הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-21 באוקטובר, 2005 5 תגובות

יח"צניו של מתן וילנאי כתבו לו כנראה כמה שורות קליטות יחסית, והאיש בעל ארשת הפנים הרדומה קרא אותן כמי שכפאו שד, מצוות אנשים מלומדה. בעצם, קשה להאשים את האיש עצמו. הוא רוצה להיות מנהיג של מפלגה שבעצם איננה קיימת, בשם מסורת היסטורית שכבר הפכה לבדיחה, וכל ההימור שלו תלוי בדקות המעטות שהקציבו לו בתקשורת האלקטרונית. עיתון "דבר" כבר שבק חיים לכל חי, כיוון שהתנועה שעמדה מאחוריו היתה מת-מהלך. בעבר השתדלו מועמדי העבודה לכנסת ולתפקידי שרים בממשלה להבטיח לעצמם מאמר מחמיא ב"דבר", שהיה מעין דרכון ללבם של חברי מרכז המפלגה. עיתונאים כמו יורם פרי או דני בלוך היו מקובלים במסדרונות הכוח, כצינור השפעה רב-עוצמה. לכל זה אין זכר, כמובן.

בלי הופעות מוצלחות בטלוויזיה לא ניתן להגיע לתפקיד משפיע בממסד, ולכן לאיש כמו וילנאי אין סיכוי כלשהו להיבחר. גם אם יכהן במשך שנה-שנתיים כמנהיג מפלגת העבודה, הוא לא יהיה ראש ממשלה. אתם זוכרים את עמרם מצנע, ראש עיריית חיפה ואישיות פוליטית קצת מוזרה? בהעדר תקווה כלשהי במדינה, הוא הצליח לגרום לאנשי שמאל טובים לעלות בעבורו על באריקדות. אחר כך נעלם. הוא גם התפטר וגם נשאר, ולפחות בזה הוכיח לנו שהוא בכל זאת מפא"יניק אמיתי. אבל אחרי שנטש את לשכת היו"ר בשכונת התקווה בתל-אביב הוא פשוט "נזל" לתוך הכיור הענקי שבולע פוליטיקאים כושלים ומשקע אותם בתהום הנשייה.


רבים וטובים התקשו לעכל את המצב החדש. מי שגדל במדינה הזאת מראשית קיומה התרגל לראות בעבודה את מפלגת השלטון הטבעית והוא מתקשה לראות בה סיעת לוויין של מנהיג הליכוד. אבל מאז האפיזודה המביכה והאומללה של מצנע נשארו נאמני תנועת העבודה עם שמעון פרס עתיק היומין, וכל המתחרים האחרים על הבכורה אינם אלא תפאורה למחזה המקאברי של שקיעתו הדרמטית של הישיש. בסרט של פואד כבר היינו, אפרים סנה התאדה לשמיים האפורים כאיש שלא היה, ועתה הגיע תורו של מתן לשנן מאנטרות לא לו, ולפתח אישיות חדשה. קשה למכור את הסחורה הזאת וגם אין צורך. הוא מנסה להציג את עצמו כחלופה לאריאל שרון חרף העובדה הפשוטה שהוא מסכים עם ראש הממשלה בכל, למעט סיסמאות יח"צניות ריקות, ספינים.


מישהו רשם לו את ההברקה על "חלומו הרטוב של עמיר פרץ להיות ראש ממשלה". ייתכן שהחלום הזה לא יתממש מהסיבה הפשוטה שעסקני העבודה אינם מסוגלים לעכל מזרחי כמו פרץ בראש מפלגתם. אבל בכל הנוגע לבניית חלופה פוליטית, פרץ עולה על וילנאי בכל.


לא עולה על דעתי להצביע בעד מועמד כלשהו של העבודה, כיוון שהיא מייצגת את נטישת האידיאולוגיה וכל הנהגתה אחראית לאסון הפוליטי הגדול ביותר שפקד בשנים האחרונות את החברה הישראלית, הקרע עם האזרחים הערבים. אבל לפרץ יש לפחות מצפון חברתי וגם נכונות ללכת לקראת המגזר הערבי ולכן הוא הרע במיעוטו. לא יותר מזה, אבל גם לא פחות. בצד החובה יש למתוח ביקורת נוקבת על פרץ בגלל שחבר לחיים רמון בפירוק ההסתדרות, רדה בעסקנים שלא הצטרפו לתנועתו, והיה שותף להתנערות ההסתדרות "החדשה" מסמלים סוציאליסטיים ואינטרנציונליסטיים כמו הדגל האדום, האחד במאי והמנון העובדים "האינטרנציונל". אבל לפרץ יש זיקה טבעית להמונים המזרחים וגם גישה יונית, מתונה מדי לטעמי, אבל יונית. לווילנאי, ממש כמו לפרס עצמו, אין בכלל מה להציע זולת מצע רפ"יסטי (ממלכתי-בורגני) שגרתי, דלוח ומיושן.


קשה להאמין שפרץ ישתלט על מפלגת העבודה ולכן אני מקווה שהוא יחתור אחר כך לפירוקה הסופי. המבנה ששמו מפלגת העבודה מחבל ביצירת חלופה לשלטון הבורגני-לאומני במדינה, ומכשיל כל פרספקטיבה להקמת מפלגת שכירים ומובטלים גדולה וחזקה, שבשורה הראשונה של מנהיגיה יהיו ישראלים מזרחים וערבים. וילנאי הוא יורש טבעי של פרס חרף מלחמת ההכפשות ביניהם ובן-אליעזר איננו רלבנטי בגין תפיסותיו הביטחוניסטיות. יש להניח שפרס ייבחר בכל זאת, וזה יאפשר לאהוד ברק לנסות לחזור למרכז הבמה בעוד כמה שנים. היעד האסטרטגי של השמאל הישראלי הוא חיסול מפלגת העבודה והקמת מבנה אחר תחתיה. פרס רואה בנו אויב, ובצדק. מי שחבר לשרון ביצירת המרכז הלאומני איננו אלא יריב מר של כל התפתחות שמאלית וסוציאליסטית במדינה.


מתן הצביע בעד התקציב התאצ’ריסטי, "החזירי" של נתניהו, ולכן אין לו ולחבריו מה לחפש בהנהגת מפלגה עם יומרה לשינוי חברתי. מי שרוצה בחברה עם הגמוניה בורגנית מוחלטת ויחסי ניצול מובהקים בין חלקים שונים באוכלוסייה, אינו חותר לשינוי כלשהו. חברה כזו, יחסי ייצור כאלה ומדיניות שכר כזו כבר התקבעו בדרך התנהלותה של המדינה, וחלק מהתהליכים נראים כבלתי הפיכים. התקשורת, הממסד השלטוני ובתי המשפט נרתמו להנצחת הניצחון של הימין הכלכלי במלחמת המעמדות, וכמה מאלה שלוחמים למען "שלטון החוק" בעצם מכרו את נשמתם למולך הרכושני. גם ההתייחסות לעולם החיצוני היא שמרנית וימנית, המבלבלת בין "דמוקרטיה" לבין תמיכה ברודפי הבצע בגוש המזרחי ובעולם השלישי. בשנות השישים ביקשו עסקנים כמו פרס או גד יעקובי למרוד באתוס הסוציאל-דמוקרטי של מפלגתם ולבטל את כל הפולחנים המעמדיים ששררו בתנועת העבודה. הם היו אז במיעוט לעומת הפוליטיקאים הוותיקים (לוי אשכול, גולדה מאיר, זלמן ארן, יגאל אלון) שגילו יחס סנטימנטאלי לערכים השוויוניים, לפחות בקרב היהודים. אלא שלאומנותם קילקלה את השורה במידה כזאת, שעליית המעמד הטכנוקראטי והבגידה במשתכרים אל צרור נקוב היתה רק שאלה של זמן.


סיעת העבודה בכנסת נחלקת באורח לא שווה בין בן-גוריוניסטים ממלכתיים בלי שום זיקה למעמד השכירים (הרוב) לבין כמה רפורמטורים הרוצים בכל זאת להנהיג שורה של תיקונים בניאו-ליברליזם הפראי של הממשלה שבה הם תומכים. וילנאי בהחלט שייך לרוב השרוניסטי בסיעה, בלי שום קשר לרטוריקה שאותה, כאמור, קובעים רק היח"צנים. עם זאת, ההגינות מחייבת אותי לציין, שווילנאי היה היחיד בסיעתו שלא איבד את השפיות באוקטובר 2000, כאשר מנהיג מפלגתו אהוד ברק הוביל את המתקפה האלימה על הציבור הערבי בתוך גבולות מדינת ישראל. התבטאויות מתונות ושקולות בשעת משבר לאומי קשה הן חשובות ויש לציין אותן בטור הזכות של וילנאי.


לא הזכרתי את חיים רמון, שאיבד את עצמיותו וחבר כמעט סופית לאהוד אולמרט. השניים הם עתה נושאי שולי גלימתו של שרון, עד שתגיע שעתה של מלחמת הירושה שבה ישתתפו מן הסתם גם סוסים אפורים ששמם לא עלה עד כה בהקשרים כאלה. הרבה פוליטיקאים צברים עם נטייה רגשית ופוליטית לעמדות של המרכז הלאומני מסתובבים כיום במליאת הכנסת, בעיקר בסיעות העבודה, שינוי והליכוד. הקיצונים יותר, כמו גדעון סער ואולי גם דני נוה, יגיעו בסופו של תהליך פוליטי ארוך לימין הרדיקלי; מתלבטים כרונים כמו מיקי איתן אולי ייפלטו מהמערכת. אחרים (רוני בראון?) ימצאו את עצמם בסיעה שתבטא את עמדות המרכז הלאומני הבן-גוריוניסטי, מינוס הסממנים הסוציאל-דמוקרטיים שכל חסידי "הזקן" כבר התנערו מהם בתהליך שהחל בשנות השישים והגיע לשיאו בשנות השמונים, כאשר שמעון פרס ביצע את המהפכה הבורגנית האמיתית וייצב את המטבע על חשבון השכירים. ליורשים החילוניים של הרביזיוניזם הישן לא תהיה חלופה אחרת מחוץ לנתניהו.


האירוניה ההיסטורית היא, כרגיל, מרתקת. ביבי דאג לסלק בהדרגה את כל יורשי הרוח הבגיניסטית בליכוד, כולל בני בגין עצמו, דן מרידור ואחרים. עוזי לנדאו הוא הממשיך האמיתי של תנועת החרות מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי שבשורותיה כיהן אביו, חיים לנדאו, כחבר כנסת וכשר. לאנשים אידיאולוגיים אבל לא מבריקים כמו מיכאל קליינר יש נטייה מבנית להתחבר עם תימהונים ולהפוך את עצמם לבדיחה פוליטית גרועה. יורם ארידור המוכשר פרש שנים רבות טרם זמנו בשל רגישותו הסוציאלית ואישיותו המיוחדת, שלא התאימו לליכוד של היום. לנדאו, חרף הרטוריקה הלוחמנית, ייאלץ לוותר על מקומו כמנהיג הימין למען ביבי. אלא שלא ניתן להתעלם מתרחיש פוליטי די סביר שבמהלכו יחזור נתניהו בתשובה ויחבור למרכז הלאומני. המפתח הוא ביחס לאמריקאים. גם לנדאו מכיר בחשיבותה של התמיכה מוואשינגטון אבל נכונותו לבוא לקראת ארצות-הברית היא מוגבלת; נתניהו מבין שהמעמד הבינוני החשוב כל כך בישראל לא יסבול את חידוד היחסים עם האמריקאים. מכאן היחס האמביוולנטי ב"הארץ" לנתניהו כאשר היה שר האוצר.


היריעה הרחבה של הדיון כאן מאפשרת לנו להבין את ההקשר שבו מתרחש המאבק של הנהגת מפלגת העבודה. זוטרותה של מפלגת השלטון ההיסטורית מכתיבה לא רק את המהלכים, אלא גם את רמתם של המועמדים. ההצבעה בעד פרץ היא מהפכנית, כיוון שהיא באה לחולל שינויים מבניים בדרכה של המפלגה; כל האחרים הפכו כבר מזמן לליכוד ב’ ואין להם שום בשורה למי שרוצה בהמשך המשחק הדמוקרטי בין מפלגות גדולות עם מצעים שונים. למי שכבר נפח את נשמתו אין עניין גדול בזהותו של הקברן.

תגובות
נושאים: מאמרים

5 תגובות

  1. רמי הגיב:

    עמיר פרץ, לדעתי, עולה, לא רק על דגי הרקק העכשוויים כוילנאי, ברק איציק ובנילזר אלא גם על מנהיגי העבר מהסוג של גולדה (מה יצא לנו מנה לבד מים דמעות ודם?) או אשכול ז"ל שלא עמד לו כוחו לעמוד בפרץ שלא לדבר על שימון המזוייף שמסר שלטון לנוכל בורסאי שאלמלא קראו לו ביבי, הייתי מציע לקרוא לו מנחם מנדל.

    אז מדוע לא לקבל החלטה אמיצה ולתת לעמיר גיבוי מלא?

    לצורך השקיפות אבקש לציין כי איני מכיר את פרץ אישית והוא לא מכיר אותי (אבל אני מתכוון לתקן מצב זה בהקדם).

  2. עופר יהלום הגיב:

    כתמיד מאמרו של חיים ברעם מרתק, אבל יש לי מספר הערות:
    מפלגת העבודה לא הפכה לבעת ברית של הליכוד, מכיוון שתמיד היתה כזו. כל עקרונותיו של הליכוד – התנחלות ונישול הערבים, כניעה לעסקני הדת, דמוקרטיה כלפי חוץ בלבד, תמיכה בעשירים וזריקת פירורים לעובדים – היו שם עוד מתקופת המנדט, ומנחם בגין ויורשיו רק הקצינו אותם.

    מה שאפשר לומר לזכותו של עמיר פרץ שהוא פחות גרוע משאר מנהיגי העבודה, אבל כיום זה לא הרבה. פרץ, מאז פרישתו של רמון ב-95, הוא מנהיג כל-יכול בהסתדרות, שבאופן אירוני הפכה אותו לעצמה ובשרה לאחר שהפך ליו"ר, עם כל השיטות הישנות של מפא"י.הסיבה היחידה שלא סולק בבחירות להסתדרות היתה פחדנותו של הימין שלא התמודד כנגדו.

    ואציין שמאמריו של ברעם מתפרסמים במקומון ירושלמי, עיר שאינה ידועה כמעוז של השמאל דווקא. מעניין מה הקוראים שם חושבים על דעותיו.

  3. השקעה טובה הגיב:

    מצד אחד חיים אומר שמפלגת העבודה שוב אינה קיימת והיא בבחינת מת מהלך, ומאידך הוא לא יצביע לפרץ מפני שמפלגתו מייצגת את נטישת האידיאולוגיה והנהגתה אחראית לקרע החברתי שבין יהודים וערבים. לאמיתו של דבר, אין ספק שמפלגת העבודה היא אכן מת מהלך, אבל אם יצליח מישהו להקימה לתחייה, וזה יכול להיות אך ורק עמיר פרץ, שוב אין לתלות בו את עוונותיהם של אהוד ברק ופרופסור בן עמי ושמעון פרס או אפרים סנה או דליה איציק ושאר מחדלני מפלגת האבודה. לדעתי יש לעמיר פרץ סיכוי לכבוש את המפלגה ואם אכן יעמוד בראשה, יציב לראשונה אתגר אמיץ לימין, ולא אתגר מחניף ימינה מהסוג שהציבו רבין וברק בשעותיהם, והצבעה עבור "מפלגתו", למרות בחילה שגורמים "שותפיו לדרך", עשוייה להתגלות כהשקעה טובה. הוא גם לא אחראי לטרגדיה של אוקטובר 2000 וגישתו לאזרחים הערבים נראית לכאורה נקייה מהתנשאות

  4. עמי הגיב:

    עמיר פרץ אינו מושלם, אבל הוא כיום התקווה היחידה להווצרות תנועת המונים סוציאל-דמוקרטית מהזן שקיים ברוב ארצות אירופה. דעותיו בתחום המדיני אינן פחות שמאליות מאלו של מר"ץ ובתחום הכלכלי הוא וודאי שמאלה ממרבית בכירי מר"ץ. הוא היחידי המצליח ליצור קואליצית תמיכה הכוללת מזרחיים ערבים ואנשי מעמד בינוני בעלי דעות שמאליות כלכלית ולא רק מדינית. אין שמאל אמיתי ללא איגודים מקצועיים אפילן אם לחלק מהאיגודים הנ"ל יש אינטרסים פרטיים שאינם תמיד תואמים אינטרסים אונברסליים. פרץ מבין זאת ולכן משתף פעולה עם איגודים אלו על מנת שלהסתדרות יהיה גם כח ללחום למען יעדים אונברסאליים.
    ההשוואה לגולדה-"הם לא נחמדים" ולאשכול אינה במקומה. מפלגת העבודה ההסטורית לא דאגה לפרולטריון האמיתי של שנות ה50 וה60 (המזרחיים והערבים) והרטוריקה הסוציאליסטית שלה תמיד היתה רטוריקה חלולה. לכן הצלחתו של פרץ המנהיג הראשון שהוא תוצר אותנטי של מעמד העובדים הישראלי תהיה מהפכה של ממש.

הגיבו לעמי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים