הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-20 בספטמבר, 2005 9 תגובות

בצל האירועים ה"גדולים" מדי פעם מדווח בשולי העמודים בעיתונים על פרשות העוסקות בנושאים אתיים: "תינוק מריבה" הנקרע בין משפחה ביולוגית למשפחה מאמצת; הצעת חוק המאפשרת סוג מסוים של "המתת חסד"; חומר זה או אחר מוכרז כ"סם מסוכן" והמתנגדים משמיעים את קולם וכו’. שאלות אלה חייבות להעסיק לא רק את מי שהן נוגעות לו ישירות, אלא זרמים ותנועות שתפיסת עולמם אמורה להיות נוגעת לכל תחום מתחומי החיים. מרקסיסטים לא הרבו לעסוק בהן, כי לכאורה מדובר בשאלות בעלות אופי סובייקטיבי מובהק. כיצד אמורות נוסחאות המטריאליזם הדיאלקטי לקבוע אם מוות עדיף על חיי סבל, או להפך? אולם למעשה זוהי תמונה חלקית. המחלוקות בתחום האתיקה נובעות במובהק מאינטרסים פוליטיים, אידיאולוגיים, תרבותיים ובעיקר מעמדיים.

מושג החוזה


ברשימה זו אגיע למסקנות בתחום המוסר דרך מושג החוזה. כל תא חברתי, גדול כקטן, מבוסס על גרסה כלשהי למושג החוזה או "האמנה". המוסר הקפיטליסטי מבוסס על רעיון "החוזה החופשי": הסכמת הצדדים המעורבים באקט כלשהו, היא הבסיס ללגיטימיות שלה. בדרך זו הצדיק הקפיטליזם כל מעשה עושק וניצול: הוא נעשה ב"הסכמת שני הצדדים". בראשית העידן התעשייתי התנגדו רבים מבני מעמד הפועלים לחוקים הסוציאליים הראשונים (שנות ה-30 של המאה ה-19), כמו איסור על עבודת ילדים עד גיל 5 מעל ל-12 שעות… ובעלי ההון קפצו על כך כמוצאי שלל רב, בטענה שאותם חוקים פוגעים ב"חירותם" של הפועלים. עד היום נשמעת טענה דומה לגבי שכר מינימום ("אם עובד מסכים להשתכר פחות, ובלבד שלא יהיה מובטל, מדוע להתערב?"), או לגבי הסכמים קיבוציים וכד’.


הסוציאליזם על כל גווניו טוען מנגד, כי כל אותם חוזים נובעים מתנאי פתיחה בלתי שווים בין הצדדים, המאפשרים לצד החזק (לבעל ההון בדרך כלל) לכפות "הסכמה" על החלש, בדומה לשודד המצמיד את אקדחו לרקתו של הקורבן. לפיכך ניתן לומר שכנגד עיקרון "החוזה החופשי" עומד רעיון "החוזה האחיד". על החברה ככלל לקבוע קווים המסייגים את חופש ההתקשרות בין שני צדדים או יותר, ובכך להגביל את מימושו של כוח עודף.


כל שוחר צדק (אין טעם להוסיף "חברתי") יסכים לחוזים אחידים כאלה, בדמות שכר מינימום, הסכמים קיבוציים, הגבלת שעות עבודה ועוד ועוד.


שנות ה-60


בשנות ה-60 נפל דבר בשמאל העולמי. מיתוס החירות דחק ורמס עקרונות ויעדים של תכנון מרכזי, סולידריות חברתית ומחויבות קולקטיבית, העומדים במרכז הוויתו של השמאל הקלאסי, המעמדי. "אש הנקמות בלב ליחכה, לקראת אויב היכון לקרב… לא כלום אתמול, מחר הכול", פינה את מקומו ל"דבר לא לחיות ולמות למענו… דמה את כל האנשים חיים בשביל היום".


אחד הביטויים המרכזיים למהפך המחשבתי הזה היה שלילתן השיטתית של "מסגרות", "מוסדות", "נורמות", "מוסכמות", ובקיצור – חוזים אחידים באשר הם.


"ילדי הפרחים" לא נטו לעסוק בדרך כלל ביחסי עבודה ובתנאי העסקה, כי את הקיום הפיסי תפסו כעניין מובן מאליו, אבל יישום תפיסת עולמם בשאר התחומים הביאו לנחשול אדיר שלימים הטיל אפיים ארצה רבים מהישגיו של מעמד הפועלים שנצברו עד אז.


"הבורגנות הסירה את הילת הכבוד מכל העיסוקים שזכו עד כה ליראת כבוד ולחרדה דתית. היא הפכה את הרופא, את המשפטן, את הכומר, את המשורר, את איש המדע, לפועליה השכירים המקבלים תשלום. הבורגנות קרעה מעל יחסי המשפחה את הצעיף הנוגע ללב והמרגש והעמידה אותם על יחסי ממון צרופים" ("מניפסט המפלגה הקומוניסטית", קרל מרקס ופרידריך אנגלס, הוצאת עיון, בתרגום משה בן חורין).


מה שכונה "דור הפרחים" המשיך את אותו תהליך: פילס דרך לשוק הסחורות, למחוזות שהיו חסומים בפניו, עקב חותם הטאבו (או "צעיף הקדושה") שהטביעו עליהם חוזים אחידים שהתגבשו במשך דורות.


נסו לתאר את הקפיטליזם של היום: פולחן המותגים, תרבות הרייטינג, המין (מין מעוות בדרך כלל) כמקדם מכירות מספר 1, שוק האשליות והרדיפה האובססיבית אחר סיפוקים מיידיים, הילד ככתובת העיקרית של הפרסומת – ללא "מורשת וודסטוק", ותגלו שהדבר בלתי אפשרי.


"השמאל החדש"


ה"שמאל החדש" היה תופעה פתולוגית בתוך תנועת הפועלים. האחרונה הורכבה בדרך כלל מגייסות של אנשים עובדים המונהגים על ידי אוונגארד, שבו בלט אחוז ניכר של משכילים ואינטליגנציה. ההישגים הסוציאליים שהושגו במסגרת המאבק המעמדי הרפורמיסטי (שיכול היה להיות אפקטיבי רק בארצות הקפיטליסטיות המפותחות) הגדילו עוד ועוד את היקף מעמדות הביניים, ואת מספר בעלי ההשכלה והסטודנטים. הוויית חייהם של אלה הולידה אשליות שווא בדבר שלילה לשמה: התנגדות למסגרות, למאבקים, לאידיאולוגיות באשר הן. אבל הם יכלו ליישם זאת אך ורק בצד "שלהם", כלומר בצד "השמאלי". הרצון לפרק את החוזים האחידים סלל, לדעתי, למעשה את הדרך לעולם המחשבה האחידה של היום.


כדי להבטיח זכויות לאדם העובד יש להקפיד על צורות העסקה מסוימות (כל עוד קיים המשטר הקפיטליסטי), ולשלול מסחר באדם, חוזים אישיים, עובדי קבלן וכו’. ה"פלורליזם" פועל כאן לטובת החזק. כך גם במיניות ובזוגיות: אין מקום לקבל בשוויון נפש כל צורת התקשרות מינית, כי בכך יהפוך המין כמטבע עובר לסוחר. אם כזנות "פשוטה" ואם כמקדם מכירות למוצרים שונים.


בשיאו של העידן הפוסט-מודרני היה רעיון העיוויים של "מיסוד הזנות" בגדר קונסנזוס מוחלט בקרב מי שנחשב "שמאל". נציגת ארגון "אנחנו שוות", שחרט על דגלו מטרה זו, נאמה בכמה מצעדים על "קחי את הלילה חזרה", והציגה עצמה כמנהיגת… איגוד מקצועי. היה מביש ומביך באותם ימים להיווכח כי מי שעמדו בפרץ נגד הדרישה למיסוד הזנות היו אך ורק המפלגות הדתיות.


תעמולה אנטי-מהפכנית נוטה להציג את המהפכן לא כמי שמתנגד לכללים הקיימים, אלא כמי ששולל כללים בכלל. ב"מניפסט הקומוניסטי" מתייחסים מרקס ואנגלס לתעמולה זו:


"הבורגני רואה את אשתו בתור מכשיר ייצור ותו לא. הוא שומע כי מכשירי הייצור ינוצלו במשותף, ואינו יכול, כמובן, להעלות על הדעת אלא שגזרת השותפות תחול גם על הנשים…


"אין לך דבר מגוחך יותר מתדהמתם הצרופה של בורגנינו מפני, כביכול, השותפות הרשמית לגבי נשים של הקומוניסטים. לקומוניסטים אין צורך להנהיג את השותפות לגבי הנשים. היא היתה קיימת כמעט תמיד.


"בורגנינו אינם מסתפקים בכך שנשיהם ובנותיהם של פועליהם עומדות לרשותם, ומוצאים את שעשועם העיקרי בפתותם איש את רעהו, וזאת מלבד הזנות הרשמית".


תגובה זו היא עקיפת הטענה העיקרית. לא נאמר כאן במפורש אם הקומוניסטים דוגלים בביטול המונוגמיה, אלא שבקרב הבורגנים קיים פער ניכר בין ההצהרות למעשים בעניין זה. מאמרו החשוב של אנגלס, "תולדות המשפחה הקדושה", מתמקד בעיקר בהתפתחות מוסד המשפחה מנקודת המבט של המטריאליזם ההיסטורי, ללא מסקנות פוליטיות ברורות לגבי העתיד.


* * *


המרקסיזם, ואחר כך המרקסיזם-לניניזם, לא הסתפק בביקורת על החברה הקיימת, אלא שאף להנהיג את המעמדות העמלים לתפוס את השלטון בעצמם. כל משטר, כולל משטר סוציאליסטי, שואף להקנות את תפיסת עולמו לדור הבא. לפיכך עליו להקפיד על ריבוד מסודר ועקבי של הדורות, ותנאי לכך הם כללים ברורים הקובעים את המסגרת החברתית המצומצמת ביותר ("משפחה" בלשוננו), ומערכת כללים המבחינה נסיבות שבהן אקט מיני הוא לגיטימי לכאלה שבהם אינו לגיטימי.


עם עליית התנועה נגד הגלובליזציה, השתנתה מעט הגישה בעניין זה. שמחתי כשהונפק הסטיקר: "הולך לזונה – ומה אם זו היתה אחותך". גם התנועות הפמיניסטיות השונות עודדו בדיעבד מגמה מנוגדת למה שקרוי "מתירנות מינית", גם אם לא היו מודעות לעובדה שזוהי אחת התוצאות ממאבקן כנגד פרסום פוגע ולהרחבת היקף מושג "ההטרדה המינית". אולם גם אצלן שרירה וקיימת חרדת הקודש כלפי המושג "הסכמה". הרי עמדנו על כך שחופש החוזים הוא מקור הלגיטימציה המוסרי והמשפטי של צורות הניצול המעמדי. מי שיש בכוחו לכפות "הסכמה" לעבודה בתנאים מכפירים, יכול לכפות "הסכמה" לקיומו של אקט מיני חלקי או מלא.


האקט המיני מתנהל בשפה עדינה מורכבת במיוחד, ורק החזרת אופיו הדיסקרטי, המרתיע משהו, יאפשר אקלים נקי שיאפשר להבדיל בין הסכמה כנה להסכמה הנובעת מניצול, לחץ "חברתי" או יחסי כוחות מעמדיים.


פרשת "תינוק המריבה"


המין קשור קשר בל יינתק לתוצאתו – הילדים. ככל ש"צעיף הקדושה" נקרע מעל האקט המיני, כך הולך ומצטמצם הפער בין שני מושגים שונים בתכלית: "רצון הילד" ו"טובת הילד". כך נקרע ונמס החוזה האחיד היציב והמושרש ביותר בתולדות האנושות: זה שבין הורה לילד, או בגרסאות מועתקות שלו: מורה-תלמיד, חניך-חונך. ככל ש"מותגים" נוטלים שיעור גדול יותר בתודעתו ובעיצובו של הילד, כך מצטמק משקלם של מי שאמונים על כך מתוקף חוזים אחידים: הורים, מורים, מדריכים.


פרשת "תינוק המריבה" עלתה לכותרות לפני כשנה ונדונה חודשים רבים בבתי המשפט. בקווים כלליים, מדובר במחלוקת בין משפחה ביולוגית למשפחה מאמצת בדבר חזקה על ילד. פרטי המקרה סבוכים, ולכן אין בכוונתי לפסוק כאן לטובת אחד מהצדדים. מה שצרם לי היה הזיהוי האוטומטי שנוצר בין בעלי השקפות שמאליות לצד המשפחה המאמצת. ברובד הערכי ניטש הוויכוח בין מוסר דתי-מסורתי, המקדש את ההורות הביולוגית, לבין המוסר הליברלי המקדש את "טובת הילד".


אם "בטובת הילד" הכוונה היא לילד ספציפי: משה, דני או יוסי, הרי שאולי עדיף יהיה להציע רכישת ילדים שנולדו להורים עניים על ידי משפחות עשירות. לדני, משה או יוסי יהיה יותר טוב, לא? אולי, אז מה?


אם ואב מאמצים הינם הורים לכל דבר ועניין. רובם מעניקים לבנם או לבתם את מלוא הדאגה והאהבה כהורים לכל דבר, אבל ברגע שמתגלעת מחלוקת בין הורים ביולוגים להורים מאמצים יש לזכור כי מדובר במחלוקת בין מעמדות: דלי-אמצעים מול עתירי אמצעים, וכשסוציאליסט בא לנקוט עמדה עליו להביא בחשבון עובדה זו. פירוש המלה "פרולטריון" הוא "מי שיש לו רק ילדים". המוסר הליברלי מערער גם את יציבותה של כבשת הרש העלובה הזאת…


"דמוקרטיה" בחינוך


אחד הרעיונות שהחלו לנבוט במסגרת "השמאל החדש" היה "הדמוקרטיה בחינוך". יחסי מורה-תלמיד תוארו כיחסי כוח, מעין "פער מעמדי". המסקנה היא שבין הצדדים מתנהל מעין משחק מיקוח, הורדת ידיים, שסכומו אפס.


יחסי מורה-תלמיד יש לראות כחוזה אחיד, שמי שנאבק בשלטון ההון חייב לשומרו כמעוז נוסף שאליו מתאמץ לחדור מנגנון השוק.


מי שלא מזהה את הקשר בין "חינוך פתוח" להפרטה מוזמן לעיין בתולדותיו של בית הספר הפתוח היהודי-ערבי ביפו. אני רואה חשיבות בעצם קיומו של בית ספר יהודי-ערבי. בתכניו מקפיד בית הספר להנחיל השקפות של שלום ושוויון. אבל בשנים האחרונות נחשפה לעין הכול העובדה המצערת, כי מדובר במיזם פרטי השייך לאלו שממנים אותו, כלומר להורים. כמה פעמים בתולדות בית הספר התכנסו ההורים והחליטו לפטר מנהל שלא נשא חן בעיניהם. חינוך פתוח כתופעה השואפת להתרחבות פירושו הגברת משקלו של ההון במערכת החינוך, ואולי כל רעיון "החינוך הדמוקרטי" אינו אלא סיסמת כיסוי להפרטת מערכת החינוך.


סן-סימון, אחד מאבות הסוציאליזם, הבדיל בין יחסי אדון-עבד ליחסי רופא-חולה. את האחרונים תיאר כדוגמה מובהקת לחוזה אחיד המבוסס על תפקיד ואחריות (מחייבים סמכות). אולם הקפיטליזם בדמותו הפוסט-מודרנית רומס גם את עצם הדימוי.


על השלכותיה הרות האסון של תפיסת "החולה כלקוח" דובר לא מעט, ואין טעם להרחיב כאן. אולם גם לה יש גרסה "הומנית", "ליברלית", המנוסחת ב"פוליטיקלי קורקט", והיא מתבטאת במה שמכונה "הזכות למות", או "הזכות למות בכבוד". הטיפול הרפואי בכללותו אינו הליך נעים. לפיכך החולה "חותם" על חוזה אחיד עם הרופא ברגע שדרכה כף רגלו במרפאה. בטיפולים מכאיבים במיוחד, כמו שיניים, קורה לא אחת שיש לקשור את ידיו.


הפיכת החיים, שמתוקף חוזים אחידים וחוצי דורות נחשבים לנכס העיקרי של הפרט ולערך העליון של החברה האנושית, לעניין של בחירה – כן בא לי לחיות, לא בא לי לחיות – תקרין גם על צרכים חשובים פחות שעל סיפוקם מופקדת מערכת הבריאות, והתוצאה פשוטה: ביטול הסמכות – שחרור מאחריות. בדיוק כפי ש"זכויות התלמיד" פירושן שחרור המורה מאחריות.


אם תחילה דובר באנשים הרתוקים למיטתם, חסרי הכרה, שימי חייהם ספורים ממילא, ניחא. אבל מאז הלך וירד רף ה"חיים בכבוד", וזוג קשישים שלא נשקפה כל סכנה לחייו הפך לגיבור כי החליט לאבד עצמו לדעת. כבר אירע מקרה אחד שבו חולה צעיר שהוריו החלו להרעיש עולמות בדבר "המתת חסד" עבורו, הצליח בדרך לא דרך להעביר מסר על כך שאין זה רצונו. מעניין כמה אנשים רצו לעשות זאת בארצות שבהן נהוגה "המתת חסד" ולא הצליחו. מעניין גם מתי תהפוך הקביעה הנואלת כאילו יש מצבים שבהם מוטב לוותר על החיים כדי למנוע סבל, לטיעון כנגד קצבאות נכות והטבות לגמלאים (למה לבזבז כסף, אם מדובר באנשים שחייהם ממילא אינם רצויים?).


* * *


מאז הופעת התנועה נגד הגלובליזציה החלה עולה ומבצבצת מחדש ביקורת שמאלית על המוסר הליברלי ועל השלכותיו. קשה לפתח אותה בעולם ללא מעצמה סוציאליסטית, שהיתה המקור העיקרי לגישה זו עד לשנים אחדות טרם התפרקותה. הצרה היא שפרויקט פירוק החוזים האחידים, חלומה הרטוב של הבורגנות הגדולה, בא בגלים, וחודר בטקטיקה של שיווק מוצרים. פעם זה "IN" ופעם זה "OUT". לפני כמה שנים היה "טרנד" מיסוד הזנות בשיאו. היום השטות התורנית היא "לגליזציה של הסמים".


מגוחך להיווכח שדי בהפצת הקביעה המפוקפקת: "גראס מזיק פחות מסיגריות", כדי לשכנע אלפי צעירים ומבוגרים בעלי תפיסה מתקדמת לתמוך בשוק חופשי של סמים, ולאפשר לתאגידי הענק עוד אפיק "השקעה" חוקי הטומן בחובו רווחים במיליארדים.


רק גראס? מה פתאום! רק סמים "קלים"? חלילה וחס! הרי אוי לא למי שיעז למנוע בפועל את מכירת כדורי האקסטזי המקודשים בכל מועדון תל-אביבי מצוי. וסם זה מעולם לא נחשב "קל".


הוויכוח על "הלגליזציה של הסמים" אינו ויכוח בין ממצאי מחקר, אלא בין תפיסות מנוגדות של מוסר: מוסר ליברלי של התקשרות "חופשית", מול מוסר סוציאליסטי של תכנון מרכזי, אחריות ורשת של חוזים אחידים.


המושגים "סוציאליזם" ו"ליברליזם" הם מנוגדים בתכלית לא רק בתחום הכלכלי, אלא גם ברמה הערכית-מוסרית.

תגובות
נושאים: מאמרים

9 תגובות

  1. לא הבנתי הגיב:

    ואם אני מכור לעבודה, לשוקולד ולהמבורגרים נוטפי שומן נוסח מקדונלדס, שהמדע קבע מפורשות ששלושתם מזיקים לבריאות, ואני קובע בוודאות שאני מכור להם בניגוד לרצוני החופשי – האם אז עופר תציע לאוסרם?

  2. שמאל חופשי הגיב:

    הטרגדיה של מרקס היה שהוא איבחן את הבעיות הכלכליות של החברה אבל לא נתן פתרונות נכונים.
    הקומניזם כמו יריבו הקפטליסטי רואה באנשים מקשה אחת דומה שכולם זהים, רק שהקומניזם אומר שיש כאלה שיש להם יותר.
    מרקס הפריח תיאוריה כאילו מהפכה של הפולטריון תפתור הכל ולא חזה כמה מהבעיות: מי ינהיג בדיוק את הכלכלה ויקבע, האם תהיה דמוקרטיה ואיך לא יגלשו לדיקטטורה, מה יהיה על הפערים הלשוניים בין בני אדם ובאיזו שפה ידברו בדיוק, מרקס שבא גם ממשפחה אתאסטית לא הבין עד כמה הדת חשובה חשובה לאנשים, וזה מתחבר לכך שאנשים פועלים פעמים רבות לפי הרגש ולא השכל, הוא גם לא הבין את ההבדלים הפיסכולוגים והפיזים בין אנשים לאחד מדינה שתיבנה אולמות קונצרטים זה גן עדן ולאחר זה כאב ראש.
    אני גם מזדהה מאוד עם התגובה הראשונה: אולי הצביעות היא דווקא של השמאל הישן שמכתיב לאנשים איך מיניות צריכה להיראות שכחת גם השגים ומאבקים שהשמאל הישן הזניח כמו מאבק נגד מילטריזם שהשמאל הישן דווקא תמך בהם, ונושא איכות הסביבה שהשמאל הישן לא פעל למענו, ולפעמים אף עודד בניית מפעלים מזהמים רק שיהיו יזומים ע"י המדינה ושייכים.
    העולם הרבה יותר מורכב במיוחד היום שתרבויות מתערבבות, והנסיון של קומניזם טוטאלי כמו בברה"מ, קובה וסין שלוש מדינות בעלות תרבות שונה שבכולן נחל כישלון צורב. לכן יש לפעול למען מדינת רווחה- ירוקה כמו בסקנדנביה.

  3. יובל הלפרין הגיב:

    הציטוט הוא מהמניפסט הקומוניסטי, ונשמטה מילה: "בפתותם איש את אשת רעהו".

    מין מעוות (וזה כבר מחוץ לציטוט הנ"ל) הוא כל מין שהוא בגדר סחורה או מקדם מכירות.
    בלא קשר לכך, הומופוביה היא אכן כתם מביש במורשתנו שיש להתנער ממנו ללא התחמקויות ותירוצים, וכאן המקום לברך את חברי הפורום האדום-ורוד על מאמציהם הבלתי נלאים בנידון.

    הסטיקר היה אחד הפרסומים של פעילים נגד גלובליזציה שהתארגנו ברוח הפגנות סיאטל בשנת 2000.
    שים/מי לב שהסטיקר הופנה ביודעין ללקוח פוטנציאלי של זונה ולא לחבר בארגון הגבריות החדשה.

    כן, גם בשמאל "הישן" יש נקודות עיוורון וחסרונות בולטים, אלא שהם נובעים מלהט מאבק. אווירת מאבק מאלצת את הנאבקים להשלים מדי פעם עם חסרונות מסוימים ולהכיר בהם כתופעות כרוניות (זה לא כולל את חסרון ההומופוביה, אותו הזכרתי קודם).

  4. אני רק שאלה הגיב:

    אפשר אולי לקבל הבהרה לעמדת הכותב בקשר לציטוט "בורגנינו אינם מסתפקים בכך שנשיהם ובנותיהם של פועליהם עומדות לרשותם, ומוצאים את שעשועם העיקרי בפתותם איש את רעהו, וזאת מלבד הזנות הרשמית" ? האם ניחוח הומופובי עולה ממנו או שחלמתי חלום? זה גם מתאים לדברים אחרים שכתב בעצמו המחבר כגון "נסו לתאר את הקפיטליזם של היום: … המין (מין מעוות בדרך כלל)" מהו אותו "מין מעוות"?

    ועוד, שמח הכותב על הסטיקר "הולך לזונה – ומה אם זו היתה אחותך" מבלי לשים לב כלל שזהו סטיקר שוביניסטי להחריד: האחות, אין לה קיום משל עצמה. הזעזוע מהצבתה בתפקיד הזונה נובע מהסתירה שבין היותה שייכת לגבר (לאח שלה) לבין הפריצה לאותה טריטוריה ע"י גברים אחרים (ה"לקוחות"). עולה מהסטיקר שזונה שהיא לא אחות של אף גבר (או לא שייכת לאף גבר ע"י נישואין או קשר אחר) היא מותרת וזה בסדר שהיא זונה.

    מסתבר שגם לשמאל הישן יש נקודות עיוורון וחסרונות בולטים ולא רק לשמאל החדש של שנות ה 60 (ודברי הכותב על שמאל זה נכונים ברובם לדעתי)

  5. אשר פרוליך הגיב:

    המאמר מאוד מעניין כי מעלה נושאים שבד"כ
    נדחים לצד לא בגלל שהמארקסיזם מתעסק רק
    ב"חומרי" או בכלכלי,כפי שטוענים חלק מהמגיבים
    בטעות ומחוסר ידע,אלא בגלל שהנושא הכלכלי-מעמדי הנו הבסיס,הרקע והמנוע עליו מתקיימת
    החברה האנושית והתרבות האנושית.
    אבל אנו המארקסיסטים חושבים בצורה דיאלקטית ולא מכאנית,ועל כן,ה"הסדרים" החברתיים ויחד אתם התרבות,המסורת,מערכת המשפט
    וה"חוזים" למנהם חוזרים ומשפיעים על החיים
    הכלכליים והחומרים.
    מארקס בכלל רצה לכתוב ספרות יפה ולעסוק
    באומנות,אך החליט לחקור וללמוד את המבנה
    הכלכלי של החברה,כי הבין,כמו רופא מנוסה או כמו מדען,שיש לטפל בשורש המחלה ולא בסימפטום
    ולכן,כתב מה שכתב.
    שוב,הפתרון לא יבוא משינוי אופי או סוג של חוזים,אלא משינוי יסודי של המבנה הכלכלי
    והחברתי של האנושות=מחברה מעמדית המחולקת
    על פי בעלות על ההון,לחברה בלתי מעמדית
    המאוחדת בסולידריות האנושית,"והאבתה את
    רעך כמוך"

  6. יורם בר-חיים הגיב:

    כבר לימדונו דז"ל (דיאלקטיקננו זיכרונם לברכה) כי סוציאליזם הוא פירוק יחסי הניצול ולא המשכתם תחת תכנון מרכזי סמכותני. דומני שהיה זה אנגלס שאמר כי הלאמת בית זונות איננה סוציאליזם…

    במילים אחרות, הפתרון לבעיות שמעורר האינדיבידואליזם הבורגני אינו חוזה קולטיבי סמכותני בין הפרט למדינה הבורגנית אלא התארגנות וקולקטיביזציה למען פירוקה. דרישות משמעתיות עלינו להציב לעצמנו במסגרת המאבק ולא לתמוך במדינה הבורגנית שתציד לנו אותן.

  7. טל מ. הגיב:

    הרעיון הוא לא לשלול ולאסור דברים כך סתם. לצורך הדוגמה כאשר שוקולד והמבורגר יהפכו למוצר שהם הוויה חברתית שלמה – כמו שסמים (סיגריות, אלכוהול וכד’) מובנים כ"כ בחברה שלנו שאפילו לא שמים אליהם לב.
    כל אלו הם חלק מהריגוש המהיר והזול והחומריות שאותם נדרש למגר ולמחוק.

    – מאמר מעלף ומעניין. אך אני לא יכול שלא לתהות האם שגויה הבחירה לנתח כ"כ הרבה היבטים בחברה שלמה באמצעות תפיסות בודדות (מעמדיות חברתיות כלכליות, או יחסים בין אנשים בצורת חוזים) ומבצעים אותו חטא אשר אנשים המדברים ופועלים בצורה של היצע וביקוש (או כל דוגמה אחרת..).

    לגבי "המתות החסד" אני לא מסכים איתך. אפשר לקחת כל דבר לקיצון. תפקיד החברה הוא לברור דברים אלו כמו שתפקידה לברור דברים אחרים.
    העובדה שהחברה פועלת לפי מניעים, אמצעים ודרכים שגויות לא אומרת שצריך להגיד "עצרו הכל!" וללכת לשבת בצד.

  8. ל"לא הבנתי" הגיב:

    עבודה איננה מוצר פיזי ולכן ההתמכרות אליו היא נפשית, אם בכלל, ומי שבאמת מכור לה יכול ללכת לטיפול ולשפר את מצבו אם לא לפתור את הבעייה לגמרי.
    אשר לשוקולד ולהמבורגרים – התשובה היא בהחלט כן, בהנחה שרוב החוקרים בתחום יקבעו שבאמת יש סיכוי ממשי להתמכרות, אבל לא נראה לי סביר שבאמת יהיה אי-פעם ממצא מדעי כזה. ולא רק מכיוון שחלק מהחוקרים צורכים מוצרים אלה בעצמם.

  9. עופר יהלום הגיב:

    כרגיל, יובל הלפרין אומר דברים מעניינים אבל לא בהכרח מדוייקים. הוא אומר שכוחות השוק בהרבה מקרים שוללים מאדם את הרצון החופשי (מה שנכון), ולכן עדיף שהמדינה תכפה עליו את רצונה (שטות מוחלטת).כיוון זה מזכיר באופן חשוד את דבריהם של שמרנים קיצונים שרוצים להגביל את חירות הפרט כדי "ליצור חברה ערכית יותר".

    שאלת הסכנה של סמים, כולל חשיש ואקסטזי, היא שאלה מדעית שלמיטב ידיעתי אין לה תשובה חד-משמעית, אבל בהחלט יש לאסור חומרים שהמדע קובע שאינם רק מסוכנים אלא גם ממכרים כלומר שוללים את הרצון החופשי,ולא משנה אם מדובר באקסטזי או בשומן מן החי.
    יתכן שיש לאסור את הזנות כפי שאוסרים מכירת איברים או אימוץ תמורת כסף, שהרי האדם אינו חפץ הניתן למכירה; אבל מצד שני הזנות איננה מכירה לצמיתות ובמובן זה היא עומדת בין מעשים אלה לבין עבודה שכירה סתם.

    ופרשת "תינוק המריבה" לא היתה בדיוק כפי שהלפרין מתאר.בית המשפט קבע שעקב הזמן הארוך שהתינוק היה אצל המאמצים ייגרם לו נזק ממשי אם יוחזר להורים הטבעיים או לאחד מהם. הבעייה היא שבית-המשפט התעלם מכך שמשך זמן ארוך זה נגרם עקב הדיונים הארוכים בבית המשפט, שהוא מערכת בירוקרטית ומסורבלת מהגרועות שקיימות במגזר הציבורי.

הגיבו לאני רק שאלה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים