הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-11 בנובמבר, 2005 9 תגובות

שלושה ימים אחרי שמתן וילנאי בגד באנשיו וערק למחנה שמעון פרס כדי לחזק את השבעים והחזקים ולהחליש את רצון החיים של בוחרי העבודה, הדהים עמיר פרץ את האומה בנצחונו הדרמטי והנפלא. כמי שהפך את הביקורת המרה על העבודה ללחם חוק, כמעט מקצוע, אני חייב להצדיע לאנשי השורה שהחליטו להקים לתחייה את הסוציאל-דמוקרטיה, ולרסן את דהירת העסקנים הוותיקים לזרועות הניאו-ליברלים. פרס טבע את המונח "קפיטליזם חזירי", וכדרכו חשב רק על תרגיל יחצ"ני ולא על מהפך רעיוני. בכך הבקיע שער עצמי מאסיבי. הגולם קם על יוצרו, וזוהי הבשורה הפוליטית החיובית הראשונה שהעם בישראל קיבל מאז 1993.

בחוגים למדע המדינה בכל רחבי הארץ עוד ילמדו את פרשת המהפך ההיסטורי בעבודה, וכבר בשלב הזה יש לדחות בבוז את ההשמצות על "זיופים". גם הפסד זעום של פרץ היה מהווה הצלחה אדירה למסר ולאישיות שלו, והייתי מברך את חברי המפלגה גם על 30% ליו"ר ההסתדרות. מי שקרא את המאמר בזכות הברית עם אריאל שרון שכתב בעיתון "הארץ" חיים רמון, הבין אולי את מהות הרצון הקולקטיבי של המצביעים. לא ההתנתקות מעזה שלא היתה ולא נבראה קבעה את דפוסי ההצבעה, שכן כל מצביעי העבודה מאמינים שהיה צורך לעקור את ההתנחלות הפולשנית ברצועה, אלא המזימה של ראשי העבודה לקבור את הסיכוי לשינוי חברתי במדינה. היא נתקלה בלאו אדיר ושלחה את כל העסקנים שהתלקטו סביב פרס כדי לסכל את הניסיון לתיקונים חברתיים לפח האשפה של הפוליטיקה הישראלית.


מישהו ביקש ממני השבוע להגדיר ברדיו את פרישתו המבישה של מתן וילנאי מהמירוץ לראשות מפלגת העבודה, והצטרפותו המבישה עוד יותר לאגף השמרני, מונע השינוי, של שמעון פרס. ההגדרה המתבקשת היתה כמובן: "פרס, שאין לו במה לקנות, רכש את וילנאי, שאין לו מה למכור". נדמה לי שהיום אפילו דוברו של וילנאי, איתי בן-חורין, שמתהדר בתואר המפוצץ "מנהל הקמפיין", יודה שהמנהיג שלו עשה ממנו צחוק.


לפעמים לבי הומה לאנשים כמו בן-חורין, שקושרים לא רק את גורלם, אלא גם את האמוציות הצעירות שלהם בלוזרים כמו וילנאי. מה יש כאן להעריץ, או לאהוב, או להאמין? וילנאי הוא בסך הכל עוד עסקן, שלא מגיע לקרסוליהם של פעילי שנות החמישים, שלפחות הקימו מערכת חשובה של מוסדות כלכלה, עזרה, בריאות ותרבות למען השכירים. השבוע הוכיח וילנאי שיומרתו להיות מנהיג איננה אלא בדיחה. פרס הציע לו להיות שר הביטחון? באותה מידה היה יכול להציע לו גם את נשיאות ארצות-הברית. סיעת פרס הנוכחית, שכוללת את אהוד ברק, חיים רמון, דליה איציק ועתה גם וילנאי, איננה אלא הרחבה של חבורת אריאל שרון בתוך הליכוד. וילנאי כמוהו כזאב בוים, או אהוד אולמרט או רוני בראון.


התפקיד העיקרי של החבורה הפוליטית הזאת, שמקדמת את הרעיון ומאפשרת את הביצוע של מדיניות המרכז הלאומני, הוא לשמר את הסדר המדיני והחברתי הקיים למען השכבות המבוססות בחברה הישראלית. פואד בן-אליעזר לא מעלה ולא מוריד משתי סיבות: א. הוא חלק בלתי נפרד מהממסד הביטחוני שהפך לאליטה פוליטית, בלי שום קשר לדמגוגיה "החברתית" שלו, שלא לדבר על הנושא העדתי. ב. גם הוא ליכוד ב’ מכל הבחינות, ולא מהיום.


לכן חברו כל העסקנים כדי לנסות לבלום את עמיר פרץ. במכתבו המאלף הגדיר עוזרו של וילנאי את פרץ כ"חיית מחמד". זהו קצה הקרחון התרבותי של העמדה האידיאולוגית הבסיסית של כל אנשי הממסד הישן בתנועת העבודה, בלי שום קשר לגילם. גם חברי הנוער העובד בני 16 גילו קונפורמיזם מיושן כאשר תמכו באיש האגף הימני של המרכז הלאומני, אהוד ברק. אבק הגזענות שדבק בהתבטאות של בן-חורין איננו אלא חלק מהיסטריה של נציגי השכבות המבוססות, ומהחשש שאיש שבאמת דואג לעובדים ולחלשים יעלה לשלטון במפלגה. כמו ב"שינוי", גם הרוב בעבודה מייצג בעצם עדה, והמפלגה היא עדתית כמעט כמו ש"ס. קרב הבלימה של שרידי הציונות הסוציאליסטית, שהפכה כבר מזמן לניאו-ליברלית, נועד לסכל כל אפשרות לקואליציה חדשה בין השכירים, האינטלקטואלים השמאליים, המגזר הערבי והציבור המזרחי נגד הממסד הבורגני.


מכאן האמביוולנטיות ב"הארץ" כלפי מועמדותו של עמיר פרץ. הם מבינים שרק הוא יכול ברגע זה לשנות את צביונה של מפלגת האופוזיציה העיקרית ושכישלונו יקבע את המפלגה בזוטרות נצחית שתסתיים במוות שקט ועלוב, כמו זה של המפלגה הליברלית העצמאית. מצד שני הם מפחדים פחד מוות מ"סוציאליזם", ומנסים להציג סוציאל-דמוקרט מתון כמו פרץ כבולשביק מובהק. ההיסטריה של נחמיה שטרסלר וחבריו מובנת מבחינה פסיכולוגית. הם ניצחו ניצחון מוחץ במלחמת המעמדות, לא רק בארץ אלא גם בזירה הבינלאומית, ולכן כל שינוי מאיים עליהם. זהו המכנה המשותף של כל יריביו של פרץ: השאיפה השמרנית בעיקרה להתבצר בהישגיהם החברתיים והכלכליים ולמנוע שינוי אמיתי גם בסטטוס קוו המדיני. ההצלחה המשמעותית של פרץ היא מנוף למאבקים עתידיים לשינויי חברתי ופוליטי במדינה. מכאן העניין הגדול שמייחסים לבחירות גם אנשים כמוני, שלא יצביעו בעד העבודה בשום מקרה ותחת אף מנהיג.


העיסוק באקטואליה מפריע לאיכות חשיבתם של מיטב האינטלקטואלים, שלא לדבר על העיקביות. זה בולט, למשל, במאמרו המעולה מבחינות רבות של זאב שטרנהל ב"הארץ" ביום שלישי השבוע. הוא תומך בפרץ, וזה מצוין, אבל גם מדבר על "הסיכוי האחרון של מפלגת העבודה לחזור לעצמה", כלומר למהותה הסוציאל-דמוקרטית. כל זה טוב ויפה, אלמלא ביקש שטרנהל בעצמו ללמד אותנו, שהזכות של תנועת העבודה לכינוי "סוציאל-דמוקרטית" היה תמיד מפוקפק, ושמדובר בזרם לאומי על גבול הלאומנות, בלי שמץ של אינטרנציונליזם ועם מחויבות די מפוקפקת לשוויון חברתי. לא היה עולה על דעתי לבקר את שטנרהל, אלמלא התכחשותו לצורך במהפך רדיקלי בדרכה הרעיונית של מפלגת העבודה כדי שתוכל לזכות בתמיכתו של חלק מהציבור המזרחי והערבי. כאן יש להרחיק לכת מעל ומעבר למצעו של פרץ ולרטוריקה "החברתית" שלו, שאיננה מדברת די הצורך על שינוי מבני בכלכלה ובחברה הישראלית.


המכשלה השנייה במאמר היא הניסיון של שטרנהל לבקר את פרס על בסיס "מבחן התוצאה". זהו סוג של פרגמטיזם שמוביל בסופו של דבר גם לשמרנות, ולהסתמכות כמעט ניאו-ליברלית על היעילות כאבן בוחן נורמטיבית. הוא קובע שפרס, "אביר הזרם המרכזי", ניצח על המגמה שהביאה לכישלון אלקטוראלי "החקוק בלוח חלוקת המושבים בכנסת". אבל לא הכישלון בבחירות חשוב, אלא ההתרחקות מכל חשיבה חלופית לליכוד. הצלחה אלקטוראלית של מפלגה פוליטית שאיננה חותרת לשינוי חברתי ומדיני היא ריקה מכל תוכן, כפי שמוכיח הניצחון הגדול, החלול, של המפלגה בשנת 1999. מה יצא לתנועת העבודה מבחירתו של אהוד ברק "המבריק", שכלפיו רוחש שטרנהל אהבה והערכה? עם כל הביקורת על פרס, מלאכת ההרס היסודית ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית נעשתה על ידי ברק. הוא הרס את אמון הציבור בהידברות עם הפלסטינים, ובעיקר קיעקע לתמיד את הברית בין המרכז המתון לבין האזרחים הערבים.


פרס הוא אסון לכל בנייה רצינית של חלופה לליכוד; ברק הוא בעצמו ליכוד. אין טעם שאיש ברמתו של שטרנהל יחפש, אפילו מתוך ייאוש, צרי למכאוביה של החברה הישראלית אצל אנשים כאלה. באוקטובר 2000 חיסלו ברק ושלמה בן-עמי כל תקווה למיגור הימין והמרכז הלאומני, לשלום-אמת עם הפלסטינים ובעיקר להמשך הקואליציה האיתנה עם האזרחים הערבים. צריך להזכיר לכל מי ששכח: כבר בשנת 1969 היה רוב ברור לימין המסורתי והחילוני יחד עם הדתיים בקרב הציבור היהודי. ברק, בכוונת מכוון, הרס את הברית הזאת חרף העובדה שהוא קיבל 95% מכלל הקולות במגזר הערבי לראשות הממשלה. הסיבה כבר הפכה מזמן לנחלת ההיסטוריונים הרציניים: ברק, שהתנגד בכל תוקף להסכמי אוסלו, ביקש לחסל את הסטייה היונית של יוסי ביילין ואנשיו, שסחפה בשנת 1995 גם את יצחק רבין.


לברית בין פרס וברק יש גם היבט מעמדי. קצת מגוחך שפרס האשים את פרץ במעמדיות, כאשר הוא עצמו לחם מאז ומתמיד בעד מעמד המנהלים הבכירים נגד השכירים, והעריץ בכל לבו את מרגרט תאצ’ר, שלא לדבר על בריתו המוצקה עם הנוכל הבינלאומי רוברט מקסוול. גם פרס לוקה ב"מעמדיות", אלא שהוא תומך פשוט בחזקים נגד החלשים. אנשים כמו שטרנהל צריכים לנער את חוצנם מכל מנהיגי מפלגת העבודה, בעיקר מברק, ולהסתפק בתמיכה זהירה וביקורתית בעמיר פרץ.


לא הניצחון או מספר הקולות המדויק שפרץ מקבל בבחירות הפנימיות הם החשובים, אלא מידת העזתו של המנהיג החדש לגבש את הכוח שצבר ולרתום אותו למלחמה בממסד כדי לאלץ אותו לבצע רפורמות חברתיות במגמה יותר שוויונית.


יעבור זמן רב עד שתגיע שעתם של הסוציאל-הדמוקרטים החדשים להכתיב תנאים לאליטה הישראלית, אבל הכוחות החברתיים החותרים לשינוי קיימים. הגיע הזמן להשתחרר מהדיבור הש"סניקי על "עניים" כדי לא לאפשר לממשלה לצאת ידי חובה על ידי נדבות והקצבות פה ושם. בלי מחויבות של אינטלקטואלים ואנשי מקצועות חופשיים שגם הם עברו תהליך הדרגתי של התרוששות ואובדן הביטחון הסוציאלי, לא נצליח לרסן את ההתעשרות ואת החמדנות, וגם לא לשנות את סדרי העדיפות בחברה ובכלכלה.

תגובות
נושאים: מאמרים

9 תגובות

  1. רמי הגיב:

    ההערה של חיים על חברותו של פרס עם הנוכל מקסוול הזכירה לי ידידות מופלאה אחרת של שימון, עם פלאטו שרון. לאחרונה היה פלאטו שרון המפורסם במעלליו לדמות פופולרית בתקשורת והופיע אצל דן שילון ואחרים. פרס הוא ידיד קרוב ומקבל אותו כחבר הטוב ביותר ומשתתף בחגיגה הטלויזיונית. גם באחד הרדיואים פלטו שרון מככב בתכנית אישית, ושוב שימון החביב בתמונה. מצא מין את מינו. הידד, כמה חם ונעים שבת אחים גם יחד.

    ועוד: אחרי ה"הנתקות" רואיין פרס על מה על הממשלה לעשות עתה. הוא ציין מספר עניינים בלתי מדידים, אבל לא כלל בהם את פירוק המאחזים הלא חוקיים בריבוע (:בריבוע" – נוגדים הן את החוק הבינלאומי ההסכמי והמנהגי והן את החוק של מדינה פורעת חוק). חובה זו שיש עליה החלטות ממשלה וכו’ הוא משום מה שכח. הזיוף היה כל כך צורם שגם אוהד שרוף של שימון היה מעווה את פניו כאילו שתה חומץ.

  2. עדי- להביט באמת הגיב:

    כדאי להביט באמת גם היא לא נעימה. התנהגותו ואופיו של ברק הם שערורתיים והגיעו לשיאים חדשים גם ביחסו המתנשא לעמיר פרץ.
    עם זאת איני יכולה להסכים לכך שברק=ליכוד. התנגדותו להסכמי אוסלו היתה משום שדגל בהגעה מהירה להסכם קבע.הוא תמך בהבנות קלינטון שפירושן המעשי חלוקת ירושלים.
    לפיכך הוא היה ראש הממשלה הראשון שתמך בחלוקת העיר, ואת זכות זו לא ניתן לגזול ממנו.
    כדאי שברעם, אותו אני מעריכה, יודה ביושר שלפחות בנושא זה היתה תרומותו של ברק חשובה.

  3. רמי הגיב:

    אני תמכתי בברק במלוא הקיטור (אני קצת נאיבי מה לעשות) ונתתי לו קרדיט גם כשנשמעו קולות צורמים, אבל המכה היתה כשאמר בחו"ל שכל אחד יפתח מקרר עבור הרעבים, ועדיין ייחסתי זאת לפליטת פה מאוד אומללה, ואז הוא קנה מגרש במיליונים והחל לבנות במיליונים ולא שאני מקנא – זה פשוט מצביע על סולם ערכים שאינו מתאים למי שאני רוצה לראותו בהנהלת החברה והמדינה. אז באמת מתאים לו ביבי וליכוד וילך שמה (ויקח אתו גם את וילנאי ואולי – אם אפשר – גם את איציק.

  4. לעדי הגיב:

    להביט באמת
    השיטה של ברק היתה לללכת על הסף ולהציע/להסכים לכל ויתור בתנאי שלא יספק את הפלסטינים והם יתנגדו לו ולמקרה שיסכימו להשאיר לעצמו דרך נסיגה (ההצעות שלו נאמרו בחצי פה ובעל פה). כל זאת במטרה אחת, להוכיח שאין עם מי לדבר ולבטל את הסכמי אוסלו.
    בשלב הסופי כשנלחץ ע"י הבנות קלינטון, חבר לפרובוקציה במסגדים של שרון וביחד שברו את כל הכלים.

  5. יגאל הגיב:

    מר ברעם – מאמר משובח.

    אע"פ הכתיבה הקצת מתחנפת למר פרץ, אכן, בחירתו של פרץ מהווה אבן דרך בפוליטיקה הישראלית.
    אני רק תקווה שפרץ יקיים את ההבטחה שבו, לעומת ברק שהתגלה ככישלון גמור, המיוחד במהומות אוקטובר 2000.

    הפוליטיקה הישראלית – יש לחץ אדיר על הרוה"מ מכל הלוביסטים למיניהם, וקל נורא להיכנע למכבש הזה וליפול בסדרה גדולה של טעויות.
    אין Second chance.

    לגבי ברק, יש לציין שהוא נקט במדיניות צבאית יחסית מרוסנת בתגובה לאינתיפאדת אל-אקצא, בניגוד למדיניות צבאית לוחמנית של שרון ("תנו לצה"ל לנצח"…), והא קיים את שיחות טאבה, שהן היו מתקדמות בהרבה משיחות קמפ-דייויד.

    הבעיה ששיחות טאבה היו 3 ימים לפני הבחירות, ועראפאת התעניין בהפלת ברק ותו לא.

    ההיסטוריה ידועה משם….

  6. יפתח גולדמן הגיב:

    נו, חיים? ואיזו מלה קטנה גם על עמדתו של השמאל המתקרא ‘רדיקאלי’? קריאה להרהור מחודש באשר לבריתות פוליטיות כאלה ואחרות? מנהיג פועלים מוצהר, עם אג’נדה סוציאל-דמוקרטית מובהקת, זכה בבחירות הפנימיות לראשות המפלגה השניה בגודלה בישראל. בכל הארץ מדברים על ‘רעידת אדמה’. האם גם בחוגי השמאל המתקרא רדיקאלי הורגשה טלטלה כלשהי? הועלו רעיונות חדשים אודות מה צריך לעשות ואל מי צריך לחבור? או שאצלכם, כרגיל, הכל בסדר, אצלכם אין שום חדש…

  7. אליוי הגיב:

    מצאתי הרבה דברי הבל בדבריו של ברעם האנטי ציוני
    שרוצה לדחוף את כולנו למצב בלתי אפשרי של מדינה דו לאומית בשם הצדק והאמת
    האמירה שהשלטון רוצה לשמור על המצב הקיים
    ולהגן על האינטרסים של השכבות החזקות
    אינה גילוי מהפכני (זו אמירה טרוילית לחלוטין) כל שלטון עושה זאת (גם שלטון קומוניסטי) המטרה העקרית של השליטים להמשיך את שלטונם השאלה מה מידת הרגישות שהשלטון מגלה לשכבות המקופחות ומה מידת החופש והדמוקרטיה שהאזרח מקבל !!
    האמירות על ברק הן סילוף המציאות
    כאדם שלא שכח ולא השכיח לעצמו את התודעה שהיתה עד ברק לגבי פתרון הסכסוך עם הפלסתינאים אני קובע קטגורית שברק היה מהפכן
    ופורץ דרך (אם נציע כיום לאבו מאזן את תוכנית ברק הוא יקפוץ משמחה)!!
    (גם ביילין מתוכנית ביילין אבו מאזן יסכים לדברי)!!
    מי שתכנן מראש (מיד עם חתימת אוסלו) לגרור את האזור כולו למלחמה כוללת היה ערפאת
    אותו ערפאת הוא שמוטט את השמאל הישראלי
    (בשיא האינתפדה יוסי שריד ביקש מערפאת להתחשב בשמאל ותשובת ערפאת "השמאל הישראלי בתחת שלי")!
    לגבי השתלטות פרץ על מפלגת העבודה הרי שזה נראה יותר כמעשה חתרנות של פרץ !
    וגם אין הרבה מה לחקור !
    במפלגת העבודה יש שמאל של מרץ (בערך רבע מהאנשים) על זה נוסיף את אנשי ההסתדרות ואנשי עם אחד שהוחדרו ונקח את הסיוע של אנשי מרץ(ראה מקרה בן אהרון) ומנגד שאננות שתקפה את פרס ואנשיו ונבין שהנצחון מקרי וחד פעמי והוא על כרעי תרנגולת !!
    מלבד שבחים עצמיים של בדיעבד
    משהוא בסגנון
    "הופתעתי מאוד מנצחון פרץ גם אם הוא היה זוכה ב 30 אחוז זה היה נצחון"
    ואני קורא את מה שנכתב כך
    "בחלומות הכי ורודים שלי לא ציפיתי לנצחון פרץ אני חשבתי שפרץ יכשל לחלוטין אבל כנראה שראית המציאות שלי פגומה וכנראה שאני רחוק מלהבין את המציאות למרות שלל הקלישאות
    שאמורות לעזור לי ולהאיר את דרכי אני לא רואה מטר קדימה"
    אבל גם מילה טובה על ברעם
    הוא חושב בגדול (למרות הדכאון שעופף אותו)

  8. הגרמני הגיב:

    הטובה ביותר שיצאה, לדעתי, בנצחונו של פרץ הינה החזרה לערכים סוציאל-דמוקרטים עימם יכולים להזדהות בוחריה של מפלגת העבודה, ולא הריצה הפופוליסטית של פרס וחבריו אחרי הליכוד. ריצה שמטרתה מזעור נזקים, ומתן מענה נקודתי לתכנים בהם נדמה כאילו הליכוד שונה בתכליתו.
    כך הצליח להרוס שימון את המפלגה, ולפניו עשה זאת בהצלחה יותר מרובה ברק.
    לעדי היקרה-אימי היקרה אומרת שמה שלא שמעת במו אוזניך, כאילו לא נאמר!
    רוצה להגיד, מה שהתפאר בו ברק, כאילו הציע בנדיבות ונדחה, היש עדויות לכך בכתב?
    ועל זה אומר אבי, שיזכה לחיים ארוכים, עם הבטחות בעל פה-לא הולכים למכולת!
    לא שחזרה בי עם הבחרו של פרץ האמונה במפלגת העבודה, שכן בוא לא נשכח מיהו פרץ, ומה עשה לטובת ביצור מעמדם של הועדים החזקים במשק, אולם לפחות קיים עתה חלון הזדמנויות למפלגה, לזרוק את כל הפונקציונרים המושחתים, הגנרלים קהי השיניים, והפנסיונרים הבלתי נלאים(פרס!) לטובת רוח חדשה.
    באם ימשיך פרץ להשען על כל אותם אילו, משענת קנה רצוץ, שבזו ליכולותיו-סופו שיסיים כמו עמרם מצנע בתור יושב ראש ועדה קרואה בירוחם!

  9. אנונימית הגיב:

    לדעתי מי שטבעה את הביטוי קפיטליזם חזירי היא תמר גוז’נסקי ולא פרס

הגיבו ליגאל

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים