הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-21 באוגוסט, 2005 3 תגובות

הבוגנוויליאה הפורחת בחצרם של השכנים זורקת כתם סגול בהיר לכיוון המדרגות המוליכות אל בית "העמותה לשיפור מעמד האשה" בעיירה הבדואית לקיה, שבעה ק"מ מצפון לבאר שבע. במאי השנה הוצת הבית שבו מפעילה העמותה את פרויקט "רקמת המדבר". שיפוץ הדירה כבר הסתיים, סימני השריפה נצבעו בלבן, ארונות חדשים מחליפים את הישנים שעלו באש, רחש מכונות התפירה מתערבב באיוושת המזגן והמדפים שוב עמוסים בעבודות רקמה מרהיבות: תיקים וארנקים, סימניות, צעיפים, מפיות לשולחן, קישוטי קיר, אפודות וכיסויי כריות בגוונים אדומים עשירים ובסגנון הסימטרי המאפיין את הרקמה הבדואית בנגב. בחדר האחד המשמש לעבודה ולתצוגה תלויה על קולב השמלה הראשונה שרקמה נעמה אלסאנע, מנהלת העמותה. את הדגמים, היא אומרת, העתיקה משמלה ישנה של סבתהּ.

קל ללכת שבי אחרי קסמה של נעמה אלסאנע. היא בת 39, אם לארבעה, דקה וקפיצית בשמלתה המסורתית, שערה מכוסה היטב במטפחת ראש ועיניה החקרניות מחייכות כל הדרך אל עיני המתבוננת בה. לפני שהקימה את העמותה עסקה בחינוך מיוחד. "היינו חמש עשרה נשים שרעו את הצאן וחשבנו שצריך לפתוח קייטנה לילדים", מספרת אלסאנע. הארגון שתי"ל שמסייע לעמותות בשלבי הקמתן, עזר להן להתארגן כעמותה, המונה כיום עשרים וחמש חברות. תחילה יצרו תכשיטים ועיצבו זרי פרחים אמנותיים; בהמשך התקבל רעיון שהעלתה דודתה של אלסאנע והן החלו לייצר מוצרי רקמה מסורתית. הכנסות העמותה מיועדות כולן לקידום מעמדן הכלכלי והחברתי של נשים בדואיות. לפני שש שנים הוקם מפעל "רקמת המדבר" שהעסיק שש רוקמות. כיום הוא מספק תעסוקה בשכר ל-165 נשים. הרוקמות מקבלות לביתן חומרים ודוגמאות, ואחת לשבוע הן מביאות למרכז את עבודותיהן לשם גימור אמנותי. השכר המשולם לרוקמת נקבע על פי תפוקתה השבועית גם אם תוצריה לא נמכרו. פעם בחודש, ביום התשלום, מוזמנות הנשים לבית "רקמת המדבר" לשמוע הרצאות בנושאי בריאות, כלכלת בית, תכנון משפחה, אלימות או פעילות ספורטיבית. הן חוזרות לביתן, אומרת אלסאנע, עם שתי משכורות: "האחת היא הכסף והשנייה היא הידע".


כן, היא מודעת לפמיניזם החתרני המניע פרויקטים דוגמת "רקמת המדבר", המשמר אומנות נשים בדואית מסורתית, ובה בעת משתמש בה כמקור פרנסה לנשים, אשר אותה מסורת ממש מונעת מהן עצמאות כלכלית. מטרתה, היא אומרת, "לשמור על מודרניות ומסורת גם יחד". מפעלי הרקמה והאריגה נעשו גורם כלכלי חשוב בלקיה, שמספר תושביה נע בין 7,600 על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ל-11,000 על פי גרסת תושבי המקום. "אנחנו הכפר הבדואי המשכיל ביותר בנגב", אומרת אלסאנע, "אבל סובלים מאבטלה גבוהה". על פי נתוני לשכת התעסוקה, שיעור הגברים המובטלים הוא 15.9% (לא כולל מובטלים שאינם רשומים בלשכת התעסוקה) ומרבית הנשים כלל אינן עובדות לפרנסתן.


חמור מן האובדן החומרי היה המשבר הנפשי שגרמה השריפה לנשים של "רקמת המדבר". "חשבתי", אומרת אלסאנע, "מה הטעות שעשיתי? למה הם באו בלילה? למה לא באו בהתמודדות ישירה אתנו? זה מה שהיה קשה לנו מאוד, אבל לא מצאנו שום טעות במה שעשינו". הן פתחו אוהל אבלים, שם ישבו ובכו, ואולם לאחר יומיים קמו מאבלן בהחלטה "להמשיך הלאה", והחלו לנקות את המקום, כשהן משננות לעצמן משפט אחד שמעיר אותן בכל בוקר מחדש ומלווה אותן לאורך כל היום: "אנחנו כאן כדי לעזור לעצמנו". כך החלה ההתאוששות, ובתוך חודש חזרה "רקמת המדבר" לשגרת עבודה רגילה.


נזקי ההצתה נאמדים ב-200,000 שקל. הקהילה האירופית וקרן היינריך בל, תומכיה הקבועים של העמותה, מיהרו לסייע, הביטוח כבר הודיע שישלם רק כמחצית מגובה התביעה, מפני שרק חלק מהרכוש בוטח, ומרכז פרס לשלום הבטיח תרומה. "שבועיים אחרי השריפה", מספרת אלסאנע, "אירגנו בכפר צעדת מחאה בהשתתפות נשים מכל רחבי הארץ. שלחנו מכתבים לידידות ‘רקמת המדבר’ בירושלים, בכרמי יוסף, ביד מרדכי ובמקומות אחרים והן שלחו תרומות. באו אלינו קבוצות כדי לראות, להביע הזדהות וגם לקנות. התגובה הציבורית היתה בסך הכול טובה".


אך החשוד בהצתה עדיין חופשי. "נכנסנו למסגד" מספרת אלסאנע, "והפצנו שם מכתב שבו ביקשנו מהגברים לצאת ולהתמודד איתנו פנים אל פנים". הגברים שתקו וממשיכים לשתוק, והן מחכות בסבלנות. קהילות סגורות אינן מזמינות זרים להשתתף באירועים פנימיים בעייתיים, ובכדי להבין משהו מיחסי השלטון, המיוצג בסיפור הזה על ידי המשטרה, לבין קהילה הבדואית, יש לקרוא בתשומת לב את הפרוטוקול מישיבת הוועדה לקידום מעמד האשה בכנסת, שהתכנסה ב-14 ביוני עקב ההצתה. שנ"צ אילן פרץ, שייצג בישיבה את המשרד לביטחון הפנים, דיווח על מעצרו של חשוד אחד בהצתה ועל שחרורו לאחר שלושה ימים מחוסר ראיות. הבחור הודה שהוא דווקא מחבב את הנשים מ"רקמת המדבר" ואת עבודתן, אמר קצין המשטרה. על כך הגיבה אמל אלסאנע אלחג’וג’, מנהלת "אג’יק", המרכז הערבי-יהודי לשוויון, העצמה ושיתוף, הפועל במסגרת מכון הנגב לאסטרטגיות של שלום ופיתוח, באומרה, שהמשטרה מצפה מן הנשים "להצביע על המצית". אחותה, נעמה, אמרה ש"המשטרה מחכה שנביא לה את הגנב", והוסיפה: "זאת לא העבודה שלנו". לטענתה, כשלה המשטרה גם באיתורם של גברים שבשיחות טלפון אנונימיות איימו על נשים ודרשו מהן שלא ישתתפו בטיולים שהעמותה מארגנת. העובדה שהנשים הסובלות מן ההתנכלויות הן נשים עצמאיות מחזקת את החשד שהמתנכלים להן הם גברים צעירים ומובטלים, שהנשים העובדות והמתפרנסות, הלומדות והיוצרות, שתיירים באים ללקיה כדי להכירן ולקנות את רקמתן, מעוררות בהם קנאה ועוינות. יחד עם זאת נזהרות האחיות אלסאנע שלא לתאר מצב של "כאילו מלחמה בין גברים לנשים", ולא לפגוע בגברים אשר תומכים בבנות זוגן ובבנותיהם המשתתפות בפעילות העמותות ביישוב.


יושבת ראש הוועדה לקידום מעמד האשה, ח"כ אתי לבני, פנתה אל אמל אלסאנע אלחג’וג’ ושאלה אותה אם היא "יכולה לדבר מעט על תופעת הביגמיה". אלסאנע אלחג’וג’ התחמקה מתשובה ישירה וענתה במשפט החוזר כמוטו בהשקפת העולם המניעה את הפעילוֹת הפמיניסטיות בלקיה, כבמקומות רבים אחרים: אשה עובדת היא נכס למשפחה, ולכן גבר לא "יוותר עליה בקלות ויתחתן עם עוד אשה". ועוד אמרה, כי "גבר לא יוותר על אשה שמכניסה כסף הביתה; גבר לא יוותר על אשה שמכניסה ידע הביתה, מפני שגברים מוותרים על אשה אם היא נתפשת כעול על הכתפיים שלהם". מכאן, שצמצום האבטלה, לטענת אלסאנע אלחג’וג, יקטין, בהכרח, גם את תופעת הנישואים הפוליגמיים והביגמיים. להנחה אופטימית זו אין, כמובן, יסוד במציאות הידועה לנשים החיות בחברות פטריארכליות, ועל כך מעידות ההתנכלויות לנשים העובדות והעצמאיות בלקיה. חששם של גברים מערעור שליטתם בנשים הן במרחב הפרטי והן בזירה הציבורית גובר, במקרים רבים, על ההכרה בצדקת תביעתן של נשים לשוויון.


נשים אחדות המתקיימות מעבודתן ב"רקמת המדבר" הן אימהות חד-הוריות ה"נשואות" לגברים ביגמיסטים. "השלום עם ירדן לא עשה לנו טוב", אומרת נעמה אלסאנע. "בצפון הפסידו הדרוזיות מקומות עבודה כאשר המתפרות הועברו לירדן, ואצלנו התחילו גברים להביא משם כלות צעירות". האשה הראשונה מוצאת את עצמה במילכוד. היא "מגורשת", אך עם זאת נאלצת, במקרים רבים, להמשיך ולהתגורר בבית בעלה לשעבר או בשכנותו, מפני שאם תבקש לעבור לבית הוריה ותתבע ממנו דמי מזונות, הוא עלול לאיים עליה שיקח ממנה את ילדיה בהיתר הדין הדתי. מצד שני, אין היא מוכרת על ידי המוסד לביטוח לאומי כאם חד-הורית הזכאית לגמלת הבטחת הכנסה, מפני שהיא ממשיכה לחיות בקרבתו של בן זוגה. לעיתים היא מתקיימת מקצבת הילדים בלבד, לפעמים היא נעזרת במשפחתה, אך תמיד היא נדונה לחיי דלות והשפלה איומה. ביוני הפגינה קבוצה קטנה של אמהות בדואיות חד-הוריות מול בניין המוסד לביטוח לאומי בבאר שבע, בתמיכתה של עמותת "סינגור קהילתי" המסייעת להן במאבקן לקבלת גמלת קיום מן המוסד לביטוח לאומי. פרופ’ אבינועם מאיר מאוניברסיטת בן גוריון בנגב התבקש על ידי עמותת סינגור להגיש חוות דעת לבית הדין לעבודה, כמומחה לחברה הבדואית, בעתירתה של אם בדואית נגד המוסד לביטוח לאומי. לטענתו, כפי שהיא מובאת ב"הארץ", שיטתו של הביטוח הלאומי לקבוע מיהי אם חד-הורית "אינה מביאה בחשבון את השונות התרבותית של החברה הבדווית". ואולם האם ניתן להתחשב בנישואים ביגמיים או פוליגמיים כב"שונות תרבותית"?


במאמרה "האם רב-תרבותיות רעה לנשים" שמרבים לצטט מתוכו, מצביעה הפילוסופית המנוחה סוזן מוֹלר אוקין על מתח מובנה בין פמיניזם ובין הגישה הרב-תרבותית המגוננת על "שונות תרבותית". לטענתה, בשם הרב-תרבותיות נמנע מנשים החיות בקהילות מסורתיות (גם בלב המערב הליברלי) לחיות חיים מלאים על פי בחירתן, כפי שגברים מורשים לחיות. אך נעמה אלסאנע סבורה שביגמיה בחברה הבדואית איננה כלל ועיקר "עניין תרבותי". "זה יותר עניין של גברים שניתנת להם הרשות לשאת נשים צעירות על פני נשותיהם המבוגרות", היא אומרת. לנשים החיות במשטר פטריארכלי דתי אין אופציה של בחירה חופשית, ואולם ניתן לצפות מרשויות החוק בישראל שיאכפו את החוקים המקנים שיווי זכויות לאשה ואוסרים נישואים ביגמיים. אך מה אכפת לרשויות החוק אם נשים ננטשות בחוסר כל, הן על ידי בני זוגן והן על ידי מוסדות הרווחה, אם דווקא האדישות למצבן או, חמור מזה, שיתוף הפעולה הסביל עם ראשי הקהילה משיגים שקט מקומי, אף על פי שידוע לכל שהוא שקט מדומה ולכן, הוא שקט מסוכן?


נעמה אלסאנע סבורה שזכויות האשה גוברות על זכויות הקבוצה, וכי דרך הפמיניזם המקנה העצמה כלכלית וחברתית שהיא וחברותיה סוללות באיטיות ובנחישות, היא הדרך הנכונה לשינוי חברתי. אם יש תקווה לשינוי מעמד האשה בחברה הבדואית היא נמצאת בארגונים הפועלים לשיפור מעמדן של הנשים הבדואיות, הנתמכים על ידי ארגונים פמיניסטיים וקרנות מקומיות ובינלאומיות. וטוב שכך, שכן היחס לאשה אינו יכול להמשיך ולהישאר עניין פנימי של קהילות פטריארכליות מסורתיות הנהנות מחסות המדינה. אילו חששו הגברים הבדואים מכפיית שוויון על ידי רשויות המדינה, היו ממהרים לקדם את השוויון בקהילתם בעצמם, מפני, שכפי שטוענת קתרין מקינון, חברה המאלצת אשה לבחור בין השוויון שלה כאשה ובין הזהות התרבותית שלה, פוגעת בתרבותה שלה עצמה. בספרה, "פמיניזם משפטי בתיאוריה ובפרקטיקה", שהופיע לאחרונה בעברית, מפתחת המשפטנית הפמיניסטית האמריקאית את הטיעון בזכות השוויון בין נשים לגברים כתנאי להישרדות תרבותית של עמים ילידים. לטענת מקינון, רעיון השוויון אינו יצירת תרבות לבנה שהפמיניזם הליברלי נהנה לשוחח עליה עם עצמו, אלא שאיפה שטבועה בנשים שהיא מעבר למקום ולזמן. "הדרת נשים", כותבת מקינון, "היא תמיד אופציה לפתרון בעיות שיוצרים גברים בין גברים". ואולם, נשים לא עומדות לוותר על תביעתן לשוויון, ולפיכך חברה אשר לא תקבל את תביעתן תיאלץ להיענות לה באמצעות צווים של בתי המשפט.


בהקשר הישראלי כדאי לשים לב לארגז הכלים המוצע על ידי המשפטנית הפמיניסטית אורית קמיר בספרה "שאלה של כבוד – ישראליות וכבוד האדם". מוטב היה, כפי שכותבת קמיר, לברר מאבקים פמיניסטיים של כבוד האדם בזירה הציבורית ולא בבתי המשפט, ואולם עד שיתאפשר בירור חופשי ונקי מ"מטענים פטריארכליים, רבי דורות וכבדי משקל" בנושאים פמיניסטיים חשובים, מציעה קמיר לעגן את ערכיו של פמיניזם כבוד האדם הישראלי על חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, אשר נתפש בהשקפתה כמטרייה נורמטיבית רחבה שבחסותה ניתן לנהל "מאבקים פמיניסטיים מסוג כבוד האדם" ולהשפיע בדרך זו גם על שינוי חברתי משמעותי.

תגובות
נושאים: מאמרים

3 תגובות

  1. עופר יהלום הגיב:

    המאמר מדבר על בעיה קיימת אבל לא נראה לי שהוא מצביע על הפיתרון הנכון, שבמקרה זה הוא לבטל את הכרת המדינה באותו "דין דתי" ואת המונופול של בתי הדין הדתיים על מי שמשתייך לאחת מהדתות שמוכרות ע"י המדינה.

  2. יוסי ברנע הגיב:

    אכן מאמר מעניין ומנומק. מבחינה אמפירית – יש חשיבות רבה בהצבעה על הבעיות והכשלים בחברה הבדואית.
    יש חשיבות למאמר גם מבחינת הביקורת הנכונה העולה על ההשקפה הרב-תרבותית.
    ראוי להפיק לקחים מהמצב של הבדואים לשם רביזיה כוללת בחברה זו מתוך מבט ליברלי על זכויותיהם כמו זכויותיהן.

  3. יערה חוצן הגיב:

    חדוה,
    המאמר מרתק וחזק. הסיפור של נשות לקיה הוא מהמרגיזים ששמעתי.
    אני עוקבת אחרי העשייה שלהן כמה שנים ומאוד מתרשמת מהתעוזה שלהן. עכשיו כשהמצב אפילו הסלים וישנה סכנה גופנית על חייהן אני אפילו מעריצה אותן עוד יותר.
    אני שמחה שהעמדה שאת מציגה במאמר איננה רחמים או ראו את המסכנות, אלא עמדה פמניסטית ברורה.
    אני מסכימה, מזדהה ותומכת בעמדתך, ובפועלן!

הגיבו ליוסי ברנע

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים