הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-1 בדצמבר, 2005 3 תגובות

דצמבר הגיע והשנה עומדת לקראת סיומה. עבורי העת הזו מסמנת גם את סיומו של פרק בחיי ותחילתו של פרק חדש, משום שלאחרונה השתחררתי סופית מהצבא לאחר מאסרים חוזרים ונשנים בגין סירובי להתגייס. אני סבור כי יש כעת מקום למבט לאחור על השנה החולפת, כדי לסכם את מה שהיה ולחשוב על מה שיהיה. אני מניח שיש לא מעט אנשי שמאל שאינם טורחים לקרוא מדי שבועיים או שלושה את עדכוני הכלואים שמפיצים ארגוני הסירוב אך כן יתעניינו בסיכום שנתי, מפרספקטיבה רחבה יותר.

בשנה האחרונה התוודענו לגל חדש של סרבני גיוס כלואים לאחר שתקופה מסוימת הכלא הצבאי היה ריק מסרבני מצפון. זאת גם משום שהצבא העדיף לשחרר סרבנים, וגם משום שסרבנים רבים חששו ממאסר ממושך כמו זה של "החמישה" ושל יוני בן-ארצי (אשר בעניינם מומלץ לקרוא את הספר "משפטי הסרבנים", שיצא בהוצאת בבל). השינוי נבע ממספר סיבות, אך העיקרית שבהן היא להערכתי פרסום מכתב השמיניסטים החדש.


השמיניסטים החדשים


הרעיון לכתוב ולפרסם את המכתב, שימשיך את המסורת הסרבנית ויעניק את המסגרת החסרה לבני הנוער העומדים לקראת סירוב, החל לקרום עור וגידים לקראת סוף אוקטובר בשנה שעברה. הרעיון עלה על רקע הפעילות הטרוריסטית של צבא ישראל ברצועת עזה, הידועה בשם "ימי תשובה", אשר במהלכה נהרגו כ-130 פלסטינים, מתוכם כ-30 ילדים, מאות אחרים נפצעו, ומאות נשארו ללא בית. לא רחוק מעזה, בעיר תל אביב, קבוצה של בני נוער שהתבגרו בצל הכיבוש והאינתיפאדה, אשר אני ביניהם, שמעו על מחזות האימים בעזה והבינו כי אי אפשר עוד להמשיך להביט מהצד ולשתוק.


ב-1 בדצמבר, אותו תאריך היסטורי בו התיישבה רוזה פארקס במושב האוטובוס השמור ללבנים בלבד, החלו בני הנוער להפיץ הזמנות לכנס היסוד של מכתב השמיניסטים. בהזמנות נכתב כי "המטרה היא לתת במה למצפון של היחיד, ולהשתמש בכוח הקבוצתי כדי לזעזע את המדינה".


ניסוח המכתב נעשה באופן שיתופי על ידי חברי הקבוצה, עד שהושגה לגביו הסכמה רחבה. פעילי הקבוצה הגיעו עם המכתב לעשרות בתי-ספר תיכוניים ברחבי הארץ, ותוך כמה חודשים אספו יותר מ-250 חתימות המכריזות: "ברצוננו לראות בחברה בה אנו חיים חברה רודפת צדק אשר דוגלת בזכויות שוות לכל אדם ואזרח. מדיניות הכיבוש והדיכוי היא מכשול בדרך למימוש חזון זה, ואנו נסרב לקחת בה חלק".


בתחילת מרץ השנה, לקראת תאריכי הגיוס של כמה מחברי הקבוצה, פורסם מכתב השמיניסטים החדש. כתבה בת שני עמודים שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" הגדירה את המכתב כיוזמת המחאה המשמעותית ביותר בשנים האחרונות. המכתב זכה לחשיפה עצומה עם פרסומו בעיתונות, בטלוויזיה, ברדיו ובאינטרנט, בארץ ובעולם. גם אחרי החשיפה הראשונית, נמשכה התהודה עקב תגובת-הנגד שלא איחרה לבוא: חברי-כנסת ממרצ והעבודה לקחו על עצמם לצאת למסע-צלב נגד המכתב במטרה לבנות את תדמיתם הביטחונית. מכתבי מתגייסים צצו כפטריות אחרי הגשם, ואפילו נשיא המדינה הנשכח משה קצב גינה ברוב ממלכתיות.


החייל הפציפיסט


בסוף פברואר, עדיין טרם פרסום מכתב השמיניסטים, נשפט ונאסר הפציפיסט יהל אביגור. יהל לא היה מיוזמי מכתב השמיניסטים, וסירובו לא נבע מהתנגדותו לכיבוש, כי אם לכל שימוש באלימות. יהל התגייס לצבא ושירת כחודש ללא נשק במסגרת הנח"ל לפני שהחליט כי אינו יכול לקחת חלק בארגון כמו הצבא, וסירב. הוא נאסר לשבועיים עוד באוקטובר, כאשר באותה תקופה העדיף שהמקרה לא יפורסם, ועד מאסרו השני בפברואר היה בהליכים מול הצבא.


אף על פי שבמשפט הישראלי נקבע כי על הצבא לשחרר משורותיו פציפיסטים, ועדת המצפון החליטה לדחות את בקשתו של יהל, מבלי לפרסם את נימוקיה. כנראה שהסיבה היא שהוא עבר שרשרת חיול, ולכן סירובו לא נראה לה אותנטי. הטיעון על פיו אדם אינו יכול להיות פציפיסט אם הגיע למסקנה שאינו יכול לקחת חלק בצבא רק חודש לאחר הגיוס, ולא לפניו, הוא טיעון מקומם, גם כי הוא מניח שהכרעה מצפונית היא סטטית, וגם כי הוא מתעלם מחיבוטי נפש-האדם, שבהחלט מובן כיצד הוא יכול להתגייס בניגוד למצפונו, וזמן לא רב לאחר מכן להכות על חטא.


טרם כליאתו השנייה חיבר יהל הצהרה בה נכתב בין השאר "האלימות הולכת ומתפשטת. אדם אשר ספג אלימות יפנים את האלימות ויפנה אותה כלפי האחר, אדם אשר השתמש באלימות – מפנים את הניכור כלפי האחר ואת הנכונות לנהוג כלפיו באלימות. שימוש באלימות יביא רק לאלימות נוספת. פתרון לאלימות יכול לבוא רק מתוך אי-אלימות. רק ביטולה המוחלט של האלימות, והמרתה בתחושות של שוויון, הקשבה, אמפטיה ואהבה ככוחות הממלאים את התודעה, עשוי להביא לעצירתה של האלימות, ולאפשר לנו לחיות בשלום – לנו ולאחר. רק ניסיון להגשים באמת את מה שברור כי יש להגשים, רק שחרור מהתפישה המציבה אדם אל מול אדם אחר – עשויה לסובב את כיוון ההליכה ולהרחיק אותנו משפת התהום".


השמיניסטים מסרבים


ראשון החותמים על מכתב השמיניסטים אשר התייצב בבקו"ם וסירב היה אייל ברמי ממושב פתחיה שליד רמלה. טרם גיוסו זומן אייל להופיע בפני ועדת מצפון. אייל ביקש מנציגי הצבא לדחות את התאריך מכיוון שהיה בידו כרטיס טיסה לארה"ב, אך הם התעקשו, ובסופו של דבר אייל לא הופיע בפני הוועדה. גיוסו לא הושהה והוא נאסר בשל עמדות מצפוניות שגם הצבא הודה שהן ראויות לבדיקה.


במכתב בקשתו לוועדת המצפון כתב כי "מדינת ישראל, שהוקמה על עקרונות של ליברליות ושוויון זכויות מלא לכל אזרחיה, הפכה למדינה שבה עם אחד שולט על עם אחר ומצדיק הרג ופגיעה ללא רחם באלפי חפים מפשע בסיסמאות של הגנה או מלחמת קיום… את הצטרפותי לכל תפקיד, קרבי או עורפי בצה"ל אני רואה כבלתי חוקי בעליל ויתרה מזאת, כבלתי מוסרי לחלוטין, שכן אומנם מטרתו הראשונית של צה"ל היא הגנה עלי ועל שאר האזרחים, אך למעשה פעולותיו להנצחת הכיבוש ודיכוי האוכלוסייה הפלסטינית כולה רק מלבה את השנאה וההסתה נגדי ונגד שאר אזרחי המדינה, וכך למעשה הופך את כולנו למטרה".


כשבועיים לאחר-כן סירבנו גם מישה הדר ואני, והצטרפנו אל אייל בכלא 4. מישה היה חתום על מכתב השמיניסטים הקודם, עליו היו חתומים גם "החמישה", אך לא על המכתב הנוכחי, זאת בעיקר בגלל התנגדותו לשורה אחת במכתב שנוסחה: "אנו קוראים לכל בני הנוער לקראת גיוס ולכל החיילים בצבא הישראלי לשקול מחדש האם לסכן את חייהם/ן, ולקחת חלק במדיניות הדיכוי וההרס". מישה הוא פציפיסט פרגמטי, שאינו מאמין באלימות ככלי לפתרון בעיות, אך מוכן לקבל הגנה עצמית במקרים מסוימים, ולכן לא שולל באופן גורף שירות בכל צבא שהוא. הוא מתנגד לקריאה לכלל הציבור לסרב, וטוען שסירובו הוא אינדיווידואלי. מישה ואני לא זכינו להופיע בפני ועדת המצפון. אני ביקשתי רק ביום גיוסי, ובקשותיו החוזרות של מישה טרם-גיוסו – נענו בשלילה.


במכתבו כתב מישה, "במשך די הרבה זמן האמנתי, ורציתי להאמין, שמה שיש לי להתנגד לו זה רק מקרים בודדים שקורים בשטחים, ולכן אני אוכל להתגייס לשירות שלא מחוץ לתחומי הקו הירוק, ולמשהו שאני לא ארגיש שאני עושה מעשה לא מוסרי בעשותי אותו. ככל שעובר הזמן אני מבין יותר ויותר כמה שזה לא נכון, וכמה שההתנגדות שיש כלפי ‘המקרים הבודדים’ היא התנגדות לתסמינים ולא למחלה עצמה. הכיבוש שנעשה הוא הלא-מוסרי, והוא שידביק כל מה שיגע בו באותו נגע לא מוסרי. לכן אני גם לא מוכן להתגייס כדי להיות ‘החייל הטוב’, שמוודא שבמשמרת שלו אף אחד לא יעשה ‘מקרים בודדים’. זאת תהיה התעלמות מהתמונה הגדולה, דבר שאני לא מוכן לעשות. הכיבוש גם הוא רק תסמין, התוצר של ערכים לאומניים, אלימים, שוביניסטים, שמהם אני מתרחק כמו מאש, אש שלא רק תכווה אותי אלא תפשוט בעצמותיי ותהפוך לחלק ממני. ערכים שאני לא נותן להם דריסת רגל בשום חלק מחיי".


כמה ימים אחר-כך, ויסאם קבלאן בן ה-20, שלא התייצב במועד הגיוס המקורי שלו ב-2003, הסגיר את עצמו לידי הצבא וסירב. על פי דברי אביו, סירב ויסאם להתגייס לצבא הישראלי כי הוא "רואה בו כלי בידי הממשלה לבצע מדיניות הרסנית לשני העמים ומסרב להיות חלק מביצוע מדיניות כזו". ויסאם הוא חבר במפלגה הקומוניסטית וחתום על מכתב השמיניסטים. תנועת הסירוב הדרוזית שונה מתנועות סירוב אחרות בכך שהיא מזדהה עם הפלסטינים גם על רקע לאומי-ערבי ומבקרת את "ההפרד ומשול" של המדינה בין המגזר הדרוזי ליתר הציבור הערבי, וגם בביקורת שלה על המצב הכלכלי הירוד של הדרוזים, אף על פי שהם ממלאים את חובתם להתגייס.


נשפטים שוב ושוב


כך נמשכה לה שגרת הכליאה. מתייצבים, נשפטים, נאסרים, משתחררים, מתייצבים שוב, וחוזר חלילה. חלקנו שהינו בכלא 4, חלקנו בכלא 6, ולפעמים אף ריצינו עונשים במעצר מחוז דן של המשטרה הצבאית. לפעמים שפוטים לשבועיים, לפעמים לחודש, לפעמים לשלושה שבועות. לפעמים המשפט הוא קצר וענייני, האם אתה יודע שעברת על החוק? האם אתה מוכן להישפט בפניי? העונש הוא ככה וככה, ולפעמים קציני השיפוט מנסים לנהל עם הסרבן הנשפט שיחות פילוסופיות על טיבו של הסירוב לפני שהם מחליטים על גזר הדין.


במהלך אותה תקופה מכתב השמיניסטים וארגוני הסירוב האחרים אירגנו כמה וכמה הפגנות, חלקן מול הבקו"ם בעת שאחד מהסרבנים התייצב כדי להישפט, חלקן מול הכלא כדי לתמוך בסרבנים הכלואים, וחלקן אף מול ביתו של הרמטכ"ל דן חלוץ. באחת ההפגנות שהתקיימו מול הבקו"ם קשרו את עצמם המפגינים זה לזה בשלשלאות, והפגינו תחת הכותרת "עד שישתחררו אזיקי הכיבוש". באחת ההפגנות שהתקיימו מול הכלא הוצב אייל בעמדת שמירה ליד הגדר ההיקפית של הכלא, כך שההפגנה היתה מטרים ספורים ממנו. ההפגנות סוקרו בתקשורת, אם כי כמובן בסיקור מצומצם מאוד ביחס לזה שהשמיניסטים זכו לו עם פרסומם הראשוני. כמו כן ביקר את הסרבנים הכלואים ח"כ עיסאם מחול מחד"ש, ביקור שלאחריו פירסם באתר הגדה השמאלית מאמר בשבח הסירוב ("שתי הערות ביציאה מכלא 4", 9/7/2005).


באחת מתקופות הכליאה החליט הצבא בצעד מפתיע לאשר לאייל להופיע בפני ועדת מצפון. לא ברור מדוע אייל זכה לכך, ואילו הסרבנים האחרים לא, אך היה זה הישג חשוב. עם זאת, ועדת המצפון שראיינה את אייל ואת אביו, הגיעה למסקנה שהוא "סרבן סלקטיבי" ולכן אין לשחררו. יתרה מזאת, בהחלטה נכתב כי בין חברי הוועדה היתה דעת מיעוט שיש להעביר את המקרה של אייל לבית-דין צבאי, כפי שנעשה ל"חמישה" וליוני בן-ארצי, אך ההצעה נדחתה.

תגובות
נושאים: מאמרים

3 תגובות

  1. אורי ברייטמן הגיב:

    מדהים כל פעם מחדש לגלות, כיצד מערכת השיפוט הצבאית מכניסה לכלא אנשים שלא עשו דבר (דהיינו, סירבו לשרת את שלטון הכיבוש), בעוד אנשים שפצעו והרגו חפים מפשע הולכים חופשיים, אפילו בלי נזיפה.

    בזמן שסרבני מצפון המתנגדים לכיבוש יושבים בבית הסוהר, חיילים אחרים מתעללים באוכלוסיה הפלשתינאית, הורסים בתים, מפרקים משפחות, פוצעים נערים ומבוגרים, ולעתים אף הורגים את אלו המנסים להתנגד למשטר הדיכוי הצבאי. החיילים הללו, המפעילים אלימות קשה כדי לשמר את שלטון הכיבוש, ברובם הגדול לא ננזפים, לא נענשים, לא נשפטים ולא נשלחים למאסר.

    זו המציאות העקומה של ימינו: אם הפעלת אלימות כנגד חפים מפשע, אתה פטריוט, וצפוייה לך קריירה פוליטית מבטיחה. אם סירבת לעשות זאת, אתה בוגד ודינך כלא. אם מנעת מנשים הרות לעבור במחסום – אתה בסדר גמור כי אתה מציית ל"חוק" (שהוא בלתי חוקי בעליל). אך אם סירבת להצטרף לדיכוי (מטעמים של שלום, דו-קיום, אי-אלימות ומחשבה עצמאית) – אתה לא בסדר וצריך ליישר אותך.

  2. איל רימון הגיב:

    אלכס, יישר כוח לך ולחבריך!
    שלא תדעו עוד צה"ל.

  3. מתן הגיב:

    אלכס, תודה רבה על המאמר. אני משתוקק לקרוא את חלק ב’, ובו דברי תוכחה וזעם על הדרכים שבהם השמאל מבזבז את הפוטנציאל הציבורי של הסרבנים הכלואים. אני יודע שאתה לא תכתוב דבר כזה; ואף על פי כן זאת האמת.

הגיבו למתן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים