הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-6 בספטמבר, 2005 תגובה 1

"לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמיים: עת לטעת ועת לעקור נטוע, עת לפרוץ (להרוס) ואת לבנות…" אמר קהלת. ואין לו תלמיד נאמן מאריאל שרון. ולראייה: שרון הקים את ההתנחלויות ברצועת עזה, ועכשיו הרס אותן במו ידיו. הוא הקים את הליכוד ועכשיו – הלוואי, הלוואי – הוא קובר אותו. מי שצריך תזכורת, או שלא היה אז עדיין בחיים: הקמת הליכוד היתה הישגו הבלעדי של שרון.

ב-1973, מלחמת יום-כיפור, הוא נאלץ לפרוש מהצבא, כאשר הקצונה הבכירה חסמה את דרכו אל כס הרמטכ"ל. היא תיעבה אותו מפני שהיה קצין בלתי-חברי, חותר תחת מפקדיו ומתעמר בעמיתיו – תכונות שציינו את שרון כל ימיו, כטבעם של מנהיגים החותרים לשלטון-יחיד.


אחד מנאמניו טבע אז את הסיסמה: "מי שלא רוצה אותו כרמטכ"ל, יקבל אותו כשר-ביטחון". שרון חיפש מנוף שירים אותו לדרגה זו. מאחר שלא מצא אותו, הקים את הליכוד.


הרעיון היה פשוט: לאחד את הימין. אמנם לשתי המפלגות הגדולות של הימין, תנועת החרות והליברלים, כבר היתה סיעה משותפת בכנסת (גח"ל). אבל היו שם גם עוד שני רסיסים ימניים – המרכז החופשי והרשימה הממלכתית. שרון הפעיל את יוקרתו החדשה והכריח את כולם להתאחד, כמעט בעל-כורחם.


שאלתי אותו אז בשביל מה כל התרגיל הזה. הרי חרות והליברלים היו כבר מאוחדים, ושני הרסיסים הקטנים לא הוסיפו לגוש דבר. זה דרוש, הוא הסביר לי, כדי ליצור את הרושם שכל הימין מתאחד. זה ימשוך את הציבור. אסור להשאיר אף אחד בחוץ.


וזה הצליח. ב-1969 זכתה גח"ל ב-26 מנדטים, בדיוק כמו בבחירות 1965. אבל ב-1973 כבר זכה הליכוד החדש ב-39 מנדטים, וב-1977 עלה לשלטון עם 43 מנדטים.


כדרכו, רב שרון עם חבריו החדשים בהנהגת הליכוד כבר למחרת הקמתו. הוא פרש ממנו והקים מפלגה משלו, שלומציון. כשזו נחלה תבוסה ניצחת בבחירות 1977, הסיק במהירות הבזק את המסקנה והצטרף מחדש לליכוד. אבל בגין חשש למנותו כשר ביטחון, ומסר לו את משרד החקלאות בלבד. "הוא ישלח את הטנקים להקיף את הכנסת", אמר – ספק בהלצה, ספק ברצינות, ומסר את תיק הביטחון המבוקש לעזר ויצמן.


רק כעבור ארבע שנים, ואחרי שויצמן התפטר, התמנה שרון סוף-סוף לשר-הביטחון. ההמשך ידוע: הפלישה ללבנון, סברה ושתילה, ועדת-כהן, ההדחה מהתפקיד, דעיכת בגין, ההתקוטטות עם ראש-הממשלה יצחק שמיר, ההתקוטטות עם ראש-הממשלה בנימין נתניהו, התבוסה של נתניהו, שהורידה את הליכוד ל-19 מנדטים עלובים. שרון שיקם את ההריסות והפך בעצמו לראש-הממשלה. בבחירות האחרונות, בינואר 2003, זכה הליכוד בהישג גדול: 38 מנדטים (שאליהם הצטרפו עוד שני המנדטים של נתן שרנסקי), לעומת 19 מנדטים של מפלגת-העבודה. שרון היה המנהיג הבלתי מעורער של הליכוד ושל המדינה.


איך הגיע שרון תוך שנתיים וחצי למצב שבו מאיים הליכוד, פרי יצירתו, להדיח אותו מהשלטון ולשים במקומו פוליטיקאי נכלולי ועתיר כישלונות?


הסיבה המיידית היא כמובן, פירוק ההתנחלויות ברצועת עזה וצפון הגדה המערבית. למראית עין היא סותרת את כל דרכו של שרון עד כה. הרי הוא הקים את ההתנחלויות והכריז ש"דין נצרים כדין תל-אביב". עכשיו שלח את הדחפורים להרוס אותן, בית אחרי בית, לעיני המצלמות. הוא "בגד בעקרונות הליכוד", הוא "מגשים את תוכנית השמאל", הוא "גרם לקרע בעם".


זה נכון רק באופן חלקי. אמנם, שרון יצר תקדים היסטורי של פינוי התנחלויות בארץ ישראל. הוא שם קץ לחזון הימין של ארץ-ישראל-השלמה והפך את חלוקת הארץ לעובדה. אבל מאחורי החזות השמאלית מתחבאת תוכנית ימנית: הוא הקריב את עזה כדי לספח חלק גדול של הגדה המערבית ולמנוע את הקמתה של מדינה פלסטינית בת קיימא. גם אחרי "ההתנתקות" הוא ממשיך עכשיו להרחיב את ההתנחלויות בגדה ולבנות את "גדר ההפרדה", שמטרתה האמיתית היא לקבוע באופן חד-צדדי את גבולות ישראל המורחבת.


אחת הבעיות הגדולות של שרון טבועה באופיו. אחרי שהשיג את נצחונו הגדול בבחירות לא טרח להסתיר ממפלגתו, ומהציבור כולו, את יחסו המזלזל. 3,300 חברי מרכז הליכוד, רובם עסקנים קטנים בעלי תיאבון גדול, חשו (בצדק) שהוא בז להם (גם זה בצדק).


שרון לא טרח מעולם להסביר לציבור את מניעי תוכנית ההתנתקות שלו. אפשר היה רק לנחש. ההכנה הצבאית היתה מדוקדקת, אך לא היתה בכלל הכנה הסברתית. למרות זאת תמך הציבור הרחב בביצוע התוכנית, מתוך נאמנות לדמוקרטיה ומתוך תקווה לשלום. אבל אפילו בציבור זה לא היתה שום תנועה ציבורית גדולה וסוחפת למען ההתנתקות.


עכשיו נמצא הליכוד במצב של מרד. המצב כמעט אבסורדי: המפלגה השלטת מאיימת להדיח את ראש-הממשלה שלה, שהגיע לשיא הפופולריות, ותוך כדי כך גם להפסיד את השלטון. חברי הכנסת, שזכו בתפקידם המיוחל רק תודות לשרון, מאיימים לפזר את הכנסת, למרות שלרבים מהם אין שום סיכוי להיבחר מחדש. אין אופוזיציה המסוגלת לתפוס את מקומו של הליכוד. המערכת הפוליטית כולה נמצאת במצב של תוהו ובוהו.


סקרי דעת הקהל מראים תמונה מבולבלת: במרכז הליכוד, הגוף הקובע, יש רוב גדול נגד שרון ובעד נתניהו. גם בין חברי הליכוד ("המתפקדים"), יש רוב נגד שרון. אבל בין מצביעי הליכוד, יש רוב לשרון. ובציבור הבוחרים כולו יש לשרון רוב גדול מול נתניהו.


במצב זה, מה הן האפשרויות?


אפשרות 1: שרון יתגבר. מרכז הליכוד יתכנס, אמנם, ויחליט על בחירות פנימיות במפלגה, אבל ברגע האחרון יירתעו חברי המרכז מהדחת שרון, מחשש שמא יאבד הליכוד את השלטון. אלפי חברי-הליכוד, שזכו במשרות שמנות רק תודות לחברותם בו, יעדיפו את השלטון עם שרון השנוא על הליכה לאופוזיציה בהנהגת נתניהו. שרון ימשיך לכהן כראש-הממשלה עד לבחירות בנובמבר 2006, עם סיכוי סביר להיבחר מחדש על-ידי הציבור כולו לעוד ארבע שנים (עד גיל 81).


אפשרות 2: שרון יודח. המרכז יחליט על בחירות מקדימות בליכוד, נתניהו ייבחר כמנהיג הליכוד. הוא יקים עוד בכנסת הנוכחית קואליציה לאומנית-דתית. או שהכנסת תתפזר וייערכו בחירות חדשות, שבהן ינהיג נתניהו את הליכוד המאוחד. שרון יחזור לחווה שלו. זה יהיה ניצחון כביר למתנחלים ויוכיח שמי שמפרק התנחלויות מאבד את עצמו לדעת.


אפשרות 3: המפץ הקטן. שרון יפסיד בבחירות הפנימיות בליכוד, הליכוד יתפלג לשניים, שרון יקח עימו כשליש מהסיעה. הוא יקים קואליציה חדשה עם השמאל והחרדים וימשיך לשלוט עד לבחירות בנובמבר 2006. גם אחרי הבחירות, שבהן ינצח, ימשיך לכהן כראש-ממשלה, כמנהיג ליכוד ב’.


אפשרות 4: המפץ הגדול. הליכוד יתפלג כנ"ל, אך שרון יקים גוש פוליטי חדש עם מפלגת-העבודה ושינוי. הכנסת תתפזר והגוש החדש, בראשות שרון, ינחל, כפי שאומרים עכשיו הסקרים, ניצחון גדול. זה נקרא "המפץ הגדול".


הנשיא בוש עושה את הכול כדי שתתממש האפשרות הראשונה. הוא עובד קשה כדי להבטיח לשרון הצלחות מדיניות גדולות, כגון פגישה עם נשיא פקיסטן, ביקור מלך ירדן בירושלים ועוד. ספק אם זה יעזור לשרון במרכז הליכוד.


מבחינת תהליך השלום, רצוי שהבחירות תתקיימנה בהקדם האפשרי, כדי שלא תיווצר תקופת-ביניים ארוכה שבה ישרור קיפאון, תימשך ההתנחלות ותפרוץ אינתיפאדה שלישית. אי אפשר לסמוך על האמריקאים שימנעו זאת.


אך האינטרס העיקרי של מחנה השלום הוא שהמערכת הפוליטית הקיימת תקרוס כולה. זה שנים שורר בישראל מצב פוליטי כמעט גרוטסקי: אין כמעט קשר בין חלוקת הדעות בציבור, כפי שהיא מתגלה בהתמדה בכל סקרי דעת-הקהל, ובין חלוקת הכוחות בכנסת. מפלגת העבודה היא גוויה מהלכת, ללא השקפת עולם, ללא תוכנית פוליטית משותפת, ללא מנהיגים הראויים לשמם. מרצ נשארה גוף חיוור ומדולדל. לציבור הגדול, המוכן לשלום, אין ייצוג של ממש בכנסת.


המדינה זקוקה לרעש אדמה, שיהפוך הרים לגאיות וגאיות להרים. אם המשבר הנוכחי יביא לשידוד גמור של כל המערכות הפוליטיות – תהיה בו ברכה רבה.


המשורר ט’ ס’ אליוט ניבא: "כך ייגמר העולם / לא בזבנג אלא ביבבה". יתכן שגורל הליכוד יהיה הפוך: הוא לא ייגמר ביבבה, אלא במפץ גדול.

תגובות
נושאים: מאמרים

תגובה אחת

  1. עופר יהלום הגיב:

    נראה לי שהקמת מפלגת המרכז החדשה בהנהגתו של שרון ("מפץ גדול" או איך שלא קוראים לזה), תפגע יותר במפלגת העבודה מאשר בליכוד. לימין יש היום בסיס רחב של תמיכה בקרב אזרחי המדינה, מה שאיפשר לו להתאושש ולחזור מ-19 לכמעט 40 מנדטים. למפלגת העבודה, לעומת זאת, אין בסיס תמיכה כזה והיא הולכת ונמוגה ואיננה עוד.
    ואולי טוב שכך.

הגיבו לעופר יהלום

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים