הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-1 באוקטובר, 2005 12 תגובות

לאחרונה קראתי שני ספרים היסטוריים חשובים על "מלחמת ששת הימים". ספרו הגדול של תום שגב "1967, והארץ שינת פניה", והפרק "שמשון המסכן" בספרו של ההיסטוריון אבי שליים "קיר הברזל – ישראל והעולם הערבי". שני היסטוריונים מכים מכה ניצחת את פולחנה של ההיסטוריוגרפיה הישראלית הרשמית על "ישראל הקטנה והאמיצה שגברה על מדינות ערב שרצו להשמידה"; והם מספרים סיפור אחר, שחלקים ממנו הושמעו ונכתבו כבר לפניהם. אם כי שני ההיסטוריונים החשובים לוקים לדעתי בשתי מגרעות – תום שגב כמעט שאינו מתאר את הצד הערבי של המלחמה; ואילו אבי שליים קובע נחרצות כי "מלחמת 1967 היתה היחידה מבין כל מלחמות ישראל-ערב, ששום צד מהצדדים לא רצה בה" – תרמו שניהם תרומה חשובה להריסתו של מיתוס "ששת הימים", שורש הלענה של מה שמתחולל בינינו לבין הפלסטינים 38 שנים.

מתוך קריאת ספריהם אני מוצא לנכון לספר את סיפורי האישי (הסיפור נכתב בחלקו בספרי "לב בצד שמאל" שיצא לאור בשנת 2000), ואיך נראים הדברים בעיני היום.


משפטי רקע


למלחמה קדמה מתיחות גוברת בין ישראל לסוריה על השטחים המפורזים ועל מקורות המים. ב-7 באפריל, באישור הממשלה עדיין בלי גח"ל ורפ"י (הליכוד של היום ומפלגת בן-גוריון-דיין-פרס), הפיל צה"ל 6 מטוסים סוריים. נאצר, שהיה בברית הגנה עם סוריה, פתח בשורת פעולות: תגבור הכוחות המצריים בסיני; פינוי חיילי האו"ם מסיני; סגירת מיצרי טירן לאניות ישראליות והתקפות של כלי התקשורת המצריים על ישראל.


מה היתה כוונתו של נאצר? יש בידי ספר: "אטלס היסטורי לתולדות א"י" שפורסם ב-1993 ובו כתוב: "האם רצה נאצר באמת מלחמה? האם קיווה לנצח את ישראל בשדה הקרב? ממרחק הזמן קשה להאמין שכך היה". אם באותה תקופה ניסה מישהו לאמר זאת, הוא הוקע כבוגד. (ראוי לזכור כי מאיר וילנר, מזכ"ל רק"ח, ששללה את המלחמה מיסודה, כמעט ונרצח בדקירה סמוך ללבו. המתנקש קיבל 18 חודשי מאסר והשופט כתב בפסק דינו: "אפשר להבין ללבו של המתנקש"). ב-20 למאי הוכרז על גיוס כללי וב-1 ביוני נכנסו גח"ל ורפ"י לממשלה; לראשונה בתולדות ישראל הוקמה ממשלת אחדות לאומית בראשות לוי אשכול, ומשה דיין מונה לשר הביטחון. מאיר עמית, ראש המוסד נשלח לארה"ב לקבל אור ירוק לפתיחת מלחמה וחזר עם תשובה חיובית. ב-5 ביוני בבוקר פרצה המלחמה והוועד המרכזי של מק"י המפולגת, היהודית, כונס לישיבה.


הסיפור האישי


כעשרה ימים לפני פרוץ המלחמה כינס מנהיגה של מק"י משה סנה שלושה פעילים בביתו ואני ביניהם. הוא שאל: "אם ישראל תפתח במלחמה מה צריכה להיות עמדתנו?" כל אחד אמר את עמדתו: אחד – לתמוך; אני – להתנגד; והשלישי תמך בעמדתי. למחרת בבוקר נאמר לי בטלפון שהתומך בעמדתי הצטרף לתמיכה במלחמה.


משפרצה המלחמה, בדרכי לישיבת הוועד המרכזי של מק"י, פגשתי בחבר ועד ושאלתי לעמדתו, גם הוא שלל את התמיכה. ישבתי בצד וניסחתי הצעת החלטה.


את הישיבה ניהל המזכ"ל, שמואל מיקוניס. הוא קבע "אין אנו יודעים מי התחיל במלחמה (?!), ואנו נקבע את עמדתנו לפי מטרותיו הפוליטיות של כל צד: כאשר הצד הערבי מטרתו היא לחסל את ישראל, והצד הישראלי מטרתו היא שמירת קיומה של ישראל כנגד הרצון לחסלה, אנו בצד הישראלי".


עמדתו התקבלה בשתיקה ובהסכמה.


אני דיברתי בהתרגשות רבה. אמרתי שיש ערך לשאלה מי פתח במלחמה וכל הסימנים מעידים כי הצד הישראלי פתח בה, וזאת בשעה שלא מוצו כל האפשרויות להפגת המתיחות. היחס למלחמות לא נקבע לפי הכרזות אלא לפי מדיניות, ואין להניח כי מטרת המלחמה שבממשלתה משתתפים בגין ודיין, היא המטרה המוצהרת על-ידה. אמרתי אז כי זו אינה מלחמה כמו מלחמת סיני שהיתה בלתי מוצדקת בעליל וגם לא כמו מלחמת העצמאות בתש"ח. אמרתי שצריך לקרוא לממשלה לחזור למדיניותה שלפני כניסת גח"ל ורפ"י. אז באמת קשרתי את פתיחת המלחמה לכניסתם לממשלה. לאחר שנים לא רבות הבינותי שעצם צירופם לממשלה נועדה להרחיב את הקונסנזוס לפתיחת מלחמה. אחרי שנים, כשלמדתי את מה שהתרחש בממשלה לפני צירופם, ידעתי שכבר לפני כניסתם גברה הנכונות לפתיחת מלחמה אם תהייה לכך הסכמה אמריקאית.


אחרי הגשת הצעתו של מיקוניס הגשתי את הצעתי. צריך להבין מה פירוש הדבר, ביום של פתיחת מלחמה לנקוט עמדה המנוגדת לזו של כל החברים במרכז; נזקקתי לגיוס כל כוחותי ובתנאים של בידוד מוחלט ניסחתי את הצעתי וזה עיקרה:


" …מתוך הכרה עמוקה שטרם מוצו המאמצים המדיניים להבטחת קיומה של ישראל וזכויותיה הצודקות, קוראת מק"י לממשלה לחזור למדיניות המוצהרת שלפני צירופם של נציגי גח"ל ורפ"י לממשלה, של העדפת אמצעים מדיניים על צבאיים, ולהטיל על צה"ל רק אותן משימות שהן הכרחיות להגנת המולדת בגבולותיה, בים, ביבשה ובאוויר… "


כמובן שאיש לא תמך בעמדתי. אבל בשעות אחר-הצהרים, קיבלתי טלפון מאסתר וילנסקה, ממנהיגות המפלגה. היא, שלא פתחה את פיה נגד הצעתו של מיקוניס (שנוסחה כמובן עם משה סנה), ולא אמרה מלה בזכות הצעתי, אמרה לי בהתרגשות אמיתית עד כמה היא מעריכה את עמדתי…


אחרי שנגמרה המלחמה הרגשתי כמי שחרב עליו עולמו. כתבתי מכתב לסנה וביקשתי לשחרר אותי מכל תפקידי במפלגה. ציינתי שאני רוצה להיות חבר מהשורה באחד התאים. סנה הזמין אותי לשיחה ואמר לי דברים חכמים: "תראה, אנחנו היינו חלוקים בעניין המלחמה, היו לנו דעות שונות, אבל עכשיו תתחיל המלחמה נגד הסיפוחים, אתה רוצה לעזוב?" חזרתי לפעילות.


זמן לא רב לאחר המלחמה הגיע אלי טקסט של "ברית השמאל הציוני הסוציאליסטי" בראשותו של יעקב ריפתין (איש יקר באמת!), שקיימה דיון על המלחמה. בשמחה רבה קראתי אז את עמדתם וראיתי בה דמיון רב לעמדתי. להלן שני משפטים חשובים:


" …ברית השמאל אינה מקבלת את הגדרתה של המלחמה כתוקפנות אימפריאליסטית כי הגדרה זו מתעלמת מפרובוקציות של הצד השני, ולא את הגדרתה כמלחמת מגן צודקת, כי הגדרה זו מתעלמת מחלקה של ממשלת ישראל ביצירת המשבר ומאפשרויות למנוע את המלחמה. ברית השמאל אינה רואה בהבדלי הערכות גורם שצריך לפלג את אנשי השמאל שהם נגד הסיפוחים ונגד מדיניות הממשלה ומפעילות משותפת של תנועות ואישים… "


לעומת עמדה זו, שלהם ושלי כפי שנוסחו אז, קבע סנה משפט מפתח שהדריך את מק"י של אז לאורך כל שנות קיומה: "אנחנו נמצאים בחזית הגנה לאומית פוליטית, צבאית ורעיונית-מוסרית. המאבק על קיומה של ישראל בחזית ההגנה הלאומית הוא המאבק הראשון, והמאבקים הפנימיים הם מאבקים משניים".


השנים המעטות שאחרי


בשנתיים שאחרי המלחמה עד שפרשתי ממק"י (1969), נמשך והתעצם הוויכוח שביני לבין ההנהגה (לא רק עם סנה), והתפתחו קשרים חדשים עם קבוצות ואישים שעמדו בנושא הכיבוש והסיפוחים שמאלה ממק"י: שי"ח (שמאל ישראלי חדש) ו"התנועה לשלום ולביטחון".


בשי"ח לא עלה כלל לדיון היחס למלחמה. רוב חבריו, פורשי מפ"ם, היו כמובן בדעה שזו היתה מלחמת מגן צודקת אבל לא היה כל קשר בין עמדתם זו לשלילתם את הכיבוש כולו, עד לגבולות 1967 שקדמו למלחמה.


ואילו ב"תנועה לשלום ולביטחון", שהוקמה בעיקרה על-ידי אקדמאים אליהם הצטרפו עם הזמן חברי שי"ח, ברית השמאל ולתקופה קצרה גם מק"י, בפתיח למצעה נכתב כי: "מלחמת ששת הימים היתה מלחמת מגן מוצדקת". מה שאיחד את מייסדיה ומנע את צירופן של רק"ח ומצפן לתנועה.


מדוע הסכמתי לנוסח, אותו שללתי וכנגדו נאבקתי? התשובות לדעתי הן שלוש: גם לי היה נוח אז בלי רק"ח, מכיוון שגם אני הטלתי את האחריות לפריצת המלחמה גם על הצד המצרי; לא חשבתי לנכון לפוצץ התארגנות אופוזיציונית לממשלה, התארגנות נגד סיפוחים בגין הלחמת ששת הימים שכבר היתה; ואינני יכול לשחרר את עצמי ממידה מסוימת של אופורטוניזם, מידה שהקלה על פעילותי הפוליטית במק"י ומחוצה לה. אני מוצא שורה של מאמרים שכתבתי באותה תקופה בהם כתבתי "שמלחמת ששת הימים היא מלחמה צודקת בבסיסה". כך קרה שכתבתי משפט של הערכה היסטורית שבהחלט לא תאם את הערכתי בימי המלחמה עצמה. בדרך כלל זה קורה להפך: אנשים שותקים כשהרובים יורים והערכותיהם ההיסטוריות הן רדיקליות אחרי המלחמה. לעומת זאת, כשרעמו התותחים במלחמה אני הייתי בעיצומו של קרב פוליטי קשה, ואחר-כך "תיקנתי נוסח"…


מה למדתי מסיפורי


הדבר הראשון שלמדתי, לא מהיום, שאבי שליים אינו צודק באמירתו, "ששני הצדדים התדרדרו למלחמה שלא רצו בה". למרות שגיאתו של נאצר שיצא להגנתה של סוריה בת-בריתו בהליכה על הסף, ללא הערכת עוצמתה ומדיניותה של ישראל, הוא כנראה באמת לא רצה במלחמה. לעומתו, הכוח שקבע בישראל בשאלות של מלחמה היה המטה הכללי של צה"ל, שרצה בה בכל מאודו, עד לסממנים של מרד לפני שנפלה ההכרעה; ואילו ההכרעה, גם לפני כניסת גח"ל ורפ"י לממשלה המתלבטת, ציפתה לאור אמריקאי ירוק. גם ההחלטה החיובית כל-כך בעיני אבי שליים (19 ביוני 1967 שבוטלה תוך זמן קצר) דיברה על שלום עם מצרים בגבול הבינלאומי (ללא רצועת עזה) ושלום עם סוריה כנ"ל. ואילו בעיית הגדה המערבית וירדן נשארו פתוחות כיוון שהשטחים היו כבר בידינו…


הלקח השני שלמדתי מאז הוא שהניגוד המוחלט שעשיתי אז, בין מלחמת סיני ומלחמת תש"ח (1948), אינו נכון. לא ש"מלחמת סיני" איננה הגרועה שבגרועות, כי אם שתש"ח רחוקה מלהיות טלית שכולה תכלת. אמנם טעתה ההנהגה הפלסטינית שלא קיבלה את החלטת החלוקה של האו"ם מה-29 בנובמבר 1947; ופשעו מדינות ערב שפלשו לגבולות פלסטין כדי למנוע את הקמת מדינת ישראל – אבל אנחנו, מה עוללנו אנחנו?! האם לא הברחנו-גרשנו כ-750,000 פלסטינים מבתיהם? האם לא הרסנו עד היסוד למעלה מ-400 כפרים כדי שלפליטים לא יהיה לאן לחזור לעולם?!


אבל מעל ומעבר לדברים הרציונליים הללו, למדתי משהו אישי, אמוציונלי מאוד: קשה מאוד להיות בודד, וקשה פי כמה לנהל מאבק בודד, בימים של מלחמה, נגד מדינתך שלך ונגד מפלגתך המצטרפת "לחזית ההגנה הלאומית". קשה מאוד גם לא לטעות בעניין חשוב זה או אחר. האם זה אומר שלא נכון לעשות זאת?!


נכון מאוד.

תגובות
נושאים: מאמרים

12 תגובות

  1. ציוני גאה הגיב:

    מענייין מדוע מתעלם הכותב מתפקידה של ברית המועצות בלבוי הסכסוך על ידי הפצת האגדה על ריכוזי כולות ישראליים בגבול הצפון.

    קצרה בינתי מלהבין מדוע נאצר "שלא רצה במלחמה" סגר את מיצרי טיראן, גרש את כוח האו"ם והכניס את כוחותיו לסיני.

    מה בדיוק צפה הכותב מישראל לעשות כאשר טבעת החנק הערבית התהדקה מסביבה באותם ימים ?

  2. יואב הגיב:

    ככל שמתרחק המבט מן המאורעות, כן הולכת התמונה ונעשית יותר מלאה ושלמה ועל כן – נכונה. ממבט מרוחק על מלחמת ה"שחרור" ומלחמת 67′ ברור לחלוטין שהן חוליות מרכזיות בתהליך של כיבוש ונישול וטיהור אתני המתבצע בכוונת מכוון ובמודעות מלאה למשמעותו הפלילית. איני רואה טעם לחזוור על דברים שנדושו וסתם לגזול מזמנם של קוראי הגדה השמאלית מפותחי התודעה הפוליטית ולכן רק אסתפק באיזכור כתבת תחקיר שפורסמה בשעתו ושמשום מה לא מצאתי עד היום שותפים לזוכריה. ובכן, לפי תחקיר של רונאלד פישר בעתון חדשות שפורסם – למיטב זכרוני – ערב מלחמת שלג (או איך שקראו למלחמת אריק שרון היותר מזוהמת עד היום) ישראל שאחרי מלחמת השחרור (…) דאגה לא רק להרוס את הכפרים מהם גורשו הפלסטינים, עובדה ידועה למדי שעמותת זוכרות דואגת לרענן בה את זכרון העם, אלא גם להרעיל את מי בארות המים שבכפרים. להרעיל פשוטו כמשמעו, בעזרת חיידקי טיפוס שבודדו ורובו במעבדות צה"ל במסגרת יחידה שנקראה "חמ"ד ב’ (ראש חמ"ד לא היה מוכן לעסוק בדבר כזה במסגרת יחידתו ולכן בעל הרעיון, פרופסור אפרים קציר, לימים – מה רבת משמעות היא עובדה זו – נשיר המדינה הצעירה, קרא את שמה חמ"ד ב’ (כלומר חמד הלא חוקית, אך הראוייה ורצוייה למטרות הציוניות, בדומה לעלייה ב’). איך התאפשר אז לפרסם את הכתבה המפורטת (בין השאר דווח בה על שני חיילי צהל שנתפסו עם מיכלי חומר ביולוגי ממית ברצועת עזה ועל מגפת טיפוס מסתורית שפרצה בעכו) ואיך עברו הקוראים לסדר היום – שאלה היא, אבל נחוץ שאיזה חוקר ירענן את הנושא.

  3. אורי ברייטמן הגיב:

    לאן שלא תביט – 1948, 1967, 1987, 1993 או 2000, תמיד תראה את הפליטים הפלשתינאים. הם שורש העניין – והם המפתח לפתרון הסכסוך. העובדה שמעטים מוכנים להרים את הכפפה לא אומרת שהם טועים, הם פשוט מעטים. גם מלחמת 1967 פרצה מכיוון שקברניטי המדינה לא התמודדו עם תביעות הפליטים מאז קום המדינה.
    קשה לקלוט, אבל רוב הציבור הישראלי חי בעיוורון חמור בכל מה שנוגע לעולמם של הפליטים הפלשתינאים: הוא אינו מכיר בקיומם, הוא אינו מבין את בעייתם והוא אינו מוכן לחשוב על כך אפילו שנייה אחת.
    מלחמת 1967, לדידי, היא סימפטום של נושא הפליטים, ולא ה’מחלה’ עצמה. הרי בלי פעולות הטרור של הפלשתינאים לא היתה מפציצה ישראל את ירדן ומאיימת על סוריה – בלי קשר לנושא הויכוח על השטחים המפורזים בגבול והפגזת יישובי הספר. (גם את זה היה אפשר לפתור, אבל הצבא רצה פרובוקציות).
    בקיצור, טיפול בפליטים הפלשתינאים הוא הדבר החשוב ביותר שישראל יכולה לעשות כדי לעשות שלום. יש פליטים בעזה, בירדן, בלבנון ובשאר העולם. או שיעשו משהו, או שנמשיך למות במלחמות מיותרות.

  4. שאלה הגיב:

    ונאצר סגר את מיצרי טיראן בגלל בעיית הפליטים?

  5. שאלה לשאלה הגיב:

    ממתי מדינה הסוגרת נתיב שיט המצא בשטחה הריבוני זו עילה למלחמה ?

  6. ישר דרך הגיב:

    בתשובה ל"שאלה לשאלה" -מאז שהאמריקנים ניסו לגייס שייטת בינ"ל שתפרוץ את המצור ונכשלו.
    שאלה נגדית-ממתיהטלת מצור היא לא עילה למלחמה?כבר אלפי שנים מצור הוא עילה למלחמה.

    שמישהו בבקשה יסביר מתי מותר לישראל להתגונן אם לא אחרי שהמצרים מגרשים את האו"ם צרים על נמלה הדרומה של ישראל ומצהירים שמטרתם זריקת ישראל לים?

    ברייטמן צודק ולא צודק- הפליטים הם רק התירוץ של הדיקטטורה הנצריסטית לפתיחת המלחמה, הסיבות האמיתיות הם השכחת הצרות הכלכליות בבית, מתן לגיטמציה לרמיסת זכויות אדם וכו…

  7. ציוני גאה/ ספורו של ברל בלטי הגיב:

    לאחר שקראתי את ספורו של דן פתר, דפדפתי בספריתי ומצאתי את ספרו של ברל בלטי חבר מק"י מתחילת שנות הרבעים וידידו של משה סנה.

    בלטי כותב על פגישה של משלחת מק"י עם השגריר הבולגרי ערב מלחמת ששת הימים. בפגישה הובעה מטעם המשלחת דאגה מפני המלחמה הקרבה ומכוונותיו של נאצר.

    אל תדאגו השיב השגריר הבולגרי, בתום המלחמה נשלח אוניות להחזיר לארופה את היהודים שישארו….

  8. יובל הלפרין הגיב:

    סגירת המיצרים והכנסת צבא מצרי לסיני באה בתגובה להפלת ארבעה מטוסי מיג בעומק השטח הסורי על ידי חיל האוויר הישראלי.
    כשלושה שבועות לפני מינויו לשר ביטחון, הטיח משה דיין (איש רפ"י שבאופוזיציה) באשכול: "אתם גרמתם למתיחות".
    אני סבור כמובן שמלחמה היא שיאו של תהליך היסטורי מתמשך, ולא תוצאה של אירוע חד פעמי (כמו סגירת מיצרים או הפלת מטוסים), אבל ההישארות בשטחים והניסיון לחולל בהם "סיפוח זוחל" נובעת ישירות מאי אלו הנחות יסוד של התנועה הציונית מיומה הראשון, כמו "ארץ ללא עם", "את גבולנו יסמן להב המחרשה" וכו’.

  9. האופסימסט הגיב:

    תודה לדני פתר שחלק סיפור זה עם קוראי האתר. אני מקווה שעוד פעילי שמאל יכתבו זכרונות כאלה, כי אנחנו, דןר הפעילים הקצת יותר קטן, לנו יש הרבה מה ללמוד ממכם.

  10. הגרמני הגיב:

    מה שחסר לי בנקודת מבטו של פתר, וכרקע למלחמה, הינה המלחמה הקרה.
    בין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים מחריף העימות בין המעצמות. אם זו מלחמת קוריאה בשנות החמישים, משבר הטילים בקובה ב1962, ומלחמת ויטנאם. מדינות ערב נתונות תחת השפעה סובייטית, ומדינת ישראל תחת השפעה מערבית, חמושה בנשק אטומי מערבי(1959).
    החל משנת 1964 מתחילה אמריקה בתמיכה מסיבית בישראל, בעוד הסובייטים שעשו זאת בשנות החמישים(אספקת נשק דרך צכוסלובקיה) מעבירים תמיכתם למדינות ערב.
    מה שאני טוען, שפתר ממעיט מערכם של תהליכים אלו בהסברת הסיבות למלחמה. האמריקאים בתיאוריית הדומינו, המפוקפקת שלהם, משתמשים במדינת ישראל על לוח השחמט העולמי שלהם, בעוד הסובייטים, אף הם, אינם טומנים ידם בצלחת המזרח התיכון.
    וכך לא נשאר הרבה בכדיי ללבות את השנאה והפחד שכבר קיימים לכדי מלחמה. איני יודע אם קיים קשר, אך מאז מלחמת לבנון, ולאחר נפילת הגוש הסובייטי בתחילת שנות התשעים, לא הייתה נתונה ישראל במלחמה עם אף מדינה ערבית.
    מי שיטען שזה קשור ליכולת ההרתעה הגרעינית של ישראל, יצטרך להסביר כיצד לא מנע כושר הרתעה זה את מלחמות ששת-הימים ויום-כיפור.

  11. אשר פרוליך הגיב:

    לדני היקר=
    מאז הכירונו ב"שיח" באונברסיטת חיפה הערכתי את יושרך וכנותך.
    עם זאת,גם אז,וגם היום,היה תמיד מרכיב
    חשוב בוויכח,כולל גם במאמרך הטוב והישר
    האחרון,משהו חסר ובגלל חסרונו,כל התמונה משתנית=

    גם בישראל,כמו במצריים ובסוריה,פעלו באותו
    זמן,כפי שפועלות גם היום,כוחות מנוגדים ובלתי הומוגניים,בתוך כל חברה ומדינה.בעד מלחמה,נגד מלחמה,בעד כיבוש,נגד כיבוש,בעד נישול,נגד נישול,בעד מוות ובעד חיים.
    כוחות אלה נתן לחלק לא רק על פי ההצהרות,
    הנאומים,ההכרזות,המאמרים,הספרים,של פוליטיקאים,מנהיגים,אינטלקטאלים או עתונאים.
    כך כפי שאתה עצמך אמרתה=המטה הכללי בישראל
    רצה במלחמה,משטרים פן-ארביסטיים(נאצר הפך
    למרכז העולם הערבי "המתקדם")גם כן,אם לא
    מלחמה מיידית,אולי בעתיד,והמעצמות האימפריאליסטיות,(על חשבון אחרים)למה לא?ומצד שני,מליוני
    העובדים,העניים,ההמונים המפוחדים,מכל העמים באיזור,וודאי שלא
    רצו במלחמה בה ציפה להם מוות,הרג,אובדן ובכי.
    לא ניתן לנתח את ההתרחשויות ההסטוריות
    מבלי לבדוק איזה אינטרסים,איזה כוחות עומדות
    מאחורי ההחלטות,כולל בריטות כתובות או בלתי
    כתובות של מעצמות על אימפריאליסטיות עם "שחקניים מקומיים" שדאגו
    אז כמו עכשיו,לשחק עם ה"פיונים" שלהן על
    לוח השחמט.
    בתגובה קצרה זו ברצוני רק לציין שללא ניתוח
    הניגודים המעמדיים,הקשר השונה של כל מעמד
    חברתי-כלכלי למצב של מלחמה או שלום,וניגודי המעצמות האימפריאליסטיות,המחיר היחסי והשונה שכל אחד מאלה ישלם,(או ירוויח)
    והניגודים הפנימיים בתוך כל חברה ועם,מעבר
    לגבולות מלכאותיים כאלה או אחרים,
    כל הוויכוח מסב מסביב לסימפטומים,ולא במחלה
    עצמה.ואתגר חשוב זה,עדיין עומד מולנו.

  12. ידידיה יצחקי הגיב:

    תפקידו של האו"ם בהערכות למלחמת ששת הימים.

    נראה לי שבדיון המרתק שמתנהל כאן אודות גורמי מלחמת ששת הימים, נשכח גורם מכריע, שעשוי להאיר את הנושא באור בהיר מאוד, כוונתי למהלכים של או-טאנט, שהיה המזכיר הכללי של האו"ם באותם ימים.

    כזכור, בעקבות הפלת המטוסים הסוריים התרברב נאצר שהוא עשוי לדרוש את פינוי כוחות האו"ם מסיני. קשה להניח שהוא באמת התכוון לכך, כבר נאמר שהיתה לו הערכה ריאלית לגבי כוחו של צה"ל, אבל או-טאנט משך אותו לכך בהכרזה שאם מצרים תדרוש את פינוי כוחות האו"ם – הוא יהיה חייב לעשות זאת. מה יכול היה נאצר לעשות? – הוא תבע את יציאת כוחות האו"ם. הפרשה חזרה על עצמה כשדובר בסגירת מיצר טיראן לשיט ישראלי. באופן כזה הביא או-טאנט את הצדדים – מצרים וישראל – לעימות לא נמנע.

    לא קשה לנחש בשם מי פעל או-טאנט. הימים ימי מלחמת וייט-נאם בעיצומה, תעלת סואץ שימשה את הסובייטים להעברת סיוע צבאי לוייט-נאם, או לפחות כך טענו יודעי דבר. לפיכך ארה"ב היתה מעוניינת בסגירת התעלה, ותעיד על כך הנחייתו של משה דיין לצה"ל לשמור מהתעלה מרחק של 30 ק"מ, כדי שאשמת סגירתה לא תיפול עלינו, אבל כעבור יום אחד חזר בו דיין, קרוב לודאי כי כך רצה הדוד סם.

    כדאי לזכור שמי שהוכרז כאשם במלחמה היה או-טאנט, שהפך מיניה וביה לאידיוט בין-לאומי.

הגיבו לשאלה לשאלה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים