הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-27 באוקטובר, 2005 13 תגובות

א) השאלה המביכה – בעוד ימים ספורים ימלאו 88 שנה להצהרת בלפור, זו שהתנסחה סופית ב-31 באוקטובר 1917 ופורסמה ב-2 בנובמבר באותה שנה. מסמך זה משמש דוגמה מאלפת לניב "בעיני המתבונן", כלומר, תלוי את מי אתם שואלים? המפעל הציוני מאושר ומקבילו הפלסטיני דאוב ואבל. למרות ששני הצדדים, הציוני והפלסטיני מודעים למניפולציה הבריטית המתוחכמת, בין מכוונת מכוון ובין במקרה, בעצם ניסוחה של ההצהרה, מועד מסירתה וכוונותיה, צהובים השניים זה לזה, ובשורה התחתונה יוצאת התנועה הלאומית הפלסטינית נפסדת ונפגעת מאותה הצהרה, שאולי ראוי לכנותה בשם הנחתה.

מטרידה לדעתי השאלה מדוע לא העניקה בריטניה את המסמך הבלפוריסטי לערבים הפלסטינים, אם לא מסמך מקביל "לפחות"? שאלה בנוסח זה, מעבר להשתעשעות ההיסטוריוסופית שהיא מעלה (משהו מעין המשחק באילו, או במה היה קורה אילו) נדחקה משום-מה לקרן זווית, גם מעל שולחנות המחקר ובוודאי שלא הטרידה את המיזם הנראטיבי-הציוני, כזה שגולש זה שנים מרובות אל תוך מערכת החינוך.


זאת ועוד. מערכת החינוך שבויה בקונספציה המיתולוגית המעוותת והמוטעית, בעקבות מזרחנים כגון פרופ’ יהושע פורת שכבר בשנת 1971 פירסם את ספרו (כמעט בבחינת האורים ותומים של המערכת) "צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית, 1929-1918″ (שימו לב לתאריך – 1918), לפיו לא היתה קיימת תנועה לאומית פלסטינית לפני מלחמת העולם הראשונה. יתירה מזו, הועלתה טענה נואלת כאילו התנועה הפלסטינית צמחה רק כתוצאה מן המפגש עם הציונות, טענה שיש עימה רשעות מכיוון שהיא מבקשת לצבוע את התנועה הפלסטינית וראשוניה בגוונים של חיקוי, העדר מסורת לאומית, סתם התאלמות (מלשון אלימות) ועוד. כמו-כן מבקשת טענה זו לומר כי הפלסטיניות היתה מעין ריאקציה לפרסום הצהרת בלפור, ומתוך-כך, ממילא אין בין ההצהרה והמופיעים בסיפא שלה (הקהילות הלא-יהודיות בפלסטין) שום דבר. כלומר, עוד הוכחה למנטרה של "עם ללא ארץ לארץ ללא עם".


ואם כך הדבר, אין ממילא כל טעם לעסוק בשאלה לא-רלוונטית כגון: מדוע לא הוענקה ההצהרה לערביי פלסטין?


ב) חפשו ת’כלס ולא ריגושיות אינפנטילית


עוד תמצאו פה ושם מבלי לגרד יותר מדי עמוק את התחתית, בספרי הלימוד לדרדקי ישראל, יסודות אמוציונליים, סנטימנטליים (ואסתכן כשאומר, אינפנטיליים משהו), שעמדו ביסוד פרסום הצהרת בלפור, כגון מחויבות בריטית לסיועו הכימי-צבאי של פרופ’ חיים וייצמן למאמץ המלחמה; כגון קשרים אישיים בין מנהיגים ציוניים לבין צמרת הממשל הבריטי; כגון גישתו הנוצרית החמה של לויד ג’ורג’, ראש ממשלת בריטניה; כגון אמונה בפיתוח קשרי עשייה בין המפעל הציוני העתידי לבין הבריטים; כגון שיקול מוסרי של תמיכה בעם היהודי הנרדף ועוד.


ניתן גם למצוא הנחות יסוד של חוקרים אלו ואחרים, כאילו ביקשה בריטניה לרתום את המהפכנים היהודים במפלגת השלטון הקומוניסטי לטובת אי-פרישתה של רוסיה מגוש "מדינות ההסכמה", מה שמסתבר כטיעון דחוק ביותר, מכיוון שפיגורות יהודיות ברוסיה המהפכנית היו מרקסיסטיות וגילו עמדה אנטי ציונית ברורה.


כמו כן הושמעה הטענה כי בריטניה ביקשה לרתום את ארה"ב למערכה העולמית, בהאמינה כי פרסום ההצהרה יפעיל לחץ על אישים יהודיים בארה"ב, בעלי קשרים עם הממשל האמריקאי, כדי שהם ישפיעו על ארה"ב להיכנס למערכה העולמית לטובת בריטניה וצרפת. אף טענה זו לא תוכל להחזיק מים, מכיוון שדלות ההשפעה של האישים היהודים על הבית הלבן היתה ידועה.


ג) מסדרים את הערבים


היום ברור כמעט לכל כי הצהרת בלפור אמורה היתה לקבור שתי תוכניות קודמות לגבי המזרח התיכון: מכתבי מקמהון והסכם סייקס-פיקו, ולהכשיר את השרץ ששמו הקולוניאליזם הבריטי. די אגב להכיר את הביוגרפיה האישית של בלפור ואת תפישת עולמו הפוליטית והמוסרית, כדי לאמוד את גודל התחכום הבריטי שהתבטא באותה הצהרה מפורסמת. הקולוניאליזם החל להסתמן כמהלך דחוי ומסויג בעיני המדינות המנצחות במלחמה (או-טו-טו), כסממן סרטני שעמד ביסוד גורמי התפרצותה של המלחמה העולמית הראשונה, ותחתיו הומצאה מלה חדשה, מונח חדש, בשם "מנדט", שאינו אלא כיבוסו של הקולוניאליזם.


הבריטים, בתזזיתיות כמעט בלתי אופנתית, ששו להכשיר את נוכחותם במזרח התיכון שלאחר סיום המלחמה (סיום צפוי כמובן), על ידי מתן ההצהרה ליהודים, הצהרה מעורפלת וממוקשת, כמסמך ממנף לקראת התנסחות המנדט הצפוי ומסירתו לבריטים. 


הבריטים, כבני המעצמה הקולוניאלית הגדולה, שמו עין על המזרח התיכון, ומטעמים אסטרטגיים וכלכליים ביקשו לבצר את אחיזתם בתחומיה. הקשרים שפתחו הבריטים עם הסולטן התורכי עבד-אל-חמיד השני, נועדו למנף את מימוש ערגותיהם-תאוותיהם, אלא שמלחמת העולם הראשונה קילקלה לבריטים, כמו גם לשאר המעצמות ה"ידידותיות" לתורכיה, את תוכניותיהם. לכן הם יוזמים ב-1915 את חליפת המכתבים עם השריף חוסיין אבן-עלי ממכה, כדי להבטיח את תמיכת ערביי המדבר בבריטים במהלך המלחמה, תוך כדי הטרדת הצבא התורכי, ומבטיחים לחוסיין שליטה על מדינה גדולה, ממלכה מן המדבר ועד בים, ובכללה, בהחבא, השליטה על פלסטין. יצויין כי נוסח המכתב שנשלח על-ידי הנרי מקמהון לחוסיין מכיל קווים די דומים להצהרת בלפור שתפורסם כשנתיים לאחר מכן.


ד) הצרפתים


עוד טרם יבש הדיו מעל חליפת המכתבים ובריטניה מנהלת תכתובת עם הצרפתים ויחד מתגבש הסכם סודי, כזה שנודע בשם הסכם סייקס-פיקו על-שם חותמיו משני הצדדים. ההסכם שהיה מגובה הפעם במפות, הבטיח לשני הצדדים את חלוקת המזרח התיכון עם תום המלחמה. לית מאן דפליג כי נוסח ההסכם ריסק לחלוטין את התנסחות מכתבי מקמהון לחוסיין, אך למי אכפת כאשר סיום המלחמה העולמית כמעט ודאי, ולטובת מי, וציר משותף של בריטניה וצרפת חזק דיו מול כל גורם אופוזיציוני מזרח תיכוני.


והנה ממש משומקום, על-פי ההסכם תקבל צרפת את השליטה בלבנון, בסוריה ובצפון-מזרח תורכיה ואילו הבריטים ישלטו על ירדן, עיראק והמפרץ הפרסי. שטח פלסטין התפצל בין השניים, כשבריטניה צפויה לזכות בעבר הירדן המזרחי, בנגב ובמובלעת חיפה, והצרפתים – בגליל העליון. הנה לכם ריסוקו של החלום הערבי, כפי שהובטח, אם כי ללא מפה, לשריף חוסיין.


ובינתיים מתנהלת לה המלחמה העולמית וכעבור כשנה כבר מתחילים הדברים להראות אחרת. או אז מפרסמים הבריטים את הצהרת בלפור כאמור, על יסוד אינטרסים גיאו-פוליטיים ברורים, ובתמצית: בריטניה "הריחה"-העריכה כי המנדט (מונח שטרם הודלף לעולם הרחב) עתיד להיות מוצע לידה, כמו גם לצרפת, באזור המזרח התיכון, ולכן הציגה עצמה כמחזרת אחר היהדות-הציונות והמטירה בראשית נובמבר את גשמי הצהרת בלפור, שלא היתה אלא אמצעי לבטל בו-זמנית את ההבטחה לחוסיין ממכה מחד גיסא ולצרפתים (סייקס-פיקו) מאידך גיסא.


ה) והשאלה נותרת בעינה


חוזרים אנו אם כן לבעיה שהוצגה בראשית הרשימה: מדוע לא פורסמה הצהרה בנוסח הבלפוריסטי גם לערבים, לפלסטינים?


תאמרו כי לא היה למי לתת, כי לא נמצאה הנהגה פלסטינית מקובלת, נאותה ומוכרת. נכון שאין להשוות את הממסד הציוני המאורגן באותן שנים, להנהגות פלסטיניות קיימות, אך בוודאי שלו רצו הבריטים למסור הצהרה, היה בהחלט למי למסור ועל מי לסמוך.


תאמרו שלא נוצרו קשרים הדוקים בין מנהיגים ערביים לצמרת השלטון האירופי, כמו שהשכילה לעשות ההנהגה הציונית. נכון, אך מסמכים היסטוריים נידונים על בסיס אינטרסנטי ולא אמוציונלי. כך גם לא נחפש את וייצמן הפלסטיני, או השפעה פלסטינית על רוסיה המהפכנית וארה"ב המתנדנדת בין כניסה למלחמה לבין נייטרליות.


דווקא היינו מצפים כי הבריטים לכאורה, יעדיפו לנסח מסמך בלפוריסטי לטובת אתנוס, שהוא בעל עוצמת תמיכה, עקרונית, מהעולם הערבי-המוסלמי הסובב. אבל המציאות היתה אחרת: הבריטים מפרסמים מסמך "פרו-ציוני".


תאמרו שהבריטים פירסמו מסמך כה מעורפל ומבולבל-פרשנות, עד כי כל אחד יכול היה למצוא בו מה שחפץ? או, את זה נוכל אולי לקבל. המסמך משובץ בביטויים לא מחייבים כגון "רואה בעין יפה", או "תעשה את מיטב מאמציה … להקל", ובכלל מה פירושו של "בית לאומי", ומה גבולותיו של הניסוח של "בארץ ישראל" ועוד. ביטויים אלה עשויים להתפרש, מקסימליסטית, כתשתית למדינה ממש, ומינימליסטית, כיישות אוטונומית, מפוזרת ומעוקרת סמכויות.


זאת ועוד, הסיפא של ההצהרה עוקר ממש את ליבה של ההצהרה ומרסק את החלום הציוני, כשהוא מבושל בתוך ההתנסחות בבחינת תרתי דסתרי. סיום ההצהרה מכריז במפורש כי מימושה אינו יכול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא-יהודיות בפלסטין. אם כן, בתוך הצהרת בלפור לציונות מסתתרת לה מיני-הצהרה לפלסטינים, היינו שהציבור הפלסטיני יכול, בהסתמך על נוסח ההצהרה, לדרוש מימוש זכויות אזרחיות ודתיות (כשתחת הכותרת של "דתיות" ניתן כמעט לדרוש הכל). זו אמנם אינטרפרטציה, שבוודאי העסיקה לא מעט פלסטינים באותה תקופה, אך בכל מקרה אין להתעלם מכך שההצהרה כוונה ליישות הציונית ולא הפלסטינית.


נשארנו איפוא סבוכים בשאלת הלמה? למה הבריטים מפרסמים הצהרה התומכת בציונות ולא בפלסטיניות?


התשובה, כך דומה, מצויה באותה "תסבוכת" פוליטית שהוצגה לעיל. היינו הצגת פרימת חוטי התסבוכת עשויה לחלץ איזושהי תשובה לדילמה דהלן.


ו) … והתשובה?!


לבריטים היה הכרחי לקבל את השליטה על אזור פלסטין. על כן הונו את חוסיין ממכה בחליפת המכתבים "התמימה", ועל כן מיהרו לחתום על אותו הסכם סודי עם הצרפתים ("הסכם סייקס-פיקו"). השאלה מי יזכה בהצהרה, הציונים או הפלסטינים, עניינה את בריטניה כקליפת השום, כל עוד האינטרסים שלה מוגנים ומעוגנים. כמו כן, אין בין מתן ההצהרה לציונות לבין הכרה בריטית כלשהי בלאומיות היהודית מחד גיסא, ובהתעלמות מהלאומיות הפלסטינית מאידך גיסא. השליטה על האזור המיוחל – פלסטין – עתידה היתה להימסר לבריטניה לא רק מתוקף הסכם סייקס-פיקו (אם כי הצהרת בלפור נועדה לעקר ולנטרל את ההסכם עם הצרפתים), ומדובר בהיבט הבינלאומי-הדיפלומטי, אלא גם מתוקף הצהרה "תמימה", "אמיצה" ו"אצילת נפש", הבאה להתחשב בעם נרדף מחוסר מולדת, כזה שהפעיל זעקות תקשורתיות תכופות ברחבי מרכז אירופה ומערבה.


נכון שהתנועה הלאומית הפלסטינית היתה שרויה אותם ימים במערבולת אידיאולוגית סביב השאלה: האם לפתח חלום וחזון לאומיים בד-בבד עם תוכנית "סוריה הגדולה" או במנותק ממנה, אלא שגם התנועה הציונית ערב המלחמה ובמהלכה די התפלמסה לגבי מרכז הכובד הציוני: במזה"ת או במרכז האירופי.


בכל מקרה התשובה לשאלה הממוקדת במאמרי נעוצה, לעניות דעתי, בשני סעיפים: הראשון גיאו-פוליטי-לאומי, היינו – מתן הצהרה לפלסטינים היה מעמיד בבעיה אמיתית את עמדתם הקולוניאליסטית של הבריטים לגבי מצרים, ירדן ועיראק למשל. מתן הצהרה כזו עלול היה לעורר את הרוחות הלאומיות, האנטי-אירופיות במזרח-התיכון בכלל, ולשים לאל אספירציות בריטיות מסורתיות.


השני, ככרוך בראשון, שידר יותר פרגמטיות. כלומר, נוח היה לבריטים להעניק הצהרה לציבור קטן, חלש, חסר השפעה – כמו המפעל הציוני של העליות הראשונות – בהשוואה לגודלו העצום של הציבור הערבי-מוסלמי, מתוך ידיעה ברורה שההצהרה נשענת על כרעי תרנגולת וממילא, על יסוד עירפולה ופרשנותה תעשה בריטניה בתוך השטח שיימסר לה (כך דומה) בעתיד, מאשר להסתבך בהבטחות ריקות מתוכן לציבור גדול ועצום.


האם חשבתם כי ההנהגה הציונית, ולפחות חלקה, לא היו מודעים לטקטיקה המתוחכמת הבריטית? ידעו גם ידעו. אלא מה? עדיף לזכות בהכרזה, מעורפלת ככל שתהיה, מאשר ב"חור-של-הבייגלע", ולהוציא ממנה את המירב. בכיר, אגב, בממשל הבריטי, ימתיק אחר-כך סוד באזנו של וייצמן, שעתה ניצבים כל המעורבים על קו הזינוק, ורק מי שיכין עצמו טוב למירוץ יזכה בניצחון.


הנה כי כן הבריטים, גם שלא לשמה עשו לשמה: אותה הצהרה/הכרזה של ה-2 בנובמבר 1917, היתה למבוא רשמי בטופס המנדט, ולימים תשתית מוסרית-בינלאומית להקמת מדינת ישראל, והבריטי בוודאי אומר לעצמו: "הכיצד אוכיח שאין לי בכלל אחות?!" והשאר הרי היסטוריה.

תגובות
נושאים: מאמרים

13 תגובות

  1. יונתן הגיב:

    יחיעם צודק בהקשר שיש לחפש את המניע של האנגלים לא בסנטימנטים נוצרים חמים אלא באינטרסים פוליטיים וכלכליים קרים וכן הוא צודק שהאנגלים קיוו להמשיך את הקולוניאליזם תחת הכסות של המושג מנדט. כמו כן הוא מזכיר את הסכם Sykes-Picot כניסיון להחיל את הקולוניאליזם במזרח התיכון בשיתוף עם צרפת. מה שלא כתוב שם הוא איך ההסכם יתממש, כלומר איך הוא יקבל גושפנקא בעולם. לפיכך אנגליה וצרפת צרפו להסכם הנ"ל את המעצמות איטליה ורוסיה להסכם (איטליה תקבל את אנטליה ורוסיה את ארמניה). ואין לי מושג מה הם חשבו על תגובת ארה"ב.

    מה שיחיעם אינו מסביר הוא מדוע הבריטים וויתרו על המתווה של הסכם Sykes-Picot והלכו לכיוון המפוקפק של הקמת בית לאומי ליהודים.

    זה יהיה מבורך אם מישהו ינסה לשחזר את הלך המחשבות בממשל האנגלי טרם הכרזת בלפור בלי ליפול לסוביקטיביות ציונית.

    הניחוש שלי הוא שלנין "אשם" בהולדת ההצהרה. מיד עם מהפכת אוקטובר, לנין פרסם את תוכן ההסכם Sykes-Picot וגרם מיד לסערות מתמשכות ברחבי העולם הערבי כשגילו שהאנגלים שיטו בהם. אני מתאר לעצמי שהאנגלים הרגישו שעולמם חרב עליהם ואינטרסים חיוניים עומדים בסכנה. ולכן חיפשו תוכנית גיבוי בכסות של אינטרס צדקני משהו והוא פעולה למען המיעוט היהודי (למי שלא משתכנע מהטיעון הזה שייזכר בטיעונים שלנו להתערבות בלבנון ב-1982). תחת הספקולצייה הזאת ברור למה הבריטים לא בנו על התושבים הערבים בארץ שלדידם היו נתינים של השריף חוסיין שבוודאי אי אפשר לשטות בהם פעם נוספת וגם הם לא הבינו (כמו היהודים) שיש כאן תנועה לאומית נפרדת (כי אז היו מנסים לתקוע טריז ביניהם לבין השריף חוסיין).

  2. אסנת אלון הגיב:

    לעניין ההנחלה ההיסטורית כפי שנעשית במערכת החינוך הישראלית. אכן מדובר בספרים אידיאולוגים. במפות מצורפות מאותה תקופה נראית "התישבות" יהודית בלבד. התלמידים לא מבינים למעשה על מה היה המאבק מכיוון שאין להם הזדמנות לראות מפה אחת אמינה שבה נראים כל הישובים בין הירדן לים. התלמידים נוטים לעיתים להניח שה"סכסוך" העיקרי היה עם הבריטים ולכן אין הבנה רציפה של המאבק בנוכחי ועוד ועוד..
    לעניין הלאומיות הפלסטינית מתי החלה וכד’ אינני מומחים גדולה לנושא אך מכיוון ש"לאומיות" ונרטיב לאומי הינם במידה רבה מדומיינים. ונוטים ללכד קבוצות אנשים כנגד קבוצות אחרות, ברור מאליו ששתי התנועות נוטות לדמיין קצת במקביל. מונחים שנולדו בראשית הציונות כמו: "עבודה עברית" וכו’ הינם בעלי תפקיד מבדל ומפריד. יש להניח שגם כיום שני הנרטיבים "מדמינים" כל הזמן במקביל כדי להגביר לכידות ונפרדות…משחק מסוכן ששמו לאומיות

  3. Henry Lowi הגיב:

    Lord Montagu, a Jewish member of the British Cabinet, recognized in 1917 that the Balfour Declaration was motivated by anti-Semitism, and promoted anti-Semitism, and that the future of Jews in Palestine, and in other countries, could be secure only on a non-Zionist basis.

    See:
    — קישור —

  4. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    ליונתן שלום

    לבריטים היו הרבה יותר קל להסתדר עם התנועה הציונית מאשר עם צרפת. הם פשוט שקלו זה מול זה: ההסכם עם הצרפתים מול ההבטחה הצפויה ליהודים, לציונים. בהצהרת בלפור הם מקבלים יותר שטח, פחות עימות עם מעצמה אירופית, סיכוי טוב להפוך את המנדט הצפוי לקולוניה במציאות, ואולי-אולי (אם כי על בסיס של פינטוז מרושע) להתרפק על חיק הדולרים האמריקאים.
    הסיפור עם לנין יכול לכל היותר להוות תפאורה וירטואלית זניחה לחלוטין.

  5. נתן. הגיב:

    פעם אחת טוען יחיעם שורק כי לבריטים היה נוח להעניק את הצהרת בלפור לציבור "…נרדף מחוסר מולדת, כזה שהפעיל זעקות תקשורתיות תכופות ברחבי מרכז אירופה ומערבה."

    ולאחר מכן מספר לנו יחיעם שורק כי ".. נוח היה לבריטים להעניק הצהרה לציבור קטן, חלש, חסר השפעה…"

    ובכן,לסיכום:
    פעם אחת קיבלנו את הצהרת בלפור מכיון שהיינו ציבור שיש בכוחו להפעיל (לא פחות ולא יותר!) -"זעקות תקשורתיות תכופות ברחבי אירופה" וכעבור מספר משיפטים באותו מאמר מתברר כי קיבלנו את הצהרת בלפור מכיון שהיינו "ציבור חסר השפעה".

  6. עופר יהלום הגיב:

    מובן ששום מדינה לא פןעלת מתוך מניעים אלטרואיסיטיים, והאימפריה הבריטית אינה יוצאת דופן בעניין זה. כאשר ניתנה הצהרת בלפור היו מטבע הדברים אינטרסים שונים גם לאימפריה זו : למשוך את יהדות העולם לצידה במלחמה, לחזק את עמדת המיקוח מול הצרפתים אחרי המלחמה, ואולי גם לשפר את תדמית הממשלה הבריטית בעולם ובתוך בריטניה.

    ובאמת מצאו להם פרטנר נוח: התנועה הציונית, שהיתה אז גוף קטן וחלש גם בתוך יהודי העולם, כאשר ב-1914 לא יותר מ-2 אחוז מהיהודים היו חברים בתנועה זו (ולשם השוואה: ב-1946 לא פחות ממחציתם היו חברים בה).גם בועידת השלום אחרי המלחמה הצטלבו האינטרסים של היהודים והבריטים, מה שהוביל למשטר המנדטורי.

    אבל היה אירוע אחד שאף אחד לא היה יכול לחזות, והוא שהוביל בסופו של דבר להפיכת היהודים ממיעוט קטן בארץ לקהילה דומה בגודלה לערבים, ובסופו של דבר להקמת מדינת ישראל: סגירת שערי ארה"ב ב-1923, מה שגרם לכך שלראשונה רוב ההגירה היהודית בעולם הופנתה לארץ, פשוט מכיוון שלא היה להם לאן ללכת.

    ואגב, קיימים במאמר או לפחות במחקרים שמתייחס אליהם מספר אי-דיוקים: ראשית, באימפריה העותמנית באמת לא היו תנועות לאומיות של ממש, לפחות באותם איזורים שעדיין היו חלק ממנה ב-1914; שנית, פירסום ההצהרה היה מספר ימים לפני המהפכה ברוסיה, שפרצה בנובמבר (סוף אוקטובר רק לפי הלוח שהיה אז ברוסיה); שלישית, בעת הפירסום ארה"ב כבר היתה במלחמה, למרות שתרומתה למעצמות ההסכמה עוד לא הורגשה.

  7. reaction הגיב:

    see, I can’t agree with some of dr.sorek’s ideas:
    1.dr.sorek finds that the statement could have been given to the pal’ arabs, however one can’t forget they saw themselves as part of al-sam= syria and will be forced to reject to any statement that bits Eretz Yisrael’ from syria.
    2. in the leage of nations mandate approval it is said that the land is given to them in order to build a national jewish homeland, thus, putting a timer in front of the brits .so if they wanted to roll for many years they counld use this idea

  8. עודד הגיב:

    עד היום אני תוהה מדוע פירסמו הבריטים את הצהרת בלפור ומשדוע נתנו לצרפתים מדרס רגל במזרח התיכון.
    הסורים היו עוינים מאוד לצרפתים והדרוזים מרדו בהם לפחות פעם אחת. ההשפעה הצרפתית בסוריה היתה עלובה ולא נותר ממנה דבר והנסיון הצרפתי להקים בית לאומי למארונים בלבנון הסתיים באסון וכעת אין משמעות ללאומיות לבנונית היות והמארונים חולקים את השלטון עם הדרוזים,הסונים והשיעים.
    לאומיות סורית היתה קיימת בהקשר של סוריה הגדולה כלומר ממלכה ערבית בכל המרחב.
    הדחת משפחת חוסיין מערב ועליית בית איבן סעוד טרפה את הקלפים בשביל הבריטים וחילופי גברי בקרב משפחת המלוכה ההאשמית נעשו כדי לפצות על כך. הצרפתים גירשו את פייצל מדמשק וזה נדד לעיראק. סיפורים אלה מזכירים את נדודי משפחות המלוכה באירופה שנסיך גרמני הפך למלך בלגיה הראשון וניהל טרור במושבה הפרטית שלו קונגו.
    שום לאומיות לא היתה קיימת בעת ההיא במזרח התיכון,רק לאומיות פאן ערבית-איסלמית ושאיפת בית האשם לשלוט והקמת יחידות מדיניות כדי לאפשר לכל בני המשפחה לשלוט על איזור מסוים.
    קריעת עבר הירדן מהמנדט על פלשתינה היתה למשל לא חוקית לפי חוקי חבר הלאומיםאך היא נעשתה לתת לעבדאלה פיסת ממלכה לשלוט עליה במסגרת חילופי הגברי בממלכות הפרטיות של בית האשם.
    ובינתיים בפלשתינה,החלה משפחת חוסייני במאמציה ארוכי השנים בהשתלטות על עמדת המנהיגות בחברה הפלשתינית תוך כדי טרור חסר הבחנה כנגד מתנגדיהם והיות ולאומיות פלשתינית היתה קיימת רק בחוגי האינטלקטואלים יזמו החוסיינים "לאומיות "אחרת- האיסלם נגד היהודים לפי מיטב המסורת המוסלמית. היהודים הואשמו בתוכנית להרוס את אל אקצה והמון ערבי הסתער על היהודים ופרע בהם. זה קרה ב 1920 בירושלים וב1921 ביפו והתחדד עוד יותר במהומות בערים המעורבות ב 1929 אז כמעט ונכחדה הקהילה היהודית העתיקה בחברון.
    מה רצו החוסיינים להשיג ? נראה שהם השתמשו ביהודים כדי לחזק השפעתם בציבור הערבי ובו זמנית עסקו בספסרות קרקע בקנה מידה גדול ומכרוה ליהודים בכסף רב בניגוד לעמדתם הפוליטית !

    נראה כי הפעילות הלאומיית של ערביי המזה"ת היו יותר התנגדות לכובש הקולוניאלי (בסוריה כלפי הצרפתים) וכנגד עדה דתילאומית מדוכאת המרימה ראש (היהודים בפלשתינה).

    למעשה היצירה של לאומים שונים בצורה מובהקת זה מזה במזרח התיכון הושג רק לאחר עשרות שנים של שליטת מלכים וגנרלים ביחידות לאומיות מלאכותיות כגון סוריה,עיראק,וירדן.
    המלאכותיות שביחידות לאומיות אלו מתגלה בימינו בעיראק בה מתנהלת מלחמת אזרחים בין הסונים לשיעים במסווה של טרור אנטי אמריקאי (רוב ההרוגים בפיגועים הם אזרחים שיעים עיראקים יש לזכור).

  9. Henry Lowi הגיב:

    יחידות לאומיות מלאכותיות כגון סוריה,עיראק,וירדן

    It was Sir Ronald Storrs, the first British military governor of Jerusalem, who wrote that the Zionist enterprise was “forming for England ‘a little loyal Jewish Ulster’ in a sea of potentially hostile Arabism”.

    Certainly, Israel is one of the "artificial" creations of colonialism in the Arab East, even though some people believe that it is the realization of a Biblical promise.

    No level-headed person believes that an artificial state, that is hostile to the indigenous Arab population, can exist for long, even though it presently enjoys military superiority, powerful friends, and a measure of social cohesion.

  10. אירית הגיב:

    לפי הניתוח של ישראל כראש חץ קולוניאליסטי מערבי, אז באמת צודקים המתנחלים המפונים שההתנתקות היא ראשית הסוף. כלומר, ההכרה בכך שהאידיאולוגיה הזו היא "מסיבת סמים" מאורגנת בצורה צינית על ידי אינטרסים כלכליים=צבאיים. ההכרה שאנשים אלה הם "הלומי קרב" שזקוקים לטיפול נפשי כדי לחזור לשפיות.
    אותה טענה נמתחת מאליה לעבר הציונות כולה, לא רק המתנחלית, שכן שתיהן שואבות מאותה הזייה ושתיהן עשו אותו דבר.
    אפשר לסגור את הבסטה ויפה שעה אחת קודם לפני שזה נהיה בנחישות וללא רגישות.
    זאת, אלא אם כן תמצא במהירות נוסחא חלופית המגדירה את ישראל (היהודית) באופן שאינו עונה להגדרה הקולוניאליסטית (מסיבת סמים).
    למזלנו, בינתיים הנוצרים האוונגלים מצאו סיבה חדשה להמשיך את הזרמת הסמים. וואו איזה כיף !

  11. עודד-להנרי לוי הגיב:

    רונלד סטורס "אירגן" את המהומות האנטי יהודיות בירושלים ב 1920 (אנשי המופתי זעקו אל מדינה מענה (הממשלה איתנו) וקיבלו סיוע של אי התערבות מצד הממשל הצבאי. התערבות הצבא החלה רק כשהיהודים החלו להתגונן (אנשי "הגדוד העברי" גדוד קלעי המלך ה 38
    שישבו בירושלים ושבעקבות התערבותם כנגד הפורעים הושמו בהסגר צבאי בסרפנד )
    סטורס ואנשי הממשל הצבאי התנגדו למנדט ליהודים ןניסו להראות למדינאים בפוריין אופיס שזה לא יילך.
    בהתחשב בעובדה שמ1930 לערך (הספר הלבן של פאספילד) הבריטים החלו לשבור במהירות לכוון הערבים,מראה שישראל לא רק שאינה יצירה מלאכותית קולוניאליסטית של המעצמות (כמו עבר הירדן ולבנון למשל)אלא השתתפה בתהליך הדה קולוניזציה (התקפות הטרור של הלחי והאצל על מטרות בריטיות כפי שתוארו בצבעים עזים בספרו של בתל "המשולש הפלשתינאי").
    לגבי יכולת השרידה של ישראל- ימים יגידו.

  12. יויו הגיב:

    כן נכון!
    P:

  13. אלי מייזליש הגיב:

    א’ מאמר רשלני ואין בו דברי סימוכין, ברור שהכותב לא ראה את מחקרה של ד"ר דבורה ברזילי-יגר "בית לאומי לעם היהוי " המעוגן באלפי סימוכין.
    ב’ במקום עובדות מביא הכותב דברי פרשנות משל עצמו לגבי הפלסטינים מיהם ומהי ההגדרה העצמית שלהם ב-1917 שנת ההצהרה – עצם שלא היה מעולם אז.
    ג’ השליח והדובר המוסמך של כל הערבים אז היה האמיר פייסל בנו האמצעי של השריף חוסין מחולל ההתכתבות עם מק-מהון שרדף את כיסא המלכות בדמשק עם ‘צבא המרד’ המפוקפק שלו והעניין הפלסטיני לא היה על סדר היום בכלל, אלא רק בית המלכות של חוסין וצאצאיו עבדאללה ופייסל מחוזות לערבייה ובנו עלי בתוככי ערבייה. רק כשהופיע שר המושבות החדש וינסטון צ’רצ’יל מול קהל נוצרי-מוסלמי בחיפה בשלהי 1921, רק אז העמיד אותם הבריטי עם הסיגר על מקומם באמירה: "מי היו אלה שנהרגו על שחרור ארץ זו הרי הם 60 אלף בריטים ולא ערבי אחד" אבל בסופו של יום כשעבדאללה קיבל את עבר הירדן לא חלם איש על "ירדן" אלא על יישות ערבית שבסופו של יום תשלוט על כל המזה"ת פרי דימיונו של עבדאללה כמו כל הדימיון הערבי כיום. כך שהצהרת בלפור שגובשה בקבינט הבריטי בצורה נואשת כמעט במשך כמה חודשים כדי להוציא מסמך שיכסה את כל האינטרסנטים כולל סעיף 26 בכתב מנדט שמשחזר את "כל שאר העדות" לבל יאונה להם רע… אבל שום קונוטציה לאוטונומיה אפילו, בא לגמול חסד לעם התנ"ך שבלפור היה חסיד מושבע שלו ולצאצאיו אנשי התנועה הציונית עם ויצמן בראש שבלפור העריך מאוד, ותו לא. לולי השר היהודי אדווין מונטגיו שהיה מתנגד מרושע לבית הלאומי, היה הקבינט מוציא מסמך יותר ראוי ומפורש על "מדינה יהודית" ולא בית לאומי. הרי בסופו של יום שלאחר המלחמה זכו לבית לאומי ומדינה עשרות לאומים שהיו עד אז נאנקים תחת שלטון זר; כמעט כל מז’ אירופה מחד גיסא וקץ לאיש החולה שעל הבוספורוס. זעקת השוא של שורק להצהרת בלפור לפלסטינים היא אנכרוניסטית בגין שאפילו מילה זו לא עלתה מעולם על ניר של דפוס רק "ערבים" למשל "הוועד הערבי העליון" או המועצה המוסלמית וכך הלאה. הבריטים הם הם שקיבעו לנוחותם המינהלית את המושג "פלשתינה [א"י]" כמו הרומים לפניהם "פלשתינה פרימה או סקונדה" לפני היות ערבי בארץ, ולא אף ערבי הגה מילה זו.לשייך לערביי ארץ זו את המושג פלשתיני זה כמו לשייך להם; נבטים או חורנים. אותו קבינט לא חווה ולא חזה ולא חלם כי שליש מההודים יהפכו לפקיסטנים ועל כך נרצח גנדי.

הגיבו לעופר יהלום

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים