הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-18 בספטמבר, 2005 6 תגובות

יום אחד מכר ג’וחא, גיבור ההומור העממי הפלסטיני, את ביתו. הוא קבע מחיר נמוך עד כדי גיחוך, והעמיד רק תנאי קטן: "באחד הקירות יש מסמר, שאני מאוד קשור אליו. אני לא רוצה למכור אותו". הקונה הסכים. מה איכפת לו מסמר? כעבור כמה ימים בא ג’וחה לבית ותלה את מעילו על המסמר שלו. אחר-כך הביא מיטה וישן לידו. "המסמר כל כך יקר לי, שאני לא יכול להיפרד ממנו בלילה", הסביר. אחר-כך הביא את משפחתו לבקר את המסמר, וערך שם מסיבה. בסוף זה נמאס לבעל-הבית החדש והוא קנה את המסמר במחיר שעלה פי כמה על מחיר הבית כולו.

יתכן שקברניטי ישראל אינם מכירים את הסיפור, אבל הם נוהגים על פיו.


זה התחיל בהסכם-השלום עם מצרים. ישראל הסכימה לפנות את כל סיני, בין מנחם בגין ואנואר סאדאת נוצרו יחסים חמים. ואז התגלה המסמר: ישראל סירבה לוותר על טאבה, פינה זעירה במפרץ אילת. האווירה נעכרה, התחילו ויכוחים מייגעים, נוצר רוגז רב, ולבסוף קבעה בוררות בינלאומית מה שהיה ידוע מלכתחילה: טאבה שייכת למצרים והוחזרה לבעליה. המוני מהמרים ישראליים חוגגים שם ומשאירים בה את מיטב כספם.


הסיפור חזר על עצמו כאשר נסוגונו מלבנון. תחילה החליטה הממשלה להשאיר בידיה מסמר גדול מאוד: "רצועת ביטחון", שגרמה למלחמת-גרילה ממשוכת ועקובה מדם. לבסוף נאלצנו להסתלק גם משם – נסיגה שדמתה לבריחה. אז השארנו בידינו רק מסמר קטן: "חוות שבעא". זה נותן לחיזבאללה תירוץ שלא להתפרק מנשקו, מדי פעם מתחממת הגזרה והעניין לא נגמר.


מי שמעדיף סיפור פולני על ערבי, יכול לספר על האשה שביקשה מרופא-השיניים לעקור את כל שיניה הרקובות חוץ מאחת – כדי שזו תזכיר לה כמה שזה כאב.


עכשיו נסוגונו מרצועת-עזה. ויתרנו על כל הרצועה, עקרנו את כל המתנחלים, החרבנו את כל ההתנחלויות. השארנו רק מסמר אחד בקיר: בתי-הכנסת.


לא היו אלה, חלילה, בניינים מקודשים מלפני אלפיים שנה, עתיקות יקרות-ערך ועטורות קדושה. בסך הכול היו אלה בניינים, שהוקמו לפני כמה שנים, שבהם נערכו תפילות ונערכו כינוסים. צה"ל הציע להחריבם כמו את שאר הבניינים שם, וכך החליטה הממשלה.


אבל אחרי שנגמרה הפארסה של "עקירת המתנחלים", אחרי שהבכיין האחרון שפך את דמעותיו על חולצתו של שוטר מול מצלמות הטלוויזיה, אחרי שהקצין האחרון התחבק בהתאם לפקודה עם הבריון הלאומני האחרון, נזכרו רבני היישובים שבנייני בתי-הכנסת קדושים. הם הפכו את אלוהים לנשק פוליטי, כפי שהשתמשו קודם לכן בתינוקות.


שרי הליכוד, שלא אימת אלוהים עליהם אלא אימת מרכז-הליכוד, שינו בן-לילה את עמדתם והחליטו שאסור להרוס את בתי-הכנסת. הממשלה שינתה את עמדתה בשנייה האחרונה, בלי הודעה מוקדמת להנהגה הפלסטינית וללא שום הידברות איתה. ואפילו בלי הודעה לבג"ץ.


זה היה מעשה-נבלה, פשוטו כמשמעו. הוא העמיד את הפלסטינים בפני ברירה בלתי-אפשרית: או להקדיש אלפי חיילים לשמירה על המבנים הריקים, מכאן ועד עולם, או להניח להמונים הנסערים להרוס אותם, כיאה לסמלי הכיבוש השנוא, שהפך את חייהם לגיהינום.


מבחינת שרון, התרגיל הצליח: העולם ראה "המון פלסטיני מוסת" מעלה באש את בתי-הכנסת, מין "ליל בדולח" מפוברק, תוצרת ישראל. הנשיא בוש גינה את "שריפת בתי-הכנסת". הנשיא משה קצב התרעם על הפגיעה ב"קודשי האומה". הציבור הישראלי התחזק עוד יותר בדעתו שכל הערבים פראי-אדם וברברים, כך שאין עם מי לדבר.


זה לא היה המסמר היחידי שהשאיר ג’וחה הישראלי בקירות עזה.


מסמר אחר היה הריסת מעבר-הגבול ברפיח. גם זה בא כהפתעה, ללא הידברות מוקדמת עם הפלסטינים. מכיוון שממשלת-ישראל טוענת שכיבוש הרצועה הסתיים ושהיא פטורה מעתה מהאחריות ל-1.5 מיליון תושביה, פירוש המעשה הוא שסגרנו את הגבול בין שתי מדינות זרות: מצרים ורצועת-עזה.


מובן שזה לא החזיק מעמד אף לרגע. קרה מה שקרה בשעתו בברלין, בנפול החומה שחצתה בין שני חלקי-העיר: בני-משפחה שלא ראו זה את זה במשך עשרות שנים מיהרו להתחבק, וסתם אנשים נהרו אל הצד השני כדי לראות, לקנות בזול ולהתפעל. שוב ניצחה ישראל: המצרים הוכיחו את אזלת-ידם, הפלסטינים הוכיחו שאי-אפשר לסמוך עליהם, ההמונים הוכיחו שהם פרועים.


אילו התערבו המצרים באלימות, היו מציגים את עצמם כאויבי העם הפלסטיני. אילו ירו השוטרים הפלסטינים בציבור שלהם, הם היו מאבדים כל סמכות מוסרית. ברור ששום קיר-ברזל ישראלי לא יוכל להפריד בין עזה וסיני. אפשר רק להסדיר את העניינים באופן הגיוני.


ויש עוד מסמרים: נמל-עזה, שישראל רוצה למנוע את הקמתו, ונמל-התעופה, שישראל מתנגדת להפעלתו. כל זה כדי למנוע "הכנסת אמצעי-לחימה לעזה" – תירוץ שקוף כדי להשאיר את הרצועה מנותקת מהעולם ולהמשיך בכיבוש באמצעים אחרים. ללכת בלי ולהרגיש עם.


עכשיו, אחרי "שההתנתקות" כאילו הסתיימה, מותר לסכם אותה בצורה נחרצת: המעשה כולו היה טיפשי מאין כמוהו.


הוא היה אווילי מפני שהיה חד-צדדי. הוא לא איפשר שיתוף-פעולה ממשי, חוץ מאשר ברמה הכי נמוכה של הפסקת-אש בשעת הנסיגה. אפשר היה לנצל את הנסיגה לבניית גשרים פסיכולוגיים ופוליטיים בין שני העמים. אפשר היה להוכיח לציבור בעזה שעכשיו כדאי לו לחיות איתנו בשלום. זה היה מבודד את הארגונים הקיצוניים, עוזר למנהיגות הפלסטינית ומגביר את ביטחון היישובים ב"עוטף עזה".


אילו היה הכול מתבצע מלכתחילה תוך הידברות בין שווים, ניתן היה להשיג הסכמים מחייבים על סידורי המעבר בין הרצועה ומצרים, פיקוח בינלאומי על אי-הכנסת אמצעי לחימה, גורל בתי-הכנסת, הקשר הימי והאווירי, וכל השאר. אבל שרון לא רצה הידברות עם הפלסטינים, מפני שהיא היתה עלולה, חלילה, לשמש תקדים להידברות על עתיד הגדה המערבית.


תחת זאת נעשה הכול באווירה של אי-אמון ואיבה. הקצינים והפוליטיקאים הישראליים – בלי יוצא מהכלל – המשיכו להתבטא בסגנון של מושל צבאי ונקטו לשון של איומים והתנשאות. בהתנהגותם הוכיחו שהכיבוש לא הסתיים באמת – לא בעזה, ועל אחת כמה וכמה לא בגדה המערבית.


ג’וחא הפלסטיני הוא טיפוס ערמומי. ג’וחא הישראלי הוא סתם מגושם.

תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. Henry Lowi הגיב:

    Didn’t Dov Weisglas disclose the strategic Joha wisdom of Sharon’s "unilateral disengagement" ?

    i.e. no refugees, no borders, no Jerusalem, no ‘Palestinian state

    i.e. no peace

    The late (unlamented) Rafael Eitan summarized the current Israeli policy toward Gaza thus: to close up the Palestinians so that they can scurry around like drugged cockroaches in a bottle.

    The breach of the Wall at Rafah shows that the Palestinians have no intention to fit into Joha-Sharon-Raful’s plan, or any other plan that does not lead to the return of the refugees, national liberation, and peace.

  2. TO LOWI הגיב:

    THE MASSES OF RAFAH SHOW THAT THEY ARE FED UP WITH GAZA AND WANT TO LEAVE IT FOR A BETTER PLACE. WHY NOT SUPPORT THEM AS GENUINE PRO-DEMOCRACY ACTIVISTS, RATHER THEN DEMAGOGUES LIKE YOU SHOULD DO?

  3. יונאס זייס – על פירוק חזבאללה הגיב:

    בעוד שאני מסכים עם הנכתב לעיל הייתי רוצה לעמוד על טיבו של מסמר קטן – חוות שבעא. למרות מה שנטען, האו"ם אישר שנסיגת ישראל תואמת את קו הגבול הבינלאומי ועל כן מסופקני אם מישהו צפה שהחוות יהפכו להיות העילה להמשך קיומה של ה"התנגדות". אולם אל דאגה, גם אם השטח יוחזר לא תיפתר הבעיה. נצראללה כבר מטפח את עילת ‘שבעת הכפרים’, המצויים בשטחה של "מדינת ישראל", וכאשר הם יוחזרו תמיד יש את סוגיית האסירים הלבנונים ואת סוגיית כיבוש פלסטין. אם כך, הייתי מציע לחכות לפרסום דו"ח החקירה של רצח רפיק חרירי כי מהליס הוא היחיד שאולי יצליח לשנות את הסביבה הגיאופוליטית שמאפשרת לחזבאללה להחזיק זרוע חמושה. ולסיכום, הייתי מציע שלא להיתפס לתפישה פשטנית מדי כי היא עשויה להיות בעוכרינו ולהצביע על בורות.

  4. ישראל ליונאס זייס הגיב:

    פכים קטנים:

    למיטב ידיעתי, האו"ם לא רק אישר בדיעבד שישראל נסוגה לגבול הבין לאומי, אלא אנשי האו"ם עצמם הם שסימנו את קו הגבול לאורכו התייצבה ישראל.

  5. משה פלאם הגיב:

    > כל זה כדי למנוע "הכנסת אמצעי-לחימה לעזה".

    שלום אורי! לא הבנתי מה נותנים המרכאות.
    לאן בדיוק אתה חותר:

    א. האם אתה בעד הכנסת אמצעי לחימה לעזה? או

    ב. חושב שאין ולא יהיו הכנסת אמצעי לחימה לעזה? או

    ג. חושב שהקמת נמל ושדה תעופה לא מוסיפים לאפשרות הכנסת אמצעי לחימה לעזה? או

    ד. חושב שאפשר לבנות נמל ימי ותעופתי, כך שלא יהיו הכנסת אמצעי לחימה לעזה?

    האם זו טעות במיקום המרכאות, שהיו צריכים לכלול את המילה ‘למנוע’, והכוונה רק לצטט את מוסדות המדינה. מסופקני אם זו כוונתך. מקריאה חוזרת של דבריך, נראה שאתה מזלזל בעצם העובדה של הכנסת אמצעי לחימה לעזה, ובעקבות זאת בנסיון לעצור את הכנסת אמצעי לחימה אלו. אשמח להבין את טענתך, באופן מדוייק יותר.

  6. עופר למשה פלאם הגיב:

    ביטול הסגר החלק (המצור החלקי) על עזה לא תגדיל משמעותית את האפשרות להכניס חומרי לחימה לרצועה; כבר עכשיו החמאס מכניס מה שרוצה דרך המנהרות.אבל ביטול הסגר תגדיל משמעותית את האפשרות להכניס מוצרי תעשייה וחקלאות לרצועה (כיום מתרת הכנסת 100 מוצרים מתוך אלפים לפני המצור).

הגיבו לעופר למשה פלאם

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים