הכוחנות בחברה הישראלית לא נולדה אתמול ואף לא שלשום. מקורה ב"אחד האמשים" של קדם מימושו של הרעיון הציוני. לא סוד הוא שראשיתה של הציונות בפעילויות ספורדיות, חלקן מחתרתיות מאיימת השלטון מזה (מזרח אירופה), וחלקן מאיימת הרחוב מזה (מערב אירופה) וחלקן גלויות ולפחות בתהליכיות היסטורית של כמה שנים. אפשר לומר מבלי להיקלע עמוק מדי ללקונת ההכללה, כי התשתית הציונית הונחה, ברמת ההגשמה, על אדמת המזרח התיכון על ידי הגורמים והפעילים המזרח-אירופיים, והוזנה, לקראת שלהי המאה ה-19 ומני המאה ה-20, בדוקטרינות הציוניות המערב-אירופיות. גרעין הציבור הציוני המזרח-אירופי, שתקע יתד באדמת המזרח-התיכון, היה נטוע בתוך ארבעה מעגלים: המעגל הציוני-האידיאולוגי; מעגל המסורת הרוסית; מעגל המסורת היהודית והמעגל הבוער. השילוב של הארבעה הפעיל בקרבו כך דומה אקלים כוחני, ובשעה שהסתבר לו כי המשפט "עם ללא ארץ לארץ ללא עם" הוא שקרי ומזויף, היתה הכוחנות לאלימות, וזו בנתה לעצמה צידוק כמעט פסוודו-דארוויניסטי של "מלחמת הג’ונגל הצודקת".
המעגל הציוני-אידיאולוגי היה רווי בהיגדים ורדרדים של חברת מופת, של שידוד מערכות חברתי ורעיוני ועוד שאר מיני ירקות שקריים מזה ומפונטזים מזה, אך בתחתית האידיאולוגיה היתה מלאה הבטן במסר ברור של "כי לנו ארץ זאת". המעגל הרוסי, ממנו ינקו השבאבניקים הציונים בנחלות האגס והתפוח, פיתח את המוטו "מה שלא הולך בכוח, הולך ביותר כוח", שהרי בל נשלה עצמנו: החברה הרוסית היתה אז רחוקה מליברליזם ומדמוקרטיה והיתה לפותה היטב במלתעות הצאריזם וקלגסיו הברוטליים. החבר’ה של העלייה הראשונה הגיעו מאקלים חברתי והתנהגותי מסוים. דמו לנגד עיניכם כיצד יסתיים המפגש בין הציוני מאוקראינה או מליטא לבין מוסא או מוסטפה המקומי.
המעגל השלישי, ואולי הדומיננטי מבין הארבעה, היה המסורתי-יהודי. בני העלייה הראשונה היו מקושרים לדת היהודית ולמסורתה ההיסטורית ובוודאי לתנ"כית. הללו האמינו כמעט באמונה שלימה לא רק בצדקת דרכם הציונית, אלא אף הדתית, ובמקום שבו נצבע הדגל בצבעים אמונתיים, שם לא יפרחו פרחים באביב.
המעגל הרביעי, שקראתי לו בשם המעגל הבוער, היה סדרת הפרעות והפוגרומים שניתכו על ראש הציבור היהודי, ושהביאה להאצת העזיבה-ההגירה של יהודים מרוסיה (כשזרזיף קטנטן מזדחל לכיוון המזרח התיכון). מוכי הפרעות שהגיעו לארצו של הדוד סם נטמעו ביבשת הגדולה כמיעוט זניח והשכיחו מעצמם בלית ברירה את זוב הצלקות, ואילו מוכי הפרעות שהגיעו למזרח התיכון – המהגרים הציונים – היו מוכנים להרביץ ולהסב לאחֶר את שסבלו בעצמם.
טלו לעצמכם את ההכלאה בין ארבעת המעגלים וקיבלתם ציבור של מהגרים-עולים, שאינם מוכנים להתפשר על שום דבר: הם מגיעים מוכים לארצם המובטחת מחברה בלתי דמוקרטית ובידם מתנוסס דגל האידיאולוגיה הציונית. אז כיצד יתייחסו לתושבים האמיתיים הטבעיים של האזור? לא קשה לנחש!
יורשיהם המעין-סוציאליסטים ידברו על חברת המופת של "כובשי העבודה", שבה אין "למיעוט" הערבי כלל מקום, ואולי במקרה הטוב יהיה להם מקום של חוטבי עצים ושואבי מים.
ומנגד, במרכזה של אירופה וקצת במערבה נולדה והתפתחה הציונות המדינית, הדיפלומטית – של הרצל וחבריו. זו כמעט ולא הטביעה את חותמה על הציונות שבאדמת המזרח התיכון, ולפחות לא לפני העשור הראשון של המאה ה-20, ואני מתכוון לראשית הציונות הסינתטית.
הציונות ההרציליאנית, הנורדאוית – המדינית-דיפלומטית – ספוגה היטב ברטבים קולוניאליסטיים ברורים. אין מה לעשות אך הקולוניאליזם שיחק תפקיד רציני ביותר באווירה האירופית, הרשמית והלא-רשמית, בשלהי המאה ה-19. זו באה לידי ביטוי לא רק בממדים הפוליטיים-דיפלומטיים, אלא אף בשירה, בסיפורת, בציור, בפיסול ואף בשיחות (כלל לא בטלות) בבתי הקפה של פאריס, לונדון, ברלין, וינה, אמסטרדם ועוד. מיתוס "האדם הלבן" כבש את אירופה בסערה והדביק רבים וטובים מכל הקשת הפוליטית והחברתית, ובכללה את הרצל וחבריו. הפוקוס כלפי המזרח-התיכון, ובתוכו כלפי אזור החוף המערבי, מלבנון למצרים, הצית בקרב הציונות המדינית כל מדורה נוסטלגית-רומנטית-קולוניאליסטית אפשרית. המקומיים, קרי הערבים, נתפשו כחלק מתוך סביבת הנוף הטבעית, "המדברית", כשאר חיתו-ארץ, וזו האווירה המרומזת בספרו של הרצל "אלטנוילנד".
קשה אף לדעת, וטוב מכך, קשה להפריד בין העמדה הקולוניאליסטית של הרצל, האמיתית, הנאיווית, לבין זו המוצגת כאמצעי לגלוש על הגל האוריינטאלי, שאיפיין את מעצמות אירופה מתוך רצון להפיק מכך רווח טריטוריאלי-לאומי. בכל מקרה הקולוניאליזם שיחק תפקיד חשוב באידיאולוגיה הציונית המרכז-מערב אירופית, והיה בו כדי להקרין, ולפחות מן העשור השני של המאה ה-20, גם על המדיניות הציונית כלפי מפעל ההתיישבות בארץ ישראל.
נושא זה מתעורר לעיתים לאורך תקופת המנדט, שהרי בריטניה התייחסה לאזור שליטתה המנדטורית על פלסטיין-א"י כאל קולוניה (לא בכדי עובר המנדט מטיפול משרד החוץ הבריטי לטיפול משרד המושבות בראשית שנות ה-20). ההנהגה הציונית בארץ לא היתה טיפשה והבינה לאן נושבת רוח המדיניות הבריטית, אפילו לאחר מלחמת העולם השנייה, והיא נקטה עמדה פרו-בריטית ברורה. הניסיון לחבור לגורמים לאומיים ערביים-פלסטינים באותה עת, נראה לה מטופש, מסוכן וחסר כל סיכוי (נו, תארו לעצמכם שזה היה כן עובד בשטח?!). ההנהגה הציונית לקתה איפוא בעמדה קולוניאליסטית די "מובנת".
הוסיפו למצבור הנידון של המעגלים מיתוסים של כוחנות שהשתלבו היטב בצמיחה הלאומית-הציונית, ממש כמקובל בתנועות לאומיות אירופיות, כאלה שבולטים, איך לא, בנאומו המפורסם של נורדאו בדבר "יהדות השרירים", הפונה פחות לספורט (מה חבל) ויותר לביריונות היהודית-ציונית.
הוסיפו לכך את התרבות המגויסת של אותן שנים (ימי המנדט וראשית המדינה), כזו שבלטה במסגרת החינוך הפורמלי והלא פורמלי, וקיבלתם עירויים ביריוניים-כוחניים. ספרי לימוד מזה ותוכניות של "פעולה" (מושג של פעם) מזה, נרתמו לטובת הטיוב של "אנו" והריעוע של "הם", הלגיטימציה של ה"אנו" והדמוניזציה של ה"הם". אז למה נלין שלא נבין את מקורות הביריונות שבתוכינו.
הוסיפו לכך גם את המעורבות של הציונות הדתית בפוליטיקה, בבחינת קידוש העשייה הציונית, וקיבלתם גושפנקא לכל גזילת שטח, מקום עבודה, עוינות והתנשאות כלפי הסביבה.
לא מספיק?!?
במאמרו של ז’בוטינסקי "קיר הברזל", שמצוטט די הרבה בשנים האחרונות, מופיעה פיסקה אחת שקצת נשכחה – לא משנה מי היו המתנחלים הלבנים ברחבי העולם, קוויקרים וכתות אחרות שוחרות שלום או צבאות של רוצחי המונים, תמיד קיימת התנגדות המקומיים למתנחלים האלה (ומובן שכל צד צודק מבחינתו).כך שבאמת לא משנה אילו אמצעים או כוונות היו לציונות, התגובה לה היתה זהה כל מקרה. וגם לא צריך להיכנס לשאלה "מי התחיל" שהרי לא משנה מי השליך את האבן הראשונה.
אולי יש חשיבות מסויימת לכך שהציונות עד 48 לא היתה "אדונית לעצמה" – ההגדרה שלה כקולוניאליזם היא לא מדוייקת מכיוון שהיתה בין קולוניאליזם "רגיל" כלומר כזה שבמסגרתו המתנחלים הם אזרחי המדינה השלטת או הופכים לכאלה, לבין סתם הגירה שנפסקת כאשר יש התנגדות של האוכלוסיה המקומית, בין אם מדובר במשטר דמוקרטי או לא, כפי שקרה להגירה היהודית לארצות אמריקה בשנות ה-20.
ועוד עניין שעלה מספר פעמים בכתיבתו של שורק באתר – נראה לי שדווקא הוא מקבל את התעמולה של התנועה הציונית, כאילו תנועה זו היתה מי ש"הביאה" יהודים לארץ, מה שאינו נכון – רובם פשוט קנו כרטיס ועלו על האוניה. גם רוב ההתיישבות הציונית עד 48 נעשתה באמצעות כספים פרטיים או בכספי אגודות שונות שלא היו קשורות למוסדות הלאומיים.ואגב, זו לא היתה ברובה התיישבות חקלאית – בשנת 48 כל המושבים, הקיבוצים והמושבות ביחד היו אולי 20אחוז מאוכלוסיית היישוב היהודי.
To Boaz
My point was that, because of the state of land ownership, and because of the population distribution, Partition was an act of violence against the country and its people, and Partition made
טרנספר
inevitable.
Yes, nationalism is a European idea, as are many other European ideas that have legitimately been adopted elsewhere.
.
Toward the end of the 19th century, there were the beginnings of all-Arab nationalism that had a modernising and democratising anti-Ottoman thrust. With the influx of Zionist settlers, and during the British Mandate, nationalism in Palestine began taking an anti-imperialist and anti-British and anti-Zionist direction. The consciousness of a distinct Arab Palestinian nation really developed with the emergence of organized Palestinian guerrilla action conducted in the name of a Palestinian revolution. The possibility of a Palestinian nation, with an Arab and Jewish component, is a very recent development, in response to joint Jewish-Arab struggle against national oppression and for a common future.
.
Nationalism does not fall from the skies or from the reading of good books or from the efforts of propagandists. Nationalism of oppressed peoples is always a response to the constraints of the old regime, or to imperialist or colonial oppression.
The denial of the nationhood of the oppressed peoples is always part of the ideological arsenal of the oppressors.
גדעון ספירו שוכח שהציונות לא היתה אימפריה כשהחלה לטפל "בעם הילידי" אלא פעלה בחסות האימפריה הבריטית ובמסגרת האינטרסים שלה.
בועז שחר סבור שכדי "לא לפספס את הציבור הרחב" צריך לטאטא את ההיסטוריה מתחת לשטיח יחד עם הזכויות של הפלסטינים.
זה מה שניסו לעשות בהסכם אוסלו ופספסו את "הציבור הרחב" בגדול. אבל יש מי שאף פעם לא מתייאש (לומד).
ארתור רופין, ציוני גדול ולא אחד שאפשר לחשוד בו, פירסם כי ב-1893, 13 שנה לאחר שהמגיב מעל טען כי היו בין הים לירדן 60,000 ערבים, היו בפלשתינה העותמאנית 600,000 ערבים. פי 10 יותר משהמגיב לעיל כתב, רק 13 שנה קודם (האם יתכן כי לא ספר את כל האפסים?).
ונניח שארתור רופין סתם שמאלני. בואו נראה מה חוקרים אחרים מעריכים:
Justin McCarthy מעריך כי ב-1860 היו בפלשתינה 411,000 ערבים. מעט יותר מ-60,000, מעט שנים לפני 1880.
גם Beinin & Hajar מעריכים כי ב-1878 היו בפלשתינה 447,000. לפי Bachi היו ב-1893 בין הים לירדן 489,000 ערבים. לאן נעלמו למגיב שלעיל 429,000 בני אדם?
האם כולם משקרים?
על פי Census ב-1893 היו 414,648 ערבים בפלשתינה.
כל הנתונים ועוד הסברים רבים כולל מקורות
באתר mideastweb.org
— קישור —
אבל גם אתה מדבר שטויות. קודם כל אני מסכים איתך שהטיעון שהיו 60,000 ערבים הוא דבילי שכן ב-1882 היו 400,000 מוסלמים. לגבי ארתור רופין, האתר שהבאת טועה ומטעה מכיוון שרופין מעולם לא נתן מספר עבור אותה שנה אלא רק עבור 1915. יש לי את הספר של רופין והוא קובע רק שב-1915 היו 600,000 לא יהודים כאשר 590,000 היו ערבים מוסלמים ונוצרים ו-85,000 יהודים.
ג'סטין מקראתי כבר ידוע ברבים כחרטטן וסלפן ולכן אי אפשר לקחת אותו ברצינות. אתה יכול לקרוא עליו ולגלות שהוא מבין מכחישי השואה הארמנית ועוד ביקורות נוספות. לגבי דמוגרפיה, הואלא הבין את מה שהסביר רוברטו באקי שכן מתוך כל הנתונים של בקי בחר מקרת'י ב-900 מהגרים בלבד שהציג בקי וכך "הוכיח" שההגירה בתקופת המנדט הייתה שולית.
האג'ר וביינין גם כן מוטלים בספק. גם אין שום הסבר למקרת'י כיצד הגיע ל-411,000 ערבים. יש לי את הספר שלו והנתון הזה לא מצויין אלא רק במאמר שפרסם ללא כל הסבר דמוגרפי.
המקורות הטובים הם של אלכסנדר שולך, רוברטו בקי, מיכאל אסף ועוד כמה.
לבעל הסמרטוט האדום:
למקרא תגובתך לא ידעתי האם לצחוק או לבכות. הכיצד אתה משווה את הכיבוש הבריטי באוסטרליה ושחיטת האבוריג’ינים, ודומיהם הבריטים ביבשת אמריקה הצפונית כלפי ערופי הראש האינדיאנים ואינוס נשותיהם-ילדותיהן וכן השיעבוד הספרדי-פורטוגזי את מרכז אמריקה ודרומה להתנהלות הציונית, המטופטפת, החלשה, חסרת הכוח, המגיעה לאזור הנשלט על ידי גורם מעצמתי באופן יחסי (האימפריה העות’מנית). הבריטים, הספרדים ודומיהם פרצו אל מרחבי הילידים ובידיהם "מקלות יורקי אש". הכך הגיעה הציונות ל"ארץ הקודש"?! (לו רק התאפשר לה אחרת). ולאחר מכן, בשעה שהמנדט הבריטי הוחל בפלסטיין, האם היתה הציונות אדונית לעצמה?!
אלא מאי? ברגע בו הצטיידה זו ב"מקלות יורקי אש" נחשף פרצופה האמיתי, ובשם הפטריוטיזם מזה והפחד מפני ההתאיינות הפיזית מזה, יצאה להלום ב"אויביה". הלמה? ועוד-איך הלמה!
The discussion of "demographics" is interesting, although a little distasteful. Also distasteful is the denial of Palestinian nationhood.
This denial is an example of
ביריונות
For those interested in historical data, the history of land ownership in Palestine is interesting, and can easily be verified at the Tabu. For a map based on British Mandate statistics, take a look at
— קישור —
From the point of view of land ownership rights, the Partition Plan of 1947 was a huge act of
ביריונות
לע.ג.
———
המיספר שהבאת מצוץ ככל הנראה מהאצבע.
סקר האוכלוסין הראשון שנערך בארץ היה לאחר הכיבוש הבריטי ב1917 ואז מנו בו כ 800,000 ערבים (מתוך הספר דויד בן-גוריון-זכרונות נספח א’).
לגבי המאה ה19 ישנן רק הערכות מאחר שלא נעשה סקר מסודר -אבל אף אחד מהם לא דומה למספר שהבאת.
אציין רק שני מקורות:
*********************
1865-1850: 350,000-360,000.
1883-1881: 425,000.
1895: 457,592.
מקור:
גילבר, גד, מגמות בהתפתחות הדמוגרפית של הפלסטינים, 1870 1987, מרכז משה דיין לחקר המזרח התיכון ואפריקה, מכון שילוח, אוניברסיטת תל-אביב, ספטמבר 1989.
**************************
בשנים 1882-1872 סה"כ האוכלוסייה נעה בין 300,000-400,000. מזה היו כ-65,000 בדווים-נוודים, 55,000 נוצרים וכ-200,000 מוסלמים. אבל מספר יושבי הקבע היה רק כ-141,000.
בשנה 1895 סה"כ האוכלוסייה מגיע לכדי 450,000 נפש כאשר רק 252,000 הם יושבי קבע.
מקור:
פיטרס, ג’ואן, מאז ומקדם, מקורות הסכסוך היהודי-ערבי על ארץ?ישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988
סליחה, באתי להגיב למישהו אחר. אבל לגביך, אני מסכים שהנתונים של גואן פיטרס הם מגוחכים ואינם מגובים. היא מסתמכת על נתונים לא אמינים של המשפטן ארנסט פרנקשנטיין. עם זאת, המפקד הראשון שנערך בארץ היה ב-1919 ולפיו 515,000 מוסלמים, 50,000 ערבים נוצרים ו-65,000 יהודים.
כמנהגו יחיעם שורק מטיח האשמות ביהודים, באירופאים, בלבנים, כל זה בלי ביסוס ובלי לתת לעובדות להפריע לו,ממש בגזענות הפוכה, תוך שהוא מחפש קולוניאליזם בכל פינה באותו להט שסנטור מקארתי חיפש קומוניזם (שתי תופעות שליליות באותה מידה).
אני כבר לא מדבר על סתם הגזמות פרועות, כמו האמירה "50 מיליון אינדיאנים שנשחטו" כשמומחים כמו ר.ג’.רומל מעריכים את מספר הקורבנות בכל יבשת אמריקה ב-500 השנה האחרונות בלא יותר מ-10 מיליון.
חשוב יותר להעמיד את הדברים בפרופורציה. מה היה לפני השלטון האירופי על העולם -עריצות של שליטים מקומיים, כמו מלכים אפריקאים שמכרו את שבויי המלחמות לעבדים (נכון, לסוחרים אירופים); או האצטקים, שלמרות ששלטונם בתקופת ה"שיא" השתרע על חלק קטן מצפון אמריקה השאירו אחריהם אנדרטה בצורת פירמידה ממיליון וחצי (!) גולגלות.
ומה היה אחרי הקולוניאליזם – משטרי עריצות מקומיים, לא פחות גרועים מהקולוניאליזם או מאותם מאו וסטאלין ששורק מתעלם מהם (מתוך הערצה?)
אבל מה זה אכפת ליחיעם שלנו, כל זמן שניתן לטגן כמה לבנים אירופאים לארוחת הערב.
עופר יהלום
אני לא שכחתי אפס. אתה המצאת אותו. אני אחזור שוב והמספר ניתן לבדיקה – בשנת 1880 היו בין הירדן לים 60 אלף ערבים בלבד. רק בשנת 1920 היה מספר הערבים כ – 650 אלף נפש ובשנת 1947 כ – 1.2 מליון.
השאלה אם היהודים היו ציונים או מתנגדי הציונות אינה רלוונטית ולא ביססתי עליה שום טעון. השאלה היא האם היה בתחילת המאה העשרים היה עם פלשתיני והתשובה שגם אתה תתן (אם אתה אדם הגון) היא לא באלף רבתי. האם היה ב 1947 היה עם פלשתיני? גם פה התשובה היא עדין לא. לא בגלל שאני לא מגדיר אותם כעם בשנים אלה אלא משום שהם עצמם לא הגדירו עצמם כישות פוליטית/תרבותית/כלכלית או אחרת נפרדת מסוריה. זה לא סותר סיום תהליך התגבשות של עם כזה בשנים שאחרי 1948 ולא סותר מתן אפשרות לביטוי מדיני לעם כזה. למי שזה נשמע תמוה כדאי שיחשוב רגע אם כל העמים שהוא מכיר כיום היו קימים לפני 100 שנה. לא מדינות, עמים. אני חוזר ואומר שהפצת שקרים נוסח "הקולוניאליזם הציוני" מחלישים את העמדה הדוגלת בעצמאות מדינית לפלשתינים ויוצרת תחושה של מיאוס ודחיה בקרב מי שיכולים להיות בני ברית פוטנציאלים לעמדת השמאל.
לבועז:
"דרישה לגיטימית לעצמאות", כך אתה כותב. הרי בדיוק במלים אלה נימקו האמריקאים (הבריטים) את זכותם לעצמאות-השתלטות-כיבוש, תוך כדי ולאחר שחיטת כ-50 מיליון אינדיאנים.
ואגב, היכן היה הציבור היהודי, תאב העצמאות והשיבה ל"מולדתו ההיסטורית", באותן 200 שנות גלות, כשכלל לא מנעו ממנו את העליה לארץ.
לנתן:
קרא את זכרונות אנשי העליה הראשונה והשניה ותתבשם אף אתה. איני בטוח שהריח כה ימצא חן בעיניך
ליוסף הזקן:
במה האינפורמציה שאתה מוסר רלוונטית לנקודה המרכזית העולה מרשימתי הקצרה?
לע.ג:
ראשית שכחת "אפס" קטן במניין הערבים.
שנית, התושבים היהודים באזור הגדה המערבית בתקופת השלטון התורכי, בעידן הקדם-ציוני, ושבצדק אתה מכנה אותם חרדים, בזו לכל רעיון לאומי וראו עצמם מקדמי משיח. השלטון התורכי מאוד מצא חן בעיניהם (גם כתפיסה פרובינציאלית) והם הסתופפו צפופים בארבע ערי הקודש והגדירו עצמם מאוחר יותר כאנטי-ציונים. אלה בוודאי אינם בחזקת התשתית הלגיטימית שאתה מבקש להשית את טיעוניך עליה.
עצוב, אין מילה אחרת.
אתה ודומיך הפכתם את ביקורת הציונות ומהלכיה של המדינה הציונית לבלתי אפשרי, שכן אם מי מאיתנו המתקרא ציוני מנסה להעיר או להאיר מיד מסתערים עליו בטענה שהוא אנטי ציוני (כמוך). הציונות כתנועת שחרור לאומי מוצאת את שורשיה המוסריים והצודקים באותו מקום ממנו אתה שואב את הנרטיב ההומניסטי שלך, אלא שבעוד הציונות עומדת על ייחודו של העם היהודי, לא כעליונות גזע אלא כזכות יסוד לשמור על תרבותו וקיומו הפיזי (שנראה כי שכחת או השכחת), לא על חשבון אחרים אלא ביחד עם תנועות שחרור אחרות (הסכם וויצמן פייסל המכיר בעובדה כי העם הערבי והעם היהודי הם אחים במאבק, לא צדדים אויבים), אתה מבקש להמשיך ולהבליט את הדרישה הלגיטימית לעצמאות (כפי שמסמך 14 הנקודות של וילסון מתווה) ולהציג אותה כגזענית ופלגנית.
עצוב לי שבגלל אנשים כמוך, שיצאו למלחמה בציונות, כל ביקורת לגיטימית מתקבלת מיד בציפורניים שלופות. צר לי מר שורק, אבל אותי לא שיכנעת.
תרבות פלשתינית שהוגלתה ונרצחה? אתה מוכן לנקוב בשמו של פילוסוף פלשתיני אחד או סופר פלשתיני אחד או סתם פלשתיני שתרם משהו לתרבות עד שנת 1948? לא תצליח ומסיבה פשוטה -לא היתה אז תרבות פלשתינית כי לא היה אז עם פלשתיני. היו פחות ממליון איש שרובם הגיעו לכאן במקביל לעליות הציוניות. בנגוד ליהודים שהגיעו עם מטען תרבגותי בן 4000 שנה הערבים שהגיעו היו מהשכבה הסוציו-אקונומית הנמוכה ביותר מארצות ערב שמסביב (עבודה חורנית, זוכרים את הביטוי?) וגם הגדירו עצמם כערביי דרום סוריה. חבל שטעון נכון על צורך במדינה פלשתינית טובע בים של שקרים שרק מחלישים את הטעון (לפחות אצל אנשים הגונים וישרים) ונתנים נשק ביד מי שרוצה להוכיח שלא צריך להכיר בפלשתינים.
אני קורא את דברי שורק ואחר כך את התגובות הנזעמות, ואני נבוך. אכן דרכם של מגנס וחבריו לא צלחה, אך האם האשמה בפלסטינים? וכי היה לקבוצת ברית שלום מנדט מהציונים? אכן הערבים הרבו במעשי טרור ואלימות, אך האם היהודים לא? מי שרוצה להגיע למסקנות על חלוקת האחריות בין העמים מן הראוי שיבחן את הצתוצאות הסופיות: גירוש הערבים וטיהור אתני והקמת ערים וכפרים על חורבות התרבות הפלסטינית שחרבה והוגלתה ולעתים נרצחה.
אני מקוה שהפעם לא יצנזרו את תגובתי כפי שעושים כל פעם שאני מביא עובדות הנוגדות את "הנרטיב" של האתר. בספירת אוכלוסין שעשה המשטר הטוקי בשנת 1880 בארץ ישראל חיו בין הירדן לים 60 אלף ערבים ועוד 20 אלף יהודים (כולם חרדים). כלומר, כאשר החלו העליות הציוניות לארץ הססמה הציונית – עם ללא ארץ לארץ ללא עם, היתה נכונה לחלוטין. מכיוון ששורק מגדיר עצמו היסטוריון אין ספק שהוא מכיר נתונים אלה ומעדיף להעלים אותם שלא לאמר לשקר במצח נחושה כדי להצדיק את התאוריה השיקרית שהוא מעלה פעם אחר פעם.
האם קבוצת מגנס-בובר- אינטלקטואלים ענקים- הצליחו "לחבור לגורמים לאומיים ערביים-פלסטיניים ??? האם השתדלותם המאוד כנה והומנית נענתה?? ואם לא-אז למה???
אתה היסטוריון- כך אתה מכנה את עצמך- אתה בוודאי יודע גם יודע איזה קבוצה איכותית זו הייתה, הם היו -מצפון ופאר היהודים.
למה אם כן הם לא הצליחו "לחבור"????
למה שלא תזכיר מי מבין "הגורמים הלאומיים הפלסטינים" ענה להם ומה בדיוק ענה להם. וזה עוד בשנות העשרים…
כותב יחיעם :"ואילו מוכי הפרעות שהגיעו למזרח התיכון – המהגרים הציונים – היו מוכנים להרביץ ולהסב לאח?ר את שסבלו בעצמם."
אנו בטוח שמר שורק יכול להביא אין סוף דגמאות למיקרים בהם בני העלייה הראשונה השנייה והשלישית התנפלו על הכפרים הערבים ,שדדו,שרפו,רצחו,אנסו,גנבו ,טבחו או בקיצור "הסבו לאחר את מה שעשו להם".-כנראה שהוא לא עשה את זה רק בגלל שיכחה….
להנרי, החלוקה לא הלכה לפי בעלות על אדמה אלא לפי ריכוזי אוכלוסין של יהודים וערבים, צעד צודק כשמדובר על שתי מדינות לאום, אלא אם אתה תומך בטרנספר כמובן.
לגבי כל הדיון על עם פלסטינאי- לאומנות היא רעיון ארופאי, נקודה. עממים ערביים הוגדרו על פי שבטים, משפחות, ערים, כמו היהודים בתקופת התנך. ההערכה הכי מוקדמת שאני מכיר על התגבשות עם פלסטינאי מדברת על 1917, ואי אפשר להכחיש שכל התהליך, לא משנה מתי התחיל, הוא ראקציה לציונות.
אני שמח לראות שיש פה עוד אנשים ב"ראש שלי" שחושבים שההתלהמות הקיצונית של כמה מכותבי הגדה דוחה את הציבור המתון ומשאירה את הקיצונים מכל הצדדים (ערבים ויהודים) לצרוח אחד על השני. יחיעם שורק לא מייצג אותי, בדיוק כפי שמוחמד דף או החמאס לא מייצגים את רוב הציבור הפלסטינאי. מה שנשאר לנו הם שני צדדים, אחד המדבר על חיסול מדינת ישראל כמדינה יהודית-ציונית, והוא מורכב מהימין הקיצוני, השמאל הקיצוני, והארגונים הפלסטינאים החמושים. מנגד יש את הציבור הרחב, השפוי, אשר מאמין בדו קיום, שלום, ושתי מדינות לשני עמים, חבל שאנחנו מפספסים אותו.
אינני רואה טעם להיכנס במסגרת מקום המוקצב לתגובות לויכוח עם התמונה ההיסטורית ששרטט יחיעם שורק. התמונה שלו מאד חד צדדית, צבועה ומותאמת להשקפת עולמו, מתעלמת מנקודות "לא נוחות", ועל כן היא הכל חוץ מסקירה היסטורית אמינה.דומני כי אם תלמיד היה מגיש לו עבודה כזו במוסד האקדמי בו הוא מלמד, היה מקבל ממנו נכשל.
הפלישה או ההגירה הציונת לארץ ישראל-פלשתינה, מאז ימי התורכים והעימות שלה עם העם הילידי, אינה תופעה בלתי מוכרת. השוואתה עם פלישות אחרות של אירופים לארצות בהן חיו עמים ילידים, מראה, כי הפלישה הציונית היתה הרבה פחות אכזרית. הציונים לא ביצעו רצח עם בדומה לזה שביצעו הפולשים הספרדים והאנגלים באינדיאנים ביבשת אמריקה, או האנגלים באבוריג’ינים באוסטרליה. מול אלה ניצבת הפלישה הציונית במעמד כמעט צמחוני.
אחת הסיבות שאנו ממשיכים להיות בעימות היא שהפלישה הציונית בשלביה השונים לא ביצעה ג’נוסייד כפי שבוצע בארה"ב באינדיאנים. איש לא מערער על זכותם של הלבנים בארה"ב או באוטרליה לחיות בארצם. מי שהיה יכול לערער, נרצח.
אבל, ויש כאן אבל גדול, העובדה שהציונים לא עסקו כאן בהשמדת עם בנוסח ארה"ב, (על אף כל מעגלי האלימות של הד"ר יחיעם) אינה מייפה את העוול שניגרם לפלסטינים.
גירוש מאות אלפי פלסטינים מאדמתם והריסת כפריהם ב-1948 והכיבוש מאז יוני 1967 הם שני פשעי מלחמה העומדים לעצמם ועד שישראל לא תכיר בכך ותתקן את הניתן לתיקון, הפצע הענק שנפער לא יגליד.
כמו כן אינני רואה כרלבנטי את הויכוח שהתעורר כאן באשר למספר הערבים שחיו בפלשתינה ב-1880 או 1890. בין אם היו 60 אלף או 400 מאות אלף, אין זה משנה את העובדה שהיום אנו ניצבים מול עם פלסטיני, ולעם הזה יש זכויות שמדינת ישראל שוללת ממנו.
לבעל הסמרטוט האדום
ראשית – אין זה כלל מנחם ומנעים להיוודע כי גם עמים רבים גילו יד אכזרית וקשה בשעת ניהול מלחמת העצמאות שלהם. צרת רבים?! למי? למה? מעולם לא טענתי כי העולם צמחוני ואילו אנו קניבלים. עם זאת היו עמים שניהלו מלחמת עצמאות מתונה הרבה יותר ותרבותית, אם כי כל מלחמה היא מלחמה. עיינו ערך הודו.
שנית – העובדה שמדינתנו לא השתמשה בכלים כבדים והרסניים כנגד "אויבותיה", לא נבעה, "חלילה", מתסמין הכרת מגבלת הכוח, אלא מכיוון שפטרונה מעבר לגלי האוקיינוס, הוא שאמר לה את הלא, כפי שאמר לה את הכן בזיקה לפריצת מהלך ההתנתקות.
שלישית – קבלתי את דבריך כי הציונות היא תנועה לאומית המבקשת לכבוש את הארץ לעצמה. הארץ שנגזלה ממנה. נגזלה? עלאק נגזלה! העם היה שבוי, ועדיין, במיתוס המקולקל והמעוות של גלות באינוס וחסימת ההגעה לארץ בפניו.
אינני רוצה לפסוק במחלוקת שבין קמינר ושורק האם האחרון נגוע בגזענות, אנטישמיות או אולי מדובר בסתם גנטיקאי לא מוצלח. לדעתי הוא בוודאי לא היסטוריון רציני.
בתגובה קודמת ציינתי כי אם נסתכל על ההגירה הציונית כפלישת לבנים אל ארץ שחיה בה אוכלוסיה ילידית, אזיי בהשוואה עם פלישות אחרות (ארה"ב, אוסטרליה) הפלישה הציונית הינה צמחונית. על כך הגיב שורק, הפעם לא כגניטקאי או בוטניקאי, אלא כקוסם בוחן כליות ולב, שאילו היה לציונות מספיק כוח, היתה מגלה אותה אכזריות. אבל זה לא קרה. גם כאשר לציונות כבר היה מלוא הכוח והשליטה, כולל פצצות אטום, היא לא השמידה את העם הפלסטיני כפי שהלבנים בארה"ב עשו כלפיי האינדיאנים.
במלים אחרות, לשורק, לא נוח עם האכזריות הקיימת, החמורה דייה כמות שהיא, הוא רוצה יותר כדי שתהלום את תחושתו הכמו דתית (אם כי במסווה חילוני) של "המלך המשיח" הרצחני המפעמת בו. והציונות, מה לעשות, עד כה לא משתפת פעולה.
עתה, אם נבחן את הציונות במשקפיים אחרות, של תנועת שיחרור לאומית המבקשת לכבוש את הארץ שלדעתה נגזלה ממנה כדי לאפשר לעמה הגדרה עצמית וריבונות לאומית, ונשווה אותה למאבקי תנועות שיחרור לאומיות אחרות שנאבקו לעצמאות וריבונו לאומית, ניווכח שגם כאן הציונות לא מתבלטת באכזריות יוצאת דופן.היא משתלבת במדד האכזריות האופייני למאבקים אלה, אבל לא ניצבת בצמרת שלו.
ושוב, די באכזריות שישנה והיתה, לא צריך לעשות דמוניזציה מעבר למה שהתרחש. ההיסטוריה עדיין לא כה רחוקה, וכל אדם משכיל יכול לגשת למקורות.
בחינה לא מתלהמת שדל הנושא, קשה לשורק. הוא לא בודד בכך. טוב שיש מחלוקת, וטוב ששורק לא מגביל את זכותנו להשמיע דעות החולקות על אלו שלו.
לראובן קמינר
ראשית – לציונות הגדרות רבות, ואולי אין לה בכלל מקום בתקופתנו, ולא רק בשל אנכרוניזם וריבוי הגדרתי, אלא בגלל חינוכיות מימסדית מזה והזקקתה לדת, לאמונה ולמסורת מזה. נוח לך להתייחס לגישתי כהלימת פטיש כבד משקל, שייבושם לך. זוהי ביקורת פשטנית וציורית.
שנית – אנטישמיות? אצלי? אתה מוזמן להציץ לכתבי הרצל ואף פינסקר הנוגעים באנטישמיות ואף מצדיקים אותה, הן כטקטיקה והן כאסטרטגיה מבחינת מימוש רעיונותיהם.
חבל שאתה מייחס לי שיוכים גנטיים. העניין איננו גנטי קולגה יקר. הוא אכן בן שנים רבות, הרבה שנים. הרבה מאוד שנים. אלא שכוח הזרימה שלו הינו חינוכי-מסורתי ("אפקט מאב לבן") ולא גנטי. גישתי, וצר לי על ההתייהרות וההתיימרות הינה היסטורית-אנליטית, והאמת, מה לעשות, היא לפעמים מדאיבה ומעיקה.
שלישית – האם ישראל פחות או יותר כוחנית מארה"ב, כשבאחרונה אין ציונות ואין דת משה ועוד – לטענתך ותמיהתך.
ובכן, קולגה יקר, קיימת זיקה אמיצה בין ישראל לארה"ב, והיא מורכבת, בין השאר, משני הפרמטרים: עם מהגרים שהשתלט על מקומיים וקבע את סדר היום החדש על-פי כוחניותו; זיקה לדת ולמסורת. האמריקאים, אם כי בחוקתם מזדקרת מיד ההפרדה בין דת ומדינה, הינם מה-זה-דתיים, והדת, כידוע, אינה התאומה של הליברליות, של השלום, של האחווה, של הסובלנות ועוד מיני ערכים "מוזרים". התנהגותו של הקאובוי מטקסס והיסמניות של העם האמריקאי מאחוריו, היא רק דוגמה אחת מני רבות.
ראובן קמינר
מה אני אעשה עם יחיעם שורק? ביקורת הציונות היא מלאכה חשובה ועדינה. אך י"ש מביא עמו למלאכה זו פטיש 5 ק"ג במקום אזמל מנתחים. הקורא התמים עשוי להתרשם שאחרי התקפה כזו של י"ש יישאר מהציונות רק הריסות [רעיוניות] שמחכים לפנוי מהבמה הפוליטית-ציבורית. מה אני יגיד לכם. זה לא כל כך פשוט.
העיקר הוא התוכן ונתייחס אליו בהקדם. אך קודם נרשה לעצמנו הערה "קטנה" בקשר לסגנון. ידוע לכל שמתנהלת מערכה בינלאומית אינטנסיבית כדי להוכיח שהביקורת על הציונות ועל מדיניות ישראל אינן אלא גרסה מתוחכמת של אנטי-שמיות. על מנת להדוף את טענות הכזב של השדולות הישראליות והפרו-ישראליות למיניהן המאבק הרעיוני-פוליטי מצד השמאל מדגיש את ההבחנה בין שליטי ישראל,מנגנוני הדיכוי הצבאיים והשלטוניים ובין העם בישראל. הטונים האתניים אצל י"ש (כמעט דטרמיניזם אתני)
גובלים בניסוחים אנטי שמיים, אך כי בטוח אני שאינו רוצה בכך ואינו מתכוון לכך.
הרי במה עסוק י"ש? במקור הכוחנות בחברה הישראלית. התהוות הגרעין הציוני החלוצי הוא אצל י"ש הסבר מניח את הדעת לרמת הכוחנות המיוחדת במינה והבלתי נסבלת בחברה הישראלית. אך מה זאת הקטגוריה הזאת: כוחנות בחברה הישראלית? יש מדד כוחנות על פי ארצות שונות וחברות שונות? האם ישראל יותר כוחנית מארה"ב שאין לה גרעין ציוני שלו בעל ניסיון עם הצאריזם, זיקות לדת משה, וכו’. מהי רמת הכוחנות בסין, יפאן, גרמניה, פרו? יש דבר כזה כשמדובר בחברה. כדי לבסס תזה אומללה זו נאלץ י"ש להתחקות אחרי תופעות ביולוגיות וגניטיות שיצרו מוטציה מזיקה ומסוכנת ההכלאה שהיא בסיס של הגרעין הציוני החלוצי. אומנם הגרעין עוצב על ידי גורמים היסטוריים אך בשלב מסוים הגורמים יצרו "הכלאה" שאינה מושפעת מגורמים היסטוריים, גרעין בעל חיים ועצמה משלו. מרוב אתניות אין רואים את העצים החברתיים- היסטוריים. לצערי, תרומתו של י"ש לדיון ולעיון בנושא החשוב המעסיק אותנו מזיקה יותר משהיא מועילה.
Here are some links for Yasmine.
As for למשקל היחסי she will have to assess this herself.
Remember that Zionist ethnic nationalism was once one of the currents
קבוצות שוליות/קקיוניות
And, in the future, with Yasmines help, the influence of Zionist ethnic nationalism will be reduced, and eliminated.
— קישור —
— קישור —
https://lists.resist.ca/pipermail/project-x/2003-May/003733.html
— קישור —
— קישור —
— קישור —
להנרי – אני לא חושב שהחלוקה היתה אקט של אלימות כשלעצמו, מכיוון ששני הצדדים יכלו לאחריה להסכים על הקמת מדינה אחת. לשאלה אם החלוקה גרמה לטרנספר – אם היה קורה טרנספר מרצון ובהסכמת שני הצדדים כמו בהודו אז הטרנספר הוא חלק מהפיתרון, אבל כידוע זה לא היה המצב בארץ.נראה לי שאם הבריטים היו פשוט קמים ומסתלקים, או מעבירים את השלטון לאיזו ממשלה דו-לאומית, התוצאה היתה זהה בדיוק.
לגבי ההווה, אני לא מכיר סקרים בעניין זה, אבל אני מניח שבצד הפלסטיני רוב הפליטים מעדיפים מדינה אחת, מכיוון ששתי מדינות משמעותן שכנראה לא תהיה שיבה בפועל. לעומת זאת רוב הפלסטינים האחרים מעדיפים שתי מדינות, מכיוון שמדינה אחת משמעותה שיצטרכו לפעמים לחיות עם ראש ממשלה או נשיא יהודי, תוך קיומה של מדינה שבה בסוף התהתליך יהיה עם אחד ולא שניים.
בצד הישראלי-יהודי 99 אחוז יעדיפו שתי מדינות, ונראה לי שיעור זה הולך וגדל, עד כמה שיש לו לאן לגדול.נראאה לי שאפילו אותו אחוז לא יסכים שלמדינה כזו יקראו "פלסטין", אולי "ישראטין" כמו שאומר קדאפי.
ליחיעם שורק – כפי שאמרתי, יש בציונות סממנים מסויימים של תנועות קולוניאליות באותו זמן, אבל מכאן ועד להכנסת הציונות לאותו סל יחד אתן זה בערך כמו לקרוא לרוזוולט או לבן-גוריון "סוציאל-דמוקרטים".מה לעשות, שהמישור הפסיכולוגי-תדמיתי כלומר השאלה איך ראו את עצמם או אפילו איך אחרים ראו אותם זה לא הכל, צריך לבדוק את המצב בפועל.
נכון, התנועה הציונית תרמה משאבים לעלייה והתיישבות, אבל הרוב נעשה בכספים פרטיים. ואחרי הספר הלבן של 36 שאסר על קניית קרקעות הן הושגו בחינם – היהודים בארץ תפסן בכוח והשתלטו על אדמות מדינה, לפי מיטב המסורת שהתפתחה בארץ במשך מאות שנים.
"…there has been a current in Palestinian society that opposes Partition, that sees the future of the country as encompassing Arabs and Jews as equal citizens,
אפשר לקבל קצת דוגמאות או סימוכין ביחס למשקל היחסי, ברמה שרלבנטית להיווצרות אומה פלסטינית המורכבת מיהודים ומערבים, אם הבנתי נכון את מה שכתבת
. The possibility of a Palestinian nation, with an Arab and Jewish component, is a very recent development, in response to joint Jewish-Arab struggle against national oppression and for a common future.
אם לא לוקחים בחשבון קבוצות שוליות/קקיוניות, הן בחברה הישראלית והן בחברה הפלסטינית, וגם לא יחידים, אז למי בעצם מתכוון? "שלום עכשיו"?
Both during the period of the Mandate, and since the establishment of the State of Israel (and before the Internet!) there has been a current in Palestinian society that opposes Partition, that sees the future of the country as encompassing Arabs and Jews as equal citizens, and that opens up the possibility for the emergence of a Palestinian nation that includes Arabs and Jews.
All acts of solidarity, from the strikes during the Mandate period, to joint demonstrations, volunteer work camps, up to the recent protests against the Wall at Bil’in — all contribute to the development of a "live and let live" attitude, a sense of familiarity, good-neighbourliness, and human decency, and the reduction of narrow-minded "ethnic nationalism" on all sides.
למרבה הצער,
" … joint Jewish-Arab struggle against national oppression and for a common future."
הוא ברמה שולית, חסרת משמעות מעשית, בוודאי מבחינת ההשפעה על תהליכים בחברה הפלסטינית — קומץ פעילים/ות, שחלקם בעצם נגרר אחרי הלאומנות הערבית "המתקדמת",מקבל אפריורי את כל טענותיה, וכך גם מבטל את המרכיב "היהודי/ישראלי" שבו.
אבל אולי לאאוטסיידרים מוחלטים (אשריך וטוב לך), הדברים מצטיירים קצת אחרת דרך האינטרנט (שם קל לעשות COPY/PASTE בכל מיני פורומים, לקרוא זה מאבק זה קצת מגוחך).
לעופר,
הציונות היתה משולבת מראשית דרכה בתסמונת הקולוניאליסטית, הן בשל האופנה הקולוניאליסטית שדבקה בהרצל ובחבריו ואף שקפה את חיבת ציון, והן בשל תחושת האגרסיביזם של "באנו לארץ המובטחת, וחסר למי שיעמוד בדרכנו", וכלה בהתייחסות המבזה והמתנשאת כלפי האוכלוסיה הערבית באזור.
זאת ועוד, התנועה הציונית הביאה גם הביאה בכנפיה מהגרים רבים, הן בתמיכה כספית, הן בתמיכה אידיאולוגית והן ביצירת אקלים של עליה-הגירה.
מובן מאליו שלציונות ולקולוניאליזים אין דבר וחצי דבר.
ארץ ישראל היא מקום הולדתו והתגבשותו של העם היהודי, ובה גם התקימה מדינה יהודית במשך מאות שנים.
למעשה לא ניתן לנתק את העם היהודי מארץ ישראל והעובדה המדהימה היא שגם אלפיי שנים לאחר סיום העצמאות הממלכתית המשיכו יהודים בכל רחביי העולם להגיד מידי שנה בתפילת הנעילה של יום הכיפורים את המשפט "לשנה הבאה בירושליים הבנויה".
אפשר להגיד שמעטים העמים בעולם שיש להם קשר היסטורי,דתי ותרבותי כל כך עמוק כמו שיש לעם היהודי לארץ ישראל,ולכן חזרתם של היהודים לארצם על מנת להשיב לעצמם את עצמאותם המדינית החל מהמאה ה19 וזאת לאחר שבעת מדורי הגהנום שעברו כמעט בכל מקום בו היו, הוא הדבר
הכי הגיוני ומוסרי שאפשר לעלות על הדעת.
לפיכך הההשואות לקולןניאליסטים שהיגרו לדרום-אפריקה ,אוסטרליה,הודו או כל מקום אחר בעולם לא היו אמורים לעורר תגובה.
אבל הבעיה הגדולה היא שדעות כמו דעותיו של שורק, מציגים את כל השאמל בארץ כסהרורי, מנותק מהמציאות ,עיוור למתרחש וסובל משנאה עצמית- דבר אשר מסביר את מצבו העגום בציבור- וחבל.
לנתן,
ראשית – המדינה היהודית ממש לא היתה קימת מאות שנים. מעבר להיבט ההיסטורי-סמנטי, של אנאכרוניזם בשימוש המילה מדינה בהקשר הקדום, הרי גם אם נאסוף ונצבור את כל שנות העצמאות היהודית, מימי דויד ואילך, עד החורבן וה"גלות", נגיע בקושי … (קח כיסא!) למאה שנות עצמאות (הגישה המקסימליסטית במחקר), וזה מתוך כ-1500 שנות היסטוריה.
שנית – כל נושא התפילה דווקא מסגיר את רגליו הקרות של העם היהודי מלהגר למזה"ת במהלך שנות גלותו. הוא הסתפק בתפילות, פיוטים ושאר התבכיינות, ובכללה הציפייה לבוא המשיח, והנציח באופן זה את שרשיו הגלותיים. הידעת איזו התנגדות גילה העם היהודית לצמיחת הציונות, ודווקא מה"קטע" המשיחי, בנוסח של "בל תהינו לעלות כחומה".
שלישית – אכן רק היהודים שסבלו עלו, ורובם בלית ברירה: אמנם אמריקה קרצה, אך אין מספיק מזומנים לרכוש כרטיס הפלגה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות ואין משפחה שתקלוט אותם שם, ועל כן לא עברו דרך מסנן חוקי הקווטה האמריקאים.
רביעית – יקירי. השמאל ממש לא סובל משנאה עצמית. אמור אחרת: הימין לוקה בפטריוטיזם אובססיבי (וכידוע שפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנבל) מזה ובשנאת הזולת מזה. נוח לך להתחבר למנטרות "ליברליות" כאלה? שיבושם לך!
מדינת ישראל אכן הוקמה בעקבות תנועה קולוניאלית, ממש באותה צורה דהוקמו כמעט כל המדינות מחוץ לאירופה – ורוב המדינות ביבשת זו היו שליטות קולוניאליות.
יש אמנם הבדל בין משטרים קולוניאליים שונים; וגם הבדל בהרכב האוכלוסיה בקולוניות כיום – אם צאצאי האירופים הם רוב (ארה"ב, ארגנטינה, ישראל) מיעוט ניכר (כמו פרו, דרום-אפריקה) או מיעוט זניח (כמו סנגל).אבל התמונה הכללית היא דומה.
ואשר לטענתו של שורק, שברגע שלציונות היה מספיק כוח נהגה כקולוניאלים הגרועים ביותר – זה פשוט לא נכון. אפילו ברגע הגרוע ביותר מבחינת היחס לערבים, כלומר ב-48, לא היה ג’נוסייד כמו במקומות רבים בעולם. לפי ספריו של בני מוריס, גם רוב מעשי הרצח המקומיים ורוב מקרי הגירוש היזום נעשו ע"י אנשי אצ"ל ולח"י או יוצאי תנועות אלה בתוך צה"ל בראשיתו, ולא על ידי אלה שנשמעו להנהגת היישוב והמדינה.
אלימות שקולה להפעלת כוח. ללא הפעלת כוח לא היה מתקיים כלום. המבקשים לבטל את האלימוחהם אוטופיסטים. בספרו "החברה הפתוחה ואויביה" הראה קרל פופר שבקשה מעין זאת מביאה להפעלת אלימות רבה יותר.האתגר ההומניסטי אינו לבטל את האלימות אלא לשלוט בה.
הטיעון שהציונות נהגה באלימות כלפי ערביי ארץ ישראל הוא טריוויאלי. אם הציונות לא היתה נוהגת באלימות לא היתה קמה מדינת ישראל כמו שאם ארה"ב לא היתה נוהגת באלימות היא לא היתה מעצמת על אלא אולי מעצמת העל היתה גרמניה הנאצית.
תרבות היא סגנון של אלימות ולא כפי שמשתמשע מן המתדיינים המנעות מאלימות. עלינו לבחור את הסגנון המתאים לנו ולא לבזבז אנרגיה אינטלקטואלית על ביקורת האלימות.