הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-12 באוגוסט, 2005 11 תגובות

עצם העובדה שבנימין נתניהו, שמרן אמריקאי מאלבאמה מבחינה רעיונית, מעורר אסוציאציות שייקספיריות היא כבוד עצום בעבורו. מי עוד בתרבות הפוליטית הדלה שלנו יוכל לגרות את הדימיון ואת היצירתיות עד כדי כך? כרגיל אצל נתניהו, אפילו רגעי הפרידה ממנו לוו באקורדים צורמים. עוד לפני שפקעו 48 השעות מרגע הגשת מכתב ההתפטרות שלו פורסם דו"ח העוני המרשיע, שגרם אפילו לכמה ממעריציו הגלויים והסמויים להזיל דמעות תנין על גורלם של העניים ולזרוק מרה בנתניהו. אפילו סבר פלוצקר, תאצ’ריסט בארון, נזכר לפתע בעברו כעורך ביטאון מפ"ם "על המשמר", ושילם מס שפתיים די צבוע ליותר מ-700 אלף הילדים שנתניהו ועמיתיו דרדרו מתחת לקו העוני.

למען האמת, לא היה צורך ברטוריקה מרקסיסטית, אפילו בגרסתה הציונית, כדי למתוח ביקורת נוקבת על הרשעות של משרד האוצר בניצוחו של ביבי (וגם של קודמיו). במערכת הבחירות לנשיאות ארצות-הברית בשנת 1932 אמר פרנקלין דלאנו רוזוולט: "בימים הקודרים האלה של המשבר הכלכלי והחברתי בארצנו, יש צורך לתכנן מחדש את המשק האמריקאי מלמטה למעלה, כדי להחזיר את אמונם של האנשים הנשכחים בתחתית הפירמידה של הכלכלה שלנו. לכן אני מתחייב לחוזה חדש עם העם האמריקאי". כך התחילה תוכנית הניו-דיל, שבאמצעותה הציל רוזוולט הדמוקרט (שהיה נשיא בשנים 1933-1945 עד מותו) את החברה בארצות-הברית מאסון שהמיטו עליה הפוליטיקאים ואנשי העסקים השמרניים. אני לא משווה חלילה את אולמרט לרוזוולט. תושבי עירנו ירושלים מכירים היטב את האיש המוכשר והשנוי-במחלוקת הזה, והציפיות שלהם ממנו אינן גדולות במיוחד. אבל כל רפורמה הומניסטית ברכושנות הקניבלית של ביבי תתקבל בברכה.


נתניהו ספג מהלומה אכזרית גם מהבורסה הבוגדנית מעצם טבעה, שלא שמרה אמונים למתפטר. כמה שעות אחרי שראש-הממשלה הזדרז למנות את אהוד אולמרט למחליפו של נתניהו, התייצבה הבורסה. האינטרסים הכלכליים חשובים יותר מזהותו של שר זה או אחר. ביבי היה צריך לדעת זאת יותר מכולם. השר הכי טכנוקרטי והאיש הכי אטום לרגשות אנושיים בתולדות המדינה, נפל אף הוא קורבן למכניזם של השוק החופשי. זה היה צדק פואטי וגם תענוג צרוף למשקיפים מן הצד. האיש המוזר הזה יכול להיות אכזר וקשוח, אבל מתיר לרגשותיו לפרוץ החוצה ברגעי משבר. יש לו המון סנטימנטים כלפי עצמו, אבל לא כלפי אחרים. לכן יש בו משהו שהופך את השמחה לאיד לרגש כמעט נעלה. אולי העיניים המתרוצצות בחוסר נחת ומשוות לקלסתר פניו ארשת כמעט נצחית של חוסר-כנות; או שמא מדובר בתערובת הייחודית של שחצנות ופחד מתמיד מפני קבלת החלטות מכריעות. די לנו בפלאשבק המרנין מישיבת הכנסת לפני חודשים אחדים בנושא ההתנתקות. ביבי התקפל לעיני האומה המשתאה, רץ לשולחן הממשלה באולם המליאה כאחוז תזזית ומיהר לתמוך בתוכנית שנגדה הוא מטיף השכם והערב. את החיוך שפשט אז על פניו של אהוד אולמרט קשה לשכוח.


שני האישים האלה באו מאותו הכפר, קיבלו אותו חינוך רביזיוניסטי וספגו מורשת שנאה כלפי תנועת העבודה ששלטה ביישוב ואחר-כך גם במדינה ללא מיצרים משנת 1935 ועד 1977. אבל אולמרט עבר מהפך בן-גוריוניסטי כבר לפני שנים רבות, וחתירתו למרכז היא מאפיין מבני בקריירה הפוליטית שלו וגם במצגים האידיאולוגיים שלה. נתניהו לעומתו, נשאר איש ימין קיצוני, אבל מתקשה ליישב בין תפיסותיו הפוליטיות לבין הדבקות שלו בכלכלה חופשית ניאו-ליברלית. למבוכה הרעיונית של נתניהו יש צד אידיאולוגי טהור, ועיקרה הוא ההתלבטות בין הצורך בסביבה שקטה מבחינה ביטחונית כדי ליישם את תורת מילטון פרידמן עד תום, לבין רעיונות העיוועים של ארץ-ישראל השלמה שאותם ספג בבית אביו. יש לה גם צד פרקטי ופוליטי יותר. במדינה התלויה ברצונם הטוב של האמריקאים קיים צורך מתמיד לפשר בין הדחף להתפשטות טריטוריאלית לבין התכתיבים מוואשינגטון. מכאן הסתירה המבנית שבין שאיפותיו של נתניהו להיות ראש-ממשלה, לבין התמיכה ברעיונות שלמות הארץ. נתניהו מבין את האילוצים האלה יותר מכל פוליטיקאי אחר במדינה, וכבר נאלץ פעם להכריז על תמיכתו בהסכמי אוסלו כדי להיות מועמד לגיטימי לכהונת ראש ממשלת ישראל.


ביבי מזכיר מפעם לפעם את אביו ההיסטוריון בן-ציון נתניהו, והנושא הזה עלה לדיון פעמים רבות גם בטורים האלה. האב, שנושל על-ידי הממסד של מפא"י מתפקידי מפתח באקדמיה (ולא משנה כלל אם מדובר באמת היסטורית או באמת ארכיאולוגית) הוא הדמות המרכזית בהווייתו של ביבי. כמו במקרה הקלאסי של ג’ון קנדי, הוא היורש הבלתי-אפשרי של הבן הבכור המוצלח, שנהרג במלחמה. תדמיתו בעיני האב חשובה לא פחות מאילוצי הקריירה ומהכורח להיות פרגמטיסט גם כדי להיבחר וגם כדי לכהן כראש-ממשלה בישראל. לכן הצגתי אותו כאן כהמלט לפני כמה חודשים. הציניות לדעתי מהווה מכשול לניתוח נכון של המציאות, והיא דרך קלה מדי שאיננה מאפשרת לפרשן להביא בחשבון את מכלול הגורמים המעצבים את אישיותו של הפוליטיקאי. ביבי הוא ציני, פחדן ונמושה ובעת ובעונה אחת גם אידיאולוג, אמיץ ועשוי ללא חת. התרגילים העלובים שלו, השקרים הגדולים והקטנים, הנהנתנות, ה"חזירות" (כפי שקרא לזה שמעון פרס) דרים בכפיפה אחת עם העקרונות, המחויבות הרעיונית וההיסטורית ועם התדמית העצמית של האיש. מי שמתקשה להבין את המורכבות הזאת לא יצליח לעולם לחזות מראש את מהלכיו של נתניהו.


במסורת של תנועת החרות היו תמיד שתי אסכולות בנושא החברתי-כלכלי. נתניהו שייך, כמו אביו, לאסכולה השמרנית שתמיד התנגדה לכל חקיקה סוציאלית והתנכלה לזכויות העובדים. זאב ז’בוטינסקי הטיף לשבור את ההסתדרות הכללית כבר בשנות ה-20 של המאה הקודמת ורוב חברי סיעת חרות בכנסת בשנות ה-50 היו שמרנים מובהקים כמוהו. יוחנן באדר, הדובר העיקרי של תנועת החרות בנושאים הכלכליים, היה תאצ’ריסט עוד לפני שמרגרט תאצ’ר החלה לעסוק בפוליטיקה. תמיד דיברו על הדמגוגיה הסוציאלית של עסקני התנועה וגם על העובדה שהם הצביעו באורח עקבי נגד האינטרסים של שולחיהם העניים, אבל זה לא שינה דבר. לא בכדי חברו הציונים הכלליים (הליברלים) לתנועת החרות במסגרת גח"ל. דוברי הבורגנות מצאו שפה משותפת בנושאים הכלכליים עם מייצגי ההמונים המרוששים של תנועת החרות.


מנחם בגין השתייך לאסכולה השנייה, נקרא לה אולי אסכולת החמלה, והיה בעמדת מיעוט בנושאים החברתיים בתנועתו. היורשים המובהקים שלו בנושאים האלה הם בנו בני בגין ויורם ארידור, שר האוצר לשעבר. כמו מנחם בגין, גם נושאי הדגל של מורשתו לא האמינו בעבודה מאורגנת ותמכו בכלכלת שוק, אבל ניסו למתן את מלחמת המעמדות לפחות במגזר היהודי. העמדה הזאת איפשרה את קליטתם של דוד לוי, דוד מגן, משה קצב ואחרים בהנהגת הליכוד. אבל בהיעדר אסטרטגיה חלופית שקעו כל "הפופוליסטים" בליכוד, כולל דוד לוי, ואיבדו למעשה את הסיכויים שלהם להוביל את הנהגת המדינה. כאשר גם מפלגת העבודה התנתקה בהדרגה מציבור העובדים והגמלאים, ומנהיגה שמעון פרס עסק בתיקונים שמרניים לפופוליזם של ארידור, נחרץ גורלה של מלחמת המעמדות. נתניהו, היאגו המרושע מהמחזה של ויליאם שייקספיר, "אותלו", קיבע לדורות את הריבוד המעמדי בחברה הישראלית, שיקע סופית את המזרחים ואת הערבים בתחתית הפירמידה ונחרת בדברי ימינו כמחולל האסון של מאות אלפי הילדים העניים, הגמלאים המרוששים, והעשירונים העליונים שחוגגים על חשבון כל היתר.


האינטרסים של אולמרט ושל נתניהו הם מנוגדים לחלוטין, ולכן לא רק האיבה האישית ובוודאי שלא רק האידיאולוגיה, יקבעו את מהלכי החודשים הבאים. אולמרט חייב לשבור את הליכוד כמסגרת פוליטית כדי לשרוד, והוא יוכל לרשת את שרון רק בתמיכת שינוי (המובטחת לו) ושל מפלגת העבודה. נתניהו חייב לשמור על הליכוד כדי להיבחר כמועמד לראשות הממשלה בתמיכת הדתיים הלאומנים והימין הקיצוני בתוך התנועה ומחוצה לה. השניים חברים באותה מפלגה ובאותה סיעה בכנסת, אבל הם מתוחמים בזירות פוליטיות שונות ומתחרות. בעלי-בריתו הפוטנציאלים של אולמרט הם טומי לפיד וחיים רמון; שותפיו לעתיד של נתניהו הם עוזי לנדאו, איווט ליברמן ואולי גם אפי איתם.


קשה להאמין שלנדאו העקבי והישר יילחם נגד ביבי על הבכורה בליכוד בפרט ובימין הקיצוני בכלל. כמו כל הנסיכים, לנדאו בז בלבו לנתניהו ומטיל ספק במניעיו של האיש החלקלק והבלתי-צפוי הזה. אבל לנדאו איננו תאב שררה או רודף בצע כמו שר האוצר המתפטר. אם חבריו של לנדאו בימין יאמינו שלביבי יש סיכויים להביס את מועמד המרכז הלאומני (שרון, אולמרט, פרס, אהוד ברק), הם ילחצו עליו לוותר בשם האינטרס העליון של שלמות הארץ ושלמות ירושלים. התדמית העצמית שלו לא תאפשר לו להילחם על הכיסא. כך ייאלץ איש אידיאולוגי צרוף כמו לנדאו לוותר על המועמדות לטובת ביבי, שהאידיאולוגיה היא רק מרכיב (חשוב אומנם) באישיותו. המאבק בין הימין הרדיקלי לבין המרכז הלאומני יהפוך את המסגרות הפוליטיות הקיימות למיותרות ועד הבחירות הבאות צפוי שידוד מערכות כללי בזירה המפלגתית שלנו.

תגובות
נושאים: מאמרים

11 תגובות

  1. הגרמני הגיב:

    כמה מתמיה ומוזר שמשתי המפלגות הגדולות באים שני ראשי ממשלה לשעבר כה דומים באופיים.
    ביבי וברק- כמה דמיון בין שני יוצאי סיירת מטכ"ל. שני אופורטוניסטים, נהנתנים, שטובתם האישית באה לפני כל דבר אחר.
    כמה טראגי במקרהו של ביבי, שדווקא האשכנזי, האנטי-סוציאלי, המונטריסט זוכה לתמיכת השכבות החלשות כלכלית?
    בניגוד לאמריקה של בוש המטפחת את תעשיית הנשק המקומית שלה דרך אימוץ תפקיד ה"שריף" העולמי, לא יוכל ביבי ליישב את האידיאולוגיה הימנית-קיצונית שלו, עם הניו-ליברליזם, כיוון שמרבית הנשק המגיע לישראל אינו מיוצר בה. בוש מייצר גירעון על חשבון ייצור מקומות עבודה בתעשיות הבטחוניות. ביבי מחסל מקומות עבודה, מרסק מדיניות רווחה, והכישלון הפוליטי הגדול ביותר(לטעמי) בתולדות מדינת ישראל.
    מן הראוי להבהיר לתושבי אופקים, דימונה, נתיבות, שלומי, קרית שמונה וכול. שהצבעה לביבי תביא להחרפת מצבם. את פלחם ימשיכו לקבל המתנחלים וצה"ל. מי שלא מבין את זה הוא עיוור, או טיפש!

  2. דניאל לגרמני הגיב:

    נו, אבל מה נעשה?
    כמעט כל תושבי שלומי, קריית שמונה ועוד, מאוהבים כ"כ, במדי-החאקי ובאם-16, עד שאין הם *מודעים* כלל לכך, שאין הם אלא פיונים, על לוח-הג-לא-בא-לי-זציה העולמי. נסה לפקוח את עיניהם והם יצרחו באזניך, "שמאלני בוגד!! זה או ‘נחנו או הם!! מוות לערבים!! מוות לבוגדים!! ליכוד ורק ליכוד!!" ואם לא ליכוד, אזי אחת משתיים: או ליברמן, או (אם דתיים הם יותר) ש"ס. המיליטאריזם והקסנופוביה אצלם – מוחלטים הם ואישית, אינני מסוגל למצוא, כרגע, שום דרך שהיא, לרפאם…

  3. לחיים ברעם הגיב:

    האם ידועים קשרים בין נתניהו לבין ג’ק אברמוף? או אדם קידן ? האם יתכן שיש קשר בין האישומים שמוגשים עכשיו נגדם ובין התפטרותם?
    ולמה אנחנו לא שומעים על זה, למרות שזו כותרת ראשית בניו יורק טיימס.

  4. תיקון הגיב:

    צ"ל כמובן "התפטרותו".
    ומה עם בכירי אייפאק ? בבלוגים כתוב שלפחות עחד מהם היה סוכן קבלן של הסי.איי.איי לפני שעבר לאייפק בשנות השמונים, וכאשר עבד בתאגיד ראנד. האם יש למי מהם קשר לביבי נתניהו ? הרי גם עליו רצו שמועות שהוא קיבל קצת כסף מהאוצר הפדראלי.

  5. רמי הגיב:

    עם כל הכבוד לניתוח המעמיק, אני סבור כי יסוד האידיאולוגיה הרוויזיוניסטית אצל נתניהו בטל בששים. מדובר באדם נטול ערכים ואמונות לחלוטין, והדבר בולט הן במעשיו (הזיגזג בעניין ה"התנתקות") והן בלשון הגוף הכל כך מוזרה שלו, שלעתים נדמה שמדובר בחייזר ממודל לא משוכלל. מילה על אביו (כי בכל זאת יש קרבה בין תפוח ועץ). זכור לי היטב מאמר במוסף של הארץ מלפני כמה שנים של הפרופ נתניהו. מאמר גדול מאוד שעסק במאבקי הנצרות והאיסלם בספרד. איני מתמצא בתקופה זו אך קראתי כי היו למאמר אנלוגיות לימינו ("אוסלו"). והנה, בשבועות הבאים, במדור התגובות, היו למאמר תגובות מצד בני סמכא רציניים מעולם האקדמיה ורבים מהם – וזה מה שאני מבקש להזכיר – רבים מהם תקפו את הפרופסור על חוסר דייקנות והטעייה בתאריכים ובפרטי עובדה היסטוריים שאינם במחלוקת, כאשר כל הסטיות באות לתמוך בתזה _הרוויזיוניסטית) שלו. פקט! ואשר לתפוח – קניבליזם כלכלי זה מונח מועיל ואני אשתמש בו עוד הערב.

  6. נתן. הגיב:

    כותב חיים:"אבל מתקשה ליישב בין תפיסותיו הפוליטיות לבין הדבקות שלו בכלכלה חופשית ניאו-ליברלית".

    לדעתי אין כאן סתירה כל כך גדולה.

    דיכוי בני אדם והעדר גישה הומניסטית, הם שעומדים בבסיס הקפיטליזים מחד והכיבוש מאידך.

  7. עזרא מכרמיאל הגיב:

    בפעם שעברה האשמת אותי בפרובוקציה גזענית. אני מצפה לתגובתך ביחס לחדלי האישים שביבו כאן לפניי.

  8. חיים ברעם הגיב:

    לנתן,
    מבחינה מוסרית, אני מסכים איתך, כמובן. אבל מדובר כאן בנושא יותר תיאורטי. מילטון פרידמן ושאר מוריו הרעיוניים של נתניהו מטיפים ליצירת סביבה סטרילית כדי להביא את כלכלת השוק להישגי שיא.מדובר בפאציפקציה ולא בפאציפיזם.
    אשר לעזרא, לא הבנתי את תגובתך ואודה לך אם תבהיר את הדברים.

  9. הגרמני הגיב:

    התורה הכלכלית הקלאסית\ניו-קלאסית עליה מבסס מילטון פרידמן את התיאוריות הכלכליות שלו קוראת להוצאת המדינה מהתערבות בתהליכים כלכליים.
    אחד מעמודי התווך שלה, אדם סמית, כלכלן סקוטי מהמאה השמונה עשרה, הוא מה"קפיטליסטים" הראשונים("היד הנעלמה"). כולנו יודעים כמה היררכית הייתה החברה העולמית במאה זו, ולפיכך ניתן להקיש מכך על עמדתם של רבים מהכלכלנים הקלאסיים\ניו-קלאסיים בכל הנוגע לבני אדם.
    לדידם מדובר בנעלם(עבודה) בפונקציית הייצור אותו ניתן להחליף לדוגמא במכונה.
    הניו-קלאסיים מתנגדים בין היתר להתערבות בשוק העבודה, והתארגנויות של עובדים, כמו גם שכר מינימום הינה הפרעה לשיווי המשקל הכלכלי.
    זה מסביר, לפחות לי, את התנהגותו של ביבי, ומוכיח כמה איש זה אינו ראוי לזכות לאמונם של בוחרים, שלפחות מרביתם שייכים לצד של הפרוסה שלא מרוחה בהרבה חמאה.
    כאן אני נוטה להסכים עם דניאל, שאהבתם של בני השכבות החלשות כלכלית לסממנים של כוח מעוורת את עיניהם.
    מי שדיכוי עם אחר עומד בסדר עדיפויותיו על חינוך ילדיו ,התפרנסותו בכבוד והזכות לביטוח רפואי וסציאלי ראוי לראש ממשלה כמו ביבי.
    רק שלא יצרח בראש חוצות, שהעשירים מתעשרים יותר, ושהעניים הופכים ליותר מרודים!

  10. דניאל הגיב:

    מסכים לחלוטין עם הגרמני – אכן, אם בביבי יבחרו, לביבי גם יהיו ראויים – ושלא יתחילו להתבכיין לי אחר-כך, על "אוי החיים קשים אוי אנחנו רעבים אוי אין לנו פרנסה". שיצביעו בשכל – ואז נדבר.

  11. יצחק הגיב:

    לחיים ברעם!
    הניו דייל של רוזוולט הוא הגורם הראשי בנצחון של מעצמות הברית על הקואליציה גרמניה, איטליה יפן.
    ללא הפעלת המערך התעשיתי והאנושי של ארצות הברית,והתחלת הפיתוח רק לאחר תקיפת יפן לא היה מאפשר את פתוח ויצור תעשיתי בהיקף לניהול המלחמה ולכן היה סכוי רב כי תוצאות המלחמה היו אחרות.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים