלה ולעצב לתנועתם דרך חדשה.

תגובות
נושאים: מאמרים

16 תגובות

  1. חיים ברעם הגיב:

    מצטער להיות המגיב הראשון ואני באמת מתנצל על כך. אבל הפיגוע בשפרעם הפך את הצעתי להקהיל את הציבור הנאור בנצרת לדחופה. לדעתי עשרת אלפי אנטי פשיסטים חייבים להפגין מייד תחת הסיסמה "אחווה יהודית-ערבית" ולבטא תחושות של סולידאריות עם האזרחים הערבים.

  2. חם, חם לאללה הגיב:

    חיים ברעם יכול לשים לב שהרצון להתלהב מאריק שרון הולך ופוחת פה באתר, ככל שהוא מקיף וחובק את כווולללללם במדינה, עד אחרון ארגוני השמאל.
    לרמי יובל ולחיים גם יחד. כן, הפגנה כזו ראויה, אולי שרון אפילו ינאם שם שגם הוא מאויים על ידי "קיצונים פרופלורים שאף אחד לא יודע מאיפה הם באו", ואולי מישהו ירה בו סרק סרק…היינו בסרט.
    למה לא נתחיל עם סולידריות קשה יותר, כמו פה באתר הזה ? קשה, קשה מאד.

  3. Itai Nartzizenfield הגיב:

    Minor correction: Ben-Eleizer left teh colaition in late 2002 because of Mitzna’s ascendacy, using the budget (issued actually by Silvan Shalom) as a lame excuse to justify his failed attempt to distinguish Labor from Likud and get some progessive votes that otherwise may go to Am Echad or Meretz.

  4. רמי יובל הגיב:

    כדי לא להלאות את הקורא בדברים (יש כאן מומחים לכך), אני מבקש רק לציין כי רעיון עצרת ההמונים בעיר הערבית, והפגנת ברית השלום של אוהבי השלום והשוויון משני העמים, הוא רעיון נכון תמיד וחשוב עתה יותר מאי פעם. אני מצפה מאנשי מרץ/יחד גושלום, חד"ש ואחרים להרים נס ודגל ולצאת צפונה להפגנה ענקית, הפגנה שתצהיר על כוונתנו להאבק בכל הכוח נגד הכיבוש ובעד השוויון של כל תושבי הארץ (בין בשתי מדינות הקשורות בהסכמים כלכליים משווים ובין במדינה אחת). עלה נעלה!

  5. שי הגיב:

    איזו סולידריות באתר?

  6. אורי ברייטמן הגיב:

    סביר להניח שהבלתי-צפוי יקרה.
    זה מה שקרה בספטמבר 2000.
    האינתיפאדה השנייה הפכה את כל המערכת הפוליטית, והכריעה את שתי מערכות הבחירות.
    לאחר ההתנתקות יקרו דברים בלתי-צפויים, אלימים, מהפכניים, שישנו את הסטטוס-קוו הפוליטי, יעירו את המפלגות ויחליפו את המשטר הקיים.
    כרגע הממשלה שרויה בקיבעון כללי וזחוח, ומכיוון שפוליטיקה היא משחק בלי חוקים ברורים, התקופה הבתר-התנתקותית תביא איתה סקנדלים חדשים שיהפכו את שרון להיסטוריה. השמאל, שכולל בתוכו למעשה את מליוני הפלשתינאים (האזרחים והתושבים גם יחד), צפוי לעבור אבולוציה בשנים הקרובות, אבל אף אחד לא יודע להעריך כיצד היא תיראה.
    מה שבטוח, לתמוך בשרון כיום זה טימטום בדיוק כמו שזה היה טימטום לתמוך בו בבחירות מול ברק בשנת 2001. הפינוי מעזה הוא ספין פוליטי, לא יותר מזה.

  7. האיל המקורי הגיב:

    אופיר פינס ואיתן כבל רשומים אצלי כמי שתמכו בהצעת החוק הגזענית שאמורה היתה להפלות לרעה את מי שאינם יוצאי צבא בקצבאות ילדים, הצעת חוק מבישה שרשמה את מפלגת העבודה לדיראון עולם (ואך סמלי הוא שביבי הוא זה שמנע את יישום החוק כשהתמנה לשר אוצר).
    אני לא ממש סומך עליהם שיהיו באיזשהו טריומוויראט חדש. כלומר טריומוויראט כן אבל חדש כמו מכונית מודל 82, בערך.
    אגב גם שוחרת השלום מחתנת ההומוסקסואלים יעל דיין רשומה אצלי לדיראון עולם על ההצבעה ההיא.

  8. חייםברעם הגיב:

    נדמה לי שסוגיית מפלגת העבודה טעונה הבהרה, כיוון התגובות על הנושא חוזרות על עצמן.
    אני לא תולה תקוות מופרזות באף חבר במפלגה הזאת. יש סדר עדיפויות של גרועים וגרועים פחות. השמאל זקוק למפלגה סוציאל-דמוקרטית גדולה (במציאות הישראלית מדובר בסוציאל-דמוקרטיה ימנית) שתתפקד במקומה של מפלגת המרכז הלאומני הקיימת כיום.החשיבה העומדת בבסיסם של הדברים היא עקבית, וכדאי לחזור עליה שוב ושוב: חד"ש עדיפה על מרצ, מרצ עדיפה על העבודה, הוורדרדים בעבודה עדיפים על הלאומנים הבוטים בתוך המפלגה.

  9. מיכאל: שמאל והנארטיב הפלסתיני הגיב:

    נארטיב להסחת דעת בשרות אינטרסים הגמוניים

    הנקודה אינה החד צדדיות של הנארטיב "השמאלי" בנושא הפלשתינאי (כפי הטענה המוכללת והשגורה). יש לשים לב כי ה"שמאל" כאן אינו הומוגני. על מה שמכונה השמאל הישראלי נימנים ליברליים כדוגמת גדעון ספירו, שראייתו אינה חד צדדית, אלא מורכבת. נימנים אנשי אליטות הון פרוטו-פאשיסטים, כדוגמת מפלגתו של ביילין, שנותנת מקלט ועלה תאנה לפושעי מלחמה ישראלים, שאין להם דבר עם "שמאל". ויש שמאל מרקסיסטי, כדוגמת גודז’ינסקי.

    הזרם המרכזי במה שמכונה "שמאל" אלה אנשים הנימנים עם חוגי הון פרוטו-פאשיסטיים, שגישתם אקלקטית. ברגע נתון הם יהיו "פטריוטיים וביטחוניסטים" ובמשנהו – חד צדדים ברטוריקה של אמוץ הנארטיב הערבי. אלה, כדוגמת הפסידו-מרקיסט בער בורוכוב, איש העלייה השנייה, אינם באמת רדיקלים, אלא אנשים המתהדרים ברטוריקה מסוג מסויים, שאינם מאמצים אותה לעומק.

    ואם כן, אם אינם מאמינים בנארטיב הערבי החד צדדי בו הם נוקטים, מדוע הם נוקטים בו, ומסתופפים בחוגי שמאל רדיקלי?

    על מנת להסיח את שימת ליבם של ההמונים המנוכרים מהבעייה האמיתית – הפער הענק בין האוליגארכיה הישראלית להמונים, מיליון וחצי רעבים, והשתלטות קומץ על משאבי המדינה וגורמי היצור שלה.

    יש להבין שהנארטיב החד צדדי הזה הוא סוג של פרובוקצייה להמון המנוכר, ויוצר קיטוב מדומה בשאלה הערבית, המוסתת מהבעיות הממשיות בחברה.

    מיכאל שרון

  10. מיכאל: המערך ההגמוני ואלג’יריזצייה של הצבא. הגיב:

    ניתוח מצויין ומקיף של המערך החברתי בהיבטים של בעיות פוליטיות נוכחיות.

    הבעייה במקורה אינה סבוכה – קיטוב בין אליטות והמון מנוכר. אכן, בדומה לאלג’יריה, הצבא כאן מיועד ונוטל יותר ויותר מקום בשימור המבנה ההגמוני הקיים.

    נושא גוש קטיף הינו הזדמנות ראשונית בהיקף כזה לשינוע הצבא לתפקיד "טורקי" ו"אלג’ירי" של שימור המבנה ההגמוני חרף אופוזיצייה רחבה וניכור ההמונים.

    בשונה מאלג’יריה אולי, האליטות אינן ליבראליות (חרף מצג) אלא פרוטו-פאשיסטיות וגזעניות.

    זאת על רקע קריסה כלכלית שתגבר ופשיעה כלכלית ענפה. הסאוב הערכי הוא מבנה על של ההסתמכות הנירחבת על פשיעה כלכלית, אופי קרטליסטי מבוסס-שילטון של המשק, הזרמת אשראי במעגל סגור לחוגים מצומצים, והצרת יזמות כלכלית.

    מיכאל שרון

  11. רועי ברק הגיב:

    בנוגע להצעתו של חיים ברעם – אני מוכן ללכת להפגין למען אחווה יהודית ערבית בתנאי שמהעבר השני יצטרפו אליי לאחר פיגוע ביהודים חברי כנסת שיפגינו למען אחווה ערבית יהודית. אני גם מוכן לעמוד במחסומים ולתבוע את זכויותיהם של העומדים שם כאשר מהעבר השני יעמדו ערבים שידאגו לצלם כל מחבל שמסתיר תחת מיטתה של אישה הרה באמבולנס חומר נפץ ויפיצו את התמונות בכל העולם – אנחנו הרי חיים כאן יחדץץץ

  12. מיכאל: ביקורת או פילפול הגיב:

    למערכת: אנא הציבו גרסה זאת.

    דברי המובאים כאן ניתקלו בביקורת הבאה, שהינה שגורה למדי:
    נארטיב חד צדדי, כותב:אלכסנדר מאן

    הדבר המתקרא ‘שמאל’ מעודו לא היה גוף הומוגני, ובשום מקום לא נטען כי ניתן להכלילו כמקשה אחת. השמאל עליו אני מדבר אינו אלא שם-קוד לתופעה כללית אשר במסגרתה ישנם בתוכו קבוצות שונות המבקשות לחפש את האשמה מבית ובצורת בגוף-ראשון-רבים, שפירושו במקרה זה לתלות את רוב האשמה בישראל. זה כמובן לא אומר שישראל אינה אשמה בכיבוש רע ומטופש שנמשך על פני 38 שנה, אולם זהו פתרון נוח מדיי לתקוף אותה בלבד, מבלי מתיחת ביקורת על הצד האחר – שבאורח פלא נוטה כמעט תמיד למצוא את האשמה באחרים, מחוץ לו כמובן.

    הוויתור המתמיד על מתיחת ביקורת כלפי התנהגות והתנהלות הצד האחר, הוא הדבר המפריע לי, שכן דומה כי הצד האחר מעודו לא מתח ביקורת של ממש על התנהלותו הוא.

    _______________________

    והשגותי בנושא – ביקורת או פילפול? מיכאל שרון:

    "הצד האחר מעודו לא מתח ביקורת של ממש על התנהלותו הוא".

    אכן זו טענה רווחת במקומותינו. אך הדבר אינו נכון: במצרים למשל מופיעה ביקורת נוקבת על השילטון, על השחיתות, על הפרוטקציוניזם ועוד, ומפי כותבים ראשונים במעלה. תרבות הביקורת מפותחת במצרים, וניתקלתי בה עוד ב-‏1970 – אפילו בתקופת השילטון האוטוקראטי של גמאל עבד-אל נאצר (אפילו מצד סופרים מהוללים ברמה הלאומית והבינ"ל כנאג’יב מחפוז). גם אצל הפלשתינאים קיימת ביקורת עצמית, אך רבים מאלה נאסרו ואף התעמרו בהם מצד רש"פ.

    בסורייה, בה שולטת הבעת’ ביד רמה, אין כמעט לחלוטין ביקורת, אך יש סופרים ופובליציסטים סורים גולים רבים בלונדון ובעיקר בפאריז. בלבנון ההופכת לדמוקרטית, היתה שנים רבות, מתחילת המאה, תרבות הביקורת והחופש הפוליטי הגבוהה ביותר בעולם הערבי, אך זו דוכאה על ידי כוחות הכיבוש הסורים מאז 1983 ועד מאי 2005 .

    הנקודה החשובה היא שיש הסכמה רבה בעולם הערבי בעניין הבעייה הפלשתינאית, והרי דבר זה פשוט למדי. שכן לכאורה, מדובר בעם שהוגלה מעל אדמתו ורבים ממנו יושבים במחנות פליטים, בעוד אנו יושבים על האדמה בה הם ישבו 1300 שנה.
    ולא עוד, אלא מאז 67 מצטיירים מפעלי התנחלות ישראלית גם בשארית 18 האחוזים מאדמת "פלסתין" שנישארה בהם ריבונות ערבית מאז 49 עד 67 .

    ואת מה שמכונה כאן "טרור" ניתן בנקל לראות כלוחמת גרילה של הצד העשוק להשבת זכויותיו. אשר לאופי ה"רצחני" של הטרור, זו עובדתית דמגוגיה, שהרי כל אירגון גרילה, החל בוויטמין, המשך בוויטקונג וב-IRA האירי, המחתרת האלג’ירית וכל אירגון גרילה אחר נקטו בהרג אזרחים של הצד שכנגד. זאת בעוד צבאות קונבנציונאלים במלחמה קונבנציונאלית, בפרט במלחמת העולם השנייה ואילך, הפכו טבח אזרחים לפרקטיקה שגורה והמונית, הרבה מעבר לנחת זרועם של אירגוני גרילה

    אז הפובליציסט הערבי ישאל: מה יש כאן להתפלסף?

    יש להבין שהצד הערבי בסכסוך, לכל גווניו, דוחה את עניין הזכויות ההיסטוריות היהודיות ובוודאי עניין ההבטחה האלוהית של קניין טריטוריאלי על "פלסתין" לצאצאי יצחק – גם זה אינו מקובל על המחשבה הערבית הלאומית לגווניה.

    וכך, אין הדבר כרוך בקושי מיוחד מצד גורמי שמאל לאמץ, לפחות רטורית, גישה זאת, אף אם רבים מהם אינם מאמינים בה, ולדבר על הכורח בצדק היסטורי.

    מיכאל שרון

  13. חיים ברעם הגיב:

    אף אחד לא מצפה מ מ ך להפגין. הקריאה הייתה מכוונת לאנשי שמאל.
    ההתחסדות שלכם נמאסה עלינו ולכן נאמר בצורה ברורה: יש הבדל גדול בין פעולות התנגדות לבין פעולות שבאו לחזק את שלטונו של עם אחד על עם אחר. כל זה-תוך מחאה מוסרית נגד כל פגיעה בחפים מפשע.

  14. דניאל הגיב:

    כמובן, שאני מסכים בהחלט כמעט עם כל דברי חיים ברעם כאן, מלבד מספר תיקונים:

    האחד: שמאל – ציוני?
    אין יצור כזה.

    השני: קורא למר"צ, להצטרף… נו, הלוואי. ונשאלת רק השאלה – *איזו* מר"צ? זאת-אומרת, המפלגה ההיא, עדיין איננה מסוגלת להחליט, אפילו, *מה* היא ו*מי* היא. הם במשבר-זהות קשה *מאד*, מאז הבחירות האחרונות. ומה שנגע ל"שלום עכשיו"… יריב אופנהיימר, הוא חיילו הנאמן של שרון. אולי המצב עוד ישתנה, אבל – נכון לעכשיו… חוששני, שהוא אבוד לנו, כרגע.

    ולבסוף – אופיר פינס?
    הגזען ההוא מחוק האזרחות, ממשיך דרכם של בניזרי ופורז (חברו הטוב)?

    תודה רבה. מבחינתי, להגיד "אופיר פינס" זה להגיד "אהוד ברק" (בו הוא גם תומך, אגב, נכון ללפני שלושה שבועות, לפחות). הוא גם תומך נלהב, ברעיון השותפות עם שרון… ובקיצור: עזוב אותו. לא: היחיד שם, שיש טעם לצפות ממנו ל*משהו* חיובי, הוא "רק-עמיר-פרץ-נלחם-בשבילך-עם-שפם". *אותו*, למשל, הייתי מאושר *בהחלט*, לראות בהפגנה שכזו בנצרת…

  15. רצח הוא רצח הוא רצח הגיב:

    והעובדה שאף ח"כ ערבי לא גינה רצח ישראלים חפים מפשע אפילו לא ברמה האנושית בצורה בה הם טרחו לגנות את הרצח בשפרעם רק מעידה על מדדי אנושיות שונים. ולא – זה לא קשור להתחסדות – שיעור ראשון במציאות – מי שמבריח פצצה באמבולנס הוא טרוריסט גם אם הוא זקן בן 70. הומניות זה לא על חשבון שכל…

  16. לרצח הוא רצח הגיב:

    לא הוכח בשום מקום שהוברחה פצצה באמבולנס ויש חשד סביר שזה פיברוק ישראלי לצורך תעמולה.

הגיבו לחיים ברעם

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים