הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-9 באוגוסט, 2005 12 תגובות

אולי בגלל הצלחתה של מועצת יש"ע להפוך את הטראומה האישית של המתפנים מרצועת עזה לטראומה לאומית – כדי למנוע פינוי עתידי של התנחלויות נוספות מהגדה – כמעט ואין דיון ציבורי בדבר אופי היחסים בין ישראל לפלסטין ביום שלאחר הנסיגה. בדומה לתקופה שלאחר רצח רבין, כל המבטים הופנו פנימה כאילו דין וחשבון פנימי יפתור את הבעיות שלנו עם השכנים שמעבר לקו הירוק. כפי שההתמקדות במשבר הפנימי היתה טעות טרגית ב-1995, היא מוטעית גם כיום. חשוב להביט החוצה, ולשאול האם הנסיגה הצפויה מרצועת עזה תקרב את ישראל ופלסטין להסכם שלום? או שמא המאבק בין שני הצדדים יתלקח מחדש ואף יחריף לאחר פינוי ההתנחלויות ונסיגת החיילים?

אם לוקחים ברצינות את התובנות של פרופסור ג’ימס רון המופיעות בספרו החדשני "אזורי ספר וגטאות" (Frontiers and Ghettos), העתיד אינו מאיר פנים. רון, פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת מג’יל, עומד בראש "הקתדרה הקנדית למחקר של קונפליקטים וזכויות אדם". התובנה הבסיסית שלו היא שאלימות מדינתית מעוצבת באופן משמעותי על ידי המערכת המוסדית בתוכה היא מתרחשת. בספרו הוא מנתח את התנהגות סרביה בבוסניה, קוסובו, ויבודינה וסנדז’ק כמו גם את התנהגות ישראל בגדה המערבית, רצועת עזה, ולבנון, וזאת תוך שימוש בשתי מטאפורות מרחביות – אזורי ספר וגטאות. רון מציע שההבדל המכריע בין אזורי ספר לגטאות הוא מידת השליטה של המדינה – מבחינה חוקתית וביורוקרטית – במרחבים אלה וכן מידת האחריות המוסרית והפוליטית שהיא חשה לגורלם של תושביהם.


מדינות נהנות משליטה מלאה על גבולות הגטו ועל שטחו, תוך דיכוי כל צורת התנגדות … אף על פי ששליטה זו מקנה למדינות יתרונות מובהקים, היא גם מניחה מחויבויות חשובות. תושבי הגטו אמנם בזויים ונחותים מבחינה חברתית, אך החוקים המקומיים והבינלאומיים קובעים שהמדינה אחראית לרווחתם. אזורי ספר, לעומת זאת, נמצאים בשולי המדינות, ואינם כלולים באופן מלא באזור שליטתן. מדינות אינן שולטות באזורי ספר כפי שהן שולטות בגטאות, ואין להן את אותן מחויבויות חוקיות ומוסריות כלפיהם. בתקופות של משבר וחוסר ודאות, אזורי ספר עשויים להפוך בקלות רבה יותר למוקדים לטיהור אתני.


במלים אחרות, הגטאות הם אזורים המאופיינים על ידי מערכת מוסדית נרחבת שהוקמה על ידי המדינה השלטת – הם כלולים בתוך תחום השפעת החוק של אותה מדינה ומשמשים כאתרים לריכוז אוכלוסיות שוליות ובלתי רצויות שמהן המדינה מבקשת להתנער. ואילו אזורי ספר מובדלים מהמדינה השלטת באמצעות קווי תיחום ברורים והם ממוסדים במידה פחותה. ההבדל באופני המיסוד של שני סוגי האזורים קובע גם את אופיים של האמצעים האלימים שהמדינה מפעילה בתחומם. בעוד שבגטאות נעשה שימוש בשיטור אתני, במעצרים המוניים ובהטרדה מתמשכת, אזורי הספר חשופים יותר לאלימות קשה הרבה יותר. אלימות מדינתית מאורגנת, לטענת רון, באופן שונה מאוד במרכז, בתוך מוקד הביורוקרטי-חוקי של הכוח, מאשר באזורים שאינם חלק מהמנגנון המוסדי של המדינה.


בחלק העוסק בישראל, רון מנסה להבין את התנהגות כוחות הביטחון באינתיפאדה הראשונה (דצמבר 1987- 1993). הוא מבקש להסביר "מדוע ישראל בחרה בשיטור אתני במקום בטיהור אתני במהלך ההתקוממות הפלסטינית, למרות שהיא היתה יכולה, באופן פוטנציאלי, לעשות שימוש באמצעים קיצוניים יותר". בהקשר זה הוא מבחין בין הגדה המערבית ורצועת עזה, המאופיינות כגטו, ובין לבנון, המאופיינת כאזור ספר של ישראל.


רון פותח את הדיון בציון העובדה שבשנת 1948 "חיילים יהודים השתתפו בהעתקה – לעתים כפויה – של כ-750,000 פלסטינים אל מעבר לגבולות בינלאומיים, מבצע שכיום היו מכנים אותו טיהור אתני". הפרק הראשון מתמקד בלבנון. הוא מראה שישראל השתמשה בשיטות קטלניות הרבה יותר באזור הספר שלה – לבנון – מאשר בשטחים הכבושים. במהלך 15 ימי מבצע "ענבי זעם" (1996), חיל האוויר יצא ל-600 התקפות, והצבא ירה 25,000 פגזים, הרג 154 אזרחים וגרש 400,000 לבנונים. שלוש שנים קודם, במבצע "דין וחשבון", צה"ל הרג 120 אזרחים וגרש 300,000 נוספים. הסקירה ההיסטורית של רון מתחילה מוקדם יותר, בשנות ה-70, והוא מבקש להראות שהמבצעים הצבאיים של שנות ה-90 אינם שונים במידה ניכרת מהמבצעים שישראל ערכה ביוני 1974 ובמאי 1975. הוא גם דן ב"מבצע ליטני" (1978) ובמלחמת לבנון והשלכותיה, ומבליט כמה קווי דמיון בין הלוחמה הישראלית לבין ההתנהלות הסרבית בסנדז’ק, בעיקר מבחינת השימוש שישראל עשתה בפלנגות ובצבא דרום לבנון.


רון מסכם שלבנון ניצבה תמיד מחוץ ל"תחום אחריותה הרשמית של ישראל, כאשר גבול סוברני מפריד בינה לבין הנורמות והחוקים של המדינה והחברה הישראלית". הוא מצטט את ארגון "בצלם" שהראה ש"בדיון הציבורי הישראלי התעלמו כמעט לחלוטין מהסבל והעוול שנגרמו לאזרחים הלבנונים". ואף טוען שבשונה מהיחס לפלסטינים בגדה המערבית ובעזה, האזרחים הלבנוניים לא היו "חלק מהתודעה הקולקטיבית הישראלית". במלים אחרות, אילו ישראל היתה מיישמת בשטחים הכבושים את אותן שיטות שהיא יישמה בלבנון, הדבר היה כרוך ב"קריעת הרקמה של המדינה עצמה".


בעוד שבלבנון צה"ל היה על פי רוב מרוחק ולעתים תכופות אכזרי, מתקיף בעוצמה רבה אך אינו מתאמץ לחדור לאזור על מנת לנהל את החברה המקומית, רון מראה כיצד בגדה המערבית וברצועה, ישראל יצרה מערכת שליטה שנועדה להסדיר ולווסת כל היבט והיבט בחיי הפלסטינים. זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים הבינה ישראל שלא תוכל לשלוט כראוי בשטחים הכבושים אם לא תאטום את גבולותיה מפני חדירה חיצונית של פדאיין. במקביל, פעלה ישראל במהירות לדכא כל התנגדות בתוך השטחים והחלה לפתח אמצעי שליטה וניהול פנימיים באמצעות יישום מנגנון חוקי-ביורוקרטי מורכב.


רון מתאר כיצד הממשל הצבאי עקב מקרוב אחר החברה הפלסטינית, תוך רישום מדויק של מספר "הנגרים המורשים, בתי הדפוס, משאיות כיבוי-האש, ובארות המים". נערכו גם רשימות מפורטות של מפעלי הבטון, הסיגריות, הסבון, המתכת, מוצרי עץ-זית, ודברי מתיקה. "לא היה דבר שלא ספרו ושום אובייקט לא היה שולי מכדי שירשם. חשוב מכל אולי היה רישום האוכלוסייה הפלסטינית עצמה ויצירת הליכי זיהוי מפורטים באמצעות תעודות". הנקודה המכרעת היא שבאמצעות רישום חיי הפלסטינים בספרי הביורוקרטיה הישראליים, חיים אלו הפכו לחלק מאחריותה של מדינת ישראל. מנקודת מבט זו, "הגטואיזיציה" של הגדה המערבית ורצועת עזה היתה גם אמצעי לריסון ישראל ולהגבלת דרכי השימוש שלה באלימות.


כפי שניווכח בהמשך, התהליך הנוכחי של הפיכת השטחים הכבושים לאזורי ספר כרוך גם בשינוי איכותי מבחינת סוג האלימות שישראל מפעילה. אולם, חשוב עוד קודם להדגיש שהנהלים שקבעה ישראל בשטחים מיד לאחר הכיבוש היו מרכיב חיוני במנגנון השליטה עד להסכמי אוסלו. אף על פי שישראל לא היססה לעשות שימוש באלימות בשנים הללו, היא עדיין היתה כפופה ל"שלטון החוק" ועל כן האלימות שהפעילה היתה מרוסנת יחסית. כפי שמדגיש רון, כוחות הביטחון הישראלים הפעילו שיטות "משטרתיות" כדי לדכא את ההתקוממות הראשונה; הם עצרו עשרות אלפי פלסטינים ועינו אלפים מהם. ישראל נמנעה, עם זאת, משימוש בסוג האלימות שהיא הפעילה בלבנון. המודל התיאורטי של רון מסייע לפיכך להסביר מדוע, על אף היכולת הצבאית המכרעת של ישראל והעימותים הבלתי-פוסקים בין מפגינים לצה"ל במהלך האינתיפאדה הראשונה, "204 פלסטינים בלבד נהרגו בידי חיילים בין ה-9 בדצמבר 1987 ל-15 בנובמבר 1988, התקופה האינטנסיבית ביותר במהלך ההתקוממות".


הטיעון של רון משכנע, אך יש גם לזכור שהמערכת המוסדית המרסנת את האלימות היא לכשעצמה סוג של אלימות. רון אינו מדגיש בספרו ממד זה ובכך מותיר מחוץ לדיון היבט מרכזי של הכיבוש הישראלי. אלימות מעין זו אולי אינה קטלנית כל-כך, אך לעתים תכופות השלכותיה הן הרסניות במידה לא פחותה. בגדה המערבית וברצועה למשל, תוצאה אחת של ייסוד המערכת הביורוקרטית-חוקית הישראלית היא התפוררותה של החברה הפלסטינית. במבט ראשון, נראה אולי שהתפרקות המבנה החברתי היא אכזרית פחות מתוצאות השימוש בארטילריה, אבל במובנים רבים ההשלכות ארוכות הטווח של התפוררות זו הן הרסניות יותר מבחינת המרקם החברתי הפלסטיני.


אזורי ספר וגטאות הוא ספר חשוב לא רק משום שהוא עוזר לנו להבין את העבר, אלא גם משום שהוא מספק לנו כלים לניתוח התהליכים הפוליטיים המתרחשים כיום באזור. אחד מהתהליכים הללו הוא המאמץ המתמשך להפוך את הגדה ורצועת עזה מגטאות לאזורי ספר. שינוי זה ניכר מיד לאחר אוסלו, כאשר ישראל התחילה לצמצם את פעילות המערכת המוסדית באזורים אלו.


בשנת 1994 לקחה על עצמה הרשות הפלסטינית את תפקיד ניהול החיים היומיומיים של תושבי השטחים הכבושים. תוך חודשים ספורים, המוסדות האזרחיים שבאמצעותם מנהלים אוכלוסיות מודרניות – כגון מערכות החינוך, הבריאות והרווחה – הועברו מהמינהל האזרחי לידי הרשות הצעירה. ישראל, עם זאת, המשיכה לשלוט על העניינים הביטחוניים (לפחות באזורים B ו-C, שמהווים 80% מהשטחים). הגבולות המפרידים בין ישראל גופה לגדה המערבית ולרצועת עזה נעשו ברורים יותר, עד כדי כך שהגישה לעזה נאסרה על כל אזרחי ישראל מלבד חיילים, עיתונאים ומתנחלים. מרבית הפועלים הפלסטינים שהשתלבו בשוק העבודה הישראלי והפכו לחלק משגרת הנוף הישראלי נעלמו משום שניטלה מהם הזכות להיכנס לתחום ישראל. האינטגרציה החלקית של שתי החברות – גם אם זו היתה הירארכית מאוד – נפרמה, התפוררה, ובמהירות התגלתה חלוקה חדה ביניהן.


הפיכתם של השטחים לאזורי ספר קיבלה דחיפה נוספת עם פרוץ האינתיפאדה השנייה. אם במשך 13 השנים שבין דצמבר 1987 לספטמבר 2000, נהרגו 1,359 אזרחים פלסטינים בידי כוחות הביטחון הישראלים, ב-4.5 השנים שלאחר מכן נהרגו יותר מ-3,100. אין ספק שהשימוש של הפלסטינים באינתיפאדה הנוכחית בכלי נשק ובמתאבדים השפיע על רמת האלימות באזור, אבל צורת ההתנגדות הפלסטינית יכולה לספק הסבר חלקי בלבד לאלימות הישראלית. בחודש יוני 2004 חשף עקיבא אלדר שצמרת הביטחון הישראלית ביקשה "ללבות את האש" במהלך השבועות הראשונים של האינתיפאדה. אלדר מצטט את אלוף עמוס מלכה, מי שהיה אחראי על המודיעין הצבאי באותה עת, באומרו שבמהלך החודש הראשון, כאשר ההתקוממות עדיין באה לידי ביטוי בעיקר במחאות עממיות לא-אלימות, הצבא ירה 1.3 מיליון כדורים בגדה המערבית וברצועה. הרציונל של קברניטי צה"ל היה ברור: כדי להשיג ניצחון צבאי יש להעלות את רמת האלימות.


במהלך האינתיפאדה ישראל עשתה שימוש קבוע במטוסי אף-16, מסוקי אפאצ’י וטנקים כדי להפגיז ערים פלסטיניות. מדובר בסוג של אלימות שכמעט, אם בכלל, לא נעשה בו שימוש בעבר בשטחים הכבושים. הוצאות להורג בלתי-חוקיות הפכו לנורמה כמו גם הריסת בתים בקנה מידה מסיבי. ברצועת עזה לבדה הרסה ישראל 2,548 בתים מאז תחילת האינתיפאדה השנייה והותירה 24,000 אנשים ללא קורת גג. תושבי דרום לבנון היו יכולים לברוח צפונה לפחות, אפשרות שאינה קיימת מבחינת תושבי הרצועה.


אם לוקחים ברצינות את המודל של רון ניתן להעריך שרמת האלימות תעלה עוד יותר לאחר ההתנתקות. השערה זו קיבלה לאחרונה גושפנקה מראש השב"כ היוצא, אבי דיכטר, שטען שההתנקות תאפשר לישראל יותר חופש פעולה צבאי ברצועה ("הארץ" 10/6/05). השינוי כבר ניכר בחודשים המובילים להתנתקות. לאחר החלטת אריאל שרון לסגת מהרצועה רמת האלימות שהפעילה ישראל עלתה בצורה ניכרת. לפי ארגון "בצלם", במהלך עשרת החדשים הראשונים לאחר ההחלטה הרשמית לפרק את ההתנחלויות ולסגת מהרצועה הרגו כוחות צה"ל 563 פלסטינים ברצועה, בעוד שבמשך עשרת החדשים הקודמים להחלטה נהרגו 264.


במקביל לשינוי באמצעי האלימות המודל של רון גם צופה שינוי תואם בתחושת האחריות המוסרית של ישראל כלפי האוכלוסייה הכבושה. ואכן, ישראלים ליברליים אינם מדגישים עוד את המחויבות המוסרית של ארצם כלפי שכניהם הכבושים, כפי שעשו בתקופה שהשטחים תפקדו כגטאות. במובנים רבים הפלסטינים הפכו ללבנונים. כיום מעוניינת ישראל פחות ופחות בכניסה לשטחים ובניהול חיי הפלסטינים ומוכנה לעשות שימוש באלימות ברוטאלית כדי לדכא כל התנגדות. אם זהו אכן המצב, יש לשער שבעתיד הקרוב לפחות האלימות בגדה המערבית וברצועה רק תגבר ותעשה אכזרית עוד יותר.

תגובות
נושאים: מאמרים

12 תגובות

  1. אסף אורון הגיב:

    מה שנכון נכון. יישר כוח.

    ניב, תוכל לרשום כאן את השם המלא של המחבר והספר באנגלית?

    אסף

  2. לאסף הגיב:

    Frontiers and Ghettos – State Violence in Serbia and Israel by James Ron; Berkeley: University of California Press, 2003.

  3. ירמי הגיב:

    לניב, יפה שעכשיו קלטתם שהעולם הוא לא שחור לבן אלה אפרורי, קשה לקלוט את זה שאתם עומדים על קצהו השני של הקרחון,דא"ג היו שמועות ששרון ניסה לשכנע את ראשי יש"ע בטענות שלך, שאם הפלשתינאים יתקפו את מדינת ישראל, הוא יוכל להגיב ביתר אלימות וזה בלשון המעטה, ראשי יש"ע סירבו, אם הם היו צמאי דם כל כך כמוהו, הם היו מסכימים איתו, אך עובדה שהם פועלים על בסיס דתי ולא כוחני דיקטטורי כמו שרון, היהדות בכלל היא דת פסיבית, היא לא מאמינה בכיבוש ואלימות אלא רק במלחמות חובה ורשות, עובדה שאנחנו לא מאכלסים 1% מהעולם,המטרה שלו לבודד את העם הפלשתינאי וכל פיפס קטן שיקרה, יתן לו את ההצדקה להפעיל כח עוצמתי כאוות נפשו, כמה פרדוקסלי שמתנחלים כמונו, מנעו ממנו מוסרית, לפעול ביתר אלימות ובריונות שכונתית שהנבל מורגל אליה, ראו מקרה סברא ושתילה, אחרי הנסיגה תצטרכו להשגיח עליו בארבע עיניים על הגנרל תאב הכח שלכם, במעטה של סבא טוב, הוא עבד גם עלינו ואל תאמרו שלא הזהרנו אותכם., תקופת האפרהייד האמיתית, תבוא אחרינו.

  4. shai to jeremy הגיב:

    a basic fact that you seem to misunderstand is …..there is NOT much difference between Sharon´s perspective and YESHA perspective….Sharon and some "Left wings govrenments" fed the MITNAHALIM idealiy and finnacialy over years.
    the fundemantals philosophy of this extrem "judaism" is based on religious MENTAL Violance,one should be ignorant not to see it , judahism itself is a peacfull most wise religion in the world truely manifasted by people like the RAMBAM or YESHAYHU LIBUBITZ… if we, the people of Israel will not wake up and truly understand the REAL threat to ISREAL,meaning the MITNAHALIM prespective….then we will face a CATASROPHY…not in a form of a Holy Temple…but in a form of a STATE which was founded on the BLOOD of the Holocaust victims!

  5. עדתי הגיב:

    נא לדייק
    ב 1948 יהודים לא גירשו 750,000 ערבים, אלא אשכנזים.
    אולי גם אביו של הכותב היה ביניהם.

    בקשה לדייק.

    מעכשיו אמור
    ב 1948 אשכנזים גירשו 750,000 ערבים.

  6. רון גרליץ הגיב:

    האזרחים הלבנוניים שהמאמר מציין שגורשו במהלך "דין וחשבון" ו "ענבי זעם" חזרו לבתיהם לאחר תום ה"מבצעים" הללו (שארכו מספר שבועות לכל היותר)
    אני לא טוען שהפעולות הללו היו צודקות (הן לא) או שהגרוש היה מוצדק (הוא לא),
    אבל הדברים מוצגים במאמר באופן מטעה
    (וחוששני שלא בטעות) – כאילו שגרוש הפלסטינים ב 1948 (גם הוא לא מוצדק, אם יש בכלל צורך לומר) זהה בהיקפו וחומרתו לגרוש התושבים הלבנוניים בשנות ה- 90.

  7. ציוני גאה / הכל בידי הפלסטינאים הגיב:

    לאחר השלמת הנסיגה מרצועת עזה והעברת השליטה במעברי הגבול עם מצרים לידי הפלסטינאים הסתיים הכבוש.

    כעת אם הפלסטינאים יבחרו בשקט ישרור שקט.
    ואם לא עזה אכן תהיה ל"אזור ספר" המנותק מהגדה ונתון לחסדי טייסי האפאצי וסוללות התותחים של צה"ל.

  8. דניאל לגזען המזרחי הגיב:

    מספיק כבר עם הקשקושים והחנטרושים. ב-1948, כל היהודים תושבי ישראל, בני למעלה מ-17, עד לאחרון שבהם, לקחו חלק בכל פשעי-המלחמה, בלא שום קשר למוצאם.

  9. אנטי ציוני גאה – אכן הכל תלוי בפלסטינים הגיב:

    ישראל משאירה בעזה וואקום מדיני. אם הפלסטינים יתפסו את השור בקרנין, לא "ישבו בשקט" ולא יחכו לחסדי "מפת הדרכים" של בוש שרון, הם יכריזו בעזה על מדינה פלסטינית בגבולות 67 שבירתה ירושלים הכבושה. מהלך כזה יזכה להכרה של רוב המדינות החברות באו"ם ויעלה את המאבק נגד הכיבוש לשלב גבוה ומכריע. מהלך כזה מצד אבו מאזן יאחד סביבו את כל הפלגים הפלסטינים שלא יוכלו להתנגד לו

  10. לעדתי הגיב:

    בטח.
    רק אשכנזים.
    לא היו סמ"ך טי"תים ותימנים בצה"ל ובמחתרות.

    ובראזני, קראו לו בראזני ע"ש הכפר בראז 80 קילומטר מוורשא.
    רק אשכנזים.

  11. לעדתי הפרדוכסלי הגיב:

    האם אתה באמת לא מודע לפרדוכסליות של הדרך הגזענית בה אתה מתיימר להלחם נגד מעשה גזעני?

    כולם היו אשכנזים? תכתוב כבר אשכנאצים. הרי זאת רמת הדיון שלך.

    ועוד הצעה לעדתי הפרדוכסלי: להרוג את כל הקיצוניים!

  12. הילי הגיב:

    כבר
    "20 פלשתינאים נפצעו הלילה בתקיפות מסוקי צה"ל ברחבי הרצועה"
    "מופז הזהיר את הפלשתינאים שלא לשהות באזורים שמהם נורות רקטות לישראל"
    — קישור —

הגיבו לshai to jeremy

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים