הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-16 באוקטובר, 2005 19 תגובות

אין בכוחו של משאל העם הנערך בעיראק להסתיר את העובדה שארה"ב הפסידה במערכה. מספר תנאים נדרשו על מנת להבטיח את ניצחונה של ארה"ב בעיראק: דיכויה של ההתנגדות העיראקית, כינון ממשלה יציבה וידידותית לארה"ב ולזכות בתמיכת העם האמריקאי במהלכי המלחמה. כעת, לא ניתן לממש אף אחד מיעדים אלה. קודם כל, כוחות הכיבוש האמריקאים והבריטים לא מצליחים לדכא את ההתנגדות. שנית, האפשרות שהעם העיראקי יתאחד סביב החוקה היא קלושה, כפי שלא ניתן לכונן ממשלה מרכזית יציבה. שלישית, הציבור האמריקאי מפנה עורף לממשל ואינו רואה את האור שבקצה המנהרה. כתוצאה מכך, הממשל האמריקאי נקלע למצב בלתי אפשרי. חלקים ממנו היו רוצים לסגת מעיראק, אך תוך יצירת רושם שהושגה הצלחה כלשהי בשדה הקרב. אבל נסיגה מעיראק לא ניתן לבצע בשל התנגדות הגורמים הניצים (ה"ניאו-שמרנים") השולטים במוקדי כוח רבים בוואשינגטון ובמנגנוני הביטחון. אך אם הממשל לא נסוג מעיראק, יעמיק משבר האימון עם הציבור. לכן, כל צעד שהממשל ינקוט יתקבל בבוז.

ננסה לסכם את אירועי השבועות האחרונים בארה"ב. קודם כל, נערכו עשרות (ויש הטוענים מאות) הפגנות ברחבי ארה"ב בתחילת חודש אוקטובר בדרישה לנסיגה מיידית מעיראק. בוואשינגטון נערכה ההפגנה הגדולה בהשתתפות רבע מיליון אשה ואיש. וכרגיל: לא ניתן היה למצוא ולו רמז אחד על ההפגנה באף אחד מעיתוני ישראל בשפה העברית – פרט לידיעה של עשרות מלים ב"הארץ". בעקבות המחאה הגוברת מבית, הודיע מפקד כוח הכיבוש האמריקאי בעיראק, הגנרל ג’ורג’ קייסי, שניתן לצמצם את מספר חייליו במקום. הוא אף נקט במספר החיילים האמריקאים העשויים לשוב הביתה: 30 אלף. לדעתו ניתן "להחזיר את הבנים הביתה" בעקבות שיפור תפקודם של הכוחות שבפיקוד ממשלת הבובות העיראקית. עם פרסום ההצהרה פתחו ה"ניאו-שמרנים" במתקפה כוללת נגד הגנרל. הפנטגון פירסם מיד הבהרה לפיה מוכנותם של הכוחות העיראקים אינה מאפשרת צמצום במספר החיילים האמריקאים המוצבים שם. ואין ספק שיש אמת בהבהרה זו. עוד פורסמו החודש כתבות רבות בכלי התקשורת ובהן דיווחים על עינויים ומעשי רצח במתקני המעצר האמריקאים ועל האמצעים המתוחכמים שמפעילים המורדים בעיראק נגד חיילי ארה"ב. הוכחה לכך הוא הגידול החד במספר החללים האמריקאים.


ההצבעה על החוקה אמורה להצביע על "נרמול" המצב והתקדמות לקראת מיסוד הכיבוש האמריקאי. אבל שתי שאלות מרכזיות עומדות במרכז הפולמוס סביב החוקה החדשה. הראשונה היא מקום האיסלאם בחוקה. השנייה היא קשה עוד יותר: הכורדים החפצים באוטונומיה רוצים בעיראק פדראלית ובה מחוז כורדי אוטונומי, הבטחה להמשך קיומן של המיליציות הכורדיות, אחיזה בעיר קירקוק ושליטה על מקורות הנפט. ספק אם כל הגורמים בזירה העיראקית מסוגלים להגיע בטווח הארוך להסכמות בשתי הסוגיות. לכן, עוד בטרם פורסמו תוצאות משאל העם, ניתן לקבוע שהחוקה העיראקית החדשה נולדה ללא רוח חיים. אין כוחות ביטחון (פרט לכוחות הכיבוש) היכולים לאוכפה ואין יסודות איתנים בחברה העיראקית המעוניינים בביצועה.

תגובות
נושאים: מאמרים

19 תגובות

  1. גבי הגיב:

    סתם תהיה: לאחר מלחמת העולם השניה היו יפן וגרמניה המערבית תחת השפעת ארה"ב, הן ניבנו מחדש ועומדות היום בצורה עצמאית, דמוקרטית ומודרנית. עד כדי כך שגרמניה אף היתה אחת המתנגדות הראשיות לפלישה האמריקאית לעיראק.
    תוך כדי ולאחר המלחמה הקרה השתנה משהו ונראה שארה"ב הורידה את הכפפות. שתי המעצמות ניהלו קרב שעלה לשאר העולם ביוקר, והאשמה – בשתיהן.
    האופי של האתר הזה מחייב, כנראה, התעלמות חוזרת ונשנית מפשעיה של בריה"מ וחלקה באימפריאליזם/שפיכת דם/המרדות/המלכת מלכים וכד’ , ורק ארה"ב נשארת כשק ניגוח.
    במקרה הנדון אמורה להישאל שאלה אחת בלבד: האם עתידו של אדם עיראקי יכול להיות טוב יותר עכשיו לאחר הפלישה האמריקאית, מאשר בזמן סאדם?
    לדעתי התשובה היא "כן".

    אגב, אם להתייחס ברצינות לפסקה הראשונה של המאמר אז אליבא דאפרים דוידי ארה"ב הפסידה, מכאן נובע שהיא לא תצליח לממש את כל האינטרסים ה"אפלים" שלה. אז סאדם נפל והכובש נכשל – האם יש יותר טוב מזה?

  2. אירית הגיב:

    בהחלט נכון, אך ככותב ישראלי, האם יש לך משהו לאמר על חלקה של ישראל במלחמה נפשעת זו, ועל העובדה שהנושא הוא "נונ אישו" בשיח הציבורי בישראל משמאל ומימין ?
    מה היו התוכניות או היעדים האסטרטגיים של מדינת ישראל בקשר למלחמה זו, והאם התגשמו ? האם המלחמה הוסיפה ליציבות ולבטחון של מדינת ישראל ? האם היה מנגנון קבלת החלטות בקשר למעורבות של ישראל ? או שמא גורמים פרטיזנים פעלו כקבלנים או "שכירי חרב" של אנשי בוש והניאו שמרנים וסחבו את כולנו באף למעשה שסופו מי ישורנו ?
    ניראה שהציבור הישראלי נוקט בשיטה הידועה והמוכרת אצלו, שאם לא מדברים על זה, אולי זה בכלל לא היה וגם התוצאות לא יתרחשו ובכלל, למה לדבר על זה.
    מלחמת עירק – בהקשר הישראלי – הותירה אותות חורבן סמויים וגלויים גם בחברה הישראלית. מצער מאד שגם כאן אין מי שיכתוב על זה.
    למרות שאני מסכימה עם מה שאתה כותב, הרי מה רבותא ? ישנם מאות פרשנים אמריקאים שעושים זאת, וכותבים זאת יום יום בארצות הברית, ואפשר להיכנס לאתרים שלהם או לקרוא אותם בעיתונות השמאל.
    לעומת זה, הזירה החשובה לנו, החלק הישראלי בפיאסקו העצוב הזה, מופקרת לחלוטין. הדיון היחידי שקיים הוא מטעם גורמים אנטי יהודיים בעליל (שלא לאמר אנטישמים), וזאת משום שאף יהודי, שלא לאמר ישראלי, לא מעיז לפתוח את פיו בהקשר הזה. חבל.

  3. שאדי הגיב:

    גם בעתונות המקומית בארה"ב לא היה ניתן למצוא סיקור צודק על ההפגנה בוואשינגטון. הנה מכתב ששלח פרופסור מסוורת’מור קולג’ למערכת הניו יורק טיימס אחרי שהשתתפנו בהפגנה:

    September 26, 2005

    Mr. Byron Calame
    The Public Editor
    The New York Times
    229 West 43rd St.
    New York, NY 10036-3959

    Dear Mr. Calame:
    “Shame on You!” This is what the hundreds of Iraqi War veterans, Vietnam War veterans and the members of military families shouted as they passed the White House amid the nearly 300,000 other protesters who joined them in the street of Washington Saturday afternoon. They probably felt the same sentiment when they saw Sunday’s New York Times. Michael Janofsky’s meager article, buried on page A26, barely conveyed that he even attended the event. Had he actually walked among the crowd he would have been able to report many sights both moving and disturbing. Some of the most moving images were the signs carried by members of military families. One such sign read at the top “His Kid” and depicted a photo of Jena Bush sticking out her tongue to reporters from her chauffeur driven car. Beneath that was written “Your Kid” and showed a flag draped coffin. Beneath that the last line read “My Kid” and had two photographs of a soldier’s grave.
    I had the distinct pleasure and honor to find myself marching among a number of venerable groups: Veterans for Peace, Vietnam Vets Against the War, and Iraqi Veterans Against War. The emotion the Vietnam era vets brought to the march, to their chants, and to stance was palpable. Following just behind the young veterans returning from the Gulf, no doubt many of the older soldiers saw themselves, their lost innocence, their lost youth, and their lost comrades. Among the members of the military families husbands asked for the return of their wives, mothers of theirs son, daughters of their fathers, and brothers of their sisters. The Iraqi War veterans demanded that not another soldier be sent to this senseless war. These were not the voices of the political margins, and yet the lack of coverage by the New York Times marginalized these voices.
    Also quite moving was the sense that this was one of the very few events in America that was truly multi-racial, multi-ethnic and multi-generational. Children in strollers followed veterans in wheelchairs while young and old alike chanted slogans from the civil rights movement, the anti-Vietnam War movement, the labour movement, and new chants born particularly from the carnage of Iraq. There were Hispanics, Asians, African-Americans, Anglos, Whites, Blacks, Browns, Christians, Jews, Muslims, Atheists, Palestinians, Israelis, Middle Class, Working Class, Rich, Poor, Men, Women, Straight and Gay united together in one purpose: to oppose the Iraq War. The two photographs included in Sunday’s paper barely showed any people let alone the multitudes of the participants. The meager article focused on the speakers from the stage at the rally rather than the voices of the people marching.
    The cultural integration of the event was all the more profound and significant in the context of the presence of counter-protesters. The venom and vitriol of a cohort of counter-demonstrators who could not have number more than two hundred was very difficult to comprehend and most disturbing to me. I witnessed one counter-protester telling an Iraqi War Veteran that he did not deserve to wear his uniform. The antiwar crowd chanted “Whose troops? Our troops!” and cried for “Peace Now!” The hate and the anger that flowed from both sides of the barricades showed all too clearly that this is a country divided. Yet on this day 150 or so pro-war supporters faced-off against 300,000 anti-war demonstrators.
    While I was pleased to read about the 800 workers who held a protest in Dubai on page A4 of Sunday’s paper, the Times should have devoted more space to the antiwar protest. As it stood the Dubai story about the conditions of foreign workers there received column space equaling half of a page. Mr. Janofsky’s story only received one-third of a page. As the “paper of record” the Times owes it to its readers to provide better coverage of such an important national event, and especially of a demonstration of such a magnitude in the nation’s capital. Average working people need their voices heard. This is exceedingly difficult in an era of big corporate media. The people need an advocate to ensure that it is not only the rich and the powerful covered in the news. The Times is relied upon in this regard. The previous public editor, Daniel Okrent, admitted that the Times’ coverage of the run-up to the war was most inadequate. It would appear the Times’ coverage of the growing, and growingly mainstream, antiwar movement is also inadequate. Shame on you.

    Respectfully yours,

    [signed]

    Jeffrey Stevenson Murer
    Assistant Professor
    Political Science Department
    Swarthmore College

  4. ע.ג הגיב:

    הסיבה שארה"ב לא ניצחה עדין בעירק היא שארה"ב כמו ישראל מסרבת להשתמש באותם אמצעים "שלוחמי החופש" משתמשים בהם. על הפסד עוד קשה לדבר וגם כדאי לחשוב טוב אם ארה"ב תפסיד או אחרים יפסידו אם ימשך הכאוס בעירק.

  5. לאירת הגיב:

    האם השמאל לא נוקט בשיטת בת היענה? היו היום שני פיגועים, לשמאל אין מה להגיד? עירק היא הנושא או אולי, בהתחשב בכך שגם בישראל וגם בעירק נפגעים בעקר אזרחים, שיטות לחימה של מתנגדי משטר הם הנושא?

  6. Shadi הגיב:

    While I was pleased to read about the 800 workers who held a protest in Dubai on page A4 of Sunday’s paper, the Times should have devoted more space to the antiwar protest. As it stood the Dubai story about the conditions of foreign workers there received column space equaling half of a page. Mr. Janofsky’s story only received one-third of a page. As the “paper of record” the Times owes it to its readers to provide better coverage of such an important national event, and especially of a demonstration of such a magnitude in the nation’s capital. Average working people need their voices heard. This is exceedingly difficult in an era of big corporate media. The people need an advocate to ensure that it is not only the rich and the powerful covered in the news. The Times is relied upon in this regard. The previous public editor, Daniel Okrent, admitted that the Times’ coverage of the run-up to the war was most inadequate. It would appear the Times’ coverage of the growing, and growingly mainstream, antiwar movement is also inadequate. Shame on you.

    Respectfully yours,

    [signed]

    Jeffrey Stevenson Murer
    Assistant Professor
    Political Science Department
    Swarthmore College

  7. יוסי ונטורה הגיב:

    מאמר חשוב החושף את פרצופה האמיתי של "ידידיתה הגדולה" של ישראל: מעצמה אימפריאליסטית המסוגלת לעשות הכל, כולל פשעים נגד האנושות, פלישה והצבת ממשלת בובות, רק בגלל שהיא חומדת בנפט המצוי שם בשפע.

  8. שבתאי לוי הגיב:

    מה ההבדל שבין סמל הנשר האמריקאי, הנאצי והעיראקי?

    אין שום הבדל. ההבדלים היחידים הם, העיצוב, הצבע והגודל. שלושת הנשרים, האמריקאי, הנאצי והעיראקי, מייצגים רודנות עקובה מדם, רצח עם, מיליטריזציה, פשעי מלחמה ומעשי זוועה, אכזריות, גזענות, שחיתות ודיכוי, עוני ומצוקה.

    אריות ונשרים, נחשבים כמלכי החיות. עמים, מדינות, דתות ותרבויות רבים מעריצים את האריות והנשרים, ומקדשים אותם. ואכן יש הצדקה מרובה לכך. האריה, כיאה למלך החיות, מתנהג בהדר מלכות ושררה. האריה רובץ לו כל היום, והלביאה מביאה לו את הטרף. האריה אוכל ראשון, ואם הטרף אינו מספיק, הלביאה וגוריה, סובלים מרעב. עד כדי כך מגיעה החזירות של האריה, שניצפו גורי אריות מתים מרעב. (סרטי הטבע של נשונל גיאוגרפיק), האריה נוהג לרצוח את גוריו שלו, בכדי לגרום לנקבה להתייחם. הנשר, מלך העופות, ניזון כידוע מפגרים, כשהוא תוקע את ראשו הקרח לתוך גופתה של החיה המתה והמרקיבה, כיאה למלך. על כן, אין ספק שהנשר ראוי לכתר מלכות.

    המלכים והרודנים, כידוע, אוהבים מאוד את נתיניהם. הם מטילים עליהם מיסים כבדים, עושקים את עמם, (כרם נבות היזרעאלי, מלכים א’), ומקריבים את חייליהם במלחמות עקובות מדם. (דוד המלך ואוריה החיתי, "כבשת הרש", שמואל ב’, פרק 11-12). ולכן, האריה מתאים מאוד כסמל למלוכה, עושק, אכזריות, שחיתות, ושררה.

    האריה אינו כלול בסמליה של מדינת ישראל. אבל בדת היהודית, תופש האריה מקום נכבד מאוד. האריה מוזכר פעמים רבות בתנ"ך, ומופיע בשמות וביטויים רבים: "כפיר", "ליש", "גור אריה יהודה", "ארי שאג, מי לא ירא", "כי גור אריה אלו אתה", ועוד.

    לא לחינם בחרו המלכים, הרודנים והעריצים, המושחתים, האכזריים וצמאי הדם, ומעריציהם הנלהבים, מלקחי פנכתם ועבדיהם הנרצעים, את האריה ואת והנשר כסמלם.

    .שבתאי לוי

  9. נחמן הגיב:

    ע"פ הגיונו של כותב המאמר ארה"ב (וישראל) כל הזמן מפסידה ו’כוחות המהפכה’ מנצחים – מאוקטובר האדום (מדם) ועד היום.

    לא נותר אלא לאחל לו המשך ה’נצחונות’.

  10. גבי הגיב:

    אני מודה שיש לי לבטים לגבי ההתייחסות למלחמה בעיראק.
    גם אם שחרור העם העיראקי מעולו של סאדם אינו המטרה הראשית של האמריקאים, עדיין זו תופעת לואי מבורכת ואני חושב שיש אחידות דעים בעניין זה – סאדם הודח ונכלא ולא נראה לי שמישהו מצטער על כך.
    לצערי שום כח מלבד ארה"ב לא היה מסוגל ו/או רוצה לעשות זאת.
    כאן המקום לפתוח דיון אחר בשאלה האם ואיך העם העיראקי יוכל להיות אדון לגורלו.
    מעניין מה רוצים אותם כוחות שכותב המאמר כינה "המורדים בעיראק" מלבד סילוק האמריקאים (לי נראה, אגב, שמדובר בשאריות ונספחים לשלטון סאדם), האם "נצחונם" הוא נצחון העם העיראקי?

  11. עמי הגיב:

    מעולם לא הבנתי מדוע האמריקאים כל כך רעים והישראלים גם, עד שקראתי את מאמרו המאלף של שבתאי לוי על הנשר והאריה והבנתי את הכל. אם האמריקאים לוקחים להם סמל כל כך אכזרי, זה סימן שהם בעצמם ממש רעים. וגם היהודים שאימצו להם את האריה, שרוצח בדם קר – וללא חקירה פלילית וללא משפט! – את גוריו, שהם חפים מכל פשע. זו ממש חזירות.

  12. גיא לעמי הגיב:

    אריה לא רוצח אף אחד. מעשה רצח שונה מהריגה בכך שהוא כולל בתוכו אלמנט של כוונה. בעלי חיים נוהגים על-פי אינסטינקטים ולכן לא רוצחים, אלא מקסימום הורגים. ודרך אגב, מאיפה הסיפור על הרג הגורים?

  13. דנדן בתגובה לשבתאי לוי הגיב:

    אפתח בציטוט שמצאתי אי שם באינטרנט:
    The bald eagle was chosen June 20, 1782 as the emblem of the United States of American, because of its long life, great strength and majestic looks, and also because it was then believed to exist only on this continent."

    מה לסמל שנבחר ב-1782 ולמלחמה בעיראק?

  14. ישראל הגיב:

    לשבתאי לוי שהוציא את דיבת האריות רעה יותר משמגיע להם, ולגיא ששאל.

    אריות לא נוהגים לרצוח את גוריהם. יש מי שאסור להושיב אותם מול הטלוויזיה ללא צפייה מודרכת וללא הכנה מוקדמת, וחמור מכך שבעתיים, אסור להכניס אותם לאמצע התכנית שכן מסקנותיהם עלולות להיות מגוחכות. ואפילו מדובר על ערוץ ילדים כמו נשיונל ג’יאוגרפיק.

    הרג גורים רכים הוא כנראה תכונה נפוצה בקרב משפחת החתוליים. היא אופיינית לא רק לאריות ומטרתה לגרום ללביאה להתייחם (לביאה מניקה איננה מתייחמת). אבל בין גרסתו של שבתאי לוי לבין האמת המרחק תהומי ומעיד על חוסר הבנה בסיסית.

    אריות חיים בלהקות המונהגות על ידי זכר. הזכר הוא היחיד שנוטל לעצמו את הזכות לעבר את נקבות הלהקה, וכל ניסיון להתחרות בו מסתיים בגירוש אלים של המתחרה או בגירוש של המנהיג עצמו. המתחרה יכול להיות גור בן הלהקה שבגר (בסופו של דבר כל הבוגרים הזכרים מגורשים מהלקה על ידי המנהיג, אפילו אם לא תבעו את הנהגתה) או אריות בודדים שגורשו מלהקות אחרות ומחפשים לעצמם להקה להשתלט עליה.

    כאשר אריה זר משתלט על להקה (לאחר קרב אלים עם המנהיג) הוא נוהג להרוג את צאצאיו של המנהיג הקודם כדי שנקבות הלהקה יתחיימו וכדי שהוא יעבר אותן. כמו כל זכר בטבע גם האריה מונע מרצון להפיץ את זרעו לכמה שיותר נקבות.

    זאת כל התורה כולה על רגל אחת.

    נו, ואחר כך יש מי שמתלונן שיש משתתפים באתר זה שלא הייתי קונה מהם מכונית משומשמת.

  15. אורח הגיב:

    הכותב הנכבד מדבר על המציאות ?
    העם העירקי כולל רוב הסונים הלכו למשאל והצביעו בעדו ואם נוסיף את הבחירות שהיו חופשיות אז יש בעיה קטנה או שהכותב מתעלם מהמציאות או שהמציאות היא אחרת .
    העירקים בעצם הליכתם למשאל לא רק שהצביעו בעד החוקה אלא גם בעד השלטון ובעקיפין גם על הכיבוש. כוחות ההתנגדות נראים היום יותר כקומץ פנאטיים עם מנהיג ירדני יותר מאשר התנגדות עממית .
    במקום לברך את בוש ששיחרר את עירק מרודן מטורף אתה תוקף אותו . מעניין מה אתה חושב על רוזוולט וצ’רצ’יל.

  16. עמי הגיב:

    נקודה שלא זכתה להתיחסות כאן היא ידיעה שהופיעה בהארץ לפני כשבוע וע"פ הנוסח המקורי של החוקה היה אמור לכלול מספר סעיפים סוציאל-דמוקרטים. אולם בלחצם של האמריקאים הושמטו סעיפים אלו והחוקה החדשה היא בעצם מתכון לניצולה של עירק ומשאביה ע"י הקפיטליזם האמריקאי.
    כמו כן המגיב האחר ששמו כשמי צודק בכך שאין להנסות ולהסיק עולם ומלאו רק מהסמל שבו בוחרת אומה כלשהיא ליצג את עצמה. (הנשר הוא אחד הסמלים השכיחים ביותר הקימים). אם זאת ליחס טוהר כוונות לממשל האמריקאי יהיה מגוחך לא פחות.

  17. דנדן לעמי הגיב:

    האם תוכל לצרף ציטוט או לינק לידיעה ב-"הארץ" אותה הזכרת?
    העניין נשמע לי קצת תמוה.
    לא נראה לי שסעיף סוציאלי זה או אחר בחוקה העיראקית המתהווה יכול להפריע לארה"ב. ולא נראה שארה"ב תעוות מסמך פומבי בצורה כזו כפי שתארת.
    זה נשמע לי יותר כמו שמועה, אבל אני תמיד שמח ללמוד עובדות חדשות…

  18. עמי הגיב:

    הכתבה הופיע בהארץ אינטרנט לפני כשבוע וגם זכתה להרבה מאוד תגובות. אין לי את התאריך המדויק מאחר שלא טרחתי לתייק אותה.אבל אני בטוח שניתן למצוא אותה בקלות בארכיון הארץ רק שהדבר כרוך בתשלום.

  19. לדנדן הגיב:

    לא רק סעיפים סוציאליים נמחקו. נוסף גם סעיף שמאפשר לחברות זרות לקנות את משאבי הטבע העראקיים (וגם לא לשלם מס בעראק). החוקה אמנם אושררה באופן דמוקרטי, אבל הוכתבה ברובה ע"י היועצים האמריקאים, שדומים במעמדם ליועצים הסובייטיים בארצות מזרח אירופה עד 1989. קרא מאמרים מפורטים בנושא ב-HAPRERS.

הגיבו לאירית

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים