הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-5 בנובמבר, 2005 4 תגובות

מזה שני עשורים נוהגות ממשלות המערב והמזרח להפריט את נכסי מדינותיהן. במדינת ישראל מדי יום אנו "מתבשרים" שמפעל פלוני או שירות אלמוני שבבעלות המדינה עומד בפני הפרטה. מה שלפני כעשור נראה כהפרטות של מפעלים כלכליים בגלל "שהמדינה לא צריכה לנהל עסקים", הפך בשנים האחרונות להפרטה זוחלת של שירותים ציבוריים כגון תעסוקה ("תוכנית ויסקונסין"), חינוך ("תוכנית דברת"), מפעלי הביוב והמים; ואף הביטוח הלאומי ("מוקדי השירות")… והיד עוד נטויה.

מטרת ועידת ארגון הסחר העולמי (WTO) העומדת להתכנס בדצמבר הקרוב בהונג-קונג היא להרחיב את גבולות ההפרטה לעבר כל שירות ממלכתי. ניסיון שנעשה בוועידה הקודמת שנערכה לפני שלוש שנים בקנקון שבמקסיקו, נחל כישלון חרוץ. אבל עובדה זו לא מרפה את ידיהן של הממשלות במדינות הקפיטליסטיות הגדולות העומדות מאחורי היוזמה להפרטה מסיבית ופראית. הן שוב רוצות לפתוח את "תחומי הפעילות הממשלתית לתחרות בינלאומית". קרי, אותן הממשלות בובות של ההון הקפיטליסטי הגדול חומדות כל פעילות ממלכתית היכולה להניב רווח נאה למגזר הפרטי והזר.


כאמור, מזה שני עשורים נוהגות הממשלות במדיניות עקבית של הפרטה וניתן כבר לערוך סיכומים בדבר הסכנות הטמונות בהפרטה. להלן חמישה לקחים עיקריים מתהליך ההפרטה המואץ:



  1. על ידי מסירת תחומי פעילות כלכליים וחברתיים אל המגזר הפרטי, המדינה מקצצת בהתמדה את מגוון השירותים שהיא מעניקה ואת רמתם. עוד היא גורמת לייקור מוצרים ושירותים כי "בעל הבית החדש צריך להרוויח". דוגמא מקומית מוחשית היא בתחום הדיור. הממשלה וההסתדרות הפריטו את כל חברות הבנייה שהיו בבעלותן. מזה שנים רבות אין בנייה ציבורית בקנה מידה גדול (מדובר על מדינת ישראל ולאו דווקא על ההתנחלויות בשטחים הפלסטינים) וכתוצאה מכך: עתה, לעומת שנות השבעים והשמונים, כל אזרח חייב לעבוד הרבה יותר זמן בכדי לרכוש דירה. במלים אחרות: עכשיו המשק הוא עשיר יותר ובממוצע רמת השכר עלתה, אבל קשה יותר לרכוש דירה.


  2. האזרח (בייחוד העובד, כי בעלי ההון בישראל משלמים מסים מופחתים) נדרש לשלם עוד ועוד מסים אבל בתמורה הוא מקבל מהמדינה פחות שירותים. מאז הנהגת מס בריאות בשנת 1996, האזרחים נדרשים לשלם עבור ביקור אצל רופא, תרופות, טיפולים שונים. עם הנהגת מס הבריאות המעסיקים הפסיקו לשלם את "המס המקביל" לקופות החולים. לסיכום: המדינה מקצצת בשירותיה, האזרח משלם יותר עבור אותם שירותים והמעסיקים כלל לא משתתפים בהוצאות הבריאות.


  3. בשירותים מופרטים רבים ניכרת פגיעה בצרכנים, על ידי העלאת מחירים בלתי פוסקת או על ידי קיצוצים תכופים בכוח האדם האמור לשרת את מקבלי השירותים.


  4. הפיטורים בגופים וביחידות המופרטים גורמים להעמקת האבטלה הכללית ולירידה כוללת בשכר. זאת בשל יצירת "שוק של מעסיקים": שוק עבודה רווי מובטלים המוכנים לעבוד תמורת שכר נמוך.


  5. פגיעה בעבודה המאורגנת במקומות העבודה שהופרטו, זאת על ידי ביטול הסכמים קיבוציים, פיטורי אנשי ועדי העובדים, גיוס עובדים מחוץ למסגרת ההסכם הקיבוצים, "אאוטסורסינג" (מיקור חוץ) – העברת תפקידים לחברות חיצוניות, העסקת עובדים חדשים באמצעות חברות כוח אדם… כל הדרכים כשרות במטרה להשיג שיעורי רווח גבוהים בעסקים המופרטים.

לחמשת הלקחים שצויינו כאן: קיצוץ בשירותים, האזרח הנדרש לשלם יותר עבור השירותים שהוא מקבל, פגיעה בצרכנים, פיטורים ופגיעה בעבודה המאורגנת – לכולם מכנה משותף אחד: התעשרות של מעטים על חשבון הרוב. זהו המכנה המשותף גם בארצות הקפיטליסטיות הגדולות וגם בארצות קפיטליסטיות בפריפריה כגון מדינת ישראל. אבל בהבדל אחד: בארצות הקפיטליסטיות הגדולות ההפרטה נעשית לטובת קבוצות ההון המקומיות. בפריפריה, קיימת שכבה של בעלי הון הנהנית מתהליך ההפרטה – אבל היא קשורה לרוב בקבוצות-הון בינלאומיות. וזאת בשל דרישה מפורשת של הגורם המפריט – הממשלה. למרבה הפלא, זו דווקא הממשלה הדורשת מקבוצות ההון המקומיות להתחבר לקבוצות הון בחו"ל על מנת לזכות (לפעמים במחירים נמוכים במיוחד) במפעלים ובשירותים המופרטים. כך בבנקים הגדולים וכך למשל גם בבזק.


הממשלה פועלת לא רק כסוכנת של שכבה דקה של בעלי הון מקומיים. היא גם פועלת כסוכנת קבוצות ההון הבינלאומיות התרות אחר "מציאוֹת" בארצות הפריפריה. ובמדינת ישראל קיימות "מציאות" רבות נוספות, בין היתר: חברת החשמל, הדואר והתעשייה האווירית.


קצב ההפרטה כקצב ההתנגדות


האם תהליך ההפרטה הוא בלתי-נמנע? האם אין כוחות המסוגלים להתמודד עם הממשלה המפריטה וקבוצות ההון העומדות מאחוריה? על פי הניסיון הבינלאומי – ניתן להתמודד עם ההפרטה, לנצחה ואף לעצב צורה חדשה של בעלות: בעלות חברתית. כך קרה ברבות ממדינות אמריקה הלטינית במהלך העשור האחרון.


במדינת ישראל קצב ההפרטה תלוי לא רק ברצון הממשלה (הרי התוכניות מוכנות מזה שנים רבות) אלא ברצון העובדים, הצרכנים והאזרחים להגן על רכושם ומקום עבודתם. ככל שההתנגדות תגבר, כך תהליך ההפרטה יהיה קשה יותר. לצערנו, ההסתדרות נתנה יד לרוב ההפרטות, זאת בשל פחד מהתמודדות עם הממשלה המפריטה וקבוצות ההון, או בגלל חוסר בהירות לגבי מהות תפקידה כמגנה על העובדים ומשפחותיהם.


על מנת לנצח את ההפרטה בישראל יש להקים חזית רחבה של עובדים, מובטלים, אזרחים, נשים וקורבנות ההפרטה – יהודים וערבים, שבכוחה להציב חומה בצורה מול חמדנות בעלי ההון וממשלתם. חזית זו צריכה לנהל מערכות רבות נגד ההפרטה, כמעט בכל שטחי החיים. אבל יחד עם זאת, על חזית זו (שטרם הוקמה) מוטלת החובה להציב אלטרנטיבות לבעלות הפרטית הנצלנית ולבעלות הציבורית הכושלת. אלטרנטיבות אלה צריכות להיות מבוססות על בעלות ציבורית של אמצעי הייצור הממלכתיים ושירותים ממשלתיים, תוך הבטחת ניהול העובדים והטלת פיקוח משותף של עובדים, צרכנים ונבחרים.


אך התנאי להקמת חזית אזרחית נגד ההפרטה הוא שהתנועה החברתית הגדולה בישראל: ההסתדרות, תפסיק לתת יד לתהליך הרסני זה ותעמוד בראש הנאבקים. על ההסתדרות להקים מיד מטה נגד ההפרטה, שיהיה ללא ספק הגרעין של החזית האזרחית. על העובדים ליטול את ההנהגה של המאבק בהפרטה כי מדובר קודם כל באינטרסים שלהם. אבל מעבר לאינטרסים המיידים של העובדים, קיימים אינטרסים כלל-חברתיים: הגנה על הזכויות החברתיות הנרמסות מדי יום על ידי ממשלת ישראל ובעלי ההון העומדים מאחוריה.

תגובות
נושאים: מאמרים

4 תגובות

  1. ניצן אביב הגיב:

    כל מילה בסלע!

  2. protaguras הגיב:

    בשנים האחרונות ניכרת אוזלת ידה של ההסתדרות, הדבר נבע כמובן מהתחזקות האגף הימני-קפיטליסטי אבל בעיקר משום שראשי ההסתדרות (למשל פרץ) עשו מן ההסתדרות כלי משחק פוליטי גרידא, וסיכנו את עתיד העובדים.

    עלינו העובדים מוטלת החובה לדרוש שלכל מפעל תהיה הנהגה מקרב הפועלים (מצב אפשרי, למשל גרמניה). עלינו לבצע לובי למען חקיקה מגנה על זכויות העובדים (להתאגד, לשבות…), אך החשוב מכל הוא שנבהיר לכל שותפינו העובדים שהאינטרסים של כולנו משותפים.

    רק ארגון מחדש עשוי לטלטל את הממשלה ובעלי ההון (המעסיקים). רק חזית אזרחית משותפת תוכל להגיע להישגים.
    היום ההסתדרות מצויה בניגוד-אינטרסים מובהק, היא איבדה את הציביון האזרחי ולבשה ציביון של עסקנות…

  3. אשר פרוליך הגיב:

    היום פורסמו נתונים על העוני אצל קשישים
    בישראל,המדינה המחזיקה ללא כבוד באליפות
    בתחום זה מכל מדינות המערב.
    לשינוי המצב נדרש קודם כל קיום של מפלגה
    שתעמוד בראש המאבק החברתי בישראל,ולצערי,
    תפקיד מרכזי זה,עדיין פנוי.

  4. יוסי ונטורה הגיב:

    כהרגלו אפרים דוידי כותב בצורה מדוייקית ומנתח את החברה והכלכלה בצורה מבריקה. הייתי משפכל מאמר זה ומפיץ אותו בקרב כל ועדי העובדים בארץ ובייחוד בקרב ראשי ההסתדרות!

הגיבו ליוסי ונטורה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים