הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-5 באוקטובר, 2005 32 תגובות

רובינו למדנו לאהוב את המקרא בבית הספר, למדנו לראות במקרא ספר בעל ערכים אוניברסליים נשגבים. אלא שבהסתכלות מדוקדקת יותר אפשר לגלות בו גם הרבה סיפורים מסמרי שיער באכזריותם, מעשים שנעשים במצוות האל. המקרא שימש ומשמש תשתית לחינוך הציוני אצלנו והוא גם אבן פינה לבניית תמונת עולם כוללת ובודאי ביחסו לפלסטינים. לכן ראוי להפנות את הזרקור אל המסורת החזקה בתוכו המחברת בין צבא לאל, בין מיליטריזם לדת.

בראשית דברי אבקש לטעון כדלקמן: אמונה מונותאיסטית נבדלת מזו הפוליתאיסטית ביחס כלפי הזולת, האחר, השכן. בעוד שחברות פוליתאיסטיות היו פחות אלימות באופן יחסי כלפי עצמן וכלפי זולתן, התאפיין המונותאיזם באלוהות לוחמנית, נוקמת ונוטרת. מדוע? הרי זה פשוט ומובן: בגלריה הרחבה של אלי הפוליתאיזם יש מקום לאלים רבים. לצד אל המלחמה ואל המוות והשאול נמצא את אל החוכמה, הבריאות, היופי, האהבה, הים, הצמיחה, היערות ועוד. יתירה מזו, ראש האלים, או האל הראשי אינו זה המופקד על המלחמה והמוות, אלא על החיים. המאמין מחליט באיזה אל לשים את יהבו, ורוב האלים, כאמור, אינם אלי המוות. לעומת זאת המונותאיזם דורש מן הפרט לסגוד לו בלבד; המונותאיזם אוסר מלחמה על שאר הדתות והאמונות; המונותאיזם הוא נוקשה מטבעו; המונותאיזם מבליט עבור המאמין את כוחו של האל (עיינו ערך נצרות, איסלם ויהדות); במונותאיזם האל בלתי נראה ועל כן יוצר סביבו אטמוספירה של בלהה ואימה, בשונה מן הפוליתאיזם, כשהמאמין "רואה" במו עיניו את האל ויכול אף למששו בידיו.


בכל מקרה הזיקה בין אלוהי ישראל והמלחמה, ובעיקר המלחמתיות, נשזרת לאורכה ולרוחבה של הספרות המקראית.


הצבא נקרא מן הסתם "צבא האל" או "צבא יהוה" (שמות י"ב, 41). לא סתם התבקשו הלוחמים להיטהר לפני הקרב, להתקדש, ולעתים אף להתנזר ממגע עם אשה ערב הקרב (שמואל א’ כ"א, 6); לא לחינם נקראו המלחמות בשם "מלחמות יהוה" (שם, כ"ה, 28), ולא סתם התכנו אויבי העם בשם "אויבי ה’". המניע לתופעות אלו, ובוודאי להתנסחותן בספרות הקדומה, היה ברור: מחד גיסא לשאוב אומץ ועידוד, ובמקביל להטיל על האויבים מין קללת וודו, ומאידך גיסא לתרץ, תת-הכרתית ותת-תודעתית, את ההפסד בבחינת כסת"ח פסיכולוגי.


אחד הביטויים הוויזואלים לזיקה בין העם, האל והמלחמה, היה ארון הברית, שהוסע ממלחמה למלחמה, מקרב לקרב, והתפתח סביבו ריטואל שלם של מיזמים כגון: תהלוכות, תפילות, ריקודים, זעקות קרב ועוד. סיבות נוכחותו של ארון הברית היתה כה אקוטית, עד כי התירוץ להפסד העם במלחמה, כגון במלחמת אפק מול הפלישתים, היה בהעדרו של הארון משדה המערכה. אי-אפשר, אגב, לשלול את ההתפעמות המוטיבטורית כתוצאה מהיחשפות הלוחמים לארון הברית (ממש בדומה לנוכחות קהל אוהד ביציעי איצטדיון או היכל ספורט מודרני בימינו), ואת הירידה במוטיבציה כתוצאה מהעדרו, ונגזר מכך לפעמים הפסד במערכה.


על סיום מוצלח של המערכה נכתב כי האל "נתן בידי הלוחמים את אויביהם". כגון "ויאמר יהוה אל יהושע: הנה נתתי בידך את יריחו ואת מלכה גבורי החיל" (יהושע ו’, 2). לא פעם ולא פעמיים הודגש כי יהוה הוא-הוא שלחם ממש בקרב; כי הוא משתמש בכוחות הטבע כדי להטיל אימה ומורא על אויביו, ובכלל כי הוא מנחית על "הרעים" את "חרדת אלוהים" (שמואל א’ י"ד, 15). להלן קומץ ציטטות כדי להמחיש את הזיקה בין האל למלחמה: "יהוה ילחם לכם ואתם תחרישון" (שמות י"ד 14); "יהוה איש מלחמה, יהוה שמו" (במדבר ט"ו, 3); "יהוה אלוהיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם" (דברים א’, 30); "יהוה צבאות מפקד צבא מלחמה" (ישעיהו י"ג, 4); "יהוה עזוז וגבור, יהוה גבור מלחמה" (תהלים כ"ד, 8); "אלוהים ילחם לנו" (נחמיה ד’, 14) ועוד. זאת ועוד, בסיום המערכה נידונים האויב ורכושו להיות מוחרמים לאל, קודש לה’, ומי שמנסה לגעת ברכוש נענש קשות, כמו במקרה של עכן בן כרמי בן זבדי.


כחוקר התעניינתי לדעת איך מתאפיין ומתקשט אלוהי ישראל במקורות המקרא. התמונה המזדקרת מיד והקופצת אל מול עיני הקורא הוא הביטוי "יהוה צבאות". פעמים רבות אין ספור מופיע ביטוי זה על הטיותיו השונות בספרות המקראית, ודי בכך כדי לציין את הזיקה העמוקה בין האל לבין תכונות המלחמה המעורות בו, ובמלים אחרות: את טיבו ואופיו של האל, ואת יעדו הדומיננטי. בדקתי, במקביל, את האיפיון המלחמתי, הצבאי, המיוחס לאלים המצריים מזה ולאלים המסופוטמיים מזה, והתחוור כי שני ליהוה בצבאיות שבו. וזאת לדעת כי ברוב המוחלט של איזכור המלה "צבאות" במקרא, מתקיימת סמיכות ברורה בין "יהוה" לבין "צבאות".


אלוהי ישראל הינו איפוא אל לוחם ואל המסייע ללחימה. אלוהי ישראל הינו מהות המלחמה, סיבותיה ותוצאותיה. קיצוני? אכן-כן? למה? הסכיתו וקראו:


יסלחו לי כל מבקרי, ה"נלהבים" מפירות מחקרי ו"תומכים" ברעיונותי בכל רמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם, אך בתנ"ך "שלי" לא נכתב: "בראשית ברא אלוהים את האדם", אלא "בראשית ברא האדם את אלוהים". כלומר, ההווייה הדתית והפולחנית בכל עם וציביליזציה, נבראו/הומצאו כדי לשרת את מטרות האדם, שהן כוחניות, פוליטיות וכלכליות. האדם יצר את הטוטם, את האל, ומתוך כך בנה לעצמו מערכת המושתתת על מתן לגיטימציה לכל מהלך שיעשה. הוכחה לכך טמונה בעובדת התנהלות מנגנוני כלי הקודש, משרתי הפולחן, בבחינת נבואה המגשימה את עצמה – מין מכניזם דינמי היוצר "לוּפ" של העצמה כוחנית, בנוסח של: "אני נבחרתי על ידי האל, אני משרת אותו, אני עוזר לכם כתוצאה מכך, ואתם חייבים לעזור לי כדי שאפעיל את מנגנון העזרה לטובתכם. מהי אותה עזרה? ההסכמה להישלט על ידי, להאמין בי ולהרעיף עלי מתנות רבות".


מה עולה מכאן וכיצד זה מתקשר לעניין המאמר?


הסגנון המקראי, ובעיקר זה הנוגע להיבט הדתי, אמונתי ופולחני, נכתב באופן מיודע ומכוון: להעביר מסר ברור של הכותבים / עורכים / מנסחים … לציבור המאמינים.


המסר הינו: בטחו בה’ מכיוון שהוא גיבור מלחמה, אביר קרבות, מנצח אולטימטיבי, חזק אמיץ ובעל יכולות שמיימיות.


מהי המסקנה ההיסטורית העולה מן המסר? המסר משקף את אופיו המלחמתי של העם מחד גיסא, ומאידך גיסא, בבחינת סובב ומסובב, המסר מטמיע מיליטריזציה בקרב העם. היינו – אל דאגה. בטחו באל וצאו למלחמות בשמו!


זאת ועוד, אם נצא מנקודת הנחה כי "בראשית ברא האדם את האל", הרי האל הינו השתקפות האדם, מאווייו, גחמותיו ותשוקותיו. ומיד תקפוץ לנגד עינינו התמונה: עם ישראל ביטא צמאון להתכתשויות ומלחמות ועל כן האל שלו הוא אל נקם וקנא, "יהוה – גיבור מלחמה", "יהוה צבאות", ואילו בגלריה של הדתות הפוליתאיסטיות, נמצא גם את אל המלחמה, אך הוא אחד מתוך … והשאר מופקדים על תכונות ערכיות, הומאניות יותר.


נכון שעמים קדומים היו מעורבים במלחמות רבות, ממושכות ועקובות מדם, אלא שיוצא דופן בקנאותו, בעוצמת השתתפותו בקרבות ובכימות ההשתתפות, היה עם ישראל. נכון שהיו לעם זה את כל התירוצים שבעולם (עיינו ערך "ישראל כיום"): תקפו אותנו ראשונים, מאיימים עלינו, מתגרים בנו, כוננו ברית כנגדנו, העולם כולו נגדנו ועוד, אלא שמעבר לריבוי המלחמות שהתנהלו בעידן הקדום, הצדיקו טיעונים עלובים וגן-ילדיים אלו, את צחצוח החרבות והיציאה למלחמה. וכל מלחמה, להזכירנו, היא מלחמת קודש, ועל כן היא אובססיבית, אולטימטיבית ואכזרית. בתקופת ההתנחלות המקראית, הפריצה לצפון ולדרום, ימי השופטים ובעיקר המלכים, היה העם מעורב יותר במלחמות מאשר ב"איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו", ולא מכיוון שכל העת תקפו אותו.


הוא תקף ותקף וכותבי המקרא יפייפו זאת ומצאו לכך לגיטימציה (כפי שיקרה אלפי שנה אחר-כך, במאה הקודמת ובנוכחית, פה באזורנו), שהגויים מעולם לא הניחו את עם ישראל לנפשו. ואגב, מהביטוי "גויים" במובן של זרים, נודף ריח רע של התנשאות, של התגרות ושל צידוק שפיכת דמו. כל אווירת המלחמתיות התכסתה במין הילה של קדושה, והילה זו עמדה, כך דומה ביסוד איפיונו של אלוהי ישראל כ"יהוה צבאות". יכול להיות שזיקה זו מובלטת בספר קדמון כלשהו, אשר לא שרד מימי המקרא וכותרתו "ספר מלחמות יהוה" (במדבר כ"א, 14).


די לציין כי בהרבה איזכורים מקראיים אין הביטוי "יהוה צבאות" נקשר דווקא במלחמה, בעימות צבאי, מה שבא ללמדנו כי כתר הצבאיות נקשר על ראש האל והפך לחלק אינטגרלי מ"אישיותו". והסיבה, כאמור – ריבוי המלחמות והדרת לגיטימציה של קדושה אלוהית לכל מבצע ומבצע.


זאת ועוד, אלוהי ישראל בולט פעמים רבות כאל נוקם ונוטר – "אל קנא ונקם" – כדמות זועמת ורווית חרון אף. הכתובים מנמקים זאת כזעמו של האל על אי הליכה בדרכו, אלא שניתן לקשור זאת לאותו מאפיין צבאי-מלחמתי של האל: חזק, מזוין ואכזר. ואם בצבא האשורי עסקינן, ראוי לציין את תיאורו הכה ציורי של ישעיהו של הלוחמים האשוריים, ושלא לא רק מבין השורות, אלא ממש עליהן, מצטיירת התנסחות המעריצה את הלוחמים הללו. לעתים, אגב, מזדקר אויב זה או אחר של ישראל כשליח יהוה, ומעבר להערצתו, ולפחות המרומזת, מתחבר הרעיון שוב ושוב לצבאיותו של יהוה.


יצויין כי בתפישה המשיחית הבתר-מקראית מופיעות למעשה שתי דמויות: האחת – "משיח בן יוסף" והשנייה – "משיח בן דויד". הראשון יילחם את מלחמות ישראל וייפול בקרב האחרון במערכת גוג-ומגוג. במותו יצמח תחתיו "המשיח בן דויד", המקווה, המיוחל, ויגאל את ישראל. היעד הצבאי של המשיח הראשון, המקרבן והמקורבן, הינו המשך נורמטיבי לתפישה המקראית של "יהוה צבאות", בבחינת אחריתו מאששת את ראשיתו. כמו-כן, תפישה משיחית זו נולדה על רקע ניסיונות להצדיק מהלכי מרדנות יהודים בעידן הקדום לימי בית שני, ואולי אף גירתה לא מעט מורדים, כמו מתתיהו או יהודה המקבי ויורשיהם, למרוד ולשאת על ראשם את כתר השאהידיות המשיחית, בבחינת "נשכבנו על הגדר לטובת בוא המשיח האחרון, הגואל!".


יש להצטער על כך שאצלנו התקבלו דווקא האלמנטים האפלים שבמקרא ובעיקר אצל אותם מתנחלים מבוריינים המראים את נחת זרועם כלפי האוכלוסייה הפלסטינית. הללו גדלים על ברכי "יהוה צבאות" ובשמו ירצחו ראש ממשלה, ירססו מתפללים מוסלמים במסגד, יבקשו לפוצץ את הר הבית, ירססו נוסעים תמימים באוטובוס, יעקרו מטעי זיתים, ירעילו בארות, יכו, יהפכו דוכנים … מה נאמר ומה נדבר: עם סגולה!

תגובות
נושאים: מאמרים

32 תגובות

  1. עפרה הגיב:

    "יש להצטער", אכן. השאלה היא, מדוע האלמנטים האפלים האלה כל כך מקובלים על עם הסגולה, ובהחלט לא רק על המתנחלים? כפי שהכותב מציין, היו בעולם העתיק עמים לא מעטים שדגלו בפראות מיליטריסטית, והעריצו אלילים לוחמנים ואכזרים לא פחות מיהווה צבאות. רק שברוב התרבויות העכשוויות (כולל המונותואיסטיות) הערצת המלחמה יצאה מן האופנה.
    את העם היושב בציון מאפיינת כיום קודם כל הדביקות העיוורת במסורת העתיקה של אבותיו. דביקות זו מאגדת דתיים וחילונים כמקשה אחת סביב העיקרון המרכזי שלה: שלילה מוחלטת של כל זר באשר הוא.
    זו הסיבה שהישראליות העכשווית מסתדרת כל כך טוב עם האלהתו המסורתית של הצבא, המתוארת היטב במאמר. בקוטב השני מצטיינת הישראליות הזאת בפולחן המסכנות והרחמנות העצמית ("העולם כולו נגדנו, שונאים אותנו") שבמעגל סגור מפרנסת את הצבאיות וחוזר חלילה.www.eretzbrith.com

  2. עכומ הגיב:

    הכל נכון, למעט אולי ההקשר ההיסטורי. העמים עובדי האלילים מאותה עת לא היו שלווים ושקטים. מלחמות היו כל הזמן, וחמור מכך, רווחו בקרבם פולחני מוות, הקרבת ילדים ובני אדם, ועוד כמה מנהגים לא נחמדים. על הרקע הזה אפשר לראות את המונותאיזם כצעד גדול קדימה בפרט בקשר לרגולציה אתית של המלכות, ההנהגה הדתית והפוליטית, ושלטון ההון. אין לבצע רומנטיזציה של הפאגניזם, כפי שאין לפסול אותו באופן גורף.
    מה שקורה היום זה סיפור אחר לגמרי, מתבצעת מעין שטיפת מוח קולקטיבית, מכוונת, לשלהב ציבורים שלמים לבצע תפקידים בטחוניים, מתוך תחושה של "שמיעת קולות" אלוהיים. כדאי לחפש מי מרוויח מזה. כי הנה החרדים הותיקים אין להם דבר וחצי דבר עם אלוהי צבאות, שונאי צבא הם, שונאי ריבונות, והקצף יוצא עליהם משום כך.

  3. אורן הגיב:

    אין כמו לקחת טקסט מקראי, להוציא אותו מהקונטקסט של תקופתו ואז לנגח אותו תוך השוואה לימינו אנו. במילים אחרות זו נקראת הסתה

    כנראה הכותב למד את זה מהתובע הכללי ברוסיה.

  4. אכן, דרוש לנו בדחיפות הגיב:

    אלוהים עם פרופיל 21.

  5. יובל הלפרין הגיב:

    למה אומץ דווקא המוטיב הזה במקרא? פשוט, בגלל הנסיבות. הציונות מראשיה הייתה זקוקה לאתוס של גבורה צבאית.
    זה לא תמיד היה כך. הקהילות היהודיות בתפוצות דאגה, מסיבות ברורות, לנטרל עד כמה שניתן את המוטיב הזה, הן במקרא והן במקורות המאוחרים.
    מצדה, למשל, לא הייתה ידועה כלל למסורת היהודית האורתודוקסית. בר כוכבא ("כוזיבא") נתפס כדמות שלילית בעיקרה. הקנאים שנלחמו ברומאים כונו "בריונים" (משמעות המילה הייתה זהה לחלוטין למשמעותה כיום). החשמונאים ניצחו במרד שלהם, ולכן לא "נפסלו" לחלוטין, אבל במידה רבה "פורקו מנשקם": יהודה המקבי (מלשון מקבת, פטיש) הפך ליהודה המכבי (כביכול "מי כמוך באלים ה’"). הניצחון הצבאי הומר ב"נס פך השמן".
    דוד המלך נתפס יותר כמשורר ופחות כלוחם. עמלק – יותר כ"רע מקרבך" ופחות כעם זה או אחר.
    טקסטים קלאסיים הם מאגרים לערכים שונים ומנוגדים, וכל גורם בהיסטוריה דולה מהם לצרכיו.

    לדעתי יחיעם שורק שוגה כאן בעצם הניסיון "להתווכח" עם טקסט שנכתב כמה מאות שנה לפניו. התנ"ך אינו אמור להוות עבורנו מורה דרך מוסרי. יש לקרוא בו כפי שקוראים את ה"איליאס" של הומרוס או את "מקבת" של שייקספיר.
    בשיעור הראשון במבוא למקרא למדתי שכיום בארץ רווחות שלוש גישות בקריאת התנ"ך: הדתית-אורתודוכסית, המחקרית-מדעית והנאיבית. הגישה השלישית היא הרווחת ביותר בקרב הציבור הציוני הלא דתי, ועל פיה מלמדים תנ"ך בבתי הספר הממלכתיים היסודיים: ספקנות העטופה במעין הילה של קדושה. כך יוכלו התינוקות לבית רבן לאכול נבלות וטרפות כאוות נפשם, אך עם הגיעם לגיל הגיוס לראות עצמם כממשיכיהם של יהושע בן נון ושמשון הגיבור.

  6. גדעון ספירו הגיב:

    יחיעם שורק משתמש פחות או יותר באותו טקסט של המתנחלים, רק מנקודת מבט שונה.שניהם אגב סבורים שהטקסט הזה אופייני ומייצג.
    שניהם שוגים.
    התנ"ך, כמו הגמרא כמו התלמוד הם סופר מרקט ענקי. הפוך בה והפוך בה, דכולי בה. יש שם שאול תחתיות ויש שם פסגות של שגב.
    אתה רוצה אדוני צבאות? לך לדוכן ראשון מימין ותמצא שם את כל הבולשיט הצבאי, את האכזריות הנוראה ביותר, את הג’נוסייד – ממש סדום ועמורה.
    אתה רוצה שלום, אחווה, כבוד לגר, שוויון ועוד דברים המשובבים את הנפש? לך לשורה ראשונה משמאל ותמצא שם מכל טוב הארץ.
    רבנים לזכויות אדם, שואבים את מזונם מהאלוהים השמאלי. זה העושה שלום עלינו ועל כל ישראל; זה שמזכיר לנו לאהוב את הגר, "כי גרים הייתם במצרים"; זה ששולח את העבד לחופשי; זה שאומר "חביב אדם שנברא בצלם" (אדם אוניברסלי ולאו דווקא אדם יהודי).
    בקיצור, יחיעם והמתנחלים מחפשים את האל הנוקם והנוטר, כל אחד מסיבותיו, נטורי קרתא, מפרשים את כל הצבאיות בצורה שונה לגמרי ולא רוצים לשמוע מצבא, ואילו רבנים לזכויות אדם, לדידי הצדיקים, הם, אם תרצו, סוציאליסטים עם אלוהים אוהב אדם.

  7. ארנון. ג הגיב:

    מה חבל שאתר עמוק ורציני כמו הגדה בוחר לפרסם מאמרים של "תועמלני רשת" קטנים וצווחנים כמו יחיעם שורק.
    כתביו מחוסרי האובייקטיביות, ההגינות המדעית והיושרה ההיסטוריונית מעולם לא עברו את הסף הנדרש ממאמר מדעי ולפיכך פורסמו רק במעט אתרים זערוריים וסהרוריים ברשת (ובנוסף, באתר "הידען" שאמנם זעיר אך לחלוטין אינו סהרורי).

  8. ישראל למר שורק הגיב:

    אני שואל את עצמי בקול רם, ובהזדמנות זאת גם את מר יחיעם שורק, האם מי שעומד מאחורי התיבות *רובנו* (ולא "רובינו" כפי שנכתב בטעות) ו*למדנו* במשפט הראשון, הם אותם שעומדים מאחורי התיבה "אצלנו" בראשית המשפט הראשון של הפסקה האחרונה.

  9. המתיישב המקורי הגיב:

    ראשית להזכירך היהודים לא משתמשים בביטוי "יקוק" זה איסור מספר שמות להשתמש בשם ה’ שנאמר: "ו לא תישא את-שם-יהוה אלוהיך, לשוא: כי לא ינקה יהוה, את אשר-יישא את-שמו לשוא", היהודים בניגוד לנוצרים, לא נושאים את שמו האמיתי של הקב"ה, להראות שהקב"ה נלחם בשבילנו, לא פיזית, אלא מטפיזית, רוחנית ופילוסופית, אין לנו הבנה על הטבע והעל טבעי, לא בצורה המדעית והפיזית כמובן, אלא על החלטות ורעיונות הקב"ה הרוחניים, מכיוון שאין לנו היכולות לחשוב בצורה כזו, כמו שלא תידרוש מתולעת שחיה בשני מימדים, להתחיל ולהבין את הקונספט של העומק קרי המימד השלישי ש הגובה, והבריאה מורכבת יותר משלושה מימדים כפי שאתה יודע, עם ישראל הסתמך על כלל זה בכל מהלך הדורות ולכן שרד עד עכשיו, רוחנית והרעיון הבסיסי שלו לא השתנה, כלומר יש דרגות לנשמה ואלמותיות ואנחנו מתחת לכל הנשמות האלה שחסרות כל נופך חומרי, כלומר אין אלים ואלילים בשר ודם, קרי אנושיים, ישנה רק ישות אחת, מאוחדת בכל הרבדים, האדם הוא נצר הבריאה אבל לא הבריאה היחידית, יש דרגות מעבר, כמו האלמותיות והמעבר של הנשמה לדרגה א’ וב’ וכן הלאה.
    שנית אם עם ישראל כפי שטענתה היה שש למלחמה ומבטל זכויות של עמים אחרים, היינו צריכים לשלוט בחצי מהגלובוס לפחות, כמו הנצרות או האיסלאם, אז עובדתית בצורה שאינה ברת ויכוח זה לא נכון, לעם ישראל הובטחה נחלה קטנה ואפסית, מול הגלובוס הענקי שמרכזה בירושלים ודרך אגב ירושלים לא מוזכרת, אפילו פעם אחת בקוראן, עם ישראל הצטווה לעבוד את השם אלוקיו ברוח ובנפש ולא בחרב, להקנות דרך ולהוות דוגמא שכן הוא הבכור, או בלשון ימינו הראשון שקלט את הקונספט של ניצחון הרוח על החומר, לעומת הדתות המונותאיסטיות האחרות, שדווקא הן צירפו לעצמם חלק מהפוליתאיסטיות, הם לא היו דת מונותיאסטית מקורית כמו היהדות אלא חידוש או שיפור ושיכלול מודרני ‘לפחות בעינהם’ של היהדות, אבל מה לעשות שקשה היה לדתות מתפתחות אלה לוותר על כמה רעיונות פוליתאיסטים, של העמדת האדם בראש כיצור ניצחי ועליון בכל הגלובוס, במיוחד הנצרות שהתעסקה באיקונות טפלות במקום בעיקר, במקור של הנפש האנושית, ברוח החזקה של האדם שלא נכנעת לאלי שקר, עוטי בשר ודם שרודים בצאן מרעיתם, אלא בנשמה החופשית של האדם ובהכרה שנשמתו, היא יצירה שמימית שיכולה להתפתח יותר ויותר ולשנות פיזית ומטאפיזית בתקופות נצחיות ושלאף אדם בשר ודם אין שליטה בנשמתך וזה רעיון מדהים, שכן בעבר, בתקופה הפרי-מונותואיסטית, למרות שקשה לנו להבין זאת, אנשים חיו בהיררכיה אכזרית והאדירו לשווא אנשים ששלטו בהם, אפילו בצורה פעוטה, לדוגמא הוגי ושרי השליט ולשלא נדבר על השליט עצמו, שנחשב לאל כל יכול ושהיה בסך הכל בשר ודם מתועב,הרעיון שללא הערכה עצמית של ה"אני" העצמי שיכול להגיע לאותה רמה ואפילו יותר של השגים ללא צורך בשליטה של אלילי שקר בשר ודם, האדם לא חופשי, למרות שנולד בנפשו בן חורין, שלא יכולות להתפס לאנשים שאינם מאמינים, לפחות לא בצורה תת הכרתית שכן תמיד הם יטענו, נוצרנו באקראיות של הטבע וסופנו למות, ללא מעלות ומחזוריות, של הבנת הבריאה, חוץ מהרוח ישנה המחשבה והמקוריות שאתה מעביר לדור הבא של המין האנושי.
    האיסלאם בצורה שונה טיפה, יותר קרוב ברעיון הבסיסי, ליהדות מאשר לנצרות, מכיוון שהדמיון שלו קשור לקירבה הגאוגרפית, בה הוא נשאר ולא נדד מערבה בניגוד לנצרות, אבל לצערנו אהבת הכיבוש הגלובליות שלו, לקתה דווקא היא באלילות של כל כוכבי השמים והארץ לי, כי אני האמת המוחלטת עלי אדמות וכמובן זה שקר, מכיוון שהם שולטים בשטחי תרבות שלא להם, גם גאוגרפית ורוחנית, ראה המקדשים בהודו שהומרו למסגדים ולמה להקצין, המקדש שלנו הומר במסגד, למי שלא שם לב.

  10. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    המשך תגובות:

    למניף "הסמרטוט האדום" – המתנחלים יקירי משתמשים בטקסטים מקראיים, מפורשנים, כלגיטימציה לביצוע מעשים, ואילו אני בוחן אותם – את הטקסטים – מנקודת מוצא היסטורית, מחקרית. התייחסותך הצינית-דמגוגית לעבודתי אפילו אינה ראויה לתגובה הולמת.
    השימוש שעושים המתנחלים בטקסטים המקראיים מזכירה לי את המערכון של "הגשש החיוור" – "המציל מטעם ש"ס".

    לארנון ג’ – התקשיתי לעלות בדרגנוע ספירות היצר שלך.
    ואגב, מאמרי הנידון הינו תקציר מהרצאה בכנס מדעי.

    למתיישה המקורי – מי אתה שתנכס את המקרא ואת הכתוב בו?! מרגע שמופיע יהוה בתנ"ך הוא רכושו של כל מתבונן ומסתקרן. "עם ישראל הצטווה לעבוד את אלוהיו ברוח ובנפש ולא בחרב" – כדבריך, אז קבל כדור ל"הנחתה": "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגויים תוכחות בלאומים" (תהלים, קמט, 7-6).

    ל"ישר דרך" – אם רשימתי הביאה לכך שתסכים עם גדעון ספירו הרי זכות גדולה נתגלגלה לידי בהצדקת מאמרי, בבחינת אין צדיק אלא זו שמלאכתו נעשית בידי אחרים.
    אגב, "השגות" כותבים ב"ש" ולא ב"ס". אזי אמוניסט יקר, הקפד בתקינותה של "לשון-הקוידש".
    בדקתי גם בדקתי את מלחמותיהם של אחרים, ואשר על כן הגעתי למסקנותי העולות מרשימתי.

  11. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    תודה למגיבים!

    לעכו"ם – המונותאיזם אכזרי ונקמני הרבה יותר מהפוליתאיזם. הדוגמה הבולטת היא מלחמות דת, מלחמות חרמה מחד וציות עיוור מאידך.

    לאורן – אחד התחומים שהנני נזהר מלגעת בהם הוא הפרוייקציות ההיסטוריות. עם זאת, כשאנו מבקשים לבחון את התנהגותו הכוחנית, הדורסנית, של העם כלפי זולתו, נתקשה להתעלם מאותה שטיפת מוח תיאולוגית, אשר מנקרת במוחות ובלבבות זה מאות דורות, של התחנכות על ברכי המקרא. והמקרא, כידוע, רווי מיליטריזם תיאולוגי.

    ליובל – בר כוכבא נתפש כדמות שלילית ולא קונטרוברסאלית על שום העדר המקור התלמודי המקביל (התלמוד הירושלמי) בקהילות מזרח אירופה ומרכזה. יהודה המקבי נערץ, ועוד-איך, בקרב הקהילות הימי-ביניימיות, וזה עולה פה ושם בספרות השו"ת, ובכלל במנהגי חנוכה. גם דמותו הלוחמנית של דויד המלך לא עומעמה בספרות השו"ת, אלא שמטעמים פרגמטיים, "דינא דמלכותא דינא", הוקטן המינון המיתולוגי-כוחני בקהילות היהודיות.
    העמלקים אינם רק בבחינת "ובערת הרע מקרבך", אלא אויבים פוטנציאלים, או פסאודו-פוטנציאליים, שנקרו על דרכו של עם ישראל, מני…ועד…
    התנ"ך מהווה מורה דרך מוסרי לשכבות נקודתיות בארצנו, כגון המתנחלים, ומהווה בסיס לגיטמי לביצוע פשעים ובכללם, כך דומה מעשי רצח – רצח בעזרת השם.
    גם ה"איליאס" של הומרוס, הגם שלא נכתב מתוך נקודת מוצא היסטוריוסופית, מהווה מקור היסטורי תומכני.
    הלוואי והיו מלמדים בבתי הספר, בשיעורי תנ"ך, את הספקנות. אתה מוזמן לעיין בספרים המורשים מתחת משרד החינוך בנידון. ספקנות? לא בבית ספרנו.

    ההמשך בוא-יבוא

  12. אלון הראל הגיב:

    אחד הקשיים במאמר מסוג זה הוא שלמרבית הקוראים באתר אין כל יכולת לשפוט האם התזות במאמר הן מבוססות אם לאו. כדי לחוות דעה צריך אדם להכיר לא רק את התרבות היהודית או המונותאיסטית אלא גם להכיר תרבויות אחרות על מנת להעריך באופן השוואתי את מידת הלוחמנות של מסורות שונות.

    לו הייתי יודע כי הכותב הוא אוטוריטה מוכרת בתחום מחקר הדתות ההשוואתי יכולתי אולי לקבל את התזה על בסיס זה. לצערי אינני מכיר את הכותב ולא את תחום חקר הדתות ההשוואתי. כך שלהערכתי למרות העניין שהמאמר מעורר אין לי ולמרבית הקוראים שום דרך להעריך באופן אינטילגנטי את התיזה המוצעת.

    ספרו החביב של ג’ק מיילס ביוגרפיה של אלוהים מתאר דמות מורכבת הרבה יותר מזו המוצעת על ידי יחיעם שורק. מיילס מתאר את אלוהים כדמות מורכבת מאוד שאיננה קבועה לאורך הדורות אלא משתנה. אלוהים המוקדם הוא די אובסיסבי ביחס לרביה. אלוהים בשלבים מסויימים הוא אלוהים אישי (אלוהי אברהם יצחק ויעקוב) — אלוהים המשרת את האישים הפרטיקולריים עבורם הוא משמש אלוה. בשלבים אחרים אלוהים הוא לוחמני אך במקומות אחרים הוא דווקא צמחוני למדי.

  13. ישר דרך הגיב:

    סוף סוף אני מסכים עם ספירו לגמרי, השאלה איזה פן רוצים לאמץ (ובטקסטים בכזה אורך תמצא הכל) כנגד כל "אל קנא פוקד עוון אבות על בנים…." יש גם "נוצר חסד לאלפים",
    יש לי לא מעט הסגות על שורק:

    "נכון שעמים קדומים היו מעורבים במלחמות רבות, ממושכות ועקובות מדם, אלא שיוצא דופן בקנאותו, בעוצמת השתתפותו בקרבות ובכימות ההשתתפות, היה עם ישראל"-

    איזה בסיס יש לקביעה הזאת?בדקת בכמה מלחמות היו מעורבים היבוסים?הבבלים?

    "משיח בן יוסף"- התפיסה של היום אומרת שמדובר במדינת ישראל, כמו לכל הלאומים בעולם גם ליהודים יש זכות למדינת לאום….

    "נתן ה’ בידכם…" – זאת צורת פרשנות למציאות ירצה אדם,יאמין שיתרון ההפתעה והעליונות האווירית הכריעו את מלחמת ששת הימים, ירצה אדם יאמין שמדובר בהתערבות של ההשגחה העליונה, ואגב, הדברים לא בהכרח נוגדים…

    אבל בואו נאחל לעצמו שאכן התנ"ך יהיה נר לרגלי עם ישראל עוד שנים רבות.

  14. רמי הגיב:

    לא אכנס לויכוח בין פרשנים, כי נראה לי שהפולמוס כאן הוא ממש לא ברמה מדעית, וגם בעל המאמר הוא קצת ספקולטיבי בהשערותיו (אגב, טענתו היותר "חדשנית" שהדתות האליליות מכבדות את הזולת ומניחות מקום למגוון התרבות שייכת לאחר, פרופ’ פלוסר, וראוי להביא דבר בשם אומרו).

    בכל זאת ברצוני להפנות תשומת הלב לעובדה הסטורית מוכחת והיא גילה של הדת היהודית עם האלהים שלה, יהיה אשר יהיה, נוכח גילן הצעיר של הנצרות והאסלם הצעיר יותר. ובינתיים, כלומר בין משה ומוחמד, העולם התפתח מדעית ופילוסופית וכך ישוע בוודאי ספג רעיונות אריסטוטליים ולא אכנס לפרטים וגם בקיאותי אינה מספקת. ברור אפוא שהדתות המאוחרות הן יותר קרובות לימינו ולתרבותנו מאשר דת ממש עתיקה שעיקר עיסוקה בקרבנות יומיומיים לאלהים ולעתים אפילו קרבנות אדם!!! (פרשת העקידה בספר בראשית ומקרה בת יפתח בספר שופטים ויש עוד מקרים לא משומנים) ובאלהים ממש גשמי שכועס ומקנא ומריח ומה לא. נסו להתיחס לדת משה כלהישג תרבות ל-ת-ק-ו-פ-ת-ו ולא לקחת אותה ברצינות, היום, אחרי ישוע, מחמד, דרווין קפלר, קופרניקוס, איינשטיין ואחרים (כמעט אמרתי גדעון ספירו).

    לבסוף, הכותב מדבר על "צבאות" כאילו המילה נלקחה מפקודות מטכ"ל ולא להפך, ומשיב לו הלפרין שאיזה מילה אחרת ("בריון") היא "בדיוק כמשמעותה היום" וזה כל כך לא מוכח ולא נכון, שהייתי משווה זאת לפרשנות על ה"חשמל" מספר יחזקאל לחוברת פרסומת של שקע מחברת החשמל.

  15. ישר דרך הגיב:

    אכן טעות כתיב, אבל אולי תשתף אותנו- בכמה מלחמות השתתפו הבבלים והיבוסים? האם זה יותר מעם ישראל? האם קיים תיעוד מפורט כ"כ להרבה עמים שיכול להעיד בוודאות ששום מלחמה (ובמיוחד כאלה שבהן הפסידו)לא "נפלה" מהרשומות? עד כמה שאני יודע, אין למשל אפילו ספר היסטוריה פלשתי אחד (אפילו לא משפט אחד בפלשתית מוכר היום)האם אתה יכול בכנות לומר שהם ניהלו פחות מלחמות מעם ישראל?
    האם בהשוואה שבוודאי ערכת בין האפוסים הבבליים לתנ"ך גילית אחוז גבוה יותר של מיליטריזם בתנ"ך?(אני מכיר את האפוס הבבלי המקביל ל "תיבת נח" ושם זה הרבה יותר מכוער מבבראשית)

    בקיצור איפה התשתית הראייתית שלך ד"ר שורק,
    להאשמה חמורה כ"כ, אולי מראי מקום ביבליוגרפיים?קישורים ברשת? משהו?

  16. אריאל הגיב:

    ע"פ רוח המאמר הייתי אומר שהכותב מרגיש מאויים מהקיצוניות הדתית, ושהקיצוניות הדתית מרגישה מאוימת מהגישה החילונית הליברלית יותר. השאלה היא במה מקדם אותנו המאמר כלפי החזון הישראלי המודרני? כמובן שבהנחה שמטרתו היא לא להראות עוד נקודת השוואה שליליות מכיוון שכרגע הם רבות מדי.
    כמו שכרגע החזון שקיים וממשיך להתגבש הוא פערים הולכים ומתגברים. המודעות בארץ גדלה רבות אבל איתה גם השפעת התקשורת ולכן האינדווידואליזם המתפשט גורם לפערים אף גדולים יותר.
    אם נזכר בעבר בשיבטיות שבה היה משהו מלכד מחזק ומעודד.אך לא נוכל לחזור לאותה שיבטיות פשוט מכיוון שאנחנו חכמים מדי מכדי שמישהו ינהיג לנו את "החיים".
    הנקודה של המאמר ברורה שאותם פונקציות קיימות גם כיום, אך הוא אינו מראה פתרון לבעיה היותר עמוקה לדעתי שהיא התגברות הפערים שמתחילים ממדינה לעומת יהודים בגולה, דתים חילוניים, עדות ואפילו עד האזרח הבודד.

    שלילת הגישה לחיים של הזרמים הקיצוניים יותר לא תגרום להם להעלם.

  17. ישר דרך הגיב:

    אגב שכחתי לומר, לגבי השימוש שלך ב "לשון-הקוידש"- צר לי אני יוצא יהדות המזרח (יותר נכון משפחתי משם)כך ששימוש בהברה אשכנזית להדגשת ה"דתיות"(ואני לא דתי) לא תקף במקרה זה…

  18. נועה – לרמי הגיב:

    מה בדיוק בדבריהם של ישוע או של מוחמד גורם לך לחשוב שהם היו מתקדמים יותר או מוסריים יותר ממשה?

  19. גדעון ספירו הגיב:

    אני מודה שלא התייחסתי אל מאמרו של יחיעם שורק כאל מחקר, שהרי מחקר מתאפיין בחידושים כלשהם או פרשנויות שמראות פנים חדשות שנסתרו מאיתנו, אלא כאל הבעת דעה בסוגיה העומדת על סדר יומינו.
    בהקשר זה מבחר הציטוטים שהביא יחיעם במאמרו לא היו חידוש אלא מקבץ מוכר של פסוקי תנ"ך ששירתו בצורה נבונה את גישתו הביקורתית לפרשנות המקרא של המתנחלים והימין הישראלי.

    אם תלכו לקבוצה המופלאה שמתרכזת בארגון רבנים למען זכויות אדם, ותשאלו אותם מהיכן הם שואבים השראה לעבודת הקודש שלהם נגד הכיבוש, להתגייסותם לסייע לפלסטינים לבנות את ביתם שנהרס על ידי הכובש, לעזור במסיק זיתים ועוד, הם יאמרו, מהמקרא וההלכה היהודית כפי שאנו מבינים ומפרשים אותם. הם יציפו אתכם בפסוקים ודברי פרשנות שמהם מצטיירת היהדות באור נגוהות – היפוכה המוחלט של גוש אמונים.

    תרשו לי להדגים זאת בשני ציטוטים:

    "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ומשפתיך דבר מרמה. סור מרע ועשה טוב. בקש שלום ורדפהו" (תהלים ל"ד).

    "יהי רצון מלפניך ה’ אלוהינו ואלוהי אבותינו שתבטל מלחמות ושפיכות דמים מן העולם ותמשיך שלום גדול ונפלא בעולם, ולא ישאו גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. רק יכירו וידעו כל יושבי תבל האמת לאמתו, אשר לא באנו לזה העולם בשביל ריב ומחלוקת ח"ו, ולא בשביל שנאה וקנאה וקנטור ושפיכת דמים חס ושלום, רק באנו לעולם כדי להכיר ולדעת אותך תתברך לנצח, ובכן תרחם עלינו, ותתן הגשם והמטר בעתו ובזמנו, ולא תעצור השמים מן המטר בכל עת שהעולם צריכין לו, ויקוים מקרא שכתוב ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו, ונתתי שלום בארץ ושכנתם ואין מחריד, והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם, ותשגיח ברחמיך שיעלו כל האדים מן הארץ לטובה, שיהיו נעשים מן האדים תמיד גשמי ברכה ונדבה בעתם ובזמנם ולא יתהפכו האדים לשפיכת דמים חס ושלום, ותוציא את האדמה מקללותיה שנתקללה בעוון אבותינו ובעוונותינו ותהפך כל הקללות לברכות, כי אתה כל תוכל ולא יבצר ממך מאומה, ריבונו של עולם רחם עלינו וברכנו בכל מעשה ידינו, ותן לנו פרנסתינו מאתך בהרחבה גדולה בקדושה ובטהרה, ותתן לנו כל מחסורינו וכל הצטרכותנו קודם שנצטרך להם, ותצילנו ותשמרנו תמיד מחובות והלוואות כי הם מטרידים ומבלבלים את דעתנו מאד, רחם עלי ועלינו מעתה ועזרנו והושיענו בישועתך הנוראה לסלק כל החובות שאנו חייבים מכבר, והצילנו מעתה מחובות והלוואות ולא נצרוך ללוות שום הלוואה מאחרים"……(חלק מתפילת השלום של ר’ נחמן מברסלב).

  20. איתן קלינסקי הגיב:

    אלוהים שלי

    בראשית בראתי את אלוהים
    בצלמי בראתי אותו.

    אלוהים שלי לא בקש
    בית בהר הבית
    לא משקוף ולא דלת
    ובודאי לא בקש לעקור מטע זית
    של הגר הגר בתוכי.

    אלוהים שלי לא בקש
    בית בהר הבית
    לא אריחי מרצפת
    ולא רעפי גג
    ובודאי לא בקש
    לפוצץ בית על יושביו.

    אלוהים שלי בקש
    רק אדן וקורה
    להר הלבבות המשורר
    את שירו של הלל
    ואהבת לרעך כמוך
    כי זאת כל התורה
    על רגל אחת
    כי זה כל הבית
    על הר הבית שלי.

  21. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    לכל מגיבי שלום

    להלן התייחסותי:
    ראשית – רובכם, ועל כך הנני מצר, מתעקשים ל"התלבש" דווקא על החוליה המקשרת בין המיליטריזם המקראי לבין המיליטריזם הישראלי ובעיקר האמוני. כדי לעבות תיאוריה זו, בבחינת משנה סדורה, אצטרך לפרוש, מה שנמצא על שולחן מחקרי, ומתפרסם מדי פעם בפעם בכתבי עת מדעיים, את סרגל הביריונות ובו נמצא את "מגילת מלחמת בני אור בבני חושך", טקסטים מהספרות החיצונית, עדויות תלמודיות ועוד. הצגתי, כחומר למחשבה, את התשתית העובדתית – העדויות המקראיות, תוך השוואה לכתבים אחרים של עמים אחרים, ובעיקר למעמדו המיליטריסטי-התובעני-נקמני של "יהוה צבאות". נצמדתם, להוותי, לחוליה המגשרת ולא לתשתית הטקסטואלית. שיהיה לכם לבריאות.

    שנית, התייחסות תמציתית למגיבים האחרונים:

    לאלון הראל: "מה לעשות" אך לפעמים "הגודל קובע": ריבוי איזכורו של "יהוה צבאות" במקרא יש בו כדי לכמת איכות ומהות. זאת ועוד, התחברות תשתית טקסטואלית זו עם מגמות לוחמניות-מעין-פולחניות, כמו מלחמת השמד השואתית בעמלק ועוד, יש בה כדי להצביע על הקו המרכזי המוצע ברשימתי.

    לרמי – מעולם לא טענתי לראשוניות ולמקוריות בדבר המאפיין המעין-הומניטרי של הדתות הפוליתאיסטיות. פלוסר, חוקר בעל שם עולמי, שיש לי כלפיו את מלוא ההערכה, אף הוא לא היה ראשון בכך, קדמו לו חוקרים קלסיים כמו ציגלר, ה.מ. פרקר ואחרים.
    המושג "צבאות" ברור ומחוור בשולחן המחקר כריבוי של המלה "צבא", והקשרו הלוחמתי, בליגריסטי, אינו זקוק כבר להוכחה חדשנית.

    לישר דרך – לא השוויתי בין המיליטריזם העברי לאשורי ולבבלי, שהרי מדובר, סוף-סוף, בממלכות אימפריאליסטיות, כובשניות, בשונה, אגב, במידה מסויימת מהכובשנות המצרית. עסקתי בממד היחסיות, ומה חבל שלא איתרת אותו ברשימתי. ואם ביחסיות עסקינן, הרי מהשוואת כל הטקסטים המדבריים של עמי מואב ועמון, ואף אלו המצריים, לא תמצא שיוך בליג’רנטי כה הדוק בין האל לבין המלחמתיות. לא תמצא אצלם גם מלחמות שואתיות של שמד (עיין ערך עמלק למשל).
    מעוניין בטקסטים העוסקים בממדים המלחמתיים של העידן הקדום? התחל בבקשה מFaulkner-AJA 39; JEA 28; JPOS 14 ןעןד. בבחינת חפישו באורייתא שפיר!

    לאריאל: אכן אחזת את השור בקרניו. למרות שמטבעי הנני אופטימיסט, הרי אני מרשה לעצמי להיות פרקליטו של הפסימיסט ולומר כי הסיכוי לאיחוי בין שני הקצוות נראית רחוק מיום ליום. אחד השקרים הנוראים שעוטפים אותנו בשנים האחרונות הוא הסיסמה של "מדינה יהודית ודמוקרטית". היות שאין חיה כזו, והיות ששום צד אינו יכול (ולא שאינו מוכן) להתפשר עם האחר, אולי מזומנת לנו חציית החברה והמדינה לשתיים: למדינה אמונית-יהודית ולמדינה דמוקרטית.

    לגדעון ספירו: חבר יקר, הדת, כל דת, היא מטבעה לוחמנית, מתנשאת, סמכותית ופרטיקולריסטית. גם אם תנחית עלינו טונות של פסוקי מקרא, פסאודו-הומניטריים, מתייחסים הללו ל"עם הסגולה", ולשאר העמים מזמנת הדת, כל דת, תחזית קודרת של בין השתעבדות, התאיינות או השתאבות (מלשון שאיבה).

    לאיתן – השיר אכן נוגע ללב ומרגש, והוא בבחינת המועט שמחזיק את המרובה. יישר כוח!

  22. אירית הגיב:

    הקונפליקט בין דת ובין דמוקרטיה, זכויות אדם ושלום קיים בכל העולם עכשיו. הודו, סובלת ממנה גדושה של לאומנות הינדית אלימה מאד עכשיו(חרף היותה לא מונותיאיסטית..גם היפאנים היו ידועים כשבט לוחם ואכזר סביב דת השינטו בכלל) והעולם הערבי כמובן, וגם בארצות הברית צצות תופעות חדשות ישנות מן הסוג הזה. ישראל לא שונה מן המקומות האלה, למעט שהיהדות היא קצת יותר בעייתית (האחדות של שפה, לאומיות, טריטוריה, אמונה ומה שכחתי? ). אירופה עברה משלטון דתי לחילוני לא לפני שנשפכו נהרות של דם במלחמות נוראות. רוסיה עברה משברים במעבר משלטון הכנסיה והדת לקומוניזם ועכשיו אי אפשר לדעת מה יקרה שם. כניראה גם כאן לא יקרה השינוי בצורה שקטה ונעימה. בעוד שבכל תחום אחר אנשים מסוגלים להתפשר כמעט על כל עקרון, הרי בתחום הדתי, זה כמעט בלתי אפשרי פר הגדרה. ולכן, ההכרעה היא אלימה במקרים רבים. יש לזכור, עם זאת, שהתרבות החילונית לא הוכיחה עצמה כפחות אלימה ומסוכסכת. את מלחמות הדת תפסו מלחמות כלכליות אכזריות וממושכות מאד.
    לגבי אדוני צבאות הזה, יש אפשרות שריבוי הדאווין בא כדי למנוע שפיכות דמים, כלומר, נביחות שנועדו להפחיד את העמים האחרים בסביבה (שלנו יותר חזק…). בבחינת נשק יום הדין והעמימות המרתיעה – אלוהים שלנו יכול, אבל לא יהיה הראשון שיתחיל…כך גם לגבי מלחמות הג’נוסייד, יתכן שאלה היו איומים שנועדו להרתיע אויבים ממתקפות. זהו הרי התחליף לפרופגנדה ולדיסאינפורמציה שיש לנו היום בעידן המודרני.

  23. לנועה מרמי הגיב:

    אם את עוד נכנסת למאמר, הנה נסיון להשיב לשאלתך. איני בקיר בתאולוגיה ובכל זאת ניתן להדגים את טענתי, המבוססת על שכל ישר והגיון (תארי לך שאת נוחתת בכוכב תרבותי ואת חוקרת את תולדותיו ותרבותו ומתברר לך שבמשך כעשרת אלפי שנות תרבות נוצרו מספר דתות גדולות, האם היית מופתעת למצוא את היותר קדומות פחות מפותחות?): ישוע והשליחים ביטלו את המנהג הברברי של הקרבת קרבנות והבינו שהאל אינו מריח זבחים ואינו חובב בשרים. ישוע וממשיכי הדת הנוצרית ביטלו את המנהג הברברי של מילת תינוקות בגיל 8 ימים. שמעת על פולחן יותר ברברי מאשר הטלת מום בחסרי ישע? ישוע ביטל את רוב דיני הכשרות שאם גם אינם מזיקים – איזה תועלת יש בהם? ומחמד = אולי יקרא את דברינו מוסלמי ויחכימנו. בכל אופן אני יודע מחברי המוסלמים שמצוות הצדקה היא החשובה שבמצוות האסלם. גם ביהדות יש מצוות ראויות וחשובות ואיני מציע להשליך התינוק עם מי האמבט, אבל רק טבעי שהחדש יותר מתאים לנו – בני האלף השלישי – מאשר הישן נושן.

  24. בדבר תקינות הלשון… הגיב:

    כמי שטורח להעיר לאחרים על שמימוש הלא נכון בלשונם ראוי שתבדוק את עצמך קודם – הסכיתו וקראו? הסכת פירושו שמע ובצורה הנוכחית של העברת המאמר לא נראה לי שזה אפשרי . בקיצור יחיעם הערותיך נשמעות קטנוניות בדיוק כמו הערה זו ונשמח אם תימנע מהן בהמשך.

  25. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    למגיב האחרון,

    אם כבר אז כבר: לביטוי "הסכת" (שרש ס.כ.ת) ישנה משמעות של הקשבה, ואם כן: הסכיתו ושמעו בא במשמעות של הקשבה מעמיקה יותר, מודגשת מן הסתם.
    למלה הסכת יש גם פרוש של "דמם", "החרש", "ש.ת.ק"
    ודי לחכימא ברמיזא …

  26. לדוקטור יחיעם שורק הגיב:

    טענתך כי האל היהודי הוא מיליטריסטי אינה מתיישבת עם הטקסטים המקראיים והבתר מקראיים. הכינוי האולטימטיבי לאל הוא אדוני אחד, וברור שאם אדוני הוא אחד (וכך גם בהגדה של פסח, המכילה קטעים מאוחרים הרבה מעבר לחתימת הקנון המקראי, ומטעימה לנו: "אחד יחיד ומיוחד!) אז הוא כמובן לא יכול להיות "אדוני צבאות" אלא לכל היותר "אדוני צבאי". יוצא שכל התזה שלך נדחית מול תיאור האל כאדוני אחד והדברים פשוטים ואינם ניתנים ליישוב.

  27. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    למגיב שלפני האחרון:

    ראשית – יהוה, או אדוני. אדוני משמעו האדונים שלי (ברבים), והשיוך בין אדנות לאלוהות בעידן הקדום אינו זקוק להוכחות נוספות.

    שנית – אף התיבה "אלוהים", אינה אלא ריבוי של "אלוה".

    שלישית – סמלי השבטים, כפי שמופיעים, ולא רק סימבולית, בברכת יעקב, אף הם מבטאים זיקה לפולחן אלילי.

  28. דן תמיר הגיב:

    כל הפטפטת הזו שוה את שירו של איתן קלינסקי. פשוט ויפה.

    והערה קטנה ל"ישר דרך": ה"יבודים" היו חלק אינטגרלי מ"עם ישראל".

  29. לרמי מנועה הגיב:

    הרי לך 2 דוגמאות. אחת לכל דת. אם ננבור נמצא עוד.
    היהדות מאפשרת גירושין. אם איש ואשה נישאים ואינם מסתדרים ביניהם הם יכולים להפרד וללכת איש לדרכו.
    בנצרות, לעומת זאת, אומרת "נאמר ‘איש כי ישלח את אשתו יתן לה ספר כריתות’. ואני אומר לכם: כל המגרש את אשתו חוץ מאשר על דבר זנות עושה אותה לנואפת. והלוקח את הגרושה לאשה נואף הוא". (מתי ה’ 31-32).
    היהדות מצווה "לא תרצח" – כל אדם באשר הוא. אפילו אם מכוונים לך אקדח לראש ומצווים עליך – "תהרוג אותו או שאני אהרוג אותך" – עליך לההרג ולא להרוג.
    האיסלם לעומת זאת, אוסר על מאמין לרצוח מאמין אחר (בשורת הנשים, בין שורה 90 ל-95).
    רצח של כופר מותר.

    מלבד זאת, העולם באמת יותר מתקדם ככל שההסטוריה מתקדמת? האם הברברים והנוצרים שבאו בעקבותיהם בתקופה שמכונה "תקופת החשיכה" היו מתקדמים יותר מן הרומאים שקדמו להם?

  30. דן תמיר הגיב:

    בהערתי הקודמת צ"ל "יבוסים", כמובן.

  31. נועה לדן תמיר הגיב:

    על סמך מה אתה קובע את זה?

  32. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    היבוסים יקירי הושמדו, כך דומה, על-ידי דויד וצבאו, לערך בשנת 1000 לפנה"ס. מהלך זה היה די מקובל במלחמות הכיבוש המקומיות, להבדיל ממלחמות אימפריאליסטיות, כגון אלו שנוהלו על-ידי המצרים מזה והמסופוטמים מזה בעת הקדומה. וזאת למעט מקרים, כמו סיפור הגבעונים, כשעם מסוים משעבד עם אחר לצרכיו (עיין גם ערך "ישראל-פלשתין").

הגיבו ליובל הלפרין

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים