הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-30 בספטמבר, 2005 14 תגובות

ניצחונו המרשים של אריאל שרון במרכז הליכוד סיבך במידה רבה את המערכת הפוליטית בישראל והאריך את יסוריי גסיסתם של המבנים הקיימים. בנימין נתניהו אולי צודק שההצבעה האידיאולוגית היתה בעדו והצבעה האינטרסנטית נגדו, אבל סבר פלוצקר מ"ידיעות אחרונות" וחבריו בכל כלי התקשורת כבר החלו לספר בשבחם של אנשי המרכז ו"הריאליזם" שלהם. זוהי התפתחות מעניינת. עד יום שלישי קרוב לחצות תיארו רוב הפרשנים את אנשי המרכז בצבעים קודרים והביעו את הבוז התהומי שלהם כלפיהם במונחים כמעט גזעניים. עתה היתה ל"באסטיונרים" עדנה.

זה בכלל לא הרשים את המבקרים האליטיסטיים, שגם ראשי מועצות מקומיות, יושבי ראש של מועצות פועלים ומנהיגי עובדים נכללו בקטגוריה הזאת. הפרשנים התייחסו למלחמה בתוך הליכוד מתוך התנשאות עדתית ומעמדית. אבל האירוניה כאן מרתקת במיוחד: דווקא בנימין נתניהו התאצ’ריסט, זולל העניים, האיש הקרוב ביותר לימין הלבן האמריקאי השבע והאנוכי, היה למנהיג הפופוליסטים והמזרחים במלחמה נגד שרון. טירוף המערכות אצלנו הוא כנראה טוטאלי.


נכון שהיה נעים לראות את פרצופו המכורכם של נתניהו, אבל אסור לשכוח שהמיעוט שתמך בו היה עצום, ושרוב המרכז תומך בעמדותיו (יש לביבי רוב גדול עוד יותר בסיעה בכנסת) ולכן מי שתמך בשרון בגלל גוש קטיף עומד כיום בפני מציאות חדשה לגמרי. הפילוג בליכוד הוא בלתי נמנע וזה לא מקרה ששמעון פרס וטומי לפיד היו הראשונים שברכו את שרון. הוא כבר מזמן אחד מהם, ולא בדיוק חבר לדרך של לימור לבנת, שלא לדבר על עוזי לנדאו.


ביום שני בערב דיווח כתב "הארץ" יוסי ורטר על האירועים במרכז הליכוד והוסיף, כדבר המובן מאליו, שמדובר "בגוף השנוא ביותר בישראל". ביום רביעי כבר נקט בלשון רכה יותר, כמעט מחמיאה. למען האמת, ברור ש"הארץ" בכבודו ובעצמו הוסיף הרבה זרדים ודלק למדורת השנאה הזאת. יואל מרקוס שפך אש וגופרית על חברי המרכז. הוא תיאר את ראש הממשלה אריאל שרון, שעד לפני כשנתיים היה חביבם של האנשים האלה, כאנטי-תזה המובהקת של חברי המרכז, האיש שהביא את האור הבן-גוריוניסטי (החביב כל כך על מרקוס) כדי להקל במקצת על האפילה הנצחית האופפת את "הבאסטיונרים" האמורים לאייש את הגוף המרכזי במפלגת השלטון.


אם בוחנים את הרקורד של כל הליכודניקים, כולל ההנהגה, מדובר כאן בשטות המעליבה את האינטליגנציה שלנו. כל הבאסטיונרים האלה ביחד וכל אחד מהם לחוד לא יצליחו, אפילו אם ירצו, לבצע פשעים כה כבדים נגד אזרחים, כולל רצח נשים וילדים חפים מפשע, כפי שעשה שרון. יתרה מזאת, בכל מה שנוגע לשחיתות, שרון זוכה במדליית הזהב עם שתי ידיים קשורות לאחור. רוב חברי המרכז זכו בעשרים השנים האחרונות לצ’ופרים שלהם בעיקר משרון ומבני משפחתו. האיש כיהן במשרות עתירות תקציבים, והשתמש בכסף כדי לקנות תמיכה במרכז הליכוד. עוזרו לשעבר, השר ישראל כץ, הוא רק תלמיד נאמן של שרון בנושאים האלה.


אם אנשי השורה הם טמאים, אז שרון הוא אבי אבות הטומאה. לכן יש לבדוק היטב את מניעיהם של תומכי שרון ולצלם אותם ברנטגן, שהוא פחות מחמיא מצילום רגיל. אולי נגיע למסקנות די מפתיעות. ייתכן שנבין סוף-סוף שגם לפסילה הסיטונית של חברי מרכז הליכוד יש מניע לא בדיוק טהור. אם תלחצו עלי בכל הכוח, ייתכן שאאלץ להשתמש במונח המפחיד "מניע מעמדי", שכרגיל אצלנו איננו נטול הקשרים עדתיים.


כדי שלא תהיינה אי-הבנות, כדאי שאבהיר את עמדתי כלפי המרכז. אני יודע שהוא מוצף בלאומנים, גזענים, תומכי ההתפשטות הטריטוריאלית והרציחות בלי משפט, ושיש להם נטייה לאלימות ולחוסר סובלנות לדעות אחרות. רק לפני שנתיים הם סילקו בבושת פנים את אורי אבנרי בן השמונים, שבא לישיבת מרכז כדי לכתוב על הלכי הרוחות בליכוד. התביישתי בהם וגיניתי אותם כאן מאות פעמים ואין בדעתי להעניק להם הגנה גורפת גם עכשיו.


מובן שיש מקום למתוח עליהם ביקורת חריפה גם מסיבות שמרקוס וחבריו פוסחים עליהן באורח שיטתי, וטעמיהם עימם. רוב חברי המרכז הפנו עורף לאוכלוסייה החלשה ממנה באו ובקירבה צמחו. רבים מהם תומכים בשר האוצר לשעבר בנימין נתניהו חרף עמדותיו ומדיניותו בנושאים הכלכליים-חברתיים. גם דוד לוי ובנו ג’קי, שהתיימרו לאורך שנים ארוכות לדבר בשם השכירים מהעשירונים התחתונים, בשם מקבלי הקצבאות ועניי עיירות הפיתוח, לא מתביישים לתמוך באויב הגדול ביותר של האוכלוסייה הזאת. אבל את האצבע המאשימה בנושא הזה צריך להפנות כלפי כל חברי המרכז, כיוון שאין שום הבדל בין שרון לבין ביבי בגישתם הסוציאלית. יש לנו גם ביקורת נוקבת על יחסם של חברי המרכז לשלטון החוק, לנורמות שלטוניות, לקהילייה הבינלאומית. אבל בכל הנושאים האלה שרון ואנשיו גרועים הרבה יותר. מי שעוקב אחרי ההתבטאויות בתקשורת ובכנסת כלפי חברי המרכז נוכח לדעת שרבים ממותחי הביקורת הם צבועים ונוקטים בסטנדרטים כפולים. השאיפה שלהם לדכא את "ישראל השנייה" ולמנוע ביטוי פרלמנטרי של מצוקת המזרחים היא דומיננטית, מעל ומעבר לכל שיקולים דמוקרטים או חברות בעבר בתנועות הנוער של "ארץ-ישראל העובדת".


כך ניתן להבין את מעמד ה"אתרוג" שמר אמנון אברמוביץ’ שמח להעניק לשרון, אבל לא לאריה דרעי. כל השחיתויות האמיתיות והמדומות של דרעי, שלא לדבר על אהרון אבן-חצירה, הן זניחות לעומת ההתרחשויות לאורך יום אחד בקריירה של שרון. אנשים ששייכים למעמד חברתי מסוים מוכנים לסלוח לחברם לקאסטה, אבל לא לזרים. במושג "זרים" הם כוללים אנשים שלא נראים כמוהם, לא נשמעים כמוהם ויש להם "חיתוך דיבור" לא אהוד, אם נשאל ביטוי חמור מעמוס קינן. אנשים נאורים בעיני עצמם, שלא היו עוברים שום מבחן של נאורות בעולם החופשי, פוסלים את הציבור העממי מראש ובסגנון הגובל לעתים בגזענות. מי שמעדיף את הקצב מקיבייה, מסברה ומשתילא על ראשי מועצות מקומיות של עיירות פיתוח, זקוק לחשבון נפש דחוף. ביקורת יש למתוח בידיים נקיות, ולמי שמוכן לתת יד למשטר חברתי של אבטלה, שכר נמוך, והגבלת הסיכוי לניעות חברתית אין ידיים כאלה. גם לא לאלה שמשפילים אזרחים אחרים כי לקדם סדר-יום מקפח ומפלה.


את רוב המאבקים שידענו בשנים האחרונות בנושאים דמוקרטיים, ניתן להבין גם לאור עמדתם של הצדדים השונים כלפי הפער המעמדי-עדתי. טומי לפיד וחבריו משינוי עלו על הבמה הציבורית כמטאורים בגלל שהם טיפחו איבה מעמדית כלפי הערבים והמזרחים, והדת היתה רק תירוץ. ההמונים שהריעו לאהוד ברק ב-1999, אחרי ניצחונו הגדול בבחירות לראשות הממשלה ולכנסת, זעקו "רק לא ש"ס". הם לא גינו את אגודת ישראל או את המפד"ל, ובכך הם ביטאו את שאיפתו הקולקטיבית של הציבור השבע לבלום את כוחם הפרלמנטרי של הדפוקים. לכל איש שמאל במדינה יש ביקורת נוקבת ומוצדקת על ש"ס, כיוון שרבים מהנבחרים העדיפו לעשות לביתם ולא דאגו לציבור ששלח אותם לכנסת. אבל הניאו-ליברלים שנאו את ש"ס דווקא משום שהם חששו שהיא לא תמעל בחובתה לשכבות המצוקה. לצערי, המגמות הלאומניות בש"ס בלמו כל התפתחות שלה לכיוון של רפורמה חברתית מרחיקת-לכת, הכרוכה בהשגת שלום ויחס שוויוני גם לאזרחים הערבים. יש הבדל עצום בין ביקורת מימין על פוליטיקאים מזרחים לבין ביקורת משמאל. הימין רוצה שהם יתכחשו לשליחותם; השמאל רוצה שהם יקיימו אותה. זה היה נכון בשיאה של פרשת דרעי וזה נכון גם היום.


אנשי שמאל עקביים מתקשים לגבש עמדה ברורה בנושא המאבקים בזירה הפוליטית נגד הליכוד ונגד ש"ס, בעיקר בשל הסלידה מהשותפים למאבקים האלה. נדמה לי שבמגזר החברתי המצליחני (שהוא גם המאגר האלקטורלי שעל קולותיו נלחמים אנשי שינוי, מרצ והעבודה) קיימת אמביוולנטיות רבה וגם מבוכה וחוסר בהירות. אנשים מתקשים לזהות בני-ברית, ובעיקר לא מצליחים להבין מדוע שותף למאבק בנושא אחד עלול להיות יריב קשה בנושאים אחרים. חבר טוב שלי אמר פעם בפשטות: "כאשר אני שומע את חבר הכנסת נסים זאב מש"ס, בא לי לזעוק בקול גדול כדי שלפיד יגיע ויעזור לי; אבל כאשר לפיד פותח את פיו הקדוש בנושאים לאומיים וחברתיים, לא עולה על דעתי שח"כ זאב הוא בן-בריתי, אפילו לדקה אחת". במקרה של זאב הניאו-כהניסט הדילמה היא די מובנת, וש"ס מרחיקה את עצמה מכולנו בגלל עמדתה הברורה בזכות המתנחלים, אפילו הקיצוניים ביותר.


מי שלא ירסן את הכתיבה הגזענית נגד מזרחים, לא יצליח לגייס תמיכה גם במאבקו להדיפת הגזענות כלפי ערבים. אני מקווה שרבים מאלה שצקצקו בלשונם בהסכמה נוכח התיאורים הגזעניים של חברי מרכז הליכוד (בעיקר של תומכי נתניהו) יבינו היטב את ההבדל בין ביקורת פוליטית לבין פסילה מוחלטת של בני-אדם מסיבות אינטרסנטיות ומעמדיות.

תגובות
נושאים: מאמרים

14 תגובות

  1. מה ניסית להגיד? הגיב:

    עובדה היא שיש מעמדות ועובדה היא שיש "גזענות" פנימית על בסיס המוצא העדתי והמעגל מתרחב למי שאינו יהודי – ישראלי וכו…
    והרי המגיבים באתר זה הם דוגמא לטבע האנושי וגם הם מבטאים התנשאות מעמדית; שהרי הם מן השמאל האליטיסטי (והצנוע) והימנים הציונים הם מוקעים.
    מה ההבדל?
    יותר נכון – מה התרופה?

  2. מאמר מעולה הגיב:

    ואם יורשה לי להוסיף – כעת, כשישראל מפגיזה את רצועת עזה ומאיימת לטרנספר את בית חנון וצפון הרצועה, צריך לשפוך דלי מים קרים על הראש של כל מי שעוד חושב על שרון במונחים של הכחול נגד הכתום.

  3. ישר דרך הגיב:

    דווקא הפעם אני מסכים בגדול עם הרעיונות,אם כי לא באופן מוחלט, מספר הערות-
    האם זה משנה במדיניות הכלכלית של מי יתמכו ביבי/פרס/אולמרט/בייגה?הם הרי אותה הגברת בשינוי אדרת.הביבים לפחות מצהירים שהם בעד הפרטה הבייגאים מדברים על הזקנה במסדרון של בי"ח ומפריטים,כך שאין מה לתמוה על התמיכה בביבי.

    מה שכן טוב שמישהו מעלה על הכתב את הבעיה שה"שמאל" בישראל קשור בטבורו לאליטות הכלכליות

  4. ע.ג הגיב:

    מר ברעם מתבלבל בין תמיכה נקודתית בפעולה מסוימת של אדם לבין אהדה לאותו אדם. השמאל/ מרכז באמת אוהדים פתאם את שרון או תמכו בו לצורך ביצוע ההתנתקות מעזה? מה היה יותר חכם, להתנגד להתנתקות כי שרון תומך בה או לתמוך בשרון כדי שההתנתקות תצא לפעל? ןבענין מרכז הלכוד – למה אתה חושב שחברי מרכז הלכוד בגדו בשולחיהם המזרחים הדפוקים, רק כי אתה חושב שהמדיניות הכלכלית חברתית צריכה להיות שונה. יש דבר שנקרא תקוה, אם אני חושב שאצליח לעלות למעלה (להיות עשיר לצרך הענין) אני מוכן לשלם תקופה ארוכה של נחיתות חברתית וכלכלית עד שאגיע לשם. על התכונה האנושית "המוזרה" הזו מבוססת המדיניות הכלכלית של ביבי ולכן דוקא השכבות החלשות כלכלית וחברתית תומכות בו וחברי המרכז התומכים בביבי מיצגים אותן נאמנה. זה לא רציונלי? כנראה שהאדם הוא חיה ריגשית ולא רציונלית.

  5. אריאלה הגיב:

    הניתוח כל כך מדויק
    המסקנות מופרכות
    יש דרך אחת ורק אחת בלבד לצאת מהמילכוד הזה
    חיים תסכין עם העובדה שחבריך האשכנזים (ברובם הגדול ) אבודים.
    אלה חברה שהפנימו על לשד עצמותיהם את האירופוצנטריות הבזויה-גזענית.
    לא מהם יוושעו שואפי הצדק.
    רק התארגנויות מזרחיות
    כמו הקשת הדמוקרטית המזרחית, ביה"ס קדמה
    ועוד יוזמות כאלה הן הפתרון.
    די צריך לעבור מן העולם מה שמכונה השמאל הציוני-אשכנזי
    פשעי הליכוד מחוירים לעומת פשעיו של זה.

  6. השמאל החופשי הגיב:

    החלוקה שלך לא נכונה חיים ברעם. דווקא בביבי תמכו הרבה עשירים אשכנזים חזקים מההנהגה הפאשסטית של מועצת ישע שרובה ככולה אשכנזית ועד זקני המחתרות ששמעו את זבוטנסקי בלוד’ג ובבוקרשט.
    הליכוד כולו הוא מושחת עד היסוד וכך מפלגת ש"ס למרות שאלי ישי ריסן טיפה את השחיתות. היה זה דווקא הרב עובדיה יוסף מכל הרבנים שקרא לנפגעי הסופה בניו אורלינס כושים שלא יודעים תורה.
    זו באמת בעיה קשה מאוד התמיכה בשרון, וההקצנה ימינה בכיוון הכלכלי של חלק מבוחרי השמאל המדיני. לכן גם קיוותי שביבי ינצח כי הוא הרבה יותר טיפש משרון, ויצליח להרגיז גם את האנשים הכי אדישים במחנה השמאל והשלום.

  7. יובל הלפרין הגיב:

    את דוברי השמאל הציוני אפשר לתקוף על חוסר עקביותם, על "יישור הקו" האוטומטי עם הממשלה "שלנו" בעת מלחמות (דווקא כאשר עקומת פשעיה מרקיעה לנקודת השיא), על תמיכתם במדיניות הנאו-ליברליזם על כל גילוייה ועל אין-ספור דברים אחרים.

    אבל על התנשאות כלפי חברי מרכז הליכוד? מה חיים היה כותב על מרקס, שלא היסס להשתמש במושג "לומפן פרוליטריון" כלפי השכבה המדוכאת ביותר בקרב חסרי ההון? כן, מדובר בקורבנות הקשים ביותר של שלטון ההון, אך למרות זאת, ואולי משום כך, היא הנאמנה לו ביותר.
    כפי שהמושגים "בורגנות", "קפיטליזם", "סוציאליזם" וכד’ פשטו ולבשו צורה במשך הדורות ובהתאם לנסיבות, כך גם המושג "לומפן פרוליטריון". כאן ועכשיו מדובר בחסידיו השוטים של ביבי.
    הם קורבן? בהחלט. אז מה? קורבנות אלה תמיד התייצבו לצד כל הזוועות. הם היו והנם קהל היעד העיקרי של הדמגוגיה הסוציאלית הפשיסטית. שום היטלר ושום פרנקו לא היו עושים דבר רק עם כמה גנרלים וטייקוני בורסה.
    עצוב, אבל נכון. לאחר קרוב ל-200 שנה של תנועת פועלים עיצבה עבורנו ההיסטוריה עיצבה מפת קרב המופיעה כדפוס חוזר: מצד אחד אינטליגנציה שמאלית המנהיגה ציבור עובדים בעל הכרה ובעל יכולת התארגנות, ומהצד השני "דויד-אפלים" למיניהם, המנפחים כל מיני בובה-ביבי, שלאחריה נוהים המונים מוסתים וחסרי תקווה, שאת זעמם שופכים על מיעוטים לאומיים ואחרים, וכמו כן על האליטה האינטלקטואלית המתקדמת.

    ולעניינים ספציפים:
    ש"ס שואפת למדינת הלכה, שבה היחס לערבים יהיה כלשחורים בדרום אפריקה של האפרטהייד והיחס ליהודים (מכל העדות) יהיה כבאיראן כיום.גם אגודת ישראל שואפת לכך, אך היא לא למדה את סוד הדמגוגיה הסוציאלית. לכן היא בגדר גידול שפיר מיום הכרזת המדינה עד ימנו. ש"ס היא דוגמה קלאסית של תנועת ימין קיצוני הפונה לשכבות המדוכאות, ולפיכך היא-היא האויב הפו-לי-טי העיקרי של כל סוציאליסט באשר הוא.

    גזענות עדתית קיימת גם קיימת, אבל יש לה גילויים כל כך מכוערים ודוחים, כמו ה"סלקציות" במקומות בילוי למשל, שכדי להתמקד בה אין צורך לציין דווקא תופעות שעשויות לנבוע ממניעים אחרים.
    איני יודע מה מתחולל בראשו של פובליציסט כלשהו המביע סלידה מהמתרחש במרכז הליכוד, ולכן אין סיבה שאכתוב בעיתון המופץ לציבור הרחב דבר שיש בו כדי לשחק לידי מכונת התעמולה המשומנת של הימין ודובריו נגד השמאל (ולו גם הציוני)וערכיו.

  8. עזרא מכרמיאל הגיב:

    סוף סוף הוקעה רצינית לא גזענית של ש"ס והליכוד.

  9. לאריאלה הגיב:

    די נמאס לנו ממזרחיים כמוך, ששואפים להחליף את הגזענות "הציונית-אשכנזית" בגזענות שחורה, כלומר מזרחית, שלאשכנזים שהם בוגרי קצת יותר מתיכון, אין כניסה אליה וכל אשמתם היא שנולדו בתרבות שנולדו, ומסרבים לוותר על חלק מהדברים החיוביים שלה (אולי לא שמעת, אבל לכל תרבות יש גם דברים חיוביים).
    אנשים כמוך, ששואפים לבטל כל דבר רק משום שהוא מזכיר להם אשכנזיוּת, מקומם בתנועה הגזענית ש"ס, או באגפים הגזעניים (אשכנזים החוצה, אלא אם קוראים להם ביבי/לבנת, ובעיקר אשכנזים שהעיזו להשכיל החוצה) של מרכז הליכוד.
    משת"פים עלובים כמוך של ה"הפרד ומשול" העדתי (ולא משנה אם את בבחינת "מניאק שיודע שהוא מניאק" או תמימה) מזיקים למאבק לשינוי חברתי יותר מכל דבר אחר.
    צריך להוקיע אתכם אחת ולתמיד.

  10. רמי הגיב:

    פליאה היא איך אנשים מצביעים. אני כמובן איני חבר מרכז הליכוד אבל "בלב" הייתי בעד שרון, למרות שמנקודת מבטי – השמאלנית טוטלית – היה עדיף שביבי ינצח ויפרק את הליכוד שתחת הנהגתו ילך ויתדרדר, שהרי ביבי הוא ביבי. והנה, דווקא מתוך שנאה לביבי, "תמכתי בלבי" בשרון, החכם ומסוכן עד מאוד, כה רב התיעוב שלי מן האופורטוניסט הנוכל והשקרן בנימין נתניהו שליט"א. אז מי שמנסה לנתח – שידע שיש כל מיני הבטים והנושא מורכב מעבר ליכולת הניתוח.

  11. יורם בר-חיים ליובל הלפרין הגיב:

    הצבא הפשיסטי היה בעיקרו צבא ברברי שגויס במרוקו, ולא לומפן פרולטריון ספרדי, מה שאיפשר לפרנקו לגייס את הצבא הזה היה העובדה שהמהפכה "שכחה" לפרק את הקולוניאליזם הספרדי…

    לעצם העניין, יכולתו של הימין לגייס מזרחים קשי יום (או כאלו הגרים במקומות שבהם שכניהם וקרוביהם הם קשי-יום) נובעת בין השאר מהתנשאות מעמדית ואירוצנטרית של ה"שמאל" הציוני. לחלק את העבודה, מרצ, הליכוד וש"ס ל"פועלים בעלי הכרה" מול "המונים מוסתים" זה לא עומד במבחן המציאות.

    אין לי בעיה עם ההגדרה של ש"ס והליכוד כאויב פוליטי אבל זה לא אומר שההתקפה על תומכיהם צריכה להיות פוליטית ולא לכלול התנשאות מעמדית וגזענית. הגדרה כזו גם מחייבת יושר לגבי מהותם האמיתית של מרצ והעבודה – מפלגות גזעניות התומכות בשלטון ההון.

  12. יובל הלפרין הגיב:

    דיברתי על החלוקה הרצויה ולא על זו המצויה. על ה"שמאל" הציוני אתה צודק בכל מילה.
    אבל לנפנף מולם באצבע צרידה משמאל בכל פעם שהם מבקרים את הליכוד או את ש"ס, תוך הנחה שלי מותר כי אני שמאל עקבי, ולהם אסור כי הם ציונים, ואימוץ הנחה מובלעת לפיה כל אמירה של איש "שמאל" ציוני כנגד ציוני אחר היא בגדר גזענות והתנשאות מעמדית ועדתית – זהו דפוס שגוי פוליטית, מחשל את הלכידות בתוך המחנה הציוני ומאט את התהליך הרצוי מבחינתנו: זליגה אטית שמאלה של החוליות החלשות בשולי המחנה הציוני (גם אני וגם אתה הגענו עד הלום בדרך זו).

  13. יורם בר-חיים הגיב:

    יובל
    ראשית, אני היגעתי לאן שהיגעתי בזכות אנשים שלא ריחמו עליי, ושיקפו לי במלואה את הגזענות המובנית בעמדות הציוניות שבהן החזקתי עד גיל 19.

    שנית, אפשר לראות שהויכוח שלנו מושפע מגישות טקטיות שונות, העמדה של "שתי מדינות" בה אתה מחזיק גוזרת טקטיקה של שיתוף פעולה עמוק עם מה שקרוי "מחנה השלום" הציוני (זו לא האשמה, זו אנאליזה).

    ומעבר, לכך, אני חושב שמשפט המפתח בשירשור הזה (מעבר למאמר החשוב כשלעצמו) שייך לעזרא – הוקעה רצינית ולא גזענית של שס" והליכוד.
    לאמור :
    הציבור המזרחי הוא ציבור מדוכא אתנית ומעמדית, ככזה הוא ראוי לתמיכה בזכויותיו ויש לו אינטרס להצטרף למאבק נגד הגזענות הציונית, אם מאבק זה יכלול את זכויותיו.
    המפלגות המתיימרות לייצג כיום את הציבור המזרחי (ש"ס והליכוד) מחזיקות בעמדות שיש להוקיע, ואחת מהן גם משתמשת במזרחים לקידום האינטרסים של בורגנות אשכנזית ברובה.

    לכן חשוב כל-כך לצאת נגד העמדות של שס" והליכוד מבלי להתנשא על ציבור התומכים שלהן ומבלי לתת תמיכה לעמדות גזעניות נגד הציבור הזה.
    איש מפלגת העובדה לא יכול לעשות זאת בהגדרה, משום שכשהוא מוקיע את ה"בריונים" במרכז הליכוד הוא באותה נשימה תומך בבריונות והגזענות של מפלגתו. כשמוקיעים הנהגה של ציבור מדוכא חייבים לבוא בידיים נקיות, אם זה לא כך, זה לא שונה מהותית ממישהו שמגנה את חמאס או את התנועה האסלאמית בעודו תומך בכיבוש ובאפרטהייד. זה בדיוק מה שאנחנו לא רוצים להיות.

    ומי יודע, החיים מלאים הפתעות והיכולת להתנגד פוליטית לימין בלי התנשאות על "מזרחים ימנים" עשויה יום אחד להביא לשינוי המפה בכיוון שאנו רוצים בו יותר מאשר הזליגה שמאלה של מרצניקים. אני אמנם ספקני לגבי האפשרות של שינוי רחב בעמדות הציבור היהודי ללא לחץ פלסטיני כבד, אבל הספקנות שלי היא לגבי אשכנזים לא פחות (אולי יותר) מאשר לגבי מזרחים.

  14. עופר יהלום הגיב:

    לתמוך או להתנגד לציונות כיום נראה לי חסר טעם. התנועה הציונית תמכה במדינה ליהודים, ואיו ויכוח על כך שמדינה זו קיימת מאז 1948; במלים אחרות, להתווכח על הציונות זה בערך כמו להתווכח על עצמאות לניו-זילנד.

    מפלגות שתומכות בשינוי רדיקלי במדינה, מימין או משמאל, קרויות כיום לא-ציוניות מכיוון שהן יורשות של מפלגות שלפני 48 התנגדו לציונות, והשאר הן יורשות של מפלגות ציונות, אבל לא יותר מזה.

    לעניין הויכוח בין יובל ליורם, נראה לי שהצדק עם יובל מסיבה אחת: בתקופה שהיתה בערך עד 67, רוב השכבות הנמוכות תמכו בשמאל, ומאז רובן עברו בהדרגה לתמוך במימין – מכיוון שאלה היו למעשה שכבות ביניים, שהיה להן אינטרס לדחוק את הפלסטינים, שהפכו להיות שכבות נמוכות באמת אבל חסרות זכות הצבעה.

הגיבו ליורם בר-חיים ליובל הלפרין

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים