הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-8 באוקטובר, 2005 43 תגובות

מיום שעמדתי על דעתי הפוליטית, אני יודע מה לא בסדר עם השמאל בישראל. אינני יחיד סגולה בנושא הזה: כמעט כולם אצלנו יודעים להגיד שהצרה הבסיסית של השמאל הישראלי היא הניתוק שלו מהמוני העם, הפועלים. "בכל העולם, הפועלים והעניים תומכים בשמאל. רק כאן בישראל העניים היהודים – המזרחים והרוסים – תומכים בימין, שדופק אותם".

לבעיה הבסיסית הזאת יש הסברים שונים. ישנה כמובן הגישה המתנשאת והגזענית (שאיננה, בל נשלה את עצמנו הרדיקלים, רק נחלת השמאל הציוני), שאומרת בדרכים מחוכמות ומפותלות שהעניים הם פראים גזענים ושטופי-מוח. תמונת ראי של הגישה הזאת היא זאת שתולה הכל בשמאל עצמו: אנחנו אשכנזים מתנשאים, למה שירצו להקשיב לנו? יש בביקורת העצמית הזאת משהו מן האמת, אבל בעומקה מסתתרת סברה גזענית מוסווית קשה לא פחות, לפיה פשוטי העם אינם מחזיקים בדעות בהתאם לעקרונות ואינטרסים, כמו אנשים רציונליים; הם תומכים בפוליטיקאים שיודעים "לדבר אליהם בשפתם", או במלים אחרות – להתחנף אליהם ולשקר להם.


אחרים, בעיקר בשמאל הרדיקלי, מתקרבים יותר אל האמת כאשר הם מאשימים את השמאל הישראלי בכך ש"איננו שמאל בכלל". הכוונה היא בדרך-כלל לכך שהשמאל הציוני אינו באמת דוגל בשוויון בין יהודים וערבים, ואינו באמת סוציאליסטי או אפילו סוציאל-דמוקרטי (גם כאשר הוא מתחזה לכזה). הביקורת היא כמובן מדויקת, אבל היא איננה עונה על שתי שאלות: מדוע "השמאל" הזה בכלל קורא לעצמו שמאל? ומדוע השמאל האמיתי, הרדיקלי, אינו מצליח יותר בקרב הפרולטריון, למעט יוצאים מן הכלל בודדים?


יש בידינו כלי לפתרון השאלות האלה: המטריאליזם, גישה שרואה תופעות היסטוריות כמוּנָעוֹת על-ידי אינטרסים חומריים ולא על-ידי רעיונות, מנהגים, דעות קדומות או תרבות. אך למרבה הפליאה, גם המטריאליסטים האדוקים בשמאל הישראלי, המרקסיסטים, נמנעים בדרך כלל מליישם את הגישה הזאת על בעיית היחסים בין השמאל הישראלי והפרולטריון הישראלי-יהודי. מדוע? אולי מכיוון שאנחנו מפחדים מהתשובה שנקבל?


במאמרו "העשרים ושמונה באלול של אריאל שרון", שבקרוב יתורגם לעברית, פרופ’ יואב פלד עושה עבודה מטריאליסטית: הוא דוחה את ההסברים המקובלים, האידיאליסטיים והמתנשאים, לפיהם תמיכת המזרחים בימין היא "נקמה" על "העלבון" של מפא"י, "חזרה לשורשים" היהודיים, או "היכרות מקרוב עם הערבים". אם הפועלים הישראלים, ברובם הגדול, תומכים בפוליטיקאים הגזעניים ביותר, הימניים ביותר, המרושעים ביותר, אז כנראה שיש להם אינטרס בכך.


יש במחשבה הזאת משהו מחריד, יותר עבור השמאל הרדיקלי מאשר לשמאל הציוני. האם ישנה טעות בסיסית בסיסמתנו, "פועלי כל העולם התאחדו"? האם האינטרס של ההמונים היהודים אינו זהה לזה של ההמונים הערבים? היכול להיות שההבדל בין "יהודים ערבים" לבין "ערבים ערבים" (שאת שטחיותו אוהב השמאל הרדיקלי האשכנזי להדגיש) הוא בעצם עמוק בהרבה משאנו רוצים לחשוב?


התשובה (הכואבת) היא כן. השלום המיוחל הוא אסון בשביל הפרולטריון היהודי. הסיבה היחידה שאותו פרולטריון איננו חי ברמה של הפרולטריון בכפר מנדא, ברפיח, במרקש, בנובוסיבירסק ובבגדאד היא שהוא יהודי. וככל שרמת החיים הזו הידרדרה בשנים האחרונות (והיא הידרדרה קשות) היא עדיין רחוקה משם. מדוע? האם זה בגלל שהמדינה היהודית היא סולידרית, חברה שבה עניי עירה קודמים?


מובן שלא. החברה הישראלית היא חברה קפיטליסטית, אך לא חברה קפיטליסטית טיפוסית. הכלכלה הישראלית מתבססת ומתממנת מהכיבוש, מהיותה חיל החלוץ של הקפיטליזם במזרח התיכון. כמה סטטיסטיקות להמחשה: הענף היחיד שיצר מקומות עבודה חדשים בישראל בתחילת שנות האלפיים היה ענף האבטחה; 40% מהגברים הדרוזים עובדים בשירותי הביטחון, הציבוריים והפרטיים.


הבורגנות הישראלית, והבורגנות העולמית שהיא שליחתה, נאלצות לתת לפרולטריון היהודי בונוס כדי למנוע את עריקתו. לבונוס הזה יש ביטויים תרבותיים, שאותם אנחנו נוטים להדגיש (הסמלים הלאומיים, מעמד הדת היהודית); אבל בראש ובראשונה זהו בונוס כלכלי, שמתבטא בין היתר בתעסוקה ובמסלול הקריירה הצבאית (שהוביל כמה מזרחים אל שולחן הממשלה), באפליה לטובה של יוצאי צבא בדיור וברווחה, ובבניית התנחלויות ויישובים אחרים ליהודים בלבד שמספקים חיים מסובסדים.


אותם חלקים בבורגנות הישראלית שתומכים בהקמת מדינה פלסטינית ובשוויון אזרחי בישראל (אחדים מהם, כמו עמוס שוקן, אף באופן די רדיקלי) עושים זאת גם כן מתוך אינטרס: האינטרס לחסל את הפריבילגיות (המעטות) של הפרולטריון היהודי. ידו של מגזר זה, שבראשו עומד ה"סוציאל-דמוקרט" יוסי ביילין, כרגע על התחתונה, בעיקר בשל התמיכה של הקיסר ג’ורג’ השני והבורגנות האמריקאית בחלק הנִצי של הבורגנות הישראלית. במאבק בין שני מגזרים של הבורגנות (שהוא המאבק היחיד האפשרי בדמוקרטיה ליברלית) הפרולטריון היהודי תומך וימשיך לתמוך במגזר שדופק אותו פחות.


האם קבלת ירושתו הפילוסופית של מרקס, המטריאליזם ההיסטורי, מחייבת אותנו להשליך לפח את סיסמתו הפוליטית, "פועלי כל העולם התאחדו"? אני חושב שלא. הרי כבר בתחילת המאה ה-20 הבין לנין שצריך להוסיף את "העמים המדוכאים" למשפט. הבורגנות אינה מטומטמת. היא מבינה היטב שעליה להקדיש משאבים לייצוב השיטה באמצעות יצירת מעמדות ביניים על בסיס לאומי. אבל הדינמיקה הבסיסית של הקפיטליזם, שהיא מעבר לשליטת הבורגנות, שוחקת תמיד את הבסיס האיתן של הפירמידה ויוצרת מצבים לא-יציבים ומסוכנים.


הקפיטליזם דורש הגדלה תמידית של שיעור הרווח לטווח הקצר, שהנטייה הטבעית שלו היא כלפי מטה. קבוצות בורגניות שאינן מוכנות לקחת סיכון ולקצץ בעלויות (כולל עלות השוחד המעמדי המייצב) עלולות להידחק הצדה על-ידי קבוצות הרפתקניות יותר. בעולם כיום, הבורגנות האמריקאית ההרפתקנית היא השלטת, והיא תומכת במקבילתה הישראלית. אך זו, בהיפוך מעניין, דווקא נוטה (מעט) יותר לחיזוק פירמידת השוחד המעמדי המקומית, שהיא הכרחית לקיומו של מצב המלחמה בקהילתנו הקטנה. שחיקת הבסיס הבין-לאומי מחייבת את חיזוק הבסיס היהודי-ישראלי.


אך גם אצלנו הפירמידה נשחקת, במהירות מטרידה שמעוררת את זעמו של המעמד התחתון. פלד טוען שהמדינה מפצה את הבורגנות על היעדר דיבידנד השלום בצורת קיצוץ בהוצאות החברתיות וחלוקה מחדש של ההכנסה לטובת העשירים. הפרולטריון היהודי מודע להרעה במצבו, ויודע מי אשם בה: הבורגנות שמורשית למצוץ את דמו בתמורה לכך שלא קיבלה שלום. והנה בפנינו תסריט בלהות אפשרי עד מאוד: העניים היהודים יזהו את שרון כמי שנטש אותם (קריאת ה"בוגד" רלוונטית מתמיד) וינהרו לימין הקיצוני. אבל הימין הקיצוני מסכן ישירות את האינטרסים החיוניים ביותר של הבורגנות הישראלית, ולכן הוא לא יעלה לשלטון (או שיעלה ויהפוך לימין מתון). הפרולטריון היהודי נתון במלכוד: כל עוד הוא בוחר באסטרטגיה המעמדית של מלחמה על שימור הפריבילגיות האתניות שלו, אין לו ברירה מלבד הברית עם הבורגנות, המקומית והבינלאומית, המספקת את הנשק למלחמה זו.


ומה אתנו? מה עם אנשי השמאל שדוחים את הכיבוש ודורשים שוויון אזרחי, אבל גם כלכלי, האנשים הנקראים "שמאל רדיקלי"? מי אנחנו ומה האינטרס שלנו? על אף הדימוי הציבורי שלנו, איננו לרוב אנשים עשירים, וודאי איננו חלק מה"הבורגנות" במובן המרקסיסטי (להבדיל מן המובן הפופולרי) של המלה. עם זאת, במגזר היהודי (ובמידה פחותה גם במגזר הערבי) גם איננו פרולטרים. רוב כוחנו במגזרים מסוימים בתוך המעמד הבינוני, בעיקר במקצועות החופשיים המצריכים השכלה כללית (עורכי-דין, עיתונאים, אנשי ספרות). ריכוז מובהק של אנשי שמאל רדיקלי נמצא איפה שמטריאליסט היה מצפה למצוא אותם: במקום שבו הם מתפרנסים מעמדתם, בארגוני זכויות אדם. ריכוזים גדולים אחרים של שמאלנים רדיקלים נמצא בסביבות עבודה בעלות ניידות בינלאומית גבוהה, שבהם יותר חשוב להשתייך לקונסנזוס הבינלאומי מאשר לזה המקומי (האקדמיה היא דוגמא טובה). אחרים מאתנו, מיעוט, הם כאלה "שאין להם מה להפסיד": אלה האנשים משלולי-המעמד, שנזרקו מקהילת המקור שלהם (הומואים ולסביות מרקע דתי, למשל) ומצאו בשמאל בית חדש ופלורליסטי.


הרכבו המעמדי של השמאל הרדיקלי הוא נושא שאיננו נוטים לדבר עליו. אולי הסיבה לכך היא שאנחנו מפנטזים את עצמנו כ"סובייקטים חופשיים". אחרים אולי פועלים לפי אינטרסים, אבל אנו משוחררים – אותנו מוביל המוסר! איננו אוהבים לחשוב שגם אם אנחנו מוסריים יותר מאחרים, הרי שהסיבה לכך איננה תכונה מהותית כלשהי אלא מיקומנו החברתי.


אך אם ברצוננו להיות אפקטיביים, אין מנוס מהדיון הזה. אל הקשיים האחרים במגע עם הפרולטריון נוסף השסע המעמדי בינינו לבינו (שהוא הרבה יותר משמעותי מהשסע העדתי). ייתכן שעלינו "ללכת אל העם", כפי שעשו רדיקלים בני המעמד הבינוני במקומות ובזמנים אחרים בהיסטוריה. אבל ייתכן שגם פעילות שכזאת היא פונקציה של תהליכים חיצוניים, שאינם מתממשים כרגע. ודאי שרובנו אינו מוכן לוותר על לימודים וקריירה, ללכת לגור במצפה רמון ולשטוף רצפות למחייתו כדי להשפיע על הפרולטריון.


אם כן, האם עלינו להתייאש, להתכנס בבתינו, להגר מכאן או להצטרף לארגוני טרור? האם עלינו לחבור אל החלקים המוסריים יותר בבורגנות המקומית? אין לי נימוק טוב לתשובה שלילית לשאלה הזו. אינני פסימי, לא בגלל שאין סיבה "אובייקטיבית" לכך, אלא בגלל שאני יודע שפסימיות של אנשים רדיקלים היא מתנה לבורגנות. האופטימיות המהפכנית איננה סירוב להכיר במציאות, אלא חיפוש של פתחים וסדקים, קטנים ככל שיהיו, שיכולים להוביל לשינוי מהפכני.


ישנם כאלה. כדי לגלותם עלינו להבין שאינטרסים אינם עניין אבסולוטי, אובייקטיבי או בלתי-משתנה – כבר ראינו איך הבורגנות יצרה, יש מאין, אינטרס אצל פועל אחד להרוג פועל אחר, וראינו את המלכוד שבאינטרס הזה. יש ליחידים ולקבוצות אינטרסים הפוכים וסותרים בו-זמנית, כפי שכולנו יודעים מחיי היומיום שלנו. בחברה רבת-סתירות כמו החברה הקפיטליסטית, לכולם יש אינטרסים סותרים: מצד אחד השיטה עלולה להוביל להשמדה של כל האנושות עוד בימי חיינו; מצד שני הדיכוי שהיא מפעילה יכול להרוג כל אחד מאתנו, אם ינסה להתנגד, או לפחות להפוך את חייו לגיהינום בן-רגע.


ישנם אינטרסים מסוגים שונים: אינטרס לטווח קצר ואינטרס לטווח ארוך; אינטרס מובלט ואינטרס סמוי; אינטרס מותנה ואינטרס עצמאי יותר. השיטה ששולטת בחיים שלנו מדגישה אינטרסים מסוגים מסוימים על חשבון אינטרסים מסוגים אחרים, כמו מגרש משחקים שמחולק על-ידי קווים. האנשים ששולטים בשיטה שולטים גם באופן ציור הקווים, והם מציירים אותם באופן הנוח ביותר להם, באילוצים מסוימים. אבל המגרש שלהם אינו נצחי או קבוע, ואם הוא ינגוד אינטרסים של אחרים בצורה מספיק מובהקת, או ינגוד את האילוצים שהם אינם שולטים בהם, אז המגרש עלול לקרוס.


האינטרסים שתיארתי לעיל אינם האינטרסים היחידים של הפרולטריון היהודי בישראל. אלה האינטרסים שלו כל עוד הוא לכוד בסבך הדמוקרטיה האתנו-ליברלית שלנו; אלה האינטרסים שלו מול הגורמים הדומיננטיים במשחק לפי הקווים המצוירים כיום. אבל יש לו גם אינטרסים אחרים. יש לו אינטרס להפסיק למות, להיפצע ולהידפק נפשית בפעולות שיטור בשטחים ובפיגועים. יש לו אינטרס בעבודה יצרנית, בריאה ומספקת יותר מאשר שמירה על הונם של אחרים. לרוב המזרחי שבו יש אינטרס בחיסול הדיכוי של תרבותו הערבית. למיעוט הרוסי שבו, שחלקו אינו יהודי על-פי ההלכה, יש אינטרס בשוויון אזרחי. לכולו יש אינטרס בהתאחדות לא סביב הדגלים הלאומיים המזויפים אלא סביב הדגל המעמדי האמיתי. בטווח הארוך, יש לו אינטרס בחיסול מעמדה המסוכן של ישראל כטריז אימפריאליסטי במזרח התיכון ובהתחברות אל אחיו ואחיותיו הערבים במהפכה נגד הקפיטליזם והמלחמות של ההון.


האינטרסים האלה כולם מיידיים פחות, מוחשיים פחות, מהתחושה שהביעה נערה מזרחית במוסף "הארץ" השבוע: "אני שמחה שאני יהודיה כי היהדות שלי זה מה שמחזיק אותי בצד הנכון. … אני שמחה שבתעודת הזהות לא כתוב יהודי ערבי כי להיות ערבי זה יותר גרוע. מזרחי בכל זאת זה יהודי, למרות שמזרחי זה משהו שאת יכולה להשיג שלוש בעשר". אבל אם נמשיך להידפק על דלתו של הפרולטריון, יכול להיות מאוד שנמצא אוזן קשבת בקרב מרחיקי-הראות שבו. עשינו זאת בעבר.


העמדה שלנו, הישראלים הרדיקלים שרוצים לגייס את הפרולטריון היהודי, היא קשה מאוד, ולכן מספרנו קטן. אף על פי כן, עמדתנו היא העמדה היחידה שמייצגת את האינטרס המשותף, ארוך הטווח, של רוב האנשים שחיים פה – ולכן חשוב שנמשיך להתקיים. חשוב שננסה להבין מה באינטרסים שלנו עוצר מבעדנו ליצור קשרים חזקים יותר עם הפרולטריון היהודי, וחשוב שנמשיך למרות הכל לנסות. חשוב שנמשיך לצבור וליצור ידע עד לאותו הרגע, שאיננו יכולים לדעת אם אי פעם יבוא, שבו עזרתנו תהיה חיונית.

תגובות
נושאים: מאמרים

43 תגובות

  1. מכלוף הגיב:

    הפרולטריון של יהודי ערב,זוכר שהיו אלו הוריכם ,שטענו שאין לאפשר את עלייתם לארץ של השבטים הפרימיטים והברברים(שוקן).
    לכן מה הפלא שגם השמאל היהודי ערבי אינו רואה עצמו חלק מכם!

  2. protaguras הגיב:

    מתן שלום!
    המאמר הוא ביקורתי, ובמידה מסוימת הביקורת מאוד נכונה. אלא שכידוע לך, במדינת ישראל בפרט היו השפעות רבות שהובילו לסלידת ההמונים מגישתכם.
    הציונות הסוציאליסטית "דפקה" את הפרולטריון המזרחי. והמזרחי מכיר טוב יותר מכולם מי הם הערבים, ומה תרבות הייצור שלהם.
    ההמונים, כפי שאתם כה אוהבים לקרוא להם, מכירים רק את "נפלאות" הקומוניזם- שנכשל בעיקר בברה"מ וגם בישראל (הקיבוצים).
    הכוח העולה בעולם הוא ליברנטי חופשי ושואף ליברליזם, לכן אינכם מצליחים בשכנוע.

    סוציאליזם מטריאליסטי טהור יתקרב במידה רבה לקומוניזם, ואזי אין להמונים שום תמריץ לייצר ביעילות, כתוצאה מכך השיטה תתפרק.
    אלמנט בעייתי נוסף בגישתכם הוא הצורך במהפיכה והפיכה. אדם רציונלי בדרך-כלל שונא סיכונים, בעיקר אם הם סיכונים גדולים.
    האם הסוציאליזם יקיים את שהוא מבטיח? -כלל לא בטוח. תלוי במידה רבה במנהיגי המהפיכה.

    השיטה הסוציאליסטית נכשלת כי היא לא מצליחה להתמודד היטב עם הצורך האנושי בהתקדמות. הסוציאליזם לא מבטא באופן נכון את הצרכים של ההמונים, ומונע תחרות. זו הסיבה שלעולם תהיו במיעוט. זו הסיבה שאתם כה מתקשים לשכנע.
    אפילו אנשים בורים ונבערים יודעים שאפשרות הסיכוי בשיטה הקפיטליסטית (אם יש פיקוח ורגולציה מספקים), גדולה מהסיכון הכרוך בשינוי. זו התשובה לשאלת אי-הצלחתכם.

  3. פרולטר הגיב:

    הסיבה היחידה שמעמד הפועלים הישראלי אינו תומך בשמאל הקיצוני היא יצר ההישרדות. אלה הקוראים לעצמם שמאל מסבירים השכם והערב כמה ישראל, מדינתו של העובד, אינה צודקת וכמה הפלשתינים צודקים כאשר הם רוצחים את קרובי משפחתו של העובד. השמאל מסביר ללא הרף כמה לא צודקת היתה הקמת מדינתו של העובד ועד כמה דחוף הצורך להקים במקומה מדינה פלשתינית דמוקרטית (או בשמה האחר מדינת כל אזרחיה) ואז הוא מסתכל על המשטרים במדינות ערב בכלל ועל מה שקורה ברשות הפלשתינית ובחברה הפלשתינית ומבין שזו הצעה מנומסת להתאבדות קולקטיבית. מכיון שלרוב הפועלים אין נטיות אובדניות הם בפשטות חושבים שהשמאל הוא חבורה של מטורפים שאינם שומעים מה הם שחים. התוצאה היא שהרוב המכריע של אזרחי ישראל לא רק שאינו מסכים למה שאומר השמאל אלא מתעלם ממנו כליל ואינו מקשיב כלל למה יש לו להגיד וכך גם כאשר לשמאל יש דברים חכמים ונבונים להגיד הם מצד אחד נבלעים בשטף האיוולת ומצד שני לא טורחים להקדיש להם מחשבה.

  4. נתן. הגיב:

    למכלוף.

    האם אתה יכול להביא REFERENCE לטענתך(לגבי דבריו של שוקן).

    תודה מראש.

  5. אורי וולטמן הגיב:

    רק עוד הערה קטנה בשולי ההודעה הקודמת שלי. כתבתי: "התפיסות הרווחות בחברה נתונה (הרעיונות השולטים) אינם יכולים להיות, בחברה מעמדית, אלא תפיסות המשרתות את המעמד השליט באותה החברה".

    הדברים הללו, באופן כללי, נכונים, אבל אין לפרשם בצורה וולגארית, שכן אז עלול אי מי לשלול כליל את הסיכוי לשינוי חברתי (שהרי אם הרעיונות הרווחים *תמיד* ישרתו את המעמד השליט, כיצד, למשל בחברתנו הקפיטליסטית, יהפוך המרקסיזם-לניניזם לרעיון שליט? כיצד יתאפשר שינוי חברתי מן היסוד, מהפכה סוציאליסטית?).

    המפתח טמון בהבנה דיאלקטית של היחס בין הבסיס לבניין-העל, המובעת באבחנתו החדה של מארקס כי "התיאוריה הופכת לכוח חומרי משעה שהיא כובשת את ההמונים".

  6. מכלוף הגיב:

    אינני עוסק בכתיבה מדעית,ולכן לא אוכל להפנותך למאמר המדויק.
    מכל מקום מדובר במאמר מערכת אפל משנות החמישים בו תוקף שוקן האב את התנועה הרויזיוניסטית על נסיונה להעלות לישראל את יהדות מרוקו הפרמיטיבית,והברברית.
    אם אינני טועה היה אזכור של הפרשה עי דן מרגלית בעקבות כתבה של שוקן הבן בחודשים האחרונים

  7. מתן לאורי הגיב:

    אני מקבל בברכה את ביקורתו של אורי ואת הרחבותיו. ההגדרה שנתתי למטריאליזם אכן הייתה שטחית; ניסיתי להגדירו בפשטות באופן שיספיק להבנת המאמר, וייתכן שכשלתי בהפשטת יתר. בכל אופן אני מודה מאד לאורי על הציטטות ממארקס, שכמובן אמר את הדברים הרבה יותר טוב ממני.

    אחרי קריאת ההודעה הראשונה של אורי רציתי להגיב – אך הוא הקדים אותי בהודעה שהוסיף. אכן, הרעיונות השליטים הם רעיונות המעמד השליט. אך העניין יותר מסובך מזה, וכאן, כפי שאמר אורי, עלינו להסתמך על הדיאלקטיקה כדי לא ליפול למטריאליזם וולגרי.

    הקפיטליזם אינו רק מייצר רעיונות שליטים: הוא מייצר גם אינטרסים שליטים, כפי שניסיתי להראות במאמר. המשפט "השלום הוא אסון לפרולטריון היהודי" הוא פרובוקטיבי בכוונה; הכוונה איננה שיש לפרולטריון אינטרס מהותי בחיים על החרב, אלא שהשלום, כפי שהוא עשוי לקרות כאן, הוא אסון בשבילו. זוהי כמובן תחבולה של הבורגנות, אך היא איננה יוצרת רק "תודעה כוזבת" אלא אינטרסים אמיתיים שסותרים אינטרסים אחרים, אולי עמוקים יותר.

    הבורגנות התבגרה מאז ימי מארקס והתמחתה בתיעול, עיצוב וסירוס של אנרגיות מהפכניות שהיו יכולות להשמיד אותה מזמן. היא יוצרת הגמוניה, "מרחב" שהדעות והאינטרסים בתוכו יכולים לבוא לידי ביטוי, ואלה שמחוצה לו – לא. אני מאמין שגם הפרויקט הזה הוא בלתי-יציב, שהקפיטליזם איננו מסוגל לייצב את עצמו סופית. אבל מובן שהסוציאליזם אינו ההתייצבות האפשרית היחידה; הקפיטליזם גם מסוגל להשמיד את האנושות.

    הדברים סבוכים וצריך ללמוד עוד ועוד. כולי תקווה שהמאמר יהווה זרז לדיונים ולימודים כאלה. אך אולי אורי יסכים אתי שאנחנו בשמאל הרדיקלי (ובמיוחד בחזית הדמוקרטית _לשלום_ ולשוויון) צריכים להיות זהירים הרבה יותר כאשר אנחנו משתמשים במלה "שלום", כאשר השלום היחיד באופק המיידי הוא הפקס אמריקנה.

  8. מתן לפרולטר הגיב:

    אמרת כמה דברים חשובים, אבל אני רוצה להצביע על המגבלות שלהם ולשמוע את תגובתך.

    יצר ההישרדות הוא בהחלט מרכיב חשוב, אבל לא נראה לי שהוא יכול להסביר הכל. האם יצר ההישרדות לבדו יכול להסביר למה צעירים ממעמד הפועלים מסכנים את חייהם בשירות במג"ב, או מדוע הם תומכים בפוליטיקאים שמקצצים את קצבאות הילדים והזקנה שלהם ודנים אותם לחיים של אבטלה או שכר מינימום? החברה האנושית היא מורכבת הרבה יותר ממודל של "אדם לאדם זאב" שבו רק יצר הישרדות פשוט שולט.

    אני מסכים אתך לחלוטין שהפרולטריון הישראלי (ובכלל זה גם הפלסטינים אזרחי המדינה) אינו מעוניין לחיות כמו במדינות ערב. הזכרת רק את צורת המשטר שם, אך האם לא מדובר גם בעניין כלכלי? צריך לזכור, עם זאת, שסכנת ההתרוששות הכללית אינה קיימת רק במודל של מדינה אחת. הודות לגלובליזציה, אפשר להותיר את המבנים המדיניים הקיימים על כנם, להקים מדינה פלסטינית בגדה ובעזה, להעביר את כל המפעלים לירדן או לפלסטין, ולרושש לחלוטין את העובדים הישראלים, כמו שכבר נעשה בשנות התשעים. כדי להמשיך, כמובן, צריך שלום, ואתה צודק אם אתה טוען שמסיבה זו הפועלים הישראלים אינם רוצים שלום.

    אבל … האם האופציה היחידה שנותרה היא חבירה לימין הישראלי? אני מסכים אתך שזו האופציה הסבירה ביותר לטווח הקצר, אבל לטווח הארוך היא הרסנית. לא עדיף להשתמש בדימיון ולפעול למען ישראל, פלסטין, מזרח תיכון סוציאליסטי ודמוקרטי, שבו כולם חיים טוב ואף אחד אינו מדוכא, במקום להיאלץ לבחור בין מובארק לבין ביבי?

  9. נמרוד ברנע הגיב:

    מאמר מעניין שמעלה נקודות מחשבה רבות, חשוב מאוד שמחברו ציין את האופטימיזם כעמוד תווך של המאבק המעמדי, יחד עם זאת אין ברירה אלא "ללכת אל העם". כל עוד יש ניכור תרבותי-מעמדי ולא רק ניכור מעמדי בין השמאל לבין מה שמכונה במאמר זה "העם" – או בבמילים אחרות: כל מי שאינו בנק, זכיין, סרסור כוח אדם, קבלן, מקורב, חברת ביטוח או בעל הון, אין סיכוי לשיתוף פעולה וחבירת כוחות. רק ע"י קירוב תרבותי, שמתבסס גם על סמלים, נרטיב ורגשות משותפים נוכל למנף את המאבק המעמדי בישראל.

  10. אורי וולטמן הגיב:

    מתן קמינר מסביר במאמרו כי המטריאליזם היא "גישה שרואה תופעות היסטוריות כמו?נ?עו?ת על-ידי אינטרסים חומריים ולא על-ידי רעיונות, מנהגים, דעות קדומות או תרבות". על סמך הגדרה זו, שהינה בלתי מדויקת, כפי שאסביר בהמשך, הוא יוצא ומציג מספר "מחשבות מאטריאליסטיות" על האסטרטגיה של השמאל הישראלי, ובפרט – על מקומו של הפרולטריון היהודי באסטרטגיה זו.

    מדוע הגדרתו של קמינר את המאטריאליזם אינה מדויקת? מכמה טעמים:

    ראשית, ההגדרה של מתן קמינר מצמצמת את המאטריאליזם לתחום ספציפי בלבד (מדע ההיסטוריה והחברה), בשעה שהמאטריאליזם הוא "אחד משני הכיוונים הראשיים בפילוסופיה; נותן את התשובה הנכונה והמדעית-היחידה לשאלת-היסוד של הפילוסופיה – על היחס שבין המחשב וההויה. המאטריאליזם, בניגוד לאידיאליזם, רואה את החומר כרראשוני, ואילו את התודעה, המחשב – כשניוני" (מתוך הערך "מאטריאליזם" ב-"מילון פילוסופי קצר", בעריכת מ. רוזנטל ופ. יודין, הוצאת מדע וחיים, 1954, עמ’ 271).

    שנית, גם אם ננסה לתקן את הגדרתו של קמינר, וניקח את ההגדרה שנתן ("גישה שרואה תופעות היסטוריות", וכו’) לא כהגדרה למאטריאליזם (שהוא, כאמור, זרם כללי במחשבה הפילוסופית, העוסק בהיבטים רבים, לווא דווקא חברתיים-היסטוריים), אלא כהגדרה ל-*"מאטריאליזם היסטורי"* (או "התפיסה המטריאליסטית של ההיסטוריה"), שהוא היישום של התפיסה המאטריאליסטית על מדעי החברה וההיסטוריה (שמארקס היה מחלוציה), גם אז נישאר בלתי מסופקים. מדוע?

    ב-"מבוא לביקורת הכלכלה המדינית" (1859) הציג מארקס את התפיסה המאטריאליסטית של ההיסטוריה באופן הבא:

    "בדרך הייצור החברתי שבחייהם, מקבלים האנשים על עצמם יחסים מסוימים, כרחיים ובלתי-תלויים ברצונם, והם יחסי-ייצור התואמים לדרגת-התפתחות מסוימת אשר לכוחות-הייצור החומריים שלהם. הכוללות של יחסי-הייצור האלה מהווה את התבנית הכלכלית, את הבסיס הריאלי, שעליו מתנוסס בניין-על משפטי ומדיני ואשר לו (לבסיס) מקבילות צורות-תודעה חברתיות מסוימות. אופן-הייצור של החיים החמריים מתנה בכלל את תהליך-החיים הסוציאלי, הפוליטי והרוחני. לא התודעה של האנשים קובעת את הוויתם, אלא, להפך, הווייתם החברתית קובעת את תודעתם" (קארל מארקס, "מבוא לביקורת הכלכלה המדינית", בתוך "מארכס – אנגלס – כתבים נבחרים", כרך א’, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1942, עמ’ 177-178).

    מהגדרתו של מארקס ברור כי תפיסותיהם "היוריסטיות, הפוליטיות, הדתיות, האמנותיות, או הפילוסופיות" בקיצור – תפיסותיהם "האידיאולוגיות" (שם) של אנשים החיים בחברה מסוימת, נקבעות, בחשבון אחרון, לא על פי "רצונם החופשי" של אותם האנשים, ולא מכוח "אידאה" חוץ-חברתית, אלא על-סמך צורת הארגון החברתית-הכלכלית של אותה החברה, למשל (בחברות קניין-פרטי) מכוח החלוקה המעמדית באותה החברה.

    כשמתן קמינר כותב כי "תופעות היסטוריות מו?נ?עו?ת על-ידי אינטרסים חומריים", צריך היה לשאול את עצמו: "האינטרסים החומריים של *איזה מעמד*?". האם הרעיונות שמעמד מסוים מחזיק בהם ברגע נתון הם שיקוף נאמן של האינטרסים החומריים שלהם? או אולי צריך להבחין בין מעמד שליט ומעמד נשלט?

    "הרעיונות השליטים של תקופה כלשהי היו תמיד רק רעיונותיו של המעמד השליט", לשון המניפסט הקומוניסטי (1848) למארקס ואנגלס. וב"אידיאולוגיה הגרמנית" (1843) כתב מארקס כי "רעיונותיו של המעמד השליט מהווים בכל תקופה את הרעיונות השליטים. כלומר, המעמד שהוא העוצמה החומרית השלטת בחברה מהווה בעת-ובעונה אחת גם את עוצמתה הרוחנית. אותו מעמד שאמצעי-הייצור החומריים עומדים לרשותו – אף הפיקוח על היצירה הרוחנית מצוי בחזקתו; כך שניתן לומר כי בדרך-כלל כפופים לו רעיונותיהם של אותם אנשים שאין להם אמצעים ליצירה רוחנית" (בתוך "קארל מארקס – מבחר כתבים פוליטיים", ספריית פועלים, 1983, עמ’ 145).

  11. אורי וולטמן הגיב:

    משמע, כשאנו ניגשים לשאלות מהסוג שקמינר לקח על עצמו (יחסו של הפרולטריון היהודי בישראל לשאלת הסכסוך הישראלי-פלסטיני), יהיה זה מוטעה מצידנו לראות את הרעיונות והתפיסות הקיימים בקרב הפרולטריון היהודי (שהוא מעמד נשלט, מדוכא) כייצוג אותנטי של האינטרסים החומריים שלו, שכן בידי הבורגנות נמצא "הפיקוח על היצירה הרוחנית" (כלי התקשורת, מערכת החינוך, וכו’), והיא משתמשת בכלים שבידיה בכדי לייצר תודעה כוזבת.

    "אין הרעיונות השולטים אלא… רעיונות בדבר היחסים העושים מעמד מסוים למעמד שליט, דהיינו רעיונות שלטונו", כתב מארקס (שם). כלומר – התפיסות הרווחות בחברה נתונה (הרעיונות השולטים) אינם יכולים להיות, בחברה מעמדית, אלא תפיסות המשרתות את המעמד השליט באותה החברה. אך קמינר נקט בגישה הפוכה, וטען כי תפיסותיהם האקטואליות של העובדים היהודים בישראל, אכן מזדהות עם האינטרס החומרי שלהם ("השלום המיוחל הוא אסון בשביל הפרולטריון היהודי").

  12. שי למתן הגיב:

    "אני מסכים אתך שזו האופציה הסבירה ביותר לטווח הקצר, אבל לטווח הארוך היא הרסנית. "

    מדבריך עולה שאתה תומך בעקיפין בתמיכת העובדים במפלגות הימין בטווח הקצר. וחושב שאין זה נכון כי זה יתנקם בהם בטווח הארוך.

    היכן נגמר הטווח הקצר?

  13. איציק ש. הגיב:

    אין לי בעיה עם התוכן של הכתבה; יש לי בעיה עם הז’רגון. יש כל מיני סיבות לאי הצלחתו של השמאל אצל מה שמכונה-הפרולטריון. השמאל צריך להתחדש ובעיקר במילון שלו. המונחים-פרולטריון, המונים, בורגנות וכו’, צריכים להיעלם מהשימוש. מונחים אלו יוצרים חיץ בלתי ניתן למעבר עם אלו אליהם השמאל רוצה להגיע.
    הקומוניזם בעיני הציבור הוא כשלון מוכח. אין מה להתווכח עימו שבבריה"מ לא היה למעשה קומוניזם.
    לכן כל אדם שרוצה לפעול פעילות פוליטית תחת הפרימט של האדם והחברה, צריך לבנות מילון חדש. לגיטימי גם לא להקרא שמאל אלא תנועה חברתית וכד’. המילון הישן הוא כמו שאריות של מחלה; אנשים לא יבואו לאיזור הזה.

  14. למתן מפרולטר הגיב:

    בנסיבות מסוימות יצר ההישרדות הוא כמעט היחיד השולט. מכיוון שאזרחי ישראל תופסים עצמם (ובכלל לא חשוב אם בצדק או לא בצדק) כמי שנתונים במלחמה קיומית, הדבר היחידי שמענין אותם הוא השרדות. כל יתר השאלות – מעמדיות, כלכליות וכו’ מענינות במצב כזה כקליפת השום ולכן מוכנים אזרחי ישראל לספוג בשקט גזרות כלכליות שמכוונות במפורש כנגד מה שאתה קורא בלשון ארכאית פרולטריון. אם עדין אינני ברור מספיק הרי שטענתי היא שלמרות שהשכבות החלשות בחברה מבינות לא פחות טוב ממך (גם אם מטעמים שונים לא תשתמשנה בטרמינולוגיה שלך) את משמעות המדיניות הכלכלית הרי במצבה של ישראל הישרדות פיזית קודמת לכל וכל המאמצים מכוונים להמשך הקיום הפיזי. לכאורה הדבר מעלה את השאלה שהעלית אתה – אם כך מדוע הצעירים מקריבים את חייהם בשרות צבאי. התשובה פשוטה – אזרחי המדינה תופסים את עצמם ברובם כמשפחה מורחבת שחבריה מוכנים להקריב את עצמם כדי שהמשפחה תמשיך לחיות. דמה לעצמך את גוף האדם שמותקף על ידי חידק. התאים הלבנים מקריבים את עצמם כדי שהגוף עצמו ימשיך לחיות. הבאתי דוגמא פשוטה זו כי אני מפקפק אם הייתי אומר עם ואומה ותרבות משותפת כסיבה להקרבה היית מבין זאת. אל תעלב אבל מקריאה של רוב הכתבות והתגובות באתר נראה לי שרוב הכותבים /קוראים לא היו מבינים מה אני שח אם הייתי מביא עם/תרבות יהודית כסיבה. אתה שואל אם אין פתרונות טובים יותר? בודאי שיש אבל כל זמן שהשמאל ימשיך לדבר בשפה שעבר זמנה (השפה, לא חלק מהרעיונות)הרבה לפני שברה"מ התמוטטה אף אחד לא יקשיב. נוסף לכך כדאי שהשמאל יזכור שגם מי שמאמין שבאחרית הימים יגור זאב עם כבש יעדיף להיות גם אז הזאב ולא הכבש.

  15. ע"ש הגיב:

    העובדים בימינו לא יודעים לעמוד על זכויותיהם. אין להם שום רגש אחווה לעובדים אחרים, ולא חשוב אם הם שכניהם מעיירות הפיתוח ובוודאי לא אם הם לא ישראלים ולא יהודים.
    זוכרים את "כיכר הלחם"? רציתי, אשכנזיה שבעה שכמוני, להשתתף. ציפיתי להמונים, שנפגעו מהמדיניות הכלכלית, שיבואו לכיכר. אבל כשראיתי את הבודדים שהיו שם, נסוגותי. אני לא מוכנה להילחם "במקום" מי שנפגע.
    זוכרים את מאבק הנהגים במטרו-דן בבאר שבע? גם אז לא ראיתי את הסולידריות של העובדים. הפריע לתושבי באר שבע שיש בעיות בתחבורה, זכויות העובדים לא מעניינות אותם.
    גם מאבקה של ויקי קנפו זכה לבוז מצד אלה שהמדיניות הכלכלית דופקת אותם.
    מכיון שמדובר במדינה דמוקרטית ואלה, שהמדיניות הכלכלית דופקת אותם, יכולים לשנות את מצבם, אולי לא על ידי הפגנות, אבל לבטח בהצבעה – אחת לארבע שנים – הגעתי למסקנה שהמצב הנוכחי הוא לשביעות רצון "הדפוקים". מצב המלחמה בינינו לערבים בכלל, ולפלסטינאים בפרט, נותן הרגשת עליונות עליהם. נורא נעים שהמדינה שלנו חזקה ומכסחת ל"ערבים" את הצורה. ואף אחד לא נותן לעצמו דין וחשבון שיש קשר בין המדיניות הכוחנית (הכיבוש) לבין המצב הכלכלי של האזרחים. שמעתם על "מוכן להוציא לעצמו עין ובלבד שלאחר יוצאו שתי עיניו"? כך אני רואה את העובדים בישראל ובעיקר את תושבי עירות הפיתוח, שפעם אחר פעם מצביעים למפלגות שמדיניותן מדרדרות עוד יותר את מצבם, אבל העיקר שהן מכסכות לערבים את הצורה.

  16. אסף אורון הגיב:

    המאמר מעניין ומעורר מחשבה, אך כמו רוב התיאוריות המנסות להעמיד את הכלכלה במרכז ההווייה האנושית, הוא נכשל כשלון חרוץ במבחן הבסיסי ביותר – הסבר המציאות.

    נתחיל בבחירות 77, ראשית התופעה אותה מנסים להסביר. שלום עם הערבים כלל לא היה נושא בבחירות אלה, ולא ניתן היה לחשוד במערך של רבין-פרס-גלילי שאינו זולל ערבים בדיוק כמו כל הממשלות שלפניו. נעבור לבחירות 81, מבחינה תעמולתית שיאה של התופעה. בגין מגיע אליהן אחרי ש"בגד" במצעו, החזיר את כל סיני והסכים לאוטונומיה פלסטינית. על-פי המטריאליזם של פלד וקמינר, המזרחיים היו אמורים להעיף אותו לכל הרוחות. אלא שבחירות אלה כלל לא עסקו במלחמה ושלום (חוץ ממפלגות שוליים כמו התחייה), אלא בשאלות של זהות וערכים.

    באמריקה כיום יש תופעה דומה מאוד. בוש נבחר בשנית ב-2004 על בסיס תמיכה של אוכלוסיה כפרית, דתית ולא משכילה – בדיוק האוכלוסיה שמדיניותו הכלכלית דופקת. בארה"ב לא ניתן להצביע על קבוצה מקבילה לערבים כ"אחר" שמפסיד אפילו יותר – השחורים דווקא חוזרו במרץ על-ידי בוש והנושא הגזעי כלל לא שיחק במסע שלו. לעומת זאת יריבו, קרי, דווקא עסק בנושאים חברתיים ובהגנת החלשים. זה לא עזר לו עם העני הלבן, הכפרי, הדתי הממוצע. משום שכלכלה לא מזיזה כהוא זה לעומת ערכים וזהות, כפי שהעידו בוחרים בגוף ראשון.

    בקיצור הגיע הזמן להחליף את הדיסקט המרכסיסטי.

    בהזדמנות זו איפרד מכם לשלום: שלשום ביקשתי שיורידו מן האתר את שבעת מאמרי, לאחר שחברי המערכת התעקשו לצנזר את מאמרי השמיני שאמור היה להופיע כבר, בטענה שלא היה "אנטי קפיטליסטי" ו"אנטי-אמריקני" מספיק לטעמם. חבל.

  17. אשר פרוליך הגיב:

    אני מברך בכל ברכה את המאמר ואת כותבו
    הישר והכנה,גם שלא מסכים בכל הנאמר בו.
    והסיבה לברכות אלה היא בכך שהגיע הזמן
    ש"השמאל" ביראל תתנתק מהיכל השן,מהמחשב,
    ממיזוג האוויר ומבתי הקפה ה"ידועים".
    אבל קודם יש להבהיר מינוח מוטעה ומטע הנפוץ
    בתרבות ובתת-תרבות הישראלית=
    המושג "שמאל"הועתק מהמישור החברתי-כלכלי,
    שהוא מקומו המסורתי,למישור הלאומי,למישור
    של הקונפליקט בין ערבים ליהודים.
    צוקד כותב המאמר שיש להגדיר מחדש את המונח
    "שמאל".
    בשימוש הבלתי נכון של המונח "שמאל",חלק גדול
    מההסבר למה המוני העובדים,העניים והמובטלים
    אינם תומכים ב"שמאל הישראלי".
    כפי שנכתב ממאמר,שכבות אלה רואות ב"שמאל"
    הפיקטיבי הזה,לא מנהיגות המובילה אותם לשחרור
    ממצבם ההולך וצולל,אלא דווקה להיפך,כאיום
    על ה"פריוילגיות"(שהולכות ופוחתות)של רוב
    לאומי המנצל מיועט לאומי אחר.כמובן,שבתדמית
    עגומה זו של "השמאל",אשמה לא רק השמאל עצמה
    אלא גם הימין,היודעת לנצל מצב זה לטובתה.
    אבל,גם כפי שנכתב במאמר,זו לא הסיבה היחידה
    לניתוק זה של השמאל מההמונים=
    "שמאל" זה מורכב ברובו ב"זעיר-בורגניים",
    מעמד מאוד בלתי יציב הנלחץ תמיד בין ציפורני
    הבורגנים(האמיתיים")מלמעלה,לבין החשדנות,
    האדישות והזלזול של ההמונים.
    ה"זעיר בורגניים"תלויים למחייתם במימסד,
    בבורגנות ובמעגלי הכח היכולים להרשות "שחרור
    קיטור"(בתקשורת,בהפגנות,אפילו בתפקידים
    משניים)ובתנאי שלא יסכנו את אושיות הסדר
    החברתי.חלק מ"השמאל" שייך למבנה הביורוקרטי
    של מעגלי השלטון והכוח,כולל בארגוני עובדים
    ובהסתדרות.
    בכל מקרה,מרבית אנשי "השמאל",סופרים,פוליטיקאים,עתונאים,אומנים,אנשי אקדמיה,אינם שייכים למעמד הפועלים,
    או מובטלים,וחיים ומתפרנסים בתוך המצב הקיים,
    וכמובן,חוששים ש"מצב קיים"זה,ישתנה באופן
    קיצוני.למעשה,הבסיס החומרי,"המטריאלי" של קיומם,הנו שמרני בעקרו ולא מהפכני.
    הרבה נכתב על מעמד הפרולטרים כמעמד העקרי
    והמוביל בתהליך מהפכני,וגם נגד סברה זו.
    בדיקת המציאות בארץ ומחוצה לה,מוכיחה שוב,
    שהעמדה הראשונה היא,כנראה,האמיתית והמציאותית.
    ועל כן,ל"שמאל",לכל שמאל,רק שתי אלטרנטיבות
    לפניה=
    או להצטרף,להתמזג,להתאחד עם הפועלים,המובטלים והעניים,
    או להתאבד פוליטית,מוסרית ואידאולוגית.
    ל

  18. חיים ברעם הגיב:

    שתי הערות עובדתיות למר מכלוף.
    1. את המאמר לא כתב ,שוקן האב" אלא עיחתונאי בשם אריה גלדבלום. למען האמת ההיסטורית, רבים וטובים בממסד ששלט אז גינו אותו על דבריו ועל סיגנונו.

    2. "התנועה הרביזיוניסטית" לא הביאה אף עולה ממרוקו בתקופה שעליה אתה מדבר. המאמר נכתב בשנות החמישים, כאשר מפא"י שלטה במדינה ללא מיצרים והביאה את העולים, גם ממרוקו.

    זו לא הפעם הראשונה שאתה מפיח כזבים בשם הימין הלאומני ולמען האינטרס שלו וצר לי על כך. כדאי לך להביא בחשבון שרבים מקוראי האתר הזה בקיאים בהיסטוריה של היישוב ושל המדינה.

  19. השמאל החופשי הגיב:

    למתן קמינר שלום,
    אני מצטער להגיד אך נראה שאם כל השפה היפה, והתיאוריה שמשתבצת כל כך יפה אתה פשוט עושה הרבה טעויות שניראות לי בתום לב למי שאינו רואה את המציאות המורכבת.
    נתחיל בביטוי "מזרחים" שהינו ביטוי בעייתי הרי כמחצית מהאוכלוסיה היהודית היא מזרחית, ומדובר באוכלוסיה מגוונת מאוד באורח החיים שלה.
    נתחיל בעובדה שהשכבות העממיות יותר העלו את בגין כנגד מפא"י המושחתת שרמסה את מורשתם. רבים מהם שבאו מבתים מסורתים הם חשו קירבה עמוקה לבגין שהולך לטלית בבית הכנסת, ומכניס ספר תורה עם כיפה מאשר ליעקב חזן ודוד בן גוריון שדיברו על יהודי חדש חילוני שמוחק את מורשת העבר.
    הם ברובם תמכו מאוד בבגין בחתימה על הסכם השלום עם מצרים הרבה יותר מהמתנגדים שהיו ברובם אשכנזים מהממסד הישן של המפד"ל ויוצאי המחתרות.
    זה מוביל לשלב הבא שכאשר פועל ממוצא מזרחי שעושה קידוש ביום שישי, וצם ביום כיפור רוצה למחות נגד המדיניות החברתית אז לרוב הוא יצביע לש"ס, שבנסיבות שנוצרו הם באמת הראשונים שבנו מבנים עבור הציבור הרחב בשכונות ובעיירות הפיתוח.
    דבר שני, בטלוויזיה, ברחוב ובבתי הכנסת יש שטיפת מוח נגד השמאל שמוותר, ומשום כך אלה שכן עוברים להצביע לשמאל הם לרוב אנשים משכילים שהצליחו לצאת מהשכונה או מעיירת הפיתוח.
    עניין שלישי שגיליתי פעם בשיחה עם יהודי שנולד במרוקו הם היחסים הטעונים שהיו להם עוד בגולה עם הערבים. הוא סיפר שכאשר הוא היה ילד והמלך נפטר אז כל היהודים נסגרו בבתים מהפחד של מה יקרה עכשיו, וכאשר המלך הודיע שהיהודים הם אחיו הם נשמו לרווחה, אז הוא סיים את דבריו בכך שהוא גאה לחיות במדינה שהחייל והשוטר יהודי.
    ויש דרך אגב רבים כאלה שמעריצים מאוד את דוד בן גוריון, את רבין הרמטכ"ל ואת כל יפי הבלורית שנלחמו בערבים, ואפילו פרס נהיה הגיבור שהקים את הכור הגרעיני, ויוסי ביילין לעומתם שנולד שנים לאחר התפרקות מפא"י זוכה לקיטונות של בוז.
    הכוח כיום של הימין הקיצוני הוא עדיין המעמד הלבן בד"כ ומבוסס של השטחים, והציונות הדתית, וצאצאי יוצאי המחתרות. הם אלה שיוצאים לרחובות לעצור כל נסיגה משטחים.
    ועניין נוסף, העניים ביותר והדפוקים ביותר בארץ הם הערבים שאינם מצביעים כמובן לימין, וכן הפלשתנאים והעובדים הזרים חסרי הזכויות. כמו שבארה"ב הכושים מצביעים לדמוקרטים, והעניים הלבנים בדרום לרפולקנים.

  20. מכלוף הגיב:

    חיים שלום
    ראשית אינני עושה תעמולה לימין,אינני חלק מהם ואינני מזדהה עם שום חלק או קמצוץ מהאידאולוגיה שלהם.
    אני נגד הכיבוש,אני נגד השחיתות,אני בעד שיויון מלא בין כל אזרחי ישראל,אני בעד סוציליזם,אני נגד החומה שנבנת בשטח של השכן
    ובכל זאת אינני רואה עצמי שמאלני.
    מה שניסיתי להסביר בתגובתי הוא את הלמה?
    עובדתית,אני לא טענתי שהרויזיוניסטים העלו לארץ את יהודי מרוקו,יהודי מרוקו עלו לארץ מכח אמונתם
    ולגבי שוקן האב אתה טועה!!! שוקן האב אכן כתב את החרפה המוזכרת לעיל, אני מבקש ממך לבדוק את עצמך,ולפרסם את התנצלותך

  21. אשר פרוליך הגיב:

    צר לי מאוד לא להסכים עם ישראל פוטרמן
    שאומר"אין לי כל רגשי נחיתות שהפרולטריון היהודי דוחה אותי"
    במשפט זה מוסבר באופן חד,האסון והניתוק
    של ה"שמאל" היהודי בארץ הזאת,המנותק הן מהפרולטריון היהודי והן מהפרולטריון הערבי,וכמובן,העושה "שמאל" זה עקר ומחוסר
    כל השפעה בתהליכים ההסטוריים בארץ ובאיזור .
    וישראל ממשיך:
    "המאבק הממשי שהוא מעמדי…,מתנהל בין הניצול הציוני…לבין המנוצלים הפלסטינאים"
    לא קשה לגלות מה הסתירה במשפט זה=
    המאבק הממשי שהוא מעמדי(מצד אחד)הופך למאבק
    לאומי(מצד שני).שוב,הקונקרטי,עומד על ראושו.
    מארקס הסביר שלמאבקים הלאומים יש בסיס
    בעולם הקונקרטי,הכלכלי(לא רק,אבל בעיקר)
    ולמאבקים המעמדים יכולים להיות סתירות וניגודים פנימיים,תוך מעמדיים,ולא רק כנגד מעמדות אחרים.
    כך,למשל,הפרולטריון היהודי המנוצל על ידי
    הבורגנות "שלו",יכול גם,במקביל, לנצל עם אחר ופרולטריון אחר(הפלסטינאי).מצד שני,הפרולטריון הפלסטינאי מנוצל לא רק על
    ידי הבורנות "שלו",אלא גם על ידי כל המעמדות
    היהודיות,כולל הפרולטריון היהודי.
    אבל האינטרסים המשותפים של הפרולטריון היהודי ואלה של הפלסטינאים,חזקים יותר מאשר
    האינטרסים המנוגדים בינהם הנובעים מהעובדה
    שצד אחד מנשל את הצד השני.אינני יכול לפרט
    בתשובה קצרה את כל הסיבות לחוסר איזון בין
    האינטרסים המשותפים והמנוגדים כאמור,ועל כן,הנני מפנה את ישראל ואת הקוראים,לספרות
    המארקסיסטית הענפה בנידון.

  22. נתן. הגיב:

    למכלוף.

    נדמה לי שאתה זה שצריך להתנצל או לפחות למלא פיך מיים.

  23. יורם בר-חיים הגיב:

    התזה שמביא מתן קמינר בהתבסס על יואב פלד היא הגיונית ודי נכונה לדעתי. גם המבוכה שהתזה הזו משאירה בקשר ל"מה עושים" היא מתקבלת על הדעת, באמת קשה להחליט מה לעשות במצב כזה.

    מבחינתי, מי שמסקנתו היא להצטרף למאבק של העם המדוכא ולהפוך אותו לאגנדה הפוליטית הראשית, זה מצוין. מי שמחליט לנסות לפעול עם ובקרב החלקים המדוכאים של האוכלוסיה היהודית לטובת האינטרסים שלהם ולא על חשבון הפלסטינים, גם זה מבורך.

    אני מודה שאין לי מושג האם, מתי ואיך נצליח, או שמישהו יצליח, לגבש סדר יום פוליטי מאוחד שיכול לרכז סביבו את המאבקים שכרגע הם נפרדים, אבל ברור לי שזה לא יכול להיעשות על-ידי דרישה מהפלסטינים לכפוף את מאבקם לסדר היום של "הפרולטריון היהודי" (בעיקר המזרחי) תחת רטוריקה של "אחוות עמים". אני מקווה שאם וכאשר יהיה לתנועת השחרור הפלסטינית את הכוח ואת היסודות הפוליטיים להוות אלטרנטיבה דמוקרטית ומעמדית לכל הסדר הקיים בארץ, זה שינה לגמרי את מפת האינטרסים שמתאר מתן. להבנתי, לא תוכל שום קבוצה בקרב הציבור היהודי להוביל פרויקט כזה בדיוק מהסיבות שמתן מונה.

  24. ישראל פוטרמן הגיב:

    זה מאמר חשוב המסביר באופן רציונלי ועקבי את התנהגותם הפוליטית של המעמדות העובדים בחברה הצונית-ישראלית. נעשה כאן שימוש נכון במתוד המרכסיסטי שהוא עדיין הכלי החזק ביותר לניתוח תהליכים חברתיים והיסטוריים. אלא שיש מרכסיסטים שאצלם "התודעה המעמדית" כה חזקה עד שהם הופכים את החלקי לדומיננטי בתוך השלם ויוצא להם שהתודעה קובעת את ההוויה.
    בכל חברה ובפרט בחברה הקפיטליסטית, שהמוביליות בה אפשרית יותר מבכל החברות שקדמו לה, שאיפתם של כל המעמדות להשתלב ולהתקדם בתוך השיטה הקיימת, שאיפה הנובעת מהאינטרסים שלהם לקדם את מעמדם ותנאי חייהם בהווה.
    לית מאן דפליג שהקולוניאליזם הציוני בתמיכת האימפריאליזם הוא הכוח החזק ביותר באזור מבחינה צבאית אבל גם כלכלית. פריבילגיה ליהודים היא אימננטית למשטר הזה ולכן כל זמן שהוא מתפקד ישאפו רוב רובם של היהודים בחברה הזאת (שיש להם שאיפות) להשתלב ולהתקדם בתוך המשטר הזה. למרות הסתירות והמשברים עדיין המשטר עומד בשאיפות אלו. התאור הזה מתאים מבחינה עקרונית (בשינויים המתבקשים מהתנאים המיוחדים) לחברות הקפיטליסטיות המפותחות ולכן אין בעייה למעמד השליט באופן עקרוני להחדיר את האידיאולוגיה שלו כלפי מטה כל זמן שהמערכת מתפקדת. זה הבסיס של הדמוקרטיה הבורגנית שמרשה לעצמה פתיחות "לרוח פרצים" אידיאולוגית כל זמן שהמשטר לא נקלע למשבר שמאיים על עצם קיומו.
    אפשר להביא שתי דוגמאות שמאוששות את התזה הנ"ל: מצד אחד הקבוצות הרדיקליות האנטי ציוניות נדחות על ידי המזרחיים (המייצגים לצורך זה את הפרולטריון היהודי) בין שהם "אליטה אשכנזית" ובין שהם "מזרחיים טהורים" כמו אנשי הקשת המזרחית. לעומת זאת פלסטינים שהאיאולוגיה שלהם דתית איסלמית מקדמים בברכה שיתוף פעולה עם "יהודים-שמאלנים-חילונים". הסיכוי של הראשונים (לפחות בתודעה, עפ"י נסיון העבר) להנות מהפריבילגיה כיהודים עדיין הרבה יותר מבטיח מאשר להחליף צד מה שלאחרונים אין סיכוי כזה מראש.
    לכן אין לי כל רגשי נחיתות שהפרולטריון היהודי דוחה אותי. המאבק הממשי שהוא מעמדי בחשבון אחרון, מתנהל בין הניצול והנישול הציוני לבין המנוצלים-מנושלים הפלסטינים. "שם רודוס שם קפוץ" ושאחרים יתבשלו במיץ של עצמם עד שיווכחו בהונאה הציונית (במאזן הסופי).

  25. חיים ברעם הגיב:

    למר מכלוף,
    בדקתי. המאמר נכתב אומנם על ידי "עיתונאי בכיר" כהגדרתו של דן מרגלית, ולא על ידי גרשום שוקן. העיתונאי הבכיר הוא אריה גלדבלום שאותו הזכרתי בתגובה הקודמת.
    עם זאת, עצם פירסומו של המאמר בהארץ היה חמור. למרות חוסר רצוני הבולט להגן על השמאל הציוני יש להזכיר, שההסתה נגד העולים ממרוקו בהארץ גונתה על ידי ביטאוני תנועת העבודה. הארץ של אז לא היה "שמאלני" אלא ליברלי-בורגני, שלחם גם נגד ההסתדרות הכללית של מפא"י.
    בכל ויכוח היסטורי יש לנסות לדייק בעובדות ולא לגבב סתם מלים חסרות-שחר. מותר להוציא מסקנות שונות מאותן עובדות, אבל יש להקפיד על האמת. לצערי יש לך נטייה להפריח באוויר מיתוסים כוזבים בנוסח אמנון יצחק (המטיף, לא העיתונאי).

  26. מי כאן הפראייר? הגיב:

    העניים הלא פריירים חושבים לעצמם (אולי אפילו בצדק) שכראי ללקט פירורים משולחן הטיקונים…(נשמע כמו כתב פלסטר נגד האנושות).
    אבל אם ניקח את דבריה של המגיבה נורית ברצינות נווכח שכאן טעתה בגדול: במשטרים "שנוהלו ע"י אינלקטואלים לשעבר", העניים היו הקבוצה היחידה שמצבה היה טוב בהרבה ממצבם של אחיהם "המלקטים" משום שנשמרה רמת חייהם הבסיסית הכוללת, אם כי בצמצום, דיור, מזון, לבוש, חינוך ובריאות הרבה יותר ממה שניתן ללקט מפירורים הנופלים משולחנם של טיקונים.
    אז מי כאן הפרייאר?

  27. מכלוף הגיב:

    חיים יקר
    נכון……טעיתי בהצגת העובדות,לא היה זה שוקן האב ,כי אם עיתונאי בכיר אחר בעיתונו.
    אולם עליך להבין שבתודעתי המכלופית,זה כמו לומר שגלעד שרון זכה לבונוס המיליונים מידי אפל, בגלל כישוריו בתחום מדעי המחשב,ולאביו אריאל אין שום נגיעה או השפעה.
    אריה ווטאוור כתב ברב הגינותו,או טיפשותו את מה שאחרים חשבו,ואת מה שאחרים אומרים היום בחדרים סגורים
    חיים יקר,או שמה אקרא לך חיימקה שלי, שמתעקש לצעוד ברגל שמאל,גם כשהמצעד צועד ברגל ימין.
    נושא הכתבה הוא "העיוורון של השמאל הישראלי"
    וחוסר יכולתו של השמאל הישראלי לגייס את מליוני המכלופים,המשמשים טרף קל למלתעות הימין….
    חיים!! תדליק את האורות בבקשה.

  28. חיים ברעם הגיב:

    נדמה לי שתגובתו המפוכחת של ישראל פוטרמן מעלה שוב את הפער בין חזון אחרית הימים לבין הצורך המיידי לתקן עיוותים בלתי נסבלים. המסקנה היא מעין שילוב בין ניתוח מרכסיסטי לטווח ארוך לבין השתתפות במאבקים טרייד-יוניוניסטים לטווח קצר. ההערכה כלפי אישים וכלפי קבוצות פוליטיות היא לכן מורכבת, ובעיקר לא קטנונית. יש מימד של קידום יעדים שיאפשרו לנו ולילדינו לנשום בחודשים הקרובים לבין ההכרח לשמור על המצפן ועל המצפון למאבקים הרי הגורל שמייעד לנו העתיד.

  29. נורית הגיב:

    בעיני החוזקה האמיתית של המאמר היא הכנות הנוגעת ללב שלו בזיהוי האינטרסנטיות שמעבר לאידיאולוגיה בין המגדירים עצמם שמאל אינטלקטואלי: כדברי הכותב: "רוב כוחנו במגזרים מסוימים בתוך המעמד הבינוני, בעיקר במקצועות החופשיים המצריכים השכלה כללית (עורכי-דין, עיתונאים, אנשי ספרות). ריכוז מובהק של אנשי שמאל רדיקלי נמצא איפה שמטריאליסט היה מצפה למצוא אותם: במקום שבו הם מתפרנסים מעמדתם, בארגוני זכויות אדם. ריכוזים גדולים אחרים של שמאלנים רדיקלים נמצא בסביבות עבודה בעלות ניידות בינלאומית גבוהה, שבהם יותר חשוב להשתייך לקונסנזוס הבינלאומי מאשר לזה המקומי (האקדמיה היא דוגמא טובה)."
    התיאור ההוגן הזה מסביר בצורה הטובה ביותר את הקושי של השכבות העניות להתפעל מהגירסה המעודכנת של מה שכונה פעם "סלון קומוניזם".
    העניים אינם פראיירים של אף אחד גם ברמה הלוגית. אין להם סיבה אמיתית להתחבר לאידיאולוגיה שמבקרת בחריפות פערים חברתיים אך מתעלמת ביהירות מהצורך להציע מנגנונים שייצרו ערכים כלכליים. תנאי מוקדם לחלוקה צודקת של העושר היא עשיה כלכלית עם ערך מוסף אמיתי (כלומר יש לדאוג לייצור העושר לפני שמייללים על אי הצדק החלוקתי). העשיה הזאת ברוב המקרים נכשלה כשלון חרוץ במשטרים שנוהלו על ידי אינטלקטואלים לשעבר תוך התעלמות מכוחות השוק, הביקוש, והיצרים האנושיים.
    אז העניים הלא פראיירים חושבים לעצמם – אולי אפילו בצדק – שפירורים הניתנים ללעיסה ולעיכול משולחנם של הטיקונים והאוליגרכים עדיפים על מילים יפות הנושרות מרום האקדמיה.אולי חבל, אבל לא בדיוק דיסוננס קוגניטיבי.

  30. מכלוף לנתן הגיב:

    האם סודה זה גם בסדר???????

  31. איריס הגיב:

    לחיים ברעם,
    אריה גלדבלום אכן פרסם את המאמר הנדון ואני מאמינה שהיו כותבים שהתנגדו לכך ואולי גם בבטאוני מפא"י. מה שחשוב יותר, אבל, זה לא מה כתבו הוגי מפ"אי, אלא מה עשו כל שליחיהם המוסדיים. הם התנהגו לפי גלדבלום. ולזה השמאל הציוני אכן עיוור. כל שמאלן בעיני-עצמו מוכן לדון איתי ולקבל שיש בישראל דיכוי של נשים, שיש דיכוי של פלסטינים או בדואים. לדבר על דיכוי של מזרחים או יהודים אורתודוקסים זה בלתי אפשרי. הכי רחוק זה להגיע לדיבור על "קיפוח מעמדי".
    המאמר של מתן קמינר חשוב כדי לפתוח דיון על כך, כמו שמכלוף אומר. עד שבעלי הפריבילגיות מהשמאל המדובר לא יכירו במה שהם מכחישים באופן עמוק לא יזוז לדעתי שום דבר. ולא משנה אם יקראו לעובדים פרולטריון או מעמד הפועלים או המתאחדים לצורך הענין.

  32. חיים ברעם הגיב:

    לאיריס,
    טעות בידך. ההערות שלי למכלוף הימני-קיצוני היו ענייניות והמכנה המשותף המזרחי איננו סיבה להגן עליו.
    עם זאת, אני מוחה על ההכללות. אין לי שום בעייה לדון באופן ספציפי בקיפוח המזרחים, גם, אבל לא רק, בהקשר המעמדי. תוכלי למצוא ביטוי ספרותי לכך גם בספרי אדום צהוב שחור שיצא לאור לפני שנה.
    שנה טובה לעורכים, לכתבים ולמגיבים, חיים

  33. מכלוף הגיב:

    מר חיים ברעם
    אני ממש נעלב……….עוד אף פעם לא קראו לי ימני,ועכשיו אתה מכנה אותי בכינוי הגנאי ימני קיצוני
    שיבוסם לך,אבל אני מקווה שכולם רואים כמה עיוור אתה!!

  34. עופר יהלום הגיב:

    מדבריהם של חלק מהמגיבים כאן עולה התנשאות שמקובלת בשמאל הישראלי על "הטיפשים ההם מהשכבות הנמוכות/המזרחיים שמצביעים לימין למרות שהוא פוגע בהם", גישה בעייתית משתי בחינות:

    א) בניתוח מרקסיסטי, אם גם פשטני במקצת, השכבות הנמוכות מאז 67 הם הפלסטינים שהינם חסרי זכות הצבעה למרות שנתונים, במידה רבה גם כיום, לשלטון ישראלי.מבחינה זו המזרחיים ברובם הם משכבות הביניים, שהינן הימניות ביותר בכל העולם – אינן יכולות להרשות לעצמן שינוי חברתי מכיוון שעלולות להפסיד את המעט שיש להן.

    ב) מבחינת היגיון פשוט, אם השכבות הגבוהות מצביעות לשמאל גם הן פוגעות באינטרס של עצמן, אז שלא יתלוננו יותר מדי.

  35. אשר פרוליך הגיב:

    לעופר=

    אינני יודע איפא אתה חי ומה זה בשבלך "שכבות ביניים"
    אם אתה חושב שמשפחות וקשישים שלא יכולים לקנות תרופות או לשלם עבור ניתוחים יקרים,
    או כאלה שלא יכולים לשלוח הילדים שלהם ללמוד באוניברסיטה(או אפילו בתיכון),ומשפחות שאין
    להן פנסיה לזיקנה,שייכות ל"שכבות הביניים"
    אתה טועה ובגדול.
    תבין שבמדעי החברה(ובמדעים אחרים),הכל יחסי.
    אם יש כאלה שמרוויחים 100.000 ש"ח לחודש
    ואחרים שמרוויחים 3000 ש"ח(במקרה שלא מובטלים),אזי האחרונים אינם "שכבות ביניים"
    נכון שהפלסטינאים והמיעוט הערבי בארץ בתחתית הסולם אבל מזה עד להציג תמונה רק
    בשחור-לבן,אין כל צידוק.
    המאבק לזכויות הערבים והפלסטינאים אסור שיהי על חשבון המאבק לעניים,העובדים משכבות
    "נמוכות" או "ביניים" והמובטלים ולא חשוב
    אם אלה יהודים,ערבים או פועלים זרים מניגריה.כל הפרדה על רקע לאומי הינה גזענית
    וריאקציונית ולא חשוב לאיזה מיעוט מופנית.

  36. ישראל הגיב:

    קבלו עצת חינם ממי שמביט בכם חסר מעורבות.

    לפני שתחפשו את הסיבות לניתוק של השמאל הרדיקלי מהמוני העם, העניים (או מעמד הפועלים בטרמינולוגיה שלכם) באמצעות שיטות וכלים אידיאולוגיים, כדאי שתבחנו את יחסם של לא מעט מכם אל מי שאינם נמנים עם המחנה שלכם ומגיבים פה ושם לדבריכם באתר. אולי בזה תמצאו חלק נכבד מהתשובה המיוחלת.

    האין זה בזבזני לצאת למסע למטיבי לכת אם ממילא אפשר לזהות את המגמה בלי לזוז ממקומכם?

  37. עופר יהלום הגיב:

    לאשר פרוליך – להבהרת תגובתי, אציין שבכל מדינה יש שכבות גבוהות, בינוניות ונמוכות, כשמצבן יחסי אלה לאלה. החברה לא בהכרח מתחלקת לשלושה חלקים שווים, אבל זה לא משנה הרבה. ואגב, אני משוכנע שמצבן של חלק מהשכבות הגבוהות באפגניסטן פחות טוב מהשכבות הנמוכות בהולנד, אבל כאמור הכל יחסי למה שקורה בתוך המדינה.

    וכן, אלה שמרוויחים 5000 ש"ח או אפילו קצת פחות הם שכבות ביניים, אם מכניסים את הפלסטינים לחשבון הנתינים בישראל, להבדיל מאזרחים.

  38. אלי חמו הגיב:

    הציטוט המלא מדבריו של אריה גלבלום, "הארץ", 22.4.1949:
    "לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא. דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת וחמור עוד יותר הוא חוסר הכשרון לקלוט כל דבר רוחני. בדרך כלל הם עולים רק במשהו על הדרגה הכללית של התושבים הערבים, הכושים והברברים שבמקומותיהם".

  39. אשר פרוליך הגיב:

    לעופר=

    שוב,צר לי שאני חייב להסביר את טעותך=

    1)כמובן ש"שכבות"(לפי הגדרתך)ויותר נכון
    המעמדות,לא מתחלקות בשלשות (1\3)לכל אחת
    ב% מהאוכלוסייה אלא רחוק מאוד מזה:
    יותר מ80% בישראל שייכים ל"שכבה" הנמוכה,
    כ15%-18% ל"שכבה" השנייה(מעמד ביניים(?)
    ורק כ 2% עד 5% ל"שכבה" העליונה.
    לחלוקה זו,שהולכת ומתרחבת לכוון מטה והולכת ומצטמצמת בכוון למעלה,במשך ה40 השנים
    האחרונות,יש חשיבות מכרעת מבחינה דמוקרטית.
    אם תסכים אתי שדמוקרטיה הוא שלטון הרוב
    ביוונית=demo=עם,רוב,cratia=שילטון,בדמוקרטיה אמיתית,השלטון צריך היה
    להיות בידי ה"שכבה" התחתונה.
    בכל מקרה,מציע לך לעיין בשנתונים סטטיסטיים
    של הל.מ.ס.כדי להבין את החלוקה ל"שכבות"
    והנדידה שחלה ב40 השנים האחרונות בישראל
    2)לגבי ש"הכל יחסי"=
    כמובן שהעניים בישראל במצב טוב יותר
    מאשר העניים ברואנדה,אפריקה.
    אבל עובדה זו לא הופכת את העניים בישראל
    ל"שכבות ביניים",לא רק מנקודת מבט מרקסיסטית
    אלא אפילו מנקודת מבט בנק ישראל,הל.מ.ס.
    וכל גוף "אוביקטיבי" אחר שתבחר.
    3)החלוקה ל"שכבות" לפי רמת ההכנסה מיועדת
    למטרות סטטיסטיות,אבל מבחינה כלכלית,יש
    חשיבות לחלוקה לפי מקור ההכנסה(גם מבחינת
    שילטונות המס בישראל)=
    הכנסה מהון
    הכנסה מעבודה או משלח יד
    חלוקה זו חשובה ביותר,כוון שכל העושר האנושי
    נוצר מעבודה ולא מהון.
    ה"הון" הוא לא אחר מעבודה שתורגמה לכסף
    וכולל,כמובן,העבודה של העובדים ולא רק של
    בעלי ההון או ה"מנהלים".
    מכאן,שבחלוקה בעושר של כל חברה יש להתייחס
    למקור העושר,ולא רק ל% של כל "שכבה".
    לשם דוגמה בלבד,הבנקים("החמצן של המדינה")
    גוזרים קופון ללא כל יחס ל"תרומתם" לעושר
    הכללי.לא רק זה=מנהלי חברות רבים,מקבלים
    "בונוסים" של מליוני ש"ח גם כשהחברות שמנהלות
    בהפסדים או אפילו בפשיטת רגל.
    האים לא ידעתה כל זה ??.

  40. ינאי הגיב:

    המאמר מבקש להניח שאנשים פועלים בהתאם לאינטרס שלהם. ההיסטוריה האנושית מוכיחה פעם אחר פעם שהדברים לא בהכרח פועלים כך. המאמר לא לוקח בכלל בחשבון רגשות של לאומיות או זהות והוא מבקש לנטרל לחלוטין את המימד הרגשי והלא רציונלי שנלווה לפוליטיקה. האם "אנחנו", המשכילים יותר, המדוכאים פחות, יכולים לטעון בכנות שהמודעות הפוליטית שלנו היא מוצר שכלי מזוקק וטהור? האם לא נכנסים למשוואה עוד גורמים משפיעים, למשל זהות והגדרה עצמית? האם אני, המשתייך למשפחה בורגנית אבל יצביע (ככל הנראה) למפלגה שמאלית "רדיקלית" פועל על פי האינטרסים המטריליסטים של הקבוצה שלי? אם האינטרסים נמדדים רק בצורה חומרית הרי שאני פועל בצורה מובהקת נגד האינטרסים שלי. רוצה לומר: עם כל החיבה לתורות מרקסיסטיות-מטריאליסטיות, הדברים המניעים בני אדם לא מסתכמים רק בחומר. נסיון המסביר מדוע ביבי פופלרי בעיירות הפיתוח, המנסה למצוא אינטרסים חומריים בקרב מצביעיו – מנותק לדעתי מהמציאות.

  41. מעמד הגיב:

    קמינר וכל השמאל האשכנזי עסוק בתיאוריות ולא המטריאליזם ובניתוח לעניין.

    אני פשוט מאוד מציע לקמינר לפרסם את המאמר הבא שלו תחת שם העט בן-אבו, או שם מזרחי אחר ולראות איזה קללות הוא יקבל, אפילו ואולי במיוחד באתר הזה. או נלך יותר רחוק שיפרסם את המאמר הזה באתר אחר תחת שם מזרחי ויבין על מה מדובר.

    בעולם האמיתי השם שלך, צבע העור, המבטא שלך, או כל דבר שמוציא אותך מהכלל האשכנזי הוא מה שקובע באיזה מעמד תהיה, בדרך כלל מדובר בין להיות בין המעמד הבינוני גבוה לבין התחתון (קצת מעל הערבים), זה מה שקובע. (להיות במעמדות האלפיון העליון זה בכלל דבר בלתי אפשרי אבל זה סיפור אחר). כך שקיום בכבוד במדינת ישראל תלוי במוצא שלך.

    והדבר הזה נכון שבעתיים כאשר מדובר במעסיק שמאלני אשכנזי (מה שכן אם מדובר באחד כזה אולי לערבי יהיה יותר סיכוי לקבל את החמשתלפים שח שלו). לגבי המעסיקים האלה האויב הגדול הוא המזרחי. שיילכן לעבוד, אבל לא אצלי. אצלי יש רק שכר מינימום.

    כל התיאוריות של לדבר עם העם חסרות משמעות וחסרות כל תועלת. בסך הכל המאמר הזה כמו הרבה אחרים הוא רק מכבסת מילים אשכנזית כדי לא להתמודד עם מה שהשמאל הסוציאליסטי עשה כאן בעבר וממשיך לעשות באמצעות מוקדי כוח ששמר אצלו כאשר איבד את השילטון, כמו בית המשפט העליון וכמעט כל ההון.

    או שתתעוררו באמת או שתמשיכו לישון ולהתנשא. אין באמצע כלום!

  42. עמי – אם כבר בחשבון נפש עסקינן הגיב:

    יש לי וידוי קטן: אני התחלתי את חיי הבוגרים כאיש ימין מן השורה, מצביע "התחיה-צומת" ואח"כ "ליכוד".
    למרות שזזתי שמאלה מאז, עדיין נותרו בי משקעים רבים כנגד אנשי השמאל הרדיקלי שהצטברו לאחר אין ספור ויכוחים ועימותים אישיים ורעיוניים.
    אותן תחושות מלוות אותי עד היום וגורמות לי עדיין לאנטגוניזם וריחוק מאנשים שאינם כל-כך רחוקים ממני מבחינה רעיונית.
    למרות הרצון של הכותב בחשבון נפש הוא מחטיא את המטרה בגדול כאשר הוא מדבר על פרולטריון, מרקס ובורגנות.
    הבעיות האמיתיות הן:
    1. בשמאל הרדיקלי בישראל ישנם רבים שכל-כך בטוחים בצידקתם עד שהם פוסלים את דעתו של האחר ואף את האחר עצמו. לא פעם הואשמתי והותקפתי אישית (מילולית בלבד, יש לציין) על דעות שהיו מנומקות ותקפות.
    2. "אשכנזים מתנשאים" היא לא רק אמירה, אלא עובדה מצערת. לא אחת ישבתי בפורומים של אנשי שמאל אשכנזים שהתייחסו אל ליכודניקים וימנים בגזענות אמיתית תוך ביטוי הכללות וביטויים מסמרי שיער.
    3. ישנה נטייה אצל השמאל הרדיקלי (כמו אצל כותב המאמר) להתעלם מן העובדה שיכול להיות שרוב האנשים בישראל אוהבים את מדינתם באמת ובתמים, ושונאים את אויביה. ומכאן נגזרת שורה של התייחסויות (קיצוניות לעיתים):
    ארץ-ישראל לעם היהודי – טוב.
    חמאס – רע,
    אמריקה-טוב,
    קומוניזם-רע,
    עיראק – רע.
    לאנשי שמאל רדיקלי (כך מצטייר אצל רוב האנשים) יש מערכת התייחסויות הפוכה לחלוטין אך קיצונית באותה מידה ולכן גם מוטעית באותה מידה:
    אמריקה – רע.
    קומוניזם – טוב.
    וכו’.
    ההתנגשות בין מערכות התייחסות וערכים כל-כך קיציניות ורחוקות מכתיבות פער בלתי ניתן לגישור.

    לא אחת הבעתי כאן בפורום הזה את דעותי, שהן דעות שניתן לכנותן "מרכז". צונזרתי פעמים רבות על לא עוול בכפי (חופש ביטוי?), הותקפתי והואשמתי כגזען (הקשבה??) ונתקלתי בדברים קשים , חד-צדדיים ושטחיים לחלוטין.

  43. עמי הגיב:

    לצנזור,

    אני ממש לא מבין מדוע צינזרת את תגובתי מלפני מספר שעות.
    אבל אם לאמר את האמת – היתה לי תחושה שזה יקרה, זו אילוסטרציה מושלמת למה שטענתי.
    תמשיכו לצנזר דברים שלא מוצאים כן בעיניכם ותמשיכו לתהות איפה אתם טועים ולמה לעולם תהיו מיעוט שבמיעוט.

הגיבו לעמי – אם כבר בחשבון נפש עסקינן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים