גילויי ואנונו באוקטובר 1986 המחישו את עוצמת הטאבו. ללא ניואנסים, הציבור הישראלי נקלע לזעזוע מגילויי ואנונו לא כל כך על שום תוכנם, אלא בגלל עוצמת הבגידה ושבירת הטאבו שביטא ואנונו. בתודעה הישראלית ואנונו נעשה מזוהה עם דמות הבוגד שבא מתוכנו, זה שפגע במזיד בסוד הישראלי הקדוש ביותר. הישראלים לא היו מעוניינים כלל לקלוט ולהבין את משמעותם המדהימה של גילויי ואנונו באשר למה שמתרחש במרתפי דימונה, אך הם רצו שהבוגד יוענש בכל חומרת הדין, שלא יצוץ בעתיד בוגד אחר שכמותו.

באשר לי, אז וגם היום, עמדתי בנושא ואנונו נותרה מורכבת, רבת-שכבות, שלא ניתן לנסחה בשחור-לבן. במאמר אדיטוריאלי שפירסמתי עם עמית בניו יורק טיימס, מיד עם מתן גזר הדין, כתבנו שוואנונו בגד במודע במולדתו ובבני עמו, אך בגידתו האמיתית היתה עמוקה ומשמעותית יותר מעבירות "הריגול החמור" שעליהן הורשע בבית המשפט. ואנונו בגד בקשר השתיקה הסמוי מהעין החובר בין הישראלים כולם, ללא הבדל מעמדי או מפלגתי – קשר שתיקה של בוחרים ונבחרים כאחד, והוא הרצון שלא לדעת מה באמת מתרחש במרתפי דימונה, הרצון להשאיר באופן מוחלט נושא זה לאותם יחידי יחידים המוסמכים לדעת. על אף שלא הסכמתי לחלוטין עם דרכו של ואנונו, סברתי כבר אז שהוא משל לכך שבדמוקרטיה לא ניתן לכונן ולקיים מנגנון של אלפי שותפי סוד, לאורך עשרות שנים, ולהאמין שהסוד יישאר כמוס לנצח נצחים.

גילויי סאנדיי טיימס הבריטי על פי ואנונו, ובמיוחד האופן שהקהילייה הבינלאומית הגיבה עליהם (או ביתר דיוק, התעלמה מהם), הביאו אותי להרהורים מחודשים במצב הגרעיני הישראלי. הייתי אז עמית מחקר בבית הספר לממשל של אוניברסיטת הרווארד, והקדשתי את עבודתי שם לפיתוח מושג העמימות הגרעינית כ"טיפוס אידיאלי", המאפיין את התנהגות מדינות הדור השני לפיתוח נשק גרעיני. העמימות הזאת הוגדרה כמצב שבו לא ניתן אישור רשמי להימצאותו של נשק גרעיני בידי מדינה כלשהי, אבל הראיות לקיומו של הנשק ברורות ומוצקות כדי לעצב את התפיסות ואת המדיניות של אומות אחרות.

כשחזרתי לישראל בשלהי 1988 חשתי שהגיע הזמן לבחון ולחקור את האספקטים הישראליים-מקומיים של עמימות גרעינית. ראיתי עצמי מוכן קצת יותר להיכנס לסבך הסוגייה. התחלתי להרהר כיצד אפשר להיכנס בזהירות לפרד"ס הסוד הישראלי. הייתי תמים ובור בהבנת המציאות הישראלית, אך ידעתי שמחקר מסוג זה לא נעשה עדיין. מלבד מתי מעט, שגם הם הגבילו עצמם לדיון בהיבטיו האסטרטגיים של הנושא, חוקרי מדעי החברה והתרבות הישראלים לא טיפלו בנושא הגרעיני כתחום הראוי למחקר אקדמי. הייתי מודע גם לעובדה שניסיון להבין כיצד פועל הטאבו הגרעיני הישראלי, במונחים תרבותיים-אנתרופולוגים-פוליטיים, הוא עצמו בחזקת טאבו. הגשתי את רעיונותי כהצעת מחקר לקרן מקארתור תחת הכותרת "הפצצה הסמויה של ישראל: תרבות, פוליטיקה ונורמת אי-התפוצה". ההצעה לא כללה מרכיב היסטורי משמעותי, משום שלא האמנתי אז שיש סיכוי למחקר היסטורי רציני בנושא.

שנה מאוחר יותר, כשהגיעה אלי ההודעה שזכיתי באותו מענק מחקר, השתנו הנסיבות. בראשית 1990 הוזמנתי להצטרף לפרויקט מחקר חדש במרכז ללימודים בינלאומיים ב-MIT שעניינו השאלה הגרעינית במזרח התיכון. המצב הפוליטי באזור השתנה גם הוא במהירות. רוחות מלחמה החלו לנשב מבגדד. הפרסומים על חידוש התוכנית הגרעינית העיראקית, והכרזותיו של סדאם חוסיין באפריל ש"חצי ישראל תישרף בנשק כימי", אם זו תתקוף את תוכניתה הגרעינית של עיראק כפי שעשתה ב-1981, יצרו באוויר תחושה שעימות צבאי עיראקי-ישראלי הוא רק שאלה של זמן. לסדאם לא עמדה הסבלנות לחכות עד שיגיע לסף היכולת הגרעינית, והוא פלש לכוויית באוגוסט. כל השאר ידוע. מלחמת המפרץ, תבוסתה של עיראק, והגילויים על תוכניות הנשק להשמדה המונית שהיא פיתחה בעקבות כינון משטר הפיקוח שהוטל עליה – כל אלה הבהירו שלו היה מתרחש עימות צבאי בין עיראק לישראל בראשית שנות התשעים, כאשר לעיראק היתה כבר יכולת להשיג כושר גרעיני ראשוני, תוצאותיו היו הרות אסון כבד.

הניצחון האמריקאי במלחמה נגד עיראק, ולאחריו ועידת מדריד לשלום במזרח התיכון, יצרו תקווה שאולי הגיע הזמן לחשוב ברצינות כיצד להביא שלום ויציבות למזרח התיכון. לראשונה החלו רבים לדבר על כינונם של מנגנונים אזוריים לבקרת נשק וביטחון אזורי. רבים סברו שאם המגמות הללו יעלו על פסים ממשיים, הם יחייבו לכלול גם את הסוגייה הגרעינית. האמנו אז, עמיתי ואנוכי, אולי בתמימות מסוימת, שכנראה לא רחוק היום שיביא לפתיחת חרצובות הטאבו הגרעיני הישראלי, הן כלפי בית והן כלפי חוץ, כחלק מתהליכים עמוקים של עשיית שלום ויצירת מנגנוני ביטחון אזורי. מתוך מחשבה זאת, הפרויקט שלנו ב-MIT אירגן שני מפגשים, בלתי פורמליים, מצומצמים וסגורים, של אישים ישראלים ואמריקאים על בקרת נשק ותפוצה גרעינית. יוזמתנו עוררה סקרנות בקרב חלק מהמוזמנים, אך גם יחס של חשדנות וחוסר אמון מכיוונו של ממסד הסוד בישראל. רק מאוחר יותר למדתי כמה קבין של פרנויה עוררו המפגשים הללו בקרב אותו ממסד. לימים הבנו שהפרנויה והחשדנות הללו היו מרכזיים בהחלטת המלמ"ב למנוע אישור צנזוריאלי לכתב היד שלי.

אבל השינויים האזוריים והרוחות החדשות שהחלו לנשב בראשית שנות התשעים הביאוני לחשוב שמחקר היסטורי על מקורות העמימות הגרעינית והתפתחותה לא רק שנעשה אפשרי, אלא שיש לו גם חשיבות אזרחית ופוליטית. יותר ויותר חומר היסטורי גולמי על אודות ההיסטוריה הפוליטית של מיזם הגרעין בישראל נעשה נגיש בארכיונים בארצות הברית ובארץ. נכון שמיטב החומר הארכיבי הישראלי נותר חתום, אך סברתי שהחומר שזה עתה החל להיפתח הוא משמעותי דיו כדי להתחיל בשחזור הצד הפוליטי של ההיסטוריה הגרעינית הישראלית. ההתחקות אחר שורשי העמימות אינה רק מרתקת מבחינה היסטורית, אלא גם רלוונטית להבנת ההווה.

גיליתי שכשם שהעגל רוצה לינוק, כך גם הפרה רוצה להניק: במקרים רבים היה ברור שלאישים בארץ ובעולם שעמם נפגשתי יש צורך אישי-פסיכולוגי לספר על חלקם באותה היסטוריה מופלאה, לפחות באותם חלקים שנראים להם כבלתי סודיים. לימים למדתי שהעובדה שעסקנו באיתור ותיקי העשייה הביטחונית נמסרה למלמ"ב ופעמוני האזעקה שם החלו לצלצל. זרעי המאבק שיוביל שנים לאחר מכן לחקירתי בעוון "ריגול חמור" ניטעו כבר אז.

* * *
היה ברור לי, מלכתחילה, שהאופן שבו אנסח את מחקרי יהיה בו מעין אתגר כנגד שיח העמימות הסטנדרטי שעל אכיפתו אמון הצנזור, וייתכן מאוד שהדבר יביא, בפעם הראשונה בתולדות המדינה, לבחינת משפטית-בג"צית של עצם חוקיות שיח העמימות. הטרידה אותי העובדה שהצנזור, כחלק ממדיניות העמימות, אוסר על ישראלים את השימוש במילים ובקביעות מסוימות, ומתירן רק במילים ובקביעות המתבססות על מקורות זרים. תהיתי לעצמי האם עצם השימוש בשם המפורש, בדבר שהוא לעצמו, על ידי ישראלים הוא עצמו בגדר של גילוי הגבורה? האם לצנזור יש סמכות חוקית להחליט באילו מילים ישתמשו ישראלים? מדוע שמילים מסוימות שכל העולם משתמש בהן לתיאור מצבה הגרעיני של ישראל אסורות בהגייה על ישראלים? האם ניתן לומר שעצם השימוש במילה כזאת או אחרת על ידי ישראלים יש בה בגדר "קִרבה לוודאות" של פגיעה חמורה בביטחון המדינה? שהרי רק עניינים שיש בהם קִרבה כזאת הוגדרו על ידי בג"ץ (בג"ץ שניצר 1989) כמותרים לפסילת הצנזור. ואם לא כך, האם יש – ואם כן, מהי – הצדקה ביטחונית לדרישת הצנזור לאכוף על ישראלי באשר הוא את שיח העמימות הרשמי? ואם כוונתו של הצנזור היא רק לחזור ולאותת שישראל אינה חורגת ממדיניותה העמומה, האם יש לו הצידוק המשפטי לחייב כל כותב ישראלי לשמר מדיניות זו?

מצדי, הייתי משוכנע שהגיעה השעה להעלות את שאלת המותר והאסור בכתיבה על הנושא הגרעיני לבירור יסודי ועמוק, כולל אפשרות של הליכה לבג"ץ. הייתי חדור תקווה (כנראה נאיבית מדי) שמאבק משפטי כנגד עבודת הצנזור בנושא זה, דבר שעיתונאים ישראלים נמנעו עד אז מלעשות, עשוי להביא לשינוי במדיניות הצנזורה ואולי אף לפתיחות רבה יותר בנושאים אחרים.

כל זה נראה בדיעבד כמוקדם וכאופטימי מדי. באוקטובר 1993 הגשתי לצנזורה הצבאית מאמר רחב יריעה שעסק בהיסטוריה הפוליטית של מיזם הגרעין הישראלי מראשית שנות החמישים עד ל-1967. כדרך מחקרים אקדמיים, המאמר התבסס על חומר גלוי, על מסמכים שסיווגם הוסר המצויים בארכיונים שונים בארצות הברית ובישראל.

ייחודו של המאמר היה שהניח בצורה מפורשת, כעובדה ברורה וידועה לכול שאין צורך להוכיחה, את מעמדה הגרעיני של ישראל. לאחר חודשים של השהיה, הצנזור לא רק סירב להשלים את בדיקת כתב היד עד שהספר כולו יוגש אליו, אלא הוזהרתי שמשום שכתב היד הועבר לעיון עמיתים, בכך כבר עברתי לכאורה עבירה ביטחונית של מסירת ידיעות סודיות. מהר מאוד הגעתי למסקנה שהגיע הזמן לשכור עורך דין שינהל מטעמי את המשך המו"מ עם שלטונות הביטחון. מתוך המגעים עם הצנזור קיבלנו את הרושם הברור שמישהו במערכת הביטחונית, וקרוב לוודאי שלא הצנזור עצמו, החליט שאין לו עניין שמחקרי יתפרסם.

* * *
חצי שנה לאחר מכן, בעקבות מסכת של התכתבויות, פגישות והתדיינויות, בישר לי לבסוף הצנזור הראשי דאז תא"ל יצחק שני על החלטתו לפסול את המאמר באופן גורף ומוחלט. הוא סירב להודיע מה הן בדיוק הסיבות או הקטעים שהביאוהו להחלטתה הגורפת. התחוור לי שהיתה זאת הפעם הראשונה בתולדות המדינה שמאמר מחקרי אקדמי, שכותבו לא היה שותף סוד, נפסל לפרסום באופן גורף מבלי שיינתנו הסברים למחברו. הדרך לבג"ץ היתה הכרחית וקצרה.

עד מהרה התברר לי שפסילת כתב היד אינה בשל התנגדות לפרסום פרט זה או אחר, אלא בשל התנגדות עקרונית וכוללת של המלמ"ב לעצם חקר ההיסטוריה הגרעינית בידי ישראלים. מבחינתו של המלמ"ב, הנושא כולו הוא בגדר סוד מוחלט בהחלט. המלמ"ב התנגד גם להנחת העבודה של החיבור כולו שישראל היא מדינה גרעינית. הוא תבע כי כל מה שייכתב על כך יהיה ציטוט מקורות זרים בלבד.

המאבק נסב אפוא גם על השאלה איך ישראלים יכולים לכתוב על הנושא הגרעיני. הרשויות (קרי, המלמ"ב) יצאו כנגד עצם ההתרסה על האופן שבו רשויות הביטחון כופות את שיח העמימות על כותבים ישראלים. המאבק, אם כן, לא היה על גילוי "סודות מדינה". הוא היה על שבירת טאבו.

* * *
הדיון בבג"ץ, בספטמבר 1994, לימדני כי לבית המשפט העליון אין עניין לפסוק הלכה מהותית על אודות סמכויות ושיקול הדעת של הצנזור כלפי המותר והאסור בנושאים ביטחוניים-מדיניים, קל וחומר לגבי קביעת גבולות המידע בתחום הגרעיני. התברר כי בנושאים אלה, בית משפט בישראל יתקשה מאוד לפסוק. הטאבו בישראל הוא כה עמוק ומושרש עד כי אין לצפות גם שבג"ץ ייטול על עצמו בנושא זה לשנות את מדיניות הזרוע המבצעת. גם התברר שבבג"צים, בנושאים ביטחוניים שעליהם רשאית המדינה להטיל חיסיון, עומד העותר מלכתחילה באופן נחות, משפטית וציבורית, מהגופים הממשלתיים. המדינה מציגה את עמדתה תוך שימוש בחומר המוכרז כחסוי, מבלי שלעותר תהא הזכות לעיין בו, שלא לומר להגיב עליו. בנוסף לכך, מאחר שהדיון נערך בדלתיים סגורות, העותר גם לא זוכה לשום משוב חיצוני, משפטי או ציבורי. לאורך הדיון לא הצלחתי ללמוד, באופן מוסמך ומדויק, מה הן בדיוק עילות הפסילה של מאמרי, מלבד דיבורים כלליים ועמומים על ודאות קרובה כביכול לפגיעה בביטחון המדינה שמשתקפת, רחמנא ליצלן, מפרסום המאמר.

על אף כל החומר הסודי שהגישה המדינה, שופטי בג"ץ הפצירו בצדדים לעשות ניסיון נוסף להגיע לפשרה, שכן יידרש להם זמן רב עד שיגיעו לפסיקה. מתוך מחווה לבקשת בית המשפט, הועברה גרסה חדשה ומורחבת של המאמר לבדיקת הצנזור. כעבור חודשיים קיבלתי את תשובת הצנזור. הצנזור חזר והודיע שהוא פוסל באופן גורף גם את המאמר החדש, על סמך אותם הנימוקים (שנשארו גם הפעם חסויים) ששימשו בסיס לפסילתו הקודמת. לאחר הפסילה השנייה הבנתי שלא חשוב מה אעשה, המלמ"ב גמרו אומר שמאמרי לא יאושר לפרסום. בנקודה זאת, ולאחר התייעצויות עם עורך דיני דאז, גלעד שר, החלטתי, בלב חצוי, למשוך את עתירתי מבג"ץ.

ישראל והפצצה הופיע בארצות הברית בספטמבר 1998. עם צאתו לאור פירסם עיתון הארץ מאמר מערכת תחת הכותרת "ידע ודיון על הגרעין" שעסק במלחמה עד חורמה שהמלמ"ב הכריז כנגד פרסום הספר.

הגיעה העת להסתכלות בוגרת ולדיון ציבורי על התוכנית הגרעינית, שנתפסה בעבר כקודש קודשים ביטחוני. אפשר לקיים דיון כזה במגבלות השמירה על ביטחון המדינה, ואין בכך כדי לערער את יסודות המדיניות הישראלית. העמימות הגרעינית נשענת על מדיניות הממשלה ומעשיה, ולא על צינזור פרסומים עיתונאיים ואקדמיים. הדבקות במסורת של חשאיות וסודיות, שהיו אולי נכונות לימי המדינה הראשונים, מונעת היום מן הציבור דיון בנושא מרכזי ומהותי ופוגעת בחופש הביטוי והמחקר(1).

* * *
אך מול מילים אלה עמדו דבריו של הצנזור הראשי תא"ל שני, שאמר בריאיון הפרישה למוסף ידיעות אחרונות במאי 2000:

האיש הזה הוא עבריין, לכאורה, ואם הוא ייכנס לארץ שלטונות החוק יצטרכו לטפל בו(2).

איומיו של שני לא היו ריקים. כמה שבועות מאוחר יותר, עם צאת הספר בתרגומו העברי, הוזהרתי בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים כי אם אגיע לארץ איעצר מיד. עו"ד מיבי מוזר, שטיפל בענייני מטעם המו"ל העברי שלי, הוצאת שוקן, הודיע לי שבניגוד למה שנאמר לו על ידי משטרת ישראל בעבר, תיק החקירה נותר פתוח וקיים סיכוי אמיתי שאיעצר בשדה התעופה עם בואי. בתנאים החדשים הוא יעץ לי שלא להגיע לארץ. במקביל דווח בעיתונות שראש מלמ"ב, יחיאל חורב, כבר הגיש לפרקליטת המדינה "תיק משכנע" בענייני(3).

לא יכולתי באותם ימים שלא לייגע את מוחי בתהיות מי הוא בעצם הפרנואיד האמיתי בכל הסיפור המוזר הזה. האם החששות שלי מעוצמתו של המלמ"ב מעוגנים במציאות או שמא המאבק הממושך הזה הפך אותי עצמי לפרנואיד. כך למשל הסתבר לי מכתבה של העיתונאי רונן ברגמן ב"הארץ", שהמקרה שלי, בדומה למקרהו של ואנונו, נתפס בעיניו של חורב כאחד משני האתגרים הגדולים ביותר שהוצב בפניו. "במערכת הביטחון מייחסים [לשני המקרים הללו] חשיבות רבה עד כדי כך שהם תולים בהם, אולי בהגזמה, את גורל העמימות כולה". קראתי שורות אלה ונדהמתי. האם הפרנואידים הללו, חשבתי לעצמי, מסוגלים באמת להאמין שספרי ואני – ולא מדיניותה ופועלה של מדינת ישראל – הם שיחרצו את גורל העמימות כולה? ולאחר מכן, באותה כתבה, נאמרו הדברים הבאים:

רק היום אפשר לגלות עד כמה הדאיגה עבודתו של כהן את מערכת הביטחון. אמצעים רבים הופעלו כדי לדעת מה הוא יודע. מערכת הביטחון עקבה בזמן אמת אחר התקדמות מחקרו והסתייעה בגורמים שונים… במערכת הביטחון רצו לדעת עם מי כהן מדבר, על מה, ואיזו תקופה בדיוק הוא תוחם במחקר שלו… בפורומים שונים ממשיל חורב את העמימות, שהוא הנציב העליון שלה, לכוס מים. חורב רואה בעצמו את קו החזית האחרון, שומר החותם על סודותיה הכמוסים ביותר של ישראל. כהן סיבך את העניינים בצורה בלתי רגילה. אם ניתן לו לצאת בלי פגע אני חושש שזה יביא למבול של פרסומים ולסיכון העמימות(4).

* * *
לא ידעתי אם לצחוק או לבכות: כדי לרגל אחרי, הופעלו מאמצי מודיעין מיוחדים, וכל זה באמריקה – מעשה הזוי לחלוטין. וכל זה כדי להגן על פיקציה שלא זקוקה לאמצעי הגנה שכאלה, שכן היא רק פיקציה. אבל מצאתי את עצמי במצב הלא נוח של אדם הנרתע לחזור לארצו, במצב של כמעט גולה פוליטי. ככל שחלף הזמן כך נעשה לי יותר ויותר קשה לקבל את המצב הבלתי נסבל הזה.

ההזמנה לשאת את הרצאת הפתיחה בכינוס האגודה הישראלית להיסטוריה ופילוסופיה של המדע במרץ 2001 נראתה לי הזדמנות פז לשנות את מצב הדברים. ניסיתי, באמצעות עורך דיני, נחום אורן, לברר באילו תנאים אוכל לחזור לארץ. התברר לנו שפרקליטת המדינה קיבלה את דעתו של המלמ"ב, כי שלטונות הביטחון אינם יכולים לעבור בשתיקה על פרסום ספרי בחו"ל, ולכן חובה על מערכת אכיפת החוק לפתוח בחקירה פלילית נגדי.

מפרסומים בעיתונים הבנתי שחורב רואה בספרי איום והתרסה כנגד המדיניות שעל אכיפתה הוא מופקד, וכי יעשה הכול להענישני אם אעיז להניח את כף רגלי בישראל. הפחד שמא פקיד עתיר כוח כיחיאל חורב החליט שייקוב הדין את ההר, והמדינה תראה עצמה חייבת להגיב על ספרי בהגשת כתב אישום ככל שהוא אבסורדי, הדיר שינה מעיני ערב נסיעתי. תהיתי האם יש מישהו במערכת המסוגל לעצור את חורב? היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין, ויו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ח"כ דן מרידור, לא טרחו אפילו לאשר את קבלת מכתבי שבו ביקשתי לבדוק את התנהגותו של המלמ"ב לאורך עשור העימות שבינינו. בהיותי מודע לעוצמתו הדרקונית של חוק העונשין בנושא "ריגול חמור", ידעתי גם ידעתי שאם המלמ"ב יעמיד את כל עוצמתה של מדינת ישראל מאחוריו, בצורה של תצהירים וחוות דעת חתומים על ידי ראשי ממלכת הסוד, אין לי סיכוי לשכנע בית משפט ישראלי באבסורדיות המעמד. ידעתי שהחלטה לבוא לחקירה ארצה, ללא קבלת כל ערובות באשר לחירותי האישית, משולה לכניסה מרצון ללוע הארי.

אך החלופה היתה להמשיך להישאר ספון בביתי בארצות הברית. פירושה היה ביטחון אישי, אך היא היתה קשה מבחינה אישית. הימנעות מלהגיע ארצה היתה מעקרת את הישראלי שבי; ויותר, היא היתה מעקרת את מחויבותי האישית המוסרית לעצם המאבק על עתיד הטאבו הגרעיני. זה היה הופך אותי למה שהצנזור יצחק שני, שפרש בינתיים, הטיח בי (בדיון על הצנזורה במכון לדמוקרטיה שבו נטלתי חלק מרחוק): "עבריין, שובר חוק, החושש, ובכדי, מזרועות הצדק של ארצו".

העננה היתה ממשיכה לרחף לה מעלי. ככל שהזמן חלף ידעתי שמבחינתו של המלמ"ב, העונש הנוח לו ביותר הוא לא להושיבני, כוואנונו, בבית הסוהר, אלא לתת לי שארקב כגולה בנכר, להרתיע אותי מלהתמודד עימו במגרשו הביתי, ובכך לתת לקולי שילך וידעך, ילך וייעשה בלתי לגיטימי.

* * *
בביקור בארץ זמן מה לאחר מכן היה משהו סוריאליסטי. זמני התחלק באופן כמעט שווה בין חקירה מרוכזת של המלמ"ב והיחב"ל כחשוד ב"ריגול חמור", ובין מתן הרצאות באוניברסיטאות ומכוני מחקר שעסקו בצדדים העקרוניים-אקדמיים של אותו עניין שעליו נחקרתי, הפעם לא כחשוד אלא כמרצה אורח.

חקירתי נמשכה. לאחר כחמישים שעות הודיעו לי חוקרי, שבשלב זה החקירה מיצתה את עצמה, אך ייתכן שאיאלץ לחזור לארץ ולהתייצב להמשך חקירה. המלמ"ב הודיע שאין לו התנגדות שאעזוב את הארץ וחזר על משכון שכר הסופרים שלי, כמעין ערובה שאשוב ארצה אם אדרש. זו נראתה לי בקשה חריגה, אפילו מוזרה, אך לא רציתי להתדיין וחתמתי. בכל אותו זמן התנהלה חקירתו של תא"ל (מיל´) יצחק (יַצה) יעקב(5).

במקביל, ידידי פרופסור זאב מעוז, שידע על ביקורי מראש, אירגן יום עיון באוניברסיטת תל-אביב בנושא "ביטחון לאומי וגבולות המידע בישראל". הערב היה מעין מחווה חברי לרגל בואי לחקירה. ראשי המלמ"ב, יחיאל חורב, שהוזמן גם הוא סירב לבוא, אך הצנזורית החדשה, תת אלוף רחל דולב, השתתפה, וישבנו יחד אל שולחן הדיונים.

במשך יותר משלוש שנים לאחר אותו ביקור הותירו אותי מנגנוני החקירה בארץ בהעלטה והעמימות. לא קיבלתי שום הודעה באשר למצב או המשך חקירה. דומה שאיש לא היה מעוניין להמשיך אותה, אך גם איש לא נראה להוט לסיימה. זמן מה לאחר מכן חזרתי לארה"ב והתחלתי לעבוד על המחקר לספר זה.

ב-15 ביולי 2003, המו"ל הגיש גרסה מוקדמת של ספר זה לבדיקת הצנזורה. כחמישה חודשים לאחר מכן נודע לנו שהטיפול הצנזוריאלי של דרג העבודה בכתב היד קרוב לסיום, אך הצנזורית הראשית דאז, תא"ל דולב, המשיכה לדחות את התשובה לשאלותינו בטענות לקוניות: "העניין בטיפול, כשיסתיים נודיעכם". בדצמבר 2003 למדנו שהעבודה על כתב היד הסתיימה, אך הצנזורית הראשית, מסרבת משום מה לקבל החלטה סופית. בינואר יצאה דולב לחו"ל לחופשה ארוכה של כחודשיים, אך לא התירה לאיש במשרדה לסיים את העבודה בהיעדרה.

ככל שחלף הזמן גבר אצלי החשד שהבעיה עם כתב היד איננה צנזוריאלית כלל ועיקר, אלא שרשות אחרת, המלמ"ב, בוחשת כדי לא לסיים את הבדיקה. לימים אכן פורסם שראש מלמ"ב, יחיאל חורב, עמד על דעתו שאין להחזיר את כתב היד להוצאה כל עוד לא הסתיימה פורמלית החקירה סביב ספרי הקודם (6). מאז תשאולַי בחקירה במרץ 2001, כאמור, איש לא פנה אלי בעניינה, אך העובדה שהחקירה נותרה מאז ללא סיכום פורמלי נתנה לחורב אמתלה שלא לסיים את ביקורת הצנזורה. היתה זאת דוגמה נוספת להתעמרות ולשימוש לרעה של המלמ"ב בכוחו.

עם סיום תפקידה של הצנזורית הראשית דולב, ובלחצו של עורך הסדרה, כתב היד הוחזר בסוף מאי 2004. באותו יום יצאו אלי שני מכתבים, האחד מראש יחב"ל, תת ניצב יוחנן דנינו, שהודיעני רשמית "כי הוחלט שלא להמשיך בתיק החקירה הנ"ל". המכתב השני היה מהצנזורית הראשית. אל כתב היד שהוחזר צורף מכתב המזהיר אותי שאת הקטעים הפסולים יש לראות כ"ידיעה סודית" על פי פקודת העונשין.

סיפורי האישי הוא רק משל. הנמשל הוא הטאבו הישראלי האחרון.

הערות:

1. "ידע ודיון על הגרעין", מאמר מערכת, הארץ, 6 בספטמבר 1998.
   
2. אריאלה רינגל-הופמן, "בלי סודות", ידיעות אחרונות, 19 במאי 2000. השוו גם עם דבריו של יצחק שני בראיון הפרישה שלו עם רונן ברגמן, "תולה את המספריים", מוסף הארץ, 26 במאי 2000.
   
3. שלמה נקדימון, "אל תשוו אותי למרדכי ואנונו", ידיעות אחרונות, 12 ביוני 2000.
   
4. רונן ברגמן, "הקרב האחרון על העמימות", הארץ, 4 באוגוסט 2000.
   
5. ראו ע’ 163 בספר והערת השוליים.
   
6. רונן ברגמן וגיל מלצר, "משתיקול", ידיעות אחרונות, 6 באוגוסט 2004.

Share on Facebook