נשים לא מעטות מסתובבות בשבועות האחרונים "עם דם על הרגליים". אכן, אופנה מוזרה פרצה והתפשטה בפתאומיות ובמהירות: צביעת ציפורני הרגליים בצבע חזק, בדרך כלל אדום כהה או סגול כהה, בעוד שציפורני הידיים נשארות חשופות, או נצבעות בצבע שקוף או מאוד בהיר. אופנה זו היא תמוהה מפני שמפרה בבוטות את אחד מעיקרי כל האופנות – שצריך להיות תיאום בין מה שלמעלה ומה שלמעטה, למשל נעליים ותיק, ושהלבוש הוא תחום רציני ומסודר, המקיים איזון וקוהרנטיות בין חלקיו השונים. מכאן שההרגשה שהאופנה החדשה מעוררת אצל המתבונן (לפחות המתבונן שכותב שורות אלה) היא של אי שקט, כאילו צופה בכאוס קטן, באיזה סוף עולם מצומצם ומתומצת, כולו בגודל של ציפורניים אבל שיוצר בכל זאת תחושה של… טראומה.
המלה עולה מהר על הנייר מפני שגם היא אופנתית עכשיו, מפני ששמענו אותה אינסוף פעמים בשבועות האחרונים. אבל אולי הקלות בה היא מגיעה אל המשפט נובעת גם מכך שהיא שייכת לעניין "ציפורני הדם" יותר ממה שנדמה תחילה.
אניח עכשיו מספר הנחות – שאינני כמובן הראשון להניחן. אניח שאופנות אינן סתמיות, שכמו יתר חלקי התרבות האנושית – צורות וסוגי אוכל, מטבעות לשון, תבניות התנהגות ועוד ועוד – יש להן משמעות עמוקה ולא-מודעת. יתכן, אם כן, שאופנות הלבוש, התספורת, האיפור, גם מבטאות משמעויות חברתיות וגם עושות זאת בלי שהמשתמשים יהיו מודעים למשמעויות אלה. במלים אחרות, יתכן שתרבות נותנת ביטוי למצבים והתפתחויות סוציו-היסטוריות דרך הצורות בהן בני אותה תרבות מתלבשים, אוכלים, מדברים וכו’, בלי שהם יחשבו על זה בכלל. בקיצור, ההנחה היא של מה שחוקרים מסוימים כינו "לא מודע חברתי", הפועל בנסתרי ישותנו, יחד עם הלא מודע האישי והפרטי.
אולי החברה הישראלית "בחרה" אם כך, כאחד האמצעים הרבים דרכם היא מבטאת את זעזוע ההתנתקות שהיא עוברת עכשיו – בהדגשה המוגזמת של ציפורני הרגליים? אולי מתקיימת גם מעין "חלוקת עבודה" כזו: הדגשת התנועה, ההליכה, התזוזה, הנסיגה, נעשית דרך בחירת הרגליים כ"כלי" הביטוי; החומרה של העניין מודגשת דרך הצבע האדום או הסגול הכהים – בעוד אי הסדר שנוצר וייוצר, שבירת האיזון המתוח והמלאכותי שהתקיים מאז 1967, מוצא את ביטויו בהפרה החזקה של האיזון שבין החלק העליון לחלק התחתון. זעזוע התזוזה, טראומת התנוע שבהתנתקות, מסומנים, אם כן, גם על ידי פעולה מצומצמת, חסכונית ולכאורה בנאלית.
מיותר להדגיש שוב שהדברים קורים, אם הם קורים, בלי שאותן נשים שבחרו באופנה זו יהיו מודעות למשמעויות ההיסטוריות האמורות. ערכתי מעין מיני-פסאודו-מחקר שדה במרפאת קופת חולים (אליה הגעתי לצורך בדיקות דם), במסיבת בר מצווה של אחד מילדי משפחתי ובבית קפה בו אני נוהג לשבת. ניגשתי לכמה נשים שציפורני רגליהן זעקו לשמיים, הסברתי להן שאני חוקר תרבות, שאופנה זו מאוד מעניינת אותי ושאלתי אותן מדוע אימצו אותה. התשובה הנפוצה ביותר היתה, שהאופנה נוחה כי "תמיד יורד לי הצבע מהידיים כשאני מדיחה כלים". אינני יודע אם יש לייחס משמעות תרבותית גם לפופולריות של רציונליזציה זו. בכל מקרה, אם כשהתחלתי לשים לב לאופנה החדשה, קיוויתי שהסגול יסיח את תשומת לבי מהעיסוק האובססיבי בכתום, מסתבר שבאוגוסט מתוח זה כמעט כל הדרכים – והרבה רגליים – מחזירות אותנו אל התזוזה הגדולה.
