הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-8 באוגוסט, 2005 4 תגובות

ההשתוללות הפאשיסטית של גוש אמונים, כנופיות אנשי כהנא, מפלגות הימין הקיצוני, חוגים דתיים, רבנים וארגוניהם הרבים נמשכת וגוברת מיום ליום. מטרתם אינה רק הכשלת תוכנית פירוק גוש קטיף ונגד הנסיגה מרצועת עזה. תוכניתם – השתלטות הריאקציה והימין על ישראל על מנת לסנוור עיניים ולהטעות את הציבור. הם כביכול מגינים על הדמוקרטיה, על חופש לביקורת ולהפגנות למען דעותיהם. הם כביכול מבקרים (תוך שהם מקללים) את אריק שרון המתנגד לתוכניותם. אולם אין לפחד. לא יעבור זמן רב לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות והם ימצאו שפה משותפת ודרך משותפת עם שרון. הרי הוא אמר ברורות – תבוצע רק ההתנתקות מאיזור עזה ולא יותר. בגדה – שום שינוי.

ברור שרוב אזרחי ישראל, יהודים כפלסטינים, הם נגד מזימות הימין. אולם אין לזה ביטוי – לא ברחוב ולא בכלי התקשורת. לפיכך שרי ממשלה בראשות נתניהו תומכים בימין הקיצוני. בכלי התקשורת הרשמיים מרבים לפרסם ולפאר את המעשים והחוצפה של גוש אמונים. מחפירה מפלגת העבודה שעל מנת לתפוס כיסאות בממשלה, או שלא לזוז מהם, אילמת ונכנעת לתכתיבי הימין.
 
גם מרצ לא מצטיינת במאבק נגד סכנת הפאשיזם. מפלגה זו סובלת כעת מחילוקי דעות בעיקר על בסיס אישי. תמיכתה בתוכנית שרון מוכחת כנפסדת ומוטעית. אין גם לצפות משינוי כתוצאה ממדיניות הממשלה – יוכיחו כעת החוקים הגזעניים המחפירים שחוקקו באחרונה נגד האזרחים הפלסטינים בישראל. ואם אין זה מספיק ל"ליכוד", לא התביישו לחוקק חוק מיוחד נגד ח"כ עמיר פרץ על מנת לשלול ממנו את האפשרות להתמודד בבחירת יו"ר מפלגת העבודה מתוך פחד שפרץ יגזול מהם קולות מעדות המזרח המרומים על ידי הנהגת הליכוד. למצב מחפיר ומסוכן זה הגענו בישראל.
 
ומקורו של מצב זה עליו הצביע עוד ב-1967 פרופ’ לייבוביץ, תוצאת המלחמה התוקפנית של ישראל באותה שנה נגד עמי ערב. לאחר מלחמה זו התחילו לקום התנחלויות על אדמת פלסטין. ולא נשכח שיוזמי התנחלויות אלו היו מנהיגי מפלגת העבודה, רבין, פרס, אלון ועוד. וכמובן הליכוד המשיך בפשע זה.
 
אנשי המפלגה הקומוניסטית הישראלית יכולים להיות גאים על כך שהתנגדו נמרצות עוד ב-1967 למלחמה הנפשעת. זו היתה המסגרת הראשונה להתנגדות למלחמה. יותר מכך, כשהתפתחו בישראל כוחות נוספים שהתנגדו לכיבוש ונאבקו לשלום, יזמה מק"י הקמת חזית פוליטית היכולה ללכד את כל הכוחות הנאבקים לשלום ובעד שוויון זכויות לאומי ואזרחי לפלסטינים אזרחי ישראל. חד"ש, מאז הקמתה ועד היום, נאבקת לחיסול הכיבוש; לשלום צודק ולשתי מדינות לשני העמים; חיסול כל ההתנחלויות; פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים; שחרור כל האסירים הפלסטינים; ירושלים – בירת שתי המדינות וחיוב ישראל להצטרף לאמנה האוסרת שימוש בנשק אטומי.
 
יש מקום להוסיף את בעיית היחס למוסלמים, לאיומי הכנופיות הפאשיסטיות הזוממים לכבוש את הר הבית. המאיימים על פעילות מסגד אל-אקצה. זו בעיה חשובה ביותר. המאבק לשמירת וכיבוד מסגד אל-אקצה הוא מאבק צודק. לחלק זכורה העלייה הפרובקטיבית של שרון להר הבית באישור ברק והתוצאות שבאו אחר כך. מהמאבק לזכויות העם הפלסטיני, המאבק נגד האפלייה כלפי הדת המוסלמית הוא מאבק לאומי נכון הכלול במאבק הכולל לשלום ולשוויון אזרחי. הבעיה המעסיקה שוחרי שלום רבים, גם אותי, כיצד להגיע להגברת שיתוף הפעולה בין ארגוני השלום והחברה הפעילים בישראל – יהודים כערבים. לפני כחודשים נכחתי ברחבת מוזיאון תל אביב שם התקיימה פעולה משותפת של כ-40 ארגוני שלום, כשכל ארגון בא עם חומר הסברה משלו על סמליו ותמונותיו, וכך במשותף הפגינו נגד הכיבוש למען השלום.
 
האם לא יתכן שיתוף פעולה על בסיס מצע מינמלי של מפלגות וארגונים יהודים וערבים וזה מבלי לפגוע תוך הקפדה מיוחדת על העצמאות ואי התלות של כל ארגון גדול כקטן? הרי מול הליכוד הריאקציוני, הגזעני והכהנסיטי המתכונן לתפוס את השלטון בישראל, המוכן לטרנספר של הפלסטינים, להמשך הכיבוש והדיכוי – האם נחוצים עוד הסברים שיש הכרח במציאת תשובה. והתשובה, שיתוף פעולה ותאום בין כל המפלגות והארגונים שוחרי השלום.
 
ומשום שאני משוכנע שזה הכרחי, ואף גורלי, נראה לי שהכרח ליזום שיתוף בין מפלגות שלום, בין ארגונים שונים על מנת להשיג תיאום ביניהם וזה על בסיס משותף יהודי-ערבי. ברצוני לחזור ולהדגיש שאני מסתייג מאליו כשמדברים על שיתוף פעולה, מיד מציגים בעיית הרכב רשימת המועמדים לבחירות לכנסת. אלו שכך נוהגים טועים ואינם תורמים לקידום חזית השלום המשותפת.
 
נכון וחשוב גם יהיה להקים ועדים ציבוריים בערים ובכפרים על מנת לפעול להקמת חזית זו. יש ליזום זאת גם בערים בהן גרים יחד יהודים וערבים. יש חשיבות לוועדים כאלו בקרב נוער וסטודנטים. ויש חשיבות מיוחדת למפגשים וביקורים הדדיים של יהודים וערבים לדיון וארגון הפעילות המשותפת. זה יתכן וזה הכרחי וזה נחוץ כעת.

תגובות
נושאים: מאמרים

4 תגובות

  1. רמי הגיב:

    התחביר של בעל המאמר, "האם לא ייתכן שיתוף פעולה וכו’", מרמז על תסכול עמוק וממושך. אכן, מדוע אין אנחנו* מסוגלים להתאחד ולהקים שורה מאוחדת של מתנגדים לכיבוש הממאיר המאיים להמיט עלינו אסון לדורי דורות? האם זה בגלל שהם "קומוניסטים"? או בגלל שהם חצו את הגבול שבין יהודים וערבים" או משתי הסיבות כאחד?

    לפני שאשיב אנסה להצטדק על השימוש במילה "אנחנו" שצירפתי לה כוכב. ברור שהבמה הזו אינה מקום ראוי להכללה כזו, כי הרי איני כותב בוואינט מה שני כותב בגדה השמאלית. בכל זאת רבים מאתנו מהססים ומתקשים לחצות את הרוביקון (או אם תרצו – הסמבטיון). לאלו בעצם אני כותב (האם אני ביניהם?) ואומר: אם לא נכרות ברית עם הערבים ועם הקומוניסטים, שככל שחלפו השנים והעשורים נוכחנו לראות כי צדקו הם ודרכם הרבה יותר מאשר מפ"ם או זרמים ציוניים דומים, לא תהיה לנו תקומה. כך פשוט: זה או אנחנו או הפשיסטים. לכן אני חותם על דבריו של עוזי ללא כל הסתייגות.

  2. דניאל – נו, אשרי המאמין… הגיב:

    אישית, אני קורא, שוב ושוב ושוב, להקמת חזית גדולה שכזו, *לפחות* מאז 1997!! וקולי כקול קורא במדבר. כל ארגון – חייב, פשוט *חייב*, שבהפגנה ייראו *רק* השלטים שלו ויחולק *רק* החומר שלו – מה, ניסית לגרום, לחד"ש, בל"ד, "שלום עכשיו" ו"גוש שלום" ללכת יחד? מה, האגו הוא, פשוט, אסון! זה לא יפגין עם זה וזה לא אוהב את זה… קטסטרופה.

    אבל, אם תנסה בכל-זאת – שלח לי דואל… אתה יודע, אני שרוף על מאבקים אבודים.:-(

  3. דן הגיב:

    דניאל היקר, זו לא שאלה של אגו ולא של כיבודים, אלא עניין הרבה יותר עמוק. זו בעיית המחסום שבין ציונים ובין לא-ציונים, או בין יהודים וערבים. נכונות אמיתית לשלום מחייבת הכרה בזכויות הערבים וממילא – ויתור על התפיסה הציונית הגורסת – ולו בגירסתה היותר מרוככת ופחות תוקפנית – מדינת לאום יהודית. רוב הצבור הנאור (ללא מרכאות) אינו מוכן לוותר על תפיסה זו וממילא אינו מוכן לשיתוף פעולה עם השמאל הלא ציוני ועם הערבים.

  4. עופר לדן הגיב:

    "מדינת לאום יהודית"? האם יש כיום, לאחר הקמת מדינת ישראל הריבונית, עם יהודי? – אני בספק רב. נראה ל היהדות חזרה להיות דת בלבד.

הגיבו לדן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים