הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-27 בנובמבר, 2005 23 תגובות

כיבוש העבודה


חבריה, חבריה, מה נעשה בלי עבודה?
פתח תקווה ערבים, נס ציונה בדואים,
ואיפה נעבוד?
(שיר עממי מן העלייה השנייה)


מי לא רוצה להיות אדם טוב?
אבל התנאים הם לא כאלה!
(ברטולט ברכט, "אופרה בגרוש")


ההיסטוריוגרפיה הציונית מזכירה את אנשי העלייה השנייה שהגיעו לפלסטינה מ-1904 – כצעירים אידיאליסטים (ציונים-סוציאליסטים) בעלי דבקות במטרה ומסירות ללא גבול. כך מתאר אותם ואת תקופתם ש.נ איזנשטט[1], אבי הסוציולוגיה הישראלית:


….תקופת העלייה השנייה היתה תקופה בה פעילויות חברתיות פוליטיות וארגוניות היו נשלטות ע"י היצירה והפרשנות של ערכים […]. ערכי היסוד של הסתפקות במועט, הדגשה על העבודה הגופנית, ובמיוחד העבודה החקלאית, הגנה עצמית, והסתמכות על עצמם, תרבות עברית – בקיצור האתוס החלוצי ששימש כבסיס של סולידריות בהתנדבות בין מהגרים יהודיים גל אחרי גל, הוא לבדו איפשר מאמץ מתמשך של בניית מוסדות.

אך אין מנוס מלהזכיר שלמרות המוטיבציה הגבוהה המתוארת לעיל, דבר שהפך במרוצת הימים לאחד מאבני היסוד של המיתוס הציוני, רובם עזבו את הארץ נוכח התנאים הקשים.


יונתן פרנקל כותב בספרו "נבואה ופוליטיקה"[2]: "מרשים אף יותר ממספרם הנמוך של הבאים היה השיעור הגבוה של צעירים שעזבו". הוא מצטט את בן גוריון שהעריך כי מספר הנשארים לא היה גדול מ-10%. את המספר הכולל של העלייה השנייה (שנשארו בפלסטינה) מעריך פרנקל בכמה מאות בלבד.


להבנת אנשי העלייה השנייה חשוב מאוד לציין שהם הגיעו לפלסטינה חסרי אמצעים (מוצאם של רובם ממעמד בינוני נמוך), ולשם קיומם נאלצו למכור את כוח עבודתם בשוק עבודה מצומצם. מציאות זו היא שגרמה לתופעת כיבוש העבודה והשפעתה העמוקה של מדיניות זו על מפעל ההתיישבות בפלסטינה.


אך למען הבנת תופעת כיבוש העבודה והעלייה השנייה נקדים מעט על ידי תיאור תמונת עולמם האידיאולוגית של המהגרים היהודים.


בתנועת ההגירה העצומה בשלהי המאה ה-19 היגרו מיליוני בני אדם מאירופה למושבות מעבר לים. ממד תודעתי והכרחי בהגירת מתיישבים לבנים למושבות השונות היתה הגזענות. כיבוש, דחיקה וניצול של אוכלוסיות מקומיות נזקקו להצדקה הרואה את "המקומיים" נחותים, מחוסרי תרבות ולכן "מיועדים" להגמוניה אירופית. ההיסטוריון הובסבאם בספרו "תקופת האימפריה"[3] כתב: "אין שיעור לתפקיד המרכזי של הגזענות במאה ה-19″.


לא ייתכן שתודעה כללית זו לא השפיעה גם על המהגרים היהודים לפלסטינה. קשה לתאר שלא הגיעו לאוזניהם גם דברי אבות הציונות, כמו הרצל, שחזה, בין היתר, שהמדינה היהודית תהיה "חלק מסוללת מגן של אירופה נגד אסיה, כעמדה קדמית של הציביליזציה כנגד הברבריות"[4], שם הוא הסביר גם, כנגד הטענה שרק עניים יבואו איתו, "שבדיוק לאלה נזדקק בתחילה, רק נואשים (Desperadoes) מתאימים להיות כובשים טובים". או את דברי מקס נורדאו בקונגרס הציוני הראשון שתיאר את האסיאנים והאפריקנים כ"מנוונים[5]".


אנשי העלייה השנייה היו בוודאי מושפעים גם מרעיונות סוציאליסטיים פרי התסיסה החברתית ברוסיה של אותם ימים. אולם יש לבדוק איזה רכיב בתמונת העולם הכללית (שמטבע הדברים מכילה רכיבים רבים) השפיעה על התנהגותם במפגשם עם התושבים הערבים הילידים אותם מצאו בפלסטינה. לבחינת יחס זה יש לזכור שהיתה הנחת יסוד משותפת לכל הציונים – מפועלי ציון ועד לרוויזיוניסטים, והוא שפלסטינה כולה נועדה לשמש מדינה ליהודים. כפי שמטעים שפיר[6]: "כל היהודים היו מקסימליסטים מבחינה טריטוריאלית". פרופסור גורני כתב שהתוצאה של ריכוז טריטוריאלי בפלסטינה היתה השאיפה להשיג רוב יהודי בישראל. הוא גם הטעים "שהתביעה למולדת בשל זכות היסטורית ע"י אנשים שלא חיים בתוכה, היווה a priori הכחשה, בין אם מתונה או קיצונית, של הזכות האקסקלוסיבית של התושבים הערבים"[7].


עצם תפיסת עולם זו – שפלסטינה נועדה ליהודים במקום לתושביה המקומיים – היא סוג תודעה קולוניאליסטית הנזכרת לעיל, היא שהדריכה את המתיישבים הלבנים, בצורה זו או אחרת, בכל מקום אליו הגיעו – והיא שבאה לביטוי גם בדבריהם של הרצל ונורדאו שצוטטו לעיל. הגשמת האידיאולוגיה הקולוניאליסטית היתה שונה כמובן בכל מקום לפי תנאיו. בפלסטינה זה התבטא בהתעלמות מזכויות האוכלוסייה המקומית. האם מישהו היה מעלה על הדעת "כיבוש עבודה" מפועלים אנגלים או "גאולת קרקע" של איכרים גרמניים?


בורוכוב, מנהיגם הרעיוני של פועלי ציון ובעל השפעה גדולה על אנשי העלייה השנייה, יכול לשמש דוגמא טובה לאיש ש"שתי נפשות דרות בחזהו", גם מרקסיסט וגם קולוניאליסט. הצד האפל הקולוניאליסטי בא לביטוי בהתעלמות מן האוכלוסייה שישבה בפלסטינה. אמנם פזורים בכתביו משפטים מעטים כגון: "לא נקפח את הערבים", או "הארץ מספיק גדולה להכיל את כולם", אולם אין כלל התייחסות רצינית לזכויותיהם או לרצונותיהם. אכן בהקדמה להוצאה האנגלית של כתבי בורוכוב (שהופיעה ב-1937 תחת כותרת של "גישה מרקסיסטית לשאלה היהודית"[8]) כותב עורך הספר ג. דוקר שבורוכוב "לא התמצא בשאלה הערבית". אולי אפשר היה לצפות שבתוך "הגישה המרקסיסטית" תמצא גם מעט התמצאות באוכלוסייה המקומית? ההתעלמות הזאת זועקת ממש אם נזכור שחייו של בורוכוב (1881-1917) חופפים ממש את שנות האימפריאליזם. זו התקופה בה לפי עדותו של הובסון, מחברו של הספר המפורסם "אימפריאליזם" שהופיע באותם ימים, "נושא האימפריאליזם היה בפי כל… והווה את התנועה בעלת העוצמה הרבה ביותר במדיניות השוטפת של העולם המערבי"[9]. אנשי העלייה השנייה כמורם בורוכוב התעלמו כבר אז מאותו חלק של המשנה הסוציאליסטית שלא עלתה בקנה אחד עם "הזכות על הארץ". חוסר ההכרה בזכותם של התושבים היושבים בארץ על מולדתם היתה משותפת לאנשי העלייה השנייה עם מהגרים או מתיישבים לבנים בכל מקום אחר בעולם.


ובכן, אנשי העלייה השנייה חיפשו עבודה לפרנסתם. אולם המושבות שנוסדו ע"י העלייה הראשונה העסיקו בעיקר פועלים ערבים. כבר לפני זה, ב-1890, הם העסיקו כ-5,000 פועלים מהם 1,200 יהודים בלבד. יש לזכור שהמושבות שנוסדו ע"י הברון רוטשילד לקחו כמודל את מושבות המטעים מגדלי היין באלג’יר. העיקרון הניהולי היה מבוסס בעיקר על הרווחיות (אם כי האלמנט הפילנתרופי היהודי שימש גורם). הפועל הערבי היה זול יותר מהפועל היהודי. יצא שבדרך כלל הועדף הפועל הערבי ע"י איכרי המושבות. משה סמילנסקי איש רחובות ביטא זאת היטב: "הערבי מסכים לעבוד כל יום בשבוע ואפילו חודשים, מבלי לנוח אפילו יום אחד, ואינו דורש תוספת שכר לכל המאמץ הנוסף". יוסף ויתקין (איש תנועת העבודה!) מתאר כך את הפועל הערבי: "הוא כמעט תמיד משרת נכנע אותו ניתן לנצל בלי התנגדות ומקבל באהבה את כוח אדונו", ואילו הפועל היהודי "שומר על החופש שלו ומגן על כבודו".


בתנאים ששררו בשוק העבודה בארץ הפירוש של סיסמת כיבוש העבודה היה דחיקת הפועלים הערבים ממקומות העבודה שלהם אצל בעלי המטעים היהודים. בתחילה עוד ניסו הפועלים היהודים להתחרות על בסיס שכר שווה עם הפועלים הערבים אולם ניסיון זה נכשל (אפילו כאשר קיבלו סובסידיה כלשהי לשכרם ע"י המוסדות הציונים). ככלות הכול הפועלים היהודים דרשו מינימום של רמת חיים אירופית – ועם כל האידיאליזם שלהם הם לא באו לפלסטינה כדי לחיות ברמת תושבי המקום. ניסיון זה של כיבוש העבודה קרס תוך חודשיים – אף כי המיתוסים על כיבוש העבודה נמשכו – ונמשכים – עד ימינו.


כיבוש העבודה לא הצליח מעולם לכבוש את שוק העבודה אבל מה שהצליח מעל למשוער היה הממד האידיאולוגי, האקסקלוסיבי כלומר השאיפה להפריד בין פועלים יהודים לערבים, ולנכס לפועלים היהודים את העבודה המקצועית יותר. כאן התחילה האקסקלוסיביות של הפועל היהודי, ויותר מאוחר של היישוב היהודי כולו – ערים ומושבות נפרדים. מעולם, למשל, לא אעלה על דעת מישהו להציע הצטרפות של ערבים לקיבוץ (או למושב עובדים) – המבוססים על אידיאל כלל-אנושי אצילי לפי האידיאולוגיה הציונית.


כיבוש העבודה במובן זה היה השלב הקריטי בבניית המדינה היהודית, ובאקסקלוסיביות היהודית בישוב הארץ. ולטר פרויס, אחד ההיסטוריונים הראשונים של תנועת העבודה הישראלית כתב: "אצל הפועלים (היהודים) הבעיה הערבית נעשתה נקודת המוקד עליו נשענה כל קהילת הפועלים הישראלית. אם היו משלימים עם המצב כפי שהוא היה, לא היו יכולים להישאר בארץ". שפיר טוען כי ניתן לתאר את כיבוש העבודה כ"לאומיות מיליטנטית" אף בהשוואה ל"לאומיות מתונה" של איכרי המושבות משום שאלה השלימו ואף היו מעוניינים בעבודה ערבית (זולה).


כיבוש עבודה היה נהוג גם במקומות אחרים בעולם שם "נאלצו" פועלים אירופים "לכבוש" עבודה, כלומר לפלג את שוק העבודה ולסלק פועלים ילידים. גם שם הפועלים האירופים לא היו מונעים, בשלבים הראשונים של הקונפליקט, ע"י גזענות אינהרנטית, אלא בהגנת רמת החיים האירופית שלהם. אך בשעה שבדרום אפריקה ואוסטרליה הממשלה הלבנה יכלה להתערב, בפלסטינה היה צריך "לנהוג בזהירות, כאשר אנו מיעוט חלש", כדברי בן צבי מאותם ימים. עם זאת היתה נקודת דמיון בין המצב בפלסטינה לבין המצב באוסטרליה, בשתי ארצות אלה תנועות הפועלים הפכו ל"בוני המדינה" המיליטנטים ובעלי גישה "עימותית" במאבק הלאומי.


התוצאה היתה שהפועלים החקלאיים היהודים בארץ, במאבקם לסילוק הפועלים הערבים מן המושבות, פיתחו לאומניות כלפי הפלסטינים, חסרת זיקה לאינטרנציונליזם (בו חונכו חלקם), הדגש היה על קולוניזציה דמוגרפית ואסטרטגיה של הפרדה – Exclusion.


הגזענות נוצרה תוך מאבק עם האוכלוסייה המקומית על מקומות עבודה, אם כי, כפי שנאמר לעיל, "נחיתותם" של הילידים היתה נתונה מראש. זה אכן אופיו העמוק של הקולוניאליזם. אין כאן ויכוח על הכוונות שהיו לאירופים מראש, אלא המצע הכללי של יחסים קולוניאליים עליו צומחים יחסים גזעניים.


ההתיישבות הציונית השיתופית / הגרמנים באים…


… כאשר אני יסדתי את הקבוצה בדגניה חשבתי שבצורה זו הוגשם הרעיון של ה: Siedlungsgemeinschaft (התיישבות שיתופית) שהוצע על ידי פרנץ אופנהיימר בקונגרס ב-1903…"


"אנוכי הקימותי את הקבוצה מתוך שיקולים מעשיים טהורים. אני חיפשתי אחר הדרך הזולה ביותר והטובה ביותר להבאת יהודים צעירים לידי הכרת החקלאות בפלסטינה"


(ארתור רופין, זכרונות)


כאמור כיבוש העבודה במטרתו העיקרית נכשל – לא רק כמקור תעסוקה לפועלים היהודים אלא גם (ואולי בעיקר) כאמצעי של קליטת מהגרים יהודיים בפלסטינה. האיכרים במושבות שהעסיקו מעט פועלים יהודים לא יכלו למלא תפקיד זה. כאן התחיל החיפוש אחר דגם של יישוב שיוכל לקיים ולאכלס מתיישבים יהודים רבים. לבסוף נמצא הפתרון בדגם של ה"קבוצה".


לפי הנארטיב הציוני המקובל, הקבוצה – מוקד ההתיישבות הציונית – היא יצירת ה"עלייה השנייה" ומנהיגיה כמו בוסל, ברץ, גורדון ועוד.


אלא שאין זה מדויק – אנשי העלייה השנייה אכן היו חברי התנועה הקיבוצית בראשיתה, אך את היסוד להתיישבות הקואופרטיבית הניחה הציונות הגרמנית (לא למען המטרה החברתית אלא דווקא הלאומית-קולוניזטורית). בכך הניחה הציונות הגרמנית בעצם את היסוד להתיישבות הציונית בכלל שכן רק התיישבות זו, בניגוד להתיישבות המושבות הראשונות, היה בכוחה ליצור את התנאים לקליטה של עולים ציוניים בהתיישבות הציונית ולהמשך המפעל הציוני.


פועלה של הציונות הגרמנית הועלמה במידה רבה בהיסטוריוגרפיה הציונית פרט אולי לשמו של ארתור רופין וכמובן הרצל. גרשון שפיר בספרו וזמן קצר אחריו דרק פנסלאר בספרו[10] מספרים את הסיפור הזה. פנסלר טוען שהעלמת הסיפור הגרמני מוכר ממהפכות קודמות כאשר הבנים (במקרה שלנו תנועת העבודה הציונית) מכלה את הוריה. למנהיגים אלה היה גם אינטרס לקשור את תולדות ההתיישבות עם אידיאולוגית המנהיגים של הציונים ממזרח אירופה שבאו אחריהם. פנסלאר מתאר כיצד התנועה הציונית בתחילתה פעלה בתחום ה-Kulturbereich (תחום התרבות) הגרמני שהשאירה חותמה על מתכנני ההתיישבות הציונית האלה, הן יהודים ילידי גרמניה ואוסטריה, והן יהודי מזרח אירופה בוגרי אוניברסיטאות גרמניות.


המנהיגים הבולטים בתכנון והדרכת ההתיישבות היו רופין, ורבורג, אופנהיימר, בודנהיימר ורבים אחרים ששמותיהם כמעט לא נזכרים היום.


ציונים אלה תכננו את ההתיישבות בראשיתה (אחרי שלב ראשון של המושבות הראשונות בתכנון של אנשי הברון רוטשילד). הם גם יסדו את המוסדות העיקרים לביצוע משימה זו – את הקרן הקיימת, את קרן היסוד, את הבנק של ההסתדרות הציונית העולמית The Jewish Colonial Trust. כאשר נוסד בנק זה (1898), נשא בודנהיימר, אחד ממייסדיו את הדברים הבאים: "הבנק יפעל כמו ה-Landbank (הבנק החקלאי) בברלין הפועל למען התפשטות ההשפעה הלאומית הגרמנית במחוזות הפולניים בפרוסיה (פולין היתה אז מחולקת בין רוסיה, אוסטריה ופרוסיה), כאשר הוא קונה אחוזות גדולות מאצילים פולניים על מנת לייסד חוות לאיכרים גרמניים. הבנק יהיה מוסד דוגמת החברות הקולוניאליות הגרמניות העובדות, למען התפשטות טריטוריות קולוניאליות גרמניות בהן הם משיגים זכויות, פריבילגיות, וריבונות על טריטוריות מעבר לים" (פנסלאר).


יהודים גרמנים אלה היו, זולת היותם ציונים (אם כי מסוג שונה אך אופייני לאותם ימים: הם ראו את הציונות כמתאימה לקליטת יהודי מזרח אירופה אך לא ליהודים גרמנים). למרות שפעלו בארגונים הציונים הם ראו עצמם פטריוטים גרמניים נלהבים, יתר על כן – רובם הזדהו גם עם המטרות האימפריאליות של גרמניה הקיסרית של אותם ימים. לא ייפלא איפה שתכניות ההתיישבות שלהם נלקחו ממודלים גרמניים – ודווקא ממודלים גרמנים קולוניאליים, כמו דוגמת בודנהיימר לעיל.


ההסתדרות הציונית הגרמנית, למרות היותה ארגון קטן, היתה נותנת הטון בתוך התנועה הציונית העולמית באותם הימים. משרדיה המרכזיים והביטאון המרכזי של ההסתדרות הציונית היו בגרמניה ובאוסטריה, שפת הקונגרס הציוני היתה גרמנית וכן פרסומיו. במידה רבה היתה זהות בין ההנהגה הציונית הגרמנית והנהגת ההסתדרות הציונית העולמית (הרצל ונורדאו). משרד ההסתדרות הציונית בפלסטינה, ה-"Palaestina Amt" המפורסם שכוון את דפוסי ההתיישבות הציונית עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, נוהל על ידי רופין.


(אך ראוי להזכיר שמעמדה הבכיר של הציונות הגרמנית נבעה במידה רבה מאוד גם ממעמדה המרכזי של גרמניה הקיסרית באירופה וגם במזרח התיכון, ובפרט בממלכה העותומאנית. לא במקרה חברה טורקיה לגרמניה במלחמת העולם הראשונה. אכן אחרי תבוסתה של גרמניה עברה המנהיגות בהסתדרות הציונית לאנגליה).


היה זה רק טבעי שהמציאות הגרמנית תשפיע ביותר על הציונים הגרמניים בבואם לתכנן התיישבות בפלסטינה (כשם שרוטשילד הושפע על ידי מודל הקולוניזציה הצרפתית באלג’יר, וכשם שבין אנשי השומר הרוסיים היו שראו כדוגמה את התנחלות הקוזאקים בדרום מזרח רוסיה – התנחלויות ששימשו את הצאר להרחבת האימפריה נגד התושבים המקומיים האסיאתים).


בעקבות משבר החקלאות הגרמנית בסוף המאה ה-19, קמו אישים שונים בעלי הצעות לתיקון המצב. ביניהם היה למשל, מיכאל פלורסהיים שהציע הלאמה של הקרקע והקמת מושבות על קרקע השייכות לכלל תושביה באופן קולקטיבי. אחרים הציעו אגודות עצמאיות, בהן תהיה לכל חבר זכות שווה ובלתי ניתנת להעברה על הקרקע ועל אמצעי הייצור. גם הרצל הושפע מרעיונות אלה ופעל למען יצירת אינפרא סטרוקטורה של התיישבות קואופרטיבית וצורות אחרות של התיישבות לאומית.


אחד ההוגים והפעילים בראשית ההתיישבות היה פרנץ אופנהיימר שהושפע מהרעיונות לעיל ופירסם ב-1896 ספר בשם Die Siedlungsgenossenschaft (ההתיישבות השיתופית). הוא פיתח תיאוריה של בעלות ציבורית על קרקע ויישוב קואופרטיבי. את ניסיונו רכש בעבודה בפרוסיה המזרחית, ותוכניתו כוונה במקורה להקלת המצב שם. באותה תקופה התנהל מאבק בהנהגתו של ביסמרק (1886) לשינוי הדמוגרפיה נגד הפולנים. היה זה מאבק של התיישבות חקלאית גרמנית כנגד העסקת פועלים פולנים. לקחים שהופקו מן המאבק על התיישבות "דמוגרפית" בגבול גרמניה, הפכו גם למודל שנבחר על ידי ורבורג ורופין. כלומר פיתוח התיישבות "נקייה" מבחינה לאומית ללא צורך להעסיק פועלים ערביים. מדיניות כזו שייכת לסוג של קולוניאליזם שהוגדר ע"י חוקר הקולוניאליזם הידוע פילדהאוז, "Pure Settlement Method" "שיטת התיישבות נקייה", שהיתה נהוגה על ידי מתיישבים לבנים בצורות שונות במושבות באמריקה, אוסטרליה, ניו זילנד ודרום אפריקה.


מאחר שבפלסטינה לא היתה ממשלה בשליטת המתיישבים, לא היה אפשר להפקיע אדמה עבורם. (ההפקעה – (ובגדול!) – באה רק בעקבות 1948) והיה צריך ליצור את הכלים במציאות העותומאנית לרכישת קרקע (הקרן הקיימת לישראל) ולמימון (קרן היסוד ועוד). הקרן הקיימת נוסדה בשנת 1901. מטרתה היתה בעלות לאומית על הקרקע. תקנותיה מנעו ממי שאינו יהודי שליטה על קרקע שנרכשה על ידי הקרן. במקום בעלות פרטית נקבעה שיטה של חכירה של קרקע העוברת בירושה. בשיטה זו אפשר היה להעביר את הקרקע למתיישבים חסרי אמצעים. עקרונות אלה נשאו את סימני ההשפעה "הגרמנית" כפי שצוין בפירוש בכנסים הציוניים ובספרות הציונית של אותה תקופה. ב-1908, כאשר בראשותם של ורבורג ורופין נוסדה קרן לפעולת ההתיישבות של ההסתדרות הציונית, כותב ורבורג לאוסישקין: "… איננו מתכננים [בקרן החדשה] ניסויים בעלי תוכן בלתי ידוע. אנו מסתמכים על שיטת הקולוניזציה הפרוסית כפי שהתנהלה בעשר השנים האחרונות".


מי המציא את הקיבוץ?


לימים התפתח ויכוח מניין צמח רעיון הקיבוץ. שפיר מציין שכל המחקרים המרכזיים על אודות ההיסטוריה של תנועת הפועלים הישראלית, שוללים שיקולים אידיאולוגים (סוציאליסטים) ביצירת הקיבוץ. הוא מציין שמניעים אידיאולוגיים-סוציאליסטיים ניסו להרכיב על ייסוד הקבוצה באופן רטרואקטיבי.


הדגשת הצד האידיאולוגי-שיתופי-סוציאליסטי נולד בעיקר עם העלייה השלישית. זו באה ארצה אחרי המהפכה ברוסיה ורצתה לראות בקיבוץ דרך אל הסוציאליזם, וטיפחה אמונה זו.


אלא שרופין ראה עצמו כמייסדה של ההתיישבות השיתופית. הוא ראה בדגניה ובקבוצה בכלל, אפשרות של התיישבות לאומית בתנאי פלסטינה של אז. דומה שקביעתו של שפיר קולעת כאשר הוא מסכם: "האופי הלאומי של הקיבוץ היה הבסיס והסיבה הראשונה לעצם קיומו". ("first raison d’etre").


אכן יהיה נכון לקבוע שהקיבוץ היה אבן יסוד ליצירת האומה הישראלית. התנועה הקיבוצית ויותר מאוחר מושבי העובדים היו היסוד ליישוב ואכלוס יהודי, ליצירת הבסיס הטריטוריאלי של אומה חדשה. המטרה והאופי של ההתיישבות זו היו אקסקלוסיביים במהותם. הונח יסוד ליצירת כלכלה וחברה נפרדים מן התושבים המקומיים. אלמנט בסיסי בכל זה היה שיתוף הפעולה הדוק בין ההסתדרות הציונית שסיפקה את הקרקע ואמצעי המימון לפיתוח של המשק החקלאי ותנועת העבודה ש"סיפקה" את העובדים. שיתוף פעולה זה הביא בסופו של עניין להגמוניה של תנועת העבודה וגם ללכידות לאומית ההדוקה והאחדות הלאומית הציונית, הקיימת עד היום.







  1. S. N. Eisenstadt, Israeli Society, Basic Books, New York, 1967.


  2. יונתן פרנקל, נבואה ופוליטיקה, עם עובד .1989


  3. Eric Hobsbawm, The Age of Empire 1875 – 1914. Vintage Books, New York, 1989.


  4. Theodor Herzl , The Jewish State in The Nationalism Reader, ed. by Omar Dahbour/Micheline R. Ishay, New Jersey 1995,


  5. Max Nordau, Speech to the First Zionist Congress) 1897), in Arthur Hertzberg, The Zionist Idea, New York 1959.


  6. Gershon Shafir, Land, Labor and the Origins of the Israeli-Palestinian Conflict, 1882-1914, University of California Press, Berkeley, 1996.


  7. Yosef Gorni. Attitudes to Arab-Jewish Confrontation as Reflected in the Hebrew Press: 1900-1918. In "Zionism", Spring 1980.


  8. Ber Borochov, Nationalism and the Class Struggle, Introduced by Abraham G. Ducker. Poale Zion of America. New York, 1937.


  9. Eric Hobsbawm see above


  10. Derek J. Penslar, Zionism and Technocracy, The Engineering of Jewish Settlement in Palestine 1870-1918, Indiana University Press. Bloomington 1991.

תגובות
נושאים: מאמרים

23 תגובות

  1. קורא הגיב:

    שאלה לשמואל אמיר
    מי היו התורמים או המשקיעים שמימנו את פעולות ההתיישבות הציונית בשלב קניית האדמות בפלשתינה? מהיכן הגיע הכסף? האם קיים תיעוד על כך?

  2. מיכאל: רצינות מול היסטוריוסופייה מניפולטיבית הגיב:

    (למערכת -כאן תיקנתי דבר מה)

    מאמר מדהים, מבוסס היטב, מרתק ופוקח עיניים.
    נפלא. ולמה אני מרגיש כזאת הקלה מול המחקר הרציני והחכם שלפנינו?

    כי הוא כה שונה מהדילטנטיות של הכתיבה ההיסטוריוסופית הפאשו-סטליניסטית במקומותינו – כתיבה כבידה, עתירת דימויים רופפים, אי אירגון, פיברוקים וחצאי אמיתות תור ליבוי מצגים כוזבים ומכוונת למניפולציות כלפי הזכרון ההיסטורי. ובעקר, כזאת שעומדים מאחריה צעירים ציניים ואמביציוזיים שכותבים בקלות דעת וחפיפניקיות חרף הנימה הנישגבת, שהרי הם מריחים היטב איך לקבל כיבודים מהממסד, או להיות מזומנים לנסיעות חינם לגרמנייה בהם הם מטיפים בכובד של שגב גודם והלום פוזה טראגית לנוער גרמני וכיוצא באלה, תוך השתלבות בתעשיית השואה, ששכרה בצידה.

    עלינו להבין שמאחורי כובד הפאשיזם והדורסנות, עומדת רטוריקה כבדה ומדבירת תודעה שהינה בעיקר מניפולציות במידע והסחת דעת.

    להלן דוגמא לכתיבה היסטוריוסופית כזאת, וטכניקות הפצת השקרים המלווה בההסתה הכבדה – המתבטאת כאן בכל תחום של הרוח ולא רק בנושא הספציפי הזה – שעומדים מאחוריהן חפיפניקיות, אקלקטיקה ודילטנטיות נוראה, וציניות קלת דעת המתחפשת לכובד ראש:

    — קישור —

    מיכאל שרון

  3. יגאל הגיב:

    כתיבה בהירה ומרתקת, החודרת לעומק. כל הכבוד!

    אולם בכל זאת, יש בה מגמתיות מובנית, הפוגעת באובייקטיביות לכאורה של המאמר:
    1. אין הכותב מזכיר את תחושת העם הערבי,
    תושב המקום, לגבי הופעתם של המהגרים החדשים
    הללו.

    2. האינטראקציה בין העמים לא מובאת, למעט
    העובדה שהועסקו פועלים ערבים.

    3. מהי חלקה של היהדות, כהיסטוריה וזהות
    בתודעת של המהגרים?
    כיצד ראו את שליחותם? האם רק כהשתלטות
    טרטוריאלית ע"מ ליישם רעיון שבמקורו
    הוא אירופי?

  4. יעקב הגיב:

    יש להדגיש שהתנועה הציונית לא הייתה תנועה קולוניאלית, מהסיבה הפשוטה שלא הייתה מדינת אם ששלחה את העולים לארץ.בנוסף, אין אף מדינה קולוניאילית שהיה לה קשר היסטורי כל שהוא עם הקולוניה. הקולוניאליסטים באו לקולוניה על מנת
    לנצל את אוצרותיה לטובת מדינת האם. בכל קולוניה
    היו הילידים הפועלים השחורים וה"לבנים" היו המנהלים. אצל אנשי העליה השניה היה הדבר הפוך.
    הם היו הפועלים השחורים, הם עבדו בחקלאות, סללו
    כבישים ולאט לאט הצליחו להפוך את הפירמידה וליצור מעמד פועלים שבלעדיו לא היה סיכוי
    להקמת מדינה יהודית. העובדה שרבים מהעולים נשברו ועזבו רק מדגישה את ההישג העצום של אלה
    שנשארו.
    אמיר מצטט את הרצל ואת נורדאו כהוכחה לגזענותם ול"קולוניאליות" הציונית. אך הוא איננו מצטט את ז’בוטינסקי שכתב ב – 1923 שבמדינה היהודית שתקום, אם ראש הממשלה יהיה
    יהודי, סגנו יהיה ערבי ולהפך. הוא גם כתב באחד
    משיריו: "שם (במדינה שתקום) ירווה לו משפע ואושר בן ערב בן נצרת ובני". לא בדיוק "גזענות".
    לסיום, אני חוזר ואומר שהתנועה הציונית
    לא הייתה תנועה קולוניאלית, ומדינת ישראל אינה
    מדינה קולוניאלית.

  5. דרומי הגיב:

    לא ברור מאיפה אתה שואב את הגדרות שלך לקולוניאליזם, שלפיהן אוסטרליה וארה"ב אינן התיישבויות קולוניאליסטיות (כי לא היו עובדים מקומיים).

    ולגבי ז’בו – גם אם נקבל את דבריו כפשוטם, זה שהיו כאלה שהטיפו נגד קולוניאליזם זה לא אומר כלום. עוד לא ראיתי סגן ראש ממשלה ערבי.

  6. שמואל אמיר ליגאל הגיב:

    ליגאל שלום
    תודה על המחמאות[
    אני מודע (מאוד) לחסרונם של הפלסטינים כסובייקטים עצמאיים, במקום פסיביים, במאמרי. הסיבה היא שאני מטפל בקולוניאליזם הציוני-ישראלי ומבצעיו שהם אינם פלסטינים. אני גם פונה לקהל הישראלי יהודי באתר הזה ומנסה לספר לו את סיפורו. אבל הערתך היא בהחלט במקומה. כבר בעבר הבעתי במאמרים בנושאים אלה את דעתי שהיסטוריה של פלסטין- ישראל צריכה להיכתב בסופו של עניין ע"י צוות
    היסטוריונים משותף, פלסטיני-ישראלי.
    אשר לשאלתך בעניין חלקה של היהדות , כהיסטוריה וזהות בתודעתם של המהגרים. זה נושא עליו נכתבו כבר דברים רבים. יונתן פרנקל בספרו "נבואה ופוליטיקה" כותב שלמרות ש דור המהגרים (העלייה השנייה) "היו דור אנטי קלריקאלי ,. לעתים קרובות אתיאיסטי, חזונם נשאר משיחי במידה מרובה – כפי שנוצר בחדר ובישיבה, ובחינוך החסידי שקיבלו או בהתלהבותם הרגשית והעמוקה להתגלותו של הרצל כמבשר הגאולה המיוחלת, אחרית הימים". הוא גם כותב "שלאותם צעירים שקרבתם לציוניות הייתה מעוגנת אך ורק ברעיונות חברתיים-מהפכניים בלא תוספת של מיתוס לא נשארו על הרוב בארץ אלא לתקופה קצרה." "שליש מהגברים שעלו בעלייה שנייה למדו בישיבות או לפחות בחדר ויותר מחציים ידעו היטב עברית עם בואם לארץ. כמעט 13 אחוזים היו בנים לרבנים, לחזנים או לכלי קודש אחרים", כד שליסוד הדתי המשיחי הזה הייתה בודאי השפעה ניכרת. אולם עלי להוסיף שלא נכון לראות במשיחיות הלאומית תכונה יהודית מיוחדת או ונפרדת מאשר אצל עמים אחרים. סלו ברון, ההיסטוריון היהודי החשוב, שהזכרתי כבר כמה פעמים, הצביע על כך שלהט משיחי היה נפוץ בלאומיות המערבית והשפיע גם על היהודים. ואגב כך אם כבר נגעתי בעניין זה: : גם בתקופת שבתי צבי היו קיימים זרמים משיחיים דתיים חזקים מאוד באירופה , תופעה ששולם לא הזכיר כלל בספרו.

  7. עפרה ישועה-ליית הגיב:

    שמואל היקר – עוררת ויכוח אקדמי מרתק בשאלה איזה מין קולוניאליזם מהווה הציונות. תרשה לי רק להוסיף שמדובר בקולוניאליזם כושל במיוחד, אולי הכושל ביותר מכל התנועות שהחלו במאה התשע עשרה ובוודאי כושל מכל נדידות העמים שהזכיר דן תמיר. מפני שבצד הצלחותיו הכלכליות והנדל"ניות הוא גרר איתו את האידיאולוגיה הדתית הקיצונית והבדלנית של היהודים מן הגולה, ויצר גטו חדש ומבוצר, ההופך להיות מרושע ככל שהוא מסובך יותר עם עצמו ועם הסביבה.
    היהודים אמנם לא השמידו את הילידים כמו שעשו אירופים באוסטרליה, לא שעבדו עבדים כמו האירופים בארצות הברית והערבים באפריקה, אבל רתיעתם מחיים משותפים עם בני הארץ שאינם יהודים הפכה אותם (אותנו) למנודים מבחירה.
    זוהי רתיעה דתית-אורתודוכסית שביטוייה הגזעניים מוזרים במיוחד. אתה מדבר על "כיבוש העבודה": המצאת הקיבוץ והמושב היו רק שני פטנטים; במקביל יובאו ארצה פועלים יהודים-ערבים (מתימן, ביניהם הורי הסבא והסבתא שלי); הם היו פחות "לבנים" מהפועלים הילידים ובוודאי עם פחות גינונים מערביים יחסית לערביי יפו העשירים, אך הועדפו כפועלים, מסיבות דתיות. בשנות החמישים בוצע יבוא המוני של יהודים-ערבים גם ממדינות אחרות, הכל כדי להלחם ב"סכנה הדמוגרפית". כיום מגלים הישראלים גזענות בוטה כלפי מהגרים מאתיופיה – אך מחבקים אותם כחברים חדשים למאבק בערבים הפלשתינים המקומיים.
    במילים אחרות: המוטציה הקולוניאלית הישראלית היא דתית; מאחר שהיא מבוססת על ההלכה היהודית היא מכילה מנגנון אוטומטי לשחיקה דמוגרפית נמשכת, המחייב "התגוננות" אינסופית באמצעים צבאיים.
    מי שרוצה לסיים את המצב הקולוניאלי חייב להיות מוכן לנתק אותו מהבסיס הדתי-אורתודוכסי. זו הסיבה שהפרדת הדת מהמדינה צריכה לעמוד בראש סדר העדיפויות של מי שרוצה לקדם ערכים כמו שוויון אזרחי, זכויות אזרח והזדמנויות שוות. הפחד מ"מדינת כל אזרחיה" אינו הצדקה לבריחה המתמדת מהנושא הזה. — קישור —

  8. שמואל אמיר לעופרה הגיב:

    עופרה יקירתי,
    אנו חלוקים על אופיו של הקולוניאליזם הישראלי-יהודי (אבל שותפים להגדרה של קולוניאליזם). לא אמשיך כאן את הוויכוח הזה – את מה שהיה לי לומר כתבתי במאמרי "קולוניאליזם או דת". אבל העלית נקודה מעניינת וחשובה – הבאת יהודים מתימן לפלסטינה. אבל את טועה לחשוב שהם הובאו ארצה מסיבות דתיות. (אלא אם את רוצה לומר שבן גוריון ובן צבי באו משום דתיותם). הם הובאו כפועלים זולים – להם ישלמו שכר כמו לפועלים ערבים ופחות מאשר לפועלים אשכנזים. כך הם ישרתו את הציונות בכיבוש העבודה מן הפועלים הערבים, ומאידך ישמשו פועלים זולים לבעלי המטעים במושבות. לכל זה לא היה קשר לדת. היה לזה קשר לגזענות קולוניאלית נבזית. שפיר בספרו מקדיש לכך פרק מיוחד ומאלף – מאוד מומלץ.

  9. מעפרה לשמואל הגיב:

    שמואל היקר,
    "הובאו כפועלים זולים" – אכן! אבל האם חסרו אז בפלשתינה פועלים זולים???
    התימנים הובאו מפני שהיו גם זולים וגם יהודים על פי דתם, כדי לסייע במשימה של בנית יישוב חדש על בסיס הטוהר ה"לאומי". הקריטריון היחיד ביהדות ללאומיות הוא הדת (ועיין חוקי האזרחות של מדינת ישראל). אז איך אפשר להגיד שלא היה לזה קשר לדת? גם לא נראה לי שהגזענות כלפי התימנים היתה "נבזית" יותר מהגזענות כלפי הפלשתינים, להיפך: הדת בסופו של דבר נתנה לתימנים תוך דור אחד כרטיס כניסה למעמד הבינוני הישראלי. מה שנמנע עד עצם היום הזה מהערבים הלא-יהודים.

  10. לעופרה הגיב:

    עופרה,
    בשביל המטרה הציונית של דחיקת האוכלוסיה המקומית הספיקו היהודים ממזרח אירופה. את יהודי תימן הביאו במיוחד למטרה של דחיקת הפועלים הערבים – במחיר זול. אין זה אומר שזה לא השתלב במטרה הציונית הכללית.
    הציונים היו כידוע יהודים. מצידי את יכולה לקרא לציונות יהדות.(אמנם נשארת שאלה קטנה למה הציונות נוצרה רק בסוף המאה התשע עשרה ולא לפני זה – הרי יהודים היו גם קודם?).הקולוניאליסטים הספרדים היו קטולים, האנגלים אנגליקנים. אפשר אם כן לייחס את הקולוניאליזם שלהם לדת קטוליות ואנגליקניות. לא יקשה אפילו לגלות סימני היכר קטוליים או אנגליקנים בקולוניאליזם שלהם. לדעתי אין זה תורם להבנת טיבו של הקולוניאליזם. להבנת הקולוניאליזם חשוב קודם כל לגלות את קווי האופי הכלליים המשותפים של התופעה. ש.א.

  11. דן תמיר הגיב:

    אין בהכרח סתירה בין דעותיו של ש"א על קולוניאליזם כתופעה לבין אבחנותיה של עי"ל על היסוד הדתי המרכזי בחלק מן הפרקטיקה הציוניסטית בא"י במאה האחרונה.
    נקודה נוספת שכדאי לזכור היא שבשונה מן הגרוס (תרתי משמע) על ידי אי אלו כותבים, "ה"ציונות לא רק שלא היתה מקשה אחת בשום נקודת זמן, אלא גם השתנתה במרוצתו.

  12. דן תמיר הגיב:

    1. אינני רואה כאן טשטוש. לא כל תשובה שאינה "או-או" הנה בהכרח מטושטשת. תשובה יכולה להיות מהסוג של "גם וגם", ועדיין להיות ברורה. מורכבות וטשטוש אינן הינו הך.
    2. לענין קולוניאליזם ודת, מענין לשוב ולעיין ברעיונותיו של י"ח ברנר, שכבר בתחילת המאה העשרים הבחין בין "דת" יהודית ל"רליגיוזיות" ציונית.
    3. לדעתי, אנטיקולוניאליזם רדיקלי מתחיל בהפרדת דת ממדינה. כמו שאומרים, אם כבר – אז כבר. כדי לעקור משהו מן השורש (באופן רדיקלי) יש לחפור עמוק באדמה, ולא להסתפק בגיזום ענפים.
    4. כמו שרמזת, בקולוניאליזם שהניח את הבסיס למדינת ישראל של היום היו יסודות דתיים וחילוניים כאחד. כרגע נראה שהיסודות הדתיים חזקים יותר באחיזתם בקולוניאליזם.
    5. אני חולק על הקביעה שהציונות באה תוך התגברות על הדת. אין דין הנסיונות לבנית לאומות "יהודית" כדין הנסיונות לבנית לאומויות אחרות, שגם הן לא בהכרח משוחררות מדת.
    בהקשר הדיון כאן, אני מציע לזכור שמה שכונה "ציונות" בירושלים של שנת 1920, נניח, אינו מה שמכונה "ציונות" בתל אביב של שנת 2005, קל וחומר ביבשות שונות. זה יאפשר לנו לראות דברים בצורה בהירה יותר ופחות "מטושטשת".

  13. לדן תמיר הגיב:

    לדן תמיר,
    לא לגבי כל סוגיה אפשר לגרוס "גם וגם", בשביל מה הטשטוש הזה? באידיאולוגיה של הקולוניאליזם הישראלי שימשו גם מוטיבים דתיים – אז מה ? המסקנה שהקולוניאליזם היה דת ולא קולוניאליזם? אנטי קולוניאליזם רדיקאלי מתחיל בהפרדת הדת מן המדינה או בנסיגה מן השטחים? הקולוניאליזם שהניח את יסודות היישוב והמדינה היה חילוני או דתי? הלא הציונות, והלאומיות בכלל, באו תוך התגברות על הדת. לא במקרה הרוב העצום של הדת היהודית התנגד לציונות, וב"מזרחי" ראו מתפקרים.
    ומה כוונת הערתך שהציונות לא הייתה ממקשה אחת והשתנתה במשך הזמן. אין ודאי תופעה היסטורית שלא משתנה עם הזמן וכו’ אבל למה אתה רומז בהקשר הדיון שלנו? שהציונות לא הייתה קולוניאליסטית או לא כל הזמן?. אולי נעשה פריודייאליזאציה (תיקוף) – עד 67 או עד 48 (או בחוץ לארץ) לא הייתה קולוניאליסטית.. אני מציע להסתכל על עברינו הישר לפנים ובלי הנחות – על מנת להתגבר עליו.
    שלך ש.א.

  14. נועה – לעפרה הגיב:

    בתקופה הרומית היהדות היתה דת מיסיונרית, ויהודים עשו נפשות לדתם. הם גם היו (כבר אז) פזורים בכל מקום, מה שהקל על זה.
    זה הוביל לאנטישמיות.

    לא ברור לי למה הרעיון של הגדרה לאומית ליהודים מהווה יותר בדלנות מאשר הגדרה לאומית לצ’כים, להונגרים ולמצרים.

  15. עפרה הגיב:

    שמואל – הציונות אולי התחילה כנסיון להתנער מן הדת אך מעולם לא התנתקה מהמוטיב המרכזי של היהדות שהוא הבידול מן הגויים. לא מדובר בסתם "מוטיב דתי" אלא בתשתית רעיונית ואירגונית המובילה בהכרח למבוי סתום דמוגרפי-כלכלי. האנגליקנים והקתולים, כמו היוונים והרומאים, השתמשו בדת (בציניות הראויה) לצרכיהם כדי להשתלט על עמים ילידים, ויצרו קואליציות עם חלק מהנכבשים על בסיס מעמדי ותרבותי. יהודים נמנעים ממסיונריות. לכאורה זה צריך להרשם לזכותם, אולם הענקת ערך עליון לבדלנות המיטה על הקולוניאליזם הציוני האשמות בגזענות שקשה להתווכח איתן.
    הכיבוש הישראלי, בהיותו מבוסס על החוקים הדתיים הקשוחים של המנגנון האזרחי והצבאי, מנציח את עצמו תוך הקצנה בלתי פוסקת של היחסים עם הנכבשים. לכן אני מסכימה לחלוטין עם דן: שום דבר לא ימוטט את הכיבוש ביעילות רבה יותר מהפרדת דת ומדינה. לא במקרה "נסיגה מן השטחים" הפכה פתאום לסיסמה של תומכי שרון! — קישור —

  16. עפרה לנועה הגיב:

    בוודאי קראת היום על עתירת ילדי העובדים הזרים? גם הם קרבנותיה של הבדלנות. ההגדרה הלאומית של היהודים בישראל אינה הגדרה עצמית (כמו אצל צ’כים מצרים והונגרים) אלא מותנית בחוק בהרשאה רבנית. היהודים מגינים על זכויות היתר שלהם המעוגנות בחוקי המדינה ומונעים אותן מלא יהודים. בעולם קוראים לזה "גזענות" אך הבסיס הוא דת ולא גזע.

  17. ישראל פוטרמן הגיב:

    הקולוניאליזם הציוני אינו מבוסס על הדת ואפילו לא על הגזע, אם כי יש בו גם כאלו. הוא מבוסס על כל מי שיש לו פוטנציאל להצטרף לגזענות כנגד הילידים הערבים. לכן "עולים" מרוסיה שאינם יהודים עפ"י ההלכה ואפילו "גויים" גמורים מתקבלים בברכה ע"י הציונים למרות רטינות מצד החרדים ודרישה להקל בגיורם מצד החרדלי"ם. כך האתיופים ובודאי הפלשמורה.
    הפרדת הדת מהמדינה תהפוך את אותם ספק יהודים לחלק אינטגרלי של החברה הקולוניאלית ציונית שעכשו הם עומדים בהתנגשות איתה מהסיבות הללו.

  18. אור חורב הגיב:

    התגובה של פוטרמן הכי מעניינת כי היא נוגעת (נגיעה קלה בלבד לאכזבתי) בנושא ההגירה מהמדינות הסלאביות שלשיטתי מהווה וממחישה יותר מכל מאורע אחר את הפרדוקס שמגיבים קודמים ניסו בסירבול קל להגדיר, פרדוקס שאנו מקיימים וחיים (ומשמשים בו כלים) יום יום.
    אשמח אם מישהו כאן יוכל להפנות אותי למאמרים העוסקים בתופעה הזאת ומשמעויותיה בקונטקסט של המאמר לעיל, או בכל קונטקסט שבו יושם הדגש על התנפצותה הקתארטית של הסתירה בין ערכי הציונות המקוריים, הנלמדים ומשוננים עד היום, ובין החזיון הסוציולוגי מעורר התהיות בשווקים, בשכונות המעמד הנמוך ופעם בארבע שנים בקלפי. אותה תופעה שאני מכנה המעשה הכי לא-ציוני של הציונות.

  19. לעופרה משמואל הגיב:

    לעופרה היקרה שלום,

    נועה כבר ענתה לך בעניין "הבידול מן הגויים" שהוא כביכול המוטיב המרכזי של היהדות.
    אני מסכים עם נועה ויכול רק לחזק את דבריה: כבר בבית השני היהודים ייהדו את האדומים וגם מיעוטם אחרים. גם החזרים (הכוזרים) התייהדו. יש אפילו שמיחסים את הגידול הגדול והפתאומי של יהדות מזרח אירופה בתום ימי הביניים ליהוד זה. כמו כל תופעה ראוי גם לבדוק מיסיונריות דתית בהתאם למציאות בה קיימת דת מסוימת ולא רק לפי עקרונות דתיים כביכול. מיסיונריות היא לרוב נחלתה של דת חזקה ושולטת. כאשר היהדות נחלשה היא גם פסקה להיות מיסיונרית.
    אשר "לבידול מן הגויים כעקרון מרכזי של היהדות" את טועה מאוד לדעתי. כבר בזמן העתיק היהודים יצאו מארצם והתפזרו בארצות חוץ – באלכסנדריה נוצרה קהילה יהודית גדולה מאוד – יש טוענים גדולה מזו שבירושלים. חשוב מזה – רוב היהודים בכל הזמנים דווקא התבוללו בסביבה. בזמן העתיק מעריכים שהיהודים היוו עד 10% מתושבי האימפריה הרומית. לפי חישובים שונים היו היום מעל 200 מליון יהודים לפחות לו אלמלא ההתבוללות.. בידול יהודי בימי ביניים בגטאות נכפה לרוב על היהודים, ברגע שזה התאפשר (האמנציפציה) הם ברחו החוצה, הם בחרו לגור בין "הגויים" ורובם הרגיש עצמו כאזרחים של המדינה בה גרו. בימינו חלק גדול של יהודי אירופה וארה"ב מתחתנים עם לא- יהודיים ואינם מתבדלים כלל. נכון שיש קבוצות חרדיות מתבדלות קטנות המנסות לשמור על אורח חיים מן העבר. לדידם חל עקרון "הבידול".

    וביחס להפרדת הדת מן המדינה. אם אכן זו הדרך הפוליטית הראשונה והעיקרית עבור אנשים המתנגדים לקולוניאליזם יש בכל זאת להסביר כיצד אלה ששמים מטרה זו בראש מעיינם יותר מכל הגופים הפוליטיים האחרים בארץ הם אנשי מפלגת שינוי – אנשים חילוניים שהמאבק נגד הקולוניאליזם הוא מהם והלאה. (זה בהחלט בהמשך המרכז-אירופיות המהוללת שלהם, הרי אנשים וארצות חילוניים במובהק בהן נפרדה מזמן הדת מן המדינה, עמדו בראש האימפריאליזם והקולוניאליזם המודרני). רק אתמול הסביר גדעון לוי בצורה מבריקה ב"הארץ" כי אין נושא זה יכול לעמוד בראש סדר היום של אנשים הלוחמים בכיבוש. מומלץ מאוד לקריאה!

  20. מעפרה לשמואל ולאור הגיב:

    לשמואל: "שינוי" אכן לא מוכנה לאמץ את עיקרון הפרדת הדת מהמדינה, בדיוק מהטעמים הקולוניאליסטיים שהזכרת. צביעותה של התנועה הזאת נחשפה בוויכוח שהתחולל על נושא זה בראשית דרכה, אך לא זכה לדעתי לתהודה הראויה.
    אתה קובע בצדק: "אלמלא ההתבוללות היו היום 200 מיליון יהודים". אי אפשר להתבולל לתוך היהדות – רק החוצה ממנה. אלא אם כן אתה יהודי רפורמי או גנדי (שסיפר בגאווה איך אילץ את הרב גורן לגייר מיידית את אשת בנו). אתה צודק גם באיזכור העובדה שהיו בהסטוריה גם מגמות יהודיות אחרות: לא רק הכוזרים, גם בתימן היתה ממלכה יהודית לפני האיסלם!
    אבל כיום היהדות – לפחות זו המקובלת על פי החוק הישראלי – התיישרה לפי עקרון איסור ההתבוללות. וזה לא רק בגלל החרדים.
    אור: לפרדוקס הסלבי מוקדש פרק 19 בספרי "ארץ, ברית; איך ניגפה הציונות המדינית בפני הדת היהודית" — קישור —

  21. לעופרה הגיב:

    לעופרה שוב שלום,
    נדמה לי שגם את "נכנעת" קמעה לדעות הרווחות אצלנו בענייני יהודים ויהדות, ובעיקר בעניין ה"ייחוד היהודי ". בעיני יהודים אינם טובים או רעים יותר מעמים אחרים ודתות אחרות. הם גם לא שונים כל כך מן "הגויים".
    הם אפילו לא קולוניאליסטים גרועים או טובים יותר מאחרים. השוני בקולוניאליזמים נובע בתנאים השונים בהם הם נהוגים. הדת כפי שכבר כתבתי כמה פעמים משחקת כאן תפקיד מינורי לחלוטין. לכן הפרדת הדת מן המדינה, דבר רצוי כבמובן לכשעצמו, אין לו שייכות לקולוניאליזם כאן או לסיום הכיבוש. החילוניים שלנו הוכיחו עצמם כקולוניאליסטים חסרי מצפון כמו בכל מקום אחר. האם את באמת חושבת שנמתין במאמץ לחיסול הכיבוש עד שהדת תופרד מן המדינה? האם נסביר זאת לפלסטינים? האם הם יקבלו טיעון כזה? מישהו אחר? שמואל

  22. דן תמיר הגיב:

    סליחה על ההתערבות במה שנראה שמתפתח כדיאלוג, אבל נראה לי שיש בעיה מושגית בסיסית בטענה ש"החילוניים שלנו הוכיחו עצמם כקולוניאליסטים חסרי מצפון כמו בכל מקום אחר". הבעיה איננה עם הקולוניאליזם, אל עם "חילוניים". מה שמכונה בארץ "חילוניים" ומי שמתכנים "חילונים" במקומותינו רחוקים מחילונות כמרחק טומי לפיד מהמניפסט הקומוניסטי. לא כך?

  23. י. סלע הגיב:

    מאמר נפלא המראה עד כמה התנועה הציונית היתה התנועה הצודקת ביותר בעולם. למרות הכיבוש הערבי על ארץ-ישראל, למרות גזל הקרקעות, למרות שיטת האיסלום הערבית והגירוש, היהודים נשארו נאמנים לארצם ומולדתם.

    המשמעות היא ששום כיבוש לא יכול להימשך לעולם, ולכן התנועה הציונית מהווה השראה לכל התנועות הלאומיות בעולם.

הגיבו לדן תמיר

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים